קִינֶטִי הייתה חכמה.
כל כך חכמה, שכשמשלחת של המלכה עברה בכפר הקטן בו גדלה, היא הדהימה את אחת הסיטאסי כל כך שהיא לקחה אותה בתור שוליה. כל כך חכמה, שמרגע הגיעה לארמון היא למדה בחריצות ועלתה לאט לאט בסולם הדרגות של הסיטאסי. עד שבגיל 22, חמש שנים אחרי שהגיעה לארמון, אנשים לחשו כשהיא עברה מולם שהיא יכולה להיות הסיטאס הראשית הבאה, ברגע שקלאמהאן הזקנה תפרוש.
קינטי אהבה להיות סיטאס. היא אהבה לחקור את הכוכבים ולפרש אותם, היא אהבה לעזור לאנשים עם החזיונות שקיבלו מהָאנְסַבָה, האלה הפטרונית של ממלכתם, והיא אהבה ללמוד עוד ועוד על ההיסטוריה של טֶארַמֵסָבַה. להיות סיטאס מלכותית היה עיסוק מכובד, ומשפחתה של קינטי הייתה מאוד גאה בה, כפי שהם טרחו לכתוב כמעט בכל מכתב שהגיע אליה. קינטי יקירתנו, היא קראה, מה שלומך? אצלנו בכפר הכל שקט. לפי כמה ימים מצאתי את תַה משחק קרוב מדי לגבול. צעקתי עליו כהוגן, כמובן. קינטי חייכה לזכר כל הפעמים שאמה צעקה עליה כי שיחקה קרוב לגבול. למרות שלא הייתה מלחמה כבר עשרות שנים, אמה עדיין פחדה מכך. כדי שלא יעלו לו רעיונות. אבל האמת היא שהגבול שקט יותר ממה שהיה שנים, יש בקושי חוליות סיור ושומרים על החומה. אני חושבת שזה חשוד, אבל אבא שלך מרגיע אותי שזה בגלל חילופי השלטון בפְּרִימֵרִיָה. הוא מוסר לך את אהבתו. תה מוסר שהוא מחכה שתחזרי לליל הקיץ, והוא לא מודה בזה, אבל אני יודעת שזה בעיקר כי הוא רוצה עוד מהממתק הזה שהבאת בפעם שעברה. קינטי הביטה בעצב במכתב. היא לא תחזור הביתה לליל הקיץ; זה היה לילה קדוש, וסיטאסי בכירים לא יכלו לפספס אותו. היא התחמקה מלספר להם את זה יותר מדי זמן. משפחתו של הָאן מבקשת שתמסרי לו שלבָּרַה נולדה בת ושמה האניקה. אוהבים אותך וגאים בך עד הכוכבים, אבא, תה, אני וכל כפר פֶּרץ'.
פניה של קינטי הזדעפו כשהיא ראתה את שמו של האן. הם גדלו יחד באותו הכפר, ובאו ביחד לארמון בתור שוליות סיטאסי, אבל זה לא אומר שהיא חיבבה אותו. היא לא אהבה את החיוך הרפוי שלו ואת הצייתנות שלו לכל פקודה. פעם אחת, כשהם היו ילדים, אחיו הגדול של האן, פָס, אמר לו להשליך את כל הבובות של אחת הילדות לאגם. כשקינטי שאלה אותו למה הוא עשה את זה, הוא חייך חיוך אווילי ומשך בכתפיו. "כי ככה אמרו לי." קינטי חשבה שזה מטומטם. איפה הרצון החופשי שלך? איפה החשיבה הביקורתית? היא רצתה לצעוק עליו. קינטי לא הבינה איך האן הפך לשוליית סיטאסי- לא היה לו כישרון לקריאת הכוכבים, או לניתוח חזיונות, או לכל דבר אחר שסיטאסי עושים. היא נאנחה. היא תלך להגיד לו את החדשות, כמובן. זה היה חשוב מכדי שהיא לא תספר לו.
קינטי יצאה מחדרה והתחילה ללכת לעבר חדרו של האן, אבל בדרך היא פגשה את הַאנְטֵטֵרַה, אחת מהסיטאסי הבכירות. כשהאנטטרה ראתה אותה היא אמרה בקוצר רוח: "בואי, קִיהָאנְטִי," – משתמשת בשמה הרשמי של קינטי בעל הברת האן, חלק משמה המקודש של האנסבה שמופיעה שמופיע בכל שם טארמסבי, ולא בשמה העממי. בכפרים קטנים נהוג להשמיט את הברת האן, ולקרוא לכולם בשמם העממי. קיהאנטי האיצה בצעדיה כדי לצעוד ליד האנטטרה, למרות שהיא הלכה בכיוון ההפוך מחדרו של האן. מצחה של קינטי התקמט כשהיא חשבה על האן. היה לו שם מוזר, שם שמורכב רק מהברת האן ולא משום דבר אחר. זה היה מטופש, והיא הייתה די בטוחה שזו כפירה. היא נזכרה שהוריו של האן לא ממש שמו לב אליו, וכנראה שאחד מאחיו או אחיותיו נתנו לו את שמו. "לֶהִינְטְסַבָה. גברתי, האנטטרה, לאן אנחנו הולכות? הייתי בדרך למסור משהו לשולייה האן," היא אמרה. "המלכה קיבלה חיזיון," אמרה האנטטרה. "אני ושאר הדרג הגבוה כבר יודעים על כך, אבל המלכה ביקשה שנראה נוכחות".
קיהאנטי התרגשה. זה החיזיון הראשון שהמלכה קיבלה בכל שהותה של קינטי בארמון. כשהאנסבה שולחת למלכה חזיונות יודעים שמשהו גדול עומד להתרחש. הן הגיעו לחדר הכס והוא היה מלא לגמרי; אצילים ואנשי חצר, משרתים וסיטאסי. קיהאנטי לא יכלה לראות את המלכה ממקום עומדה בקצה הקהל, אבל היא יכלה לשמוע אותה וזה מה שחשוב. "אנשי הָאנְסַבָה היקרים," אמרה המלכה האנט'סה ברישמיות. "היום בלילה אני קיבלתי חיזיון מהאנסבה עצמה. בחיזיון ראיתי את הגבול המערבי שלנו, הגובל בפְּרִימֶרִיָה, מותקף על ידי צבאות הענק שלה." לחשושים מילאו את האולם הגדול. משהו כאן לא הגיוני, קיננטי חשבה. המוח שלה התרוצץ בבהלה. אמא אמרה שהגבול שקט, שקט יותר מתמיד. אבל האנסבה אמרה שתפרוץ מלחמה. למה שהפרימרים יתחילו איתנו מלחמה בכלל? המוח שלה נתקע על המחשבה הזאת, מריץ אותה שוב ושוב ושוב בחיפוש אחר פתרון. "אחרי התייעצות עם הסיטאסי שלי, שלחתי שלושה מגדודי הצבא אל הגבול המערבי." קולה של המלכה השתנה מרציני למשועשע. "אני לא יודעת למה הפרימרים חשבו שהם יוכלו להפתיע אותנו כשכוח החיזוי של האנסבה איתנו," אמרה המלכה. "אני מקווה שכאשר הפרימרים יראו שהם לא הצליחו להפתיע אותנו הם ייסוגו, או לפחות יהיו פתוחים למשא ומתן…" קינטי יצאה מחדר הכס. היא לא הבינה את זה, והדבר השנוא על קינטי היה לא להבין דברים. לקח למכתב כמה ימים להגיע לכאן, היא חשבה, מנסה למצוא היגיון בכל הסיפור. יכול להיות שבחמישה ימים האלה הצבא הפרימרי הגיע לגבול, אבל… קינטי כמעט נתקלה באדם שהלך מולה. "האן!" היא קראה בהפתעה. הוא מצמץ בעיניו בטיפשות. "יש לי הודעה מהמשפחה שלך," היא אמרה לו, מנסה להסדיר את המחשבות שלה. "ברה ילדה. יש לה בת בשם האניקה," חיוך ענק התפרש על פניו של האן, וקינטי נרתעה אחורה באינסטינקט. "המשפחה שלי כתבה עוד משהו?" "לא. להינטסבה." אמרה קינטי ומיהרה לעבור אותו. "להינטסבה," קרא האן אחריה. שערה הכחול כהה של קינטי, שהיה רק מעט יותר כהה מעורה, הצליף סביב פניה. אבל גם אם זה מה שקרה, למה? למה שפרימריה יצאו איתנו למלחמה? הם באמצע חילופי שלטון, ואין לטארמסבה שום דבר להציע להם. וכמו שהמלכה אמרה- מי ינסה להפתיע את ההאנסביים?
המלחמה עם פרימריה התנהלה כבר כמה חודשים. בזכות החיזיון של המלכה הצבא הטארמסבי הצליח להפתיע את הפרימריים, וידם של הטארמסביים הייתה על העליונה. אזור הלחימה לא היה קרוב אל הכפר שלה; ככה קינטי הסבירה לעצמה את הפער בין המכתב ובין המציאות. אבל משהו בה לא היה מסופק. בחודשים האחרונים מחשבות שרוב הסיטאסי היו מגדירים ככפירה לא הפסיקו לרוץ לה בראש. האנסבה יודעת את העתיד, חשבה קינטי בזמן שירדה במדרגות. אם כך, למה שלא תגלה לצבא הטארמסבי כל מהלך שצבא האויב מתכנן לעשות? הם יהיו בלתי מנוצחים! ההאנסביים כל כך התגאו בעובדה שאי אפשר להפתיע אותם, כי האלה הפטרונית שלהם יודעת את העתיד ומגלה להם אותו. אבל זה לא היה נכון: אסונות טבע הפתיעו את הממלכה כל הזמן. טְרִיהַאנְטִי, המלך המנוח, בן זוגה של האנט'סה, מת מדריסת כרכרה. האנסבה אוהבת את משפחת המלוכה, היא שולחת ליורשי העצר חזיונות של היכן למצוא את אהבת האמת שלהם, את המלך או המלכה הבאים. בליל הלוויה של טְרִיהַאנְטִי, סיטאסי רבים דיווחו על כך שקיבלו חזיונות של האנסבה בוכה. אם היא הייתה כל כך עצובה מזה, חשבה קינטי, למה היא לא עצרה את זה? למה היא לא שלחה חיזיון על כך למלך, או למלכה, או לאחד השומרים?
אם האנסבה יכולה לראות את העתיד, למה אנשים נהרגים במלחמה?
קינטי חשבה על השאלות האלה כשהיא התקלחה; כשהיא עזרה לאנשים במקדש; כשהיא הלכה במסדרונות הארמון; כשהיא ניסתה להירדם. ופתאום זה הכה בה. היא עמדה באמצע המדרגות של הארמון, והבינה.
האנסבה לא יכולה לראות את העתיד.
אם ככה, אז איך היא ידעה על המלחמה? חשבה קינטי, נמנעת מלהסתכל בעיניים של אנשי החצר שסביבה. כי יש לה כוח אחר, הבינה קינטי. כוח שעוזר לה לגרום לכולם לחשוב שהיא רואה את העתיד. אם היא לא רואה את העתיד, מה בעצם רואים בחזיונות? ואם החזיונות שלה הם לא עתיד, איך הם מתגשמים? נו באמת, קינטי! היא חשבה לעצמה בזעף. ברור שהאנסבה רואה את העתיד. יש לך הסבר אחר לכך שהיא מראה לנו מה יקרה, וככה הדברים קורים? קינטי רצתה להאמין בזה. באמת שהיא רצתה. זה היה מוכר, וזה היה מה שהיא ידעה כל חייה. זה לא סיכן אותה בתלייה. אבל משהו בה ידע שזו לא האמת. שהאנסבה מסתירה משהו. אבל מה? מה הם באמת הכוחות של האנסבה?
קינטי נאנחה. נראה שככל שהיא מבינה יותר, ככה יש לה יותר שאלות.
נר כבה בידיה של קינטי. הייתה זו שעת דמדומים, והכנף של האנסבה עברה על כל הארץ וכיבתה את הנרות והעששיות. קינטי הרימה את מבטה וראתה שתי קבוצות כוכבים שנראו כמו עיניים.
היא לא הייתה צריכה יותר מזה. היא ידעה שהיא בחיזיון.
זה היה מתסכל, להיות מודעת לגמרי למה שקורה סביבה ולא להיות מסוגלת להחליט מה היא עושה. היא הרימה את שולי שמלתה הכסופה המפוארת, והלכה לעבר מחתת אש גדולה. קינטי זיהתה את השמלה. אני מתחתנת. התרגשות עברה בה. אבל עם מי? היא התקרבה למחתה, וראתה אדם בבגד כסוף אבל את פניו לא הצליחה לראות. "קיהאנטי, בת האנילה וסיהאן, אהובת ליבי. כאן, לאור המדורה ותחת עיניה הפקוחות של האנסבה, אני נשבע לאהוב אותך כל חיי. לא אשן במיטה אחרת, ולא אוהב אף לב אחר. אני שייך לך לעולמים, עד שהכוכבים ייפלו." קינטי הרגישה את פניה מתעקלים בחיוך, אבל תוך תוכה צעק- זה האן! היא חשבה בתדהמה. כי עכשיו היא יכלה לראות את פניו.
קינטי הרגישה את פיה זז, ולא האמינה שזו היא שמדברת. "האן, בן רהאנה וטוהאן. כאן, מתחת לעיניה הפקוחות של האנסבה, אני נשבעת לאהוב אותך בכל אש ליבי. אשן רק במיטתנו, ולעולם לא אפסיק לאהוב אותך. אני יודעת שאיתך אהיה מאושרת עד סוף ימי, או עד שהכוכבים ייפלו," קינטי חייכה חיוך רחב, והיא והאן- האן! היא חשבה בזעם- התנשקו. הם לקחו את המחתה לתוך הבקתה הקטנה והכל השחיר.
החיזיון נגמר.
קינטי שכבה במיטה שלה והביטה בזעם כלפי מעלה. האן. מכל האנשים האן. היא ידעה שהאנסבה לא יכולה לקרוא את המחשבות שלה- או שכן? אני כבר לא יודעת כלום, היא חשבה בתסכול. כל מה שסיפרו לי, כל מה שגדלתי עליו, הכל היה שקר. היא ניסתה למקד את מחשבותיה בחיזיון. אז עכשיו היא אמורה להתחתן עם האן? ככה זה? האנסבה שולחת חיזיון וזהו? אני אמורה להאמין שזו היתה הצצה לעתיד. שזה מה שיקרה כך או כך, ושהרצון של האנסבה הוא לטובתי. הגרון שלה נחנק קצת. היא לא רצתה לוותר על האנסבה, היא עדיין האלה שבה היא האמינה כל חייה. ואם האנסבה שיקרה בנוגע להכל, מה הטעם ללמוד את הכוכבים? או לחגוג את ליל הקיץ? מה הטעם בכל החיים שלהם? תתרכזי, היא חשבה. אני אמורה להאמין שמה שחלמתי עכשיו זה העתיד. ונניח שגם האן קיבל את אותו חיזיון- היא רצתה להקיא כשחשבה על זה- אבל אם אני לא אתחתן עם האן… היא הרגישה את ההתרגשות גואה בה. אז האנסבה באמת לא יכולה לראות את העתיד! כישורי הסיטאס של קינטי נכנסו לפעולה. אני צריכה לתעד את הכל, היא חשבה והוציאה מחברת ועיפרון. אם אני והאן לא נתחתן, תהיה לי הוכחה אמיתית שהאנסבה לא חוזה את העתיד. כדי שכולם יאמינו שהיא באמת רואה את העתיד, הדברים שהיא אומרת צריכים להתגשם…
משהו התחבר במוחה של קינטי, כמו קליק קטן של הבנה. היא יצרה את הדת שלה ככה שכולם יצייתו לה. בגלל שכולם חושבים שזה העתיד, כולם עושים את מה שהיא אומרת, וככה כל ה"חזיונות" שלה מתגשמים. קינטי הסתכלה על התקרה בתחושה מטופשת למדי.
אבל למה, האנסבה, למה?
קינטי נאנחה בעומק ליבה. היא הייתה בתורנות מקדש כבר חמש שעות, ונמאס לה. לעבוד במקדש היה אחד הדברים שהיא הכי פחות אהבה בתור סיטאסי; זה היה מתיש. כמה פעמים היא עוד תצטרך להסביר לאנשים, שאם לא היה בחלום שלהם את חמשת הסימנים של האנסבה זה לא חיזיון?
היא שמעה את הדלת של החצי השני של תא החלומות, המוסתר מעיניה, נפתחת. מישהו התיישב בפנים, והיא תהתה איזה סוג של טיפש הגיע הפעם. "כבוד הסיטאס," אמר קול שקינטי זיהתה, וגרם לה כמעט להיחנק מרוב הלם. "היום בלילה קיבלתי חיזיון," אמר האן. הילד הזה פשוט רודף אותי. הייתה לקינטי הרגשה שהיא יודעת על מה היה החיזיוון. "בחיזיון, אני ועוד… מישהי, עשינו את טקס הנישואים." קינטי חיכתה. למה בעצם הוא בא למקדש להתייעץ עם סיטאס? הוא סיטאס בעצמו! כוכבים אדירים, הוא אפילו יותר טיפש ממה שחשבתי. "מה שבאמת באתי לשאול…" נו כבר, ער-בלילה טיפש, תגיד! "שנינו שוליות סיטאסי, ואני לא יודע מה האנסבה חושבת על נישואים בין סיטאסי…" זה עבר כבר כל גבול. אתה אמור לדעת את זה! צרחה קינטי בתוך ראשה. אני כל כך שמחה שאני לא עומדת להתחתן איתו. "כבוד הסיטאס?" שאל האן. עכשיו רק נקווה שהוא מספיק טיפש כדי לא לזהות את הקול שלי, הארוסה לעתיד שלו, היא חשבה בלעג. "אם האנסבה שלחה אליך את החיזיון, כנראה שאין לה התנגדות." היא ניסתה לשמור על קול שקול ולא לצרוח עליו. "אה," אמר האן וקינטי יכלה להרגיש את החיוך המטומטם שלו. "אז מה אני עושה עכשיו?" קינטי ניסתה לחשוב מהר. אני רוצה שהוא לא יעשה כלום, היא חשבה, ואז זה לא יקרה. "אל תעשה כלום," היא פלטה, ואז ניסתה להישמע אחראית ובשליטה. "אם האנסבה אומרת שתתחתנו, אתם תתחתנו." חהחה. "אין מה למהר." קינטי ידעה שהיא לעולם לא הייתה מקבלת את ההסבר הזה, אבל נראה שהאן התרצה כי הוא אמר: "להינטסבה, כבוד הסיטאס," ויצא. אפילו השימוש שלו במילה המקודשת עצבן אותה, ואז היא נזכרה שהיא כבר לא מאמינה שזו מילה מקודשת.
קינטי הלכה בספרייה, מעבירה את ידיה על שדרות הספרים. על התקרה, גבוה מעליה, היו מצוירות קבוצות כוכבים; היה פסל גדול של האנסבה ליד החלון הגדול ביותר. קינטי לא ידעה מה היא מחפשת. כלומר, היא ידעה מה היא מחפשת, אבל היא לא ידעה מה היא עומדת למצוא. היא עלתה על אחד הסולמות, מגיעה למדפים הגבוהים. קינטי הסתכלה בתסכול על שדרות הספרים; לא היה כאן שום דבר שיעזור לה. היא הסתכלה אחורה בהפתעה וכמעט נפלה מהסולם כשהיא שמעה את קולה של הנסיכה האנטר, בתה של המלכה האנט'סה, מהדהד בספרייה. "אני נלחמתי במפלצת הנהר!" אמרה הנסיכה. "בטח, בטח שנלחמת במפלצת הנהר. אחרי ששתית את משקה הכוכבים וביקרת בהר הזהב," אמר קול ילדותי שקינטי לא זיהתה. "את יודעת, יש אנשים שאומרים שספריית הפניקס היא מיתוס," אמרה האנטר בקול ווכחני. הנסיכה הייתה בת שמונה, ככל שקינטי זכרה, עם רעמת שיער כחול כהה מתולתל. "להינטסבה, קיהאנטי!" אמרה האנטר וקינטי החלה לרדת בסולם. היא השתחוותה בפני האנטר ורק אז ראתה את הילדה שלידה: צנומה, בעלת עור לבן מנומש ו… יש לה שיער כתום, חשבה קינטי בהלם. כתום. היא מעולם לא ראתה מישהו כמו הילדה הזאת; והיא מעולם לא חשבה שהגיוני שלמישהו יהיה שיער כתום. "קיהאנטי, תכירי את ג'יין, חברה שלי ממלכה אחרת," אמרה האנטר ודחפה את הילדה, שנעצה מבט ברצפה, לעבר קינטי. "היא אוהבת ספרים ומחקר וכל זה ממש כמוך," אמרה האנטר באושר. היא נראית יותר מאושרת מאי פעם, חשבה קינטי. "איך הגעת לארמון שלנו, ג'יין?" שאלה קינטי בעדינות את הילדה המבוישת. היא בקושי שמעה את קולה כשענתה: "גדלתי בספריית הפניקס. ו…" היה מספיק במידע הזה כדי להותיר את קינטי אילמת. ספריית הפניקס הייתה מקום אגדי, ורק האלות ידעו על מיקומו. "הנסיכה האנטמה קיבלה חיזיון לגבי המיקום שלי. כשהיתה בביקור בממלכת קאמקה," אמרה ג'יין, וקינטי התרשמה שהיא הבינה כמה יוצא דופן זה היה. עוד שקר של האנסבה, היא חשבה. כולם יודעים שהאנסבה יכולה לשלוח חזיונות רק בתוך גבולות טארמסבה, אבל נראה שגם זה שקר. רעיון עלה בראשה של קינטי. אין הרבה סיכוי שזה יעבוד, אבל אולי כן. ואם הילדה גדלה בספריית הפניקס… "תגידי," אמרה קינטי בזהירות, "אי פעם נתקלת בסיפור על אנשים… שפגשו את האנסבה?" האנטר התחילה לקפוץ במקומה מרוב התרגשות. היא הביטה סביבה, לראות שאין אף אחד שמקשיב להן, ואז הסתכלה בשאלה על ג'יין וזאת הנהנה הנהון קטן. "אנחנו פגשנו אותה!" אמרה האנטר בלחישה פראית. "מה? איפה?" שאלה קינטי בהלם. האנטר התחילה שוב לקפץ במקום. "באגם שליד מקדש היער! הלכנו לשם כי אני אמרתי לג'יין שהיא לא תעז להיכנס ליער, ואז ירד החושך וניסינו לחזור, ואז ראינו את המקדש, ו-" קינטי לא ממש האמינה לה. "באמת ראיתן אותה?" האנטר הנהנה כל כך חזק ובכל כך הרבה התלהבות שקינטי פחדה שהיא תשבור את הצוואר. ג'יין חייכה חיוך קטן והיה לה ניצוץ בעיניים. זו המקבילה שלה להתלהבות של האנטר, חשבה קינטי בחיוך. "יש סיפורים על אנשים שראו את האנסבה, ורובם באמת ראו אותה באגמים," אמרה הילדה אדומת השיער. קינטי הנמיכה את ראשה עוד יותר. "אתן חושבות שיש לי סיכוי לדבר איתה?" ג'יין משכה בכתפיה והנסיכה פשוט המשיכה להנהן במרץ. "את יודעת איפה מקדש היער, נכון? אז תלכי לשם אחרי הכנף של האנסבה, ונראה לי שאם תקראי לה היא תבוא. אנחנו לא קראנו לה, והיא בכל זאת באה." לא נראה שלנסיכה אכפת מכך שזה לא חוקי להישאר ערים אחרי הכנף של האנסבה. כנראה ככה זה כשגדלים מעל החוק, חשבה קינטי. כמה פעמים אני עצמי נתתי לה להישאר ערה יותר ממה שמותר? האנטר וג'יין המשיכו להתווכח על האם האנטר באמת נלחמה במפלצת הנהר, אז קינטי אמרה להן: "להינטסבה," והשתחוותה בפני הנסיכה וחברתה. הילדות האלה עזרו לי יותר ממה שחשבתי, היא חשבה בלכתה. מחשבה מטרידה עלתה בה: היא תמיד תפסה את טארמסבה כמקום חופשי, אבל אם תופסים מישהו ער אחרי הכנף של האנסבה העונשים קשים. כלומר, עוצר, הבינה קינטי. זה לא משהו שממלכה מאוד נאורה תעשה, היא חשבה ונזכרה שכל עוד היא האמינה שזה הכל לטובתה לא היה לה אכפת מזה. ואם אני לא מאמינה שהאנסבה צריכה לשלוט בחיים שלי? יש לי מקום בממלכה הזאת?
הממלכה שלנו קרויה על שמה, כתבה קינטי במחברת שלה בכתב מיוחד שהיא המציאה כשהיא הייתה ילדה. וכך גם כל האנשים והמקומות. אם היא אומרת לנו לעשות משהו, ככה נעשה, וכל היום שלנו מעוצב כך שיהיה לה את הזמן הארוך ביותר לשלוט בכולנו. כל החוקים שלנו מבוססים על הרצונות שלה, וכך גם כל הכוח הצבאי שלנו. חוץ מהעובדה שאין לנו שליטה על חיינו, אם האנסבה אי פעם תעזוב אותנו נהיה במצב פגיע מאוד. אין לנו שום עצמאות. היא ישבה במקדש היער, מקדש קטן ליד אגם שיחסית לשאר האגמים בטארמסבה נראה יותר כמו שלולית. להאנסבה היו שני מקדשים גדולים הרבה יותר בעיר הבירה, ואף אחד לא ביקר במקדש הנידח הזה. קינטי הזעיפה את פניה לנוכח ההוראות המעורפלות של הנסיכה. פשוט תקראי לה, ונראה לי שהיא תבוא. בתחושה מטופשת משהו, קראה קיהאנטי בהיסוס לחלל האוויר: "האנסבה?" זה צריך להיות יותר טוב. "הו, האנסבה, האלה הפטרונית, מלכת הלילה והכוכבים," אמרה קינטי בהדרת קודש, בזמן שהשתחוותה, ונשארה עם ידיה כלפי מעלה. עכשיו היא יכלה לראות את השמיים המשחירים במהירות; בהלה שמישהו ימצא אותה בחוץ בשעה מאוחרת כזאת פרחה בתוכה והיא ניסתה להתעלם ממנה. "שולחת החזיונות, רואת העתיד, מאחדת טארמסבה," קינטי כבר חשבה לחזור ולוותר. היא עדיין לא חשבה מה היא תגיד לשומרים כדי שיכניסו אותה, או שהיא תחמוק פנימה- "מי קראה לי?" שאל קול מלא הדר.
קיהאנטי הורידה את ידיה באיטיות, ועיניה בלעו את הדמות שעמדה מולה: גלימה ארוכה, עם שרוולים שהשתרכו על השטח החלק של האגם, שיער חלק וארוך, עור כחול כהה, הכל באותו צבע של השמיים מאחוריה. כוכבים לבנים נצצו על עורה של האנסבה, ועיניה היו חדות וחכמות. איך העזתי לפקפק בה? המחשבה חלפה בקיהאנטי והיא מיהרה להשתחוות, מפנה את ידיה אל השמיים ואז מורידה אותן באיטיות. "להינטסבה," אמרה קיהאנטי בהדרת קודש, ואז נזכרה שמטופש לומר להאנסבה עצמה 'שהאנסבה תברך אותך'. חיוך קטן עיקל את שפתיה של האלה, וקיהאנטי ראתה בו אלפי שנים של חוכמה. תזכרי בכל מה שגילית, אמר קול עקשני במוחה. תזכרי בהוראה להתחתן עם האן. זה היה מספיק כדי להצליל את דעתה של קינטי. "שמי קיהאנטי, מהכפר הקטן שבגבול פרץ'." האנסבה הינהנה ועצמה את עיניה כאילו עכשיו היא זוכרת. "הבת של האנילה וסיהאן," אמרה האנסבה, ובעיניה נצצו כוכבים. קיהאנטי נדהמה שהיא זוכרת שני אנשים מכפר קטן. אולי כן אכפת לה, "את אוהבת את הבית של הוריך?" שאלה האנסבה באקראיות. "כן," אמרה קינטי באיטיות, מנסה להבין למה היא שאלה את זה. האנסבה חייכה. "אני שלחתי לאמך את החיזיון לבנות את הבית שלכם על הצד המערבי של האגם," היא אמרה. קיהאנטי באמת אהבה את המיקום של הבית שלה; הוא היה רחוק מספיק מכל שאר הבתים כדי להיות שקט, אבל קרוב מספיק כדי להיות חלק מהכפר, והייתה שם ירידה מושלמת לאגם. לכעוס על האנסבה נהיה קשה יותר ויותר. "למה קראת לי, קיהאנטי?" שאלה האנסבה. קינטי לקחה נשימה עמוקה. "את לא יכולה לראות את העתיד," היא אמרה. האנסבה נראתה כמרחפת מעל פני האגם הקטן, והמים היו חלקים כשיש. כשקינטי הטיחה בה את ההאשמה, אדוות התפזרו מהאנסבה, כאילו מישהו זרק לשם אבן והפר את השלווה. האנסבה עצמה את עיניה וחייכה חיוך קטן. "את מאוד חכמה, קיהאנטי," היא אמרה. "ומה את מתכוונת לעשות במידע הזה?" קינטי לא השיבה. מוחה סער: אני לא מאמינה שצדקתי. אני לא מאמינה שצדקתי. אני לא מאמינה שצדקתי. עד לרגע הזה, היה בה עוד חלק שחשב שהיא טועה. אבל עכשיו היא ידעה את האמת. קינטי הרגישה כאילו האדמה זזה מתחת לרגליה, וראשה היה סחרחר. "את מתכוונת להוציא ספר כעוס על איך אני שולטת בכל החיים שלכם? את מתכוונת להביא הוכחות? איזה הוכחות?" האנסבה לא אמרה את זה ברשעות, רק כמו מישהי שכל הכוח נמצא בידיה והיא יודעת את זה. "גם אם תצליחי למצוא הוצאה שתסכים לעזור לך בזה, הסיטאסי מהר מאוד ישרפו את כל העותקים, יתייגו אותו ככפירה, ימצאו אותך ויגרשו אותך במקרה הטוב." עיניה היו אפלות. "יתלו אותך במקרה הרע." האנסבה נראתה גבוהה יותר, מיתמרת מעל קינטי. זה הכעיס אותה. אף אחד לא יגרום לי להרגיש קטנה, היא חשבה, גם לא אלה שחושבת שהיא יודעת הכל. "למה?" היא צעקה. "למה את משקרת לכולם? למה את משחקת בנו כאילו היינו בובות?" האנסבה הביטה בה מלמעלה, פניה לא מגלות דבר. "את אמרת לי להתחתן עם האן," אמרה קינטי בזעם. "אני אפילו לא מחבבת אותו! לכמה אנשים עשית את זה? הראת להם 'חזיונות' ש'מגלים את העתיד'," אמרה קינטי בלעג וכמעט ירקה. "לכמה אנשים הבטחת שיהיו מאושרים בעתיד שאת החלטת עליו?" האנסבה לא השיבה. "ואם לא הייתי מאושרת? מה היית עושה אז? כשהייתי מגלה שה'עתיד' שהבטחת לי לא מתגשם?" האנסבה וקינטי נעצו אחת בשנייה מבטים, האנסבה גבוהה ומיתמרת מעל צמרות העצים, קינטי אנושית וזועמת. קינטי פרשה את ידיה, מחווה על כל הארץ שסביבה. "אם את כל כך אוהבת את הארץ הזו, את האנשים האלה, לא מגיע להם לדעת את האמת? לא מגיעה לנו בחירה חופשית?" צעקה קינטי, חוצבת כל מילה מליבה. רעם נשמע מרחוק, למרות שלא היו עננים. קינטי הבינה בבהלה שהרעם היה נהמה שיצאה מפיה של האנסבה. "איך את מעזה להאשים אותי בכך?" שאלה האנסבה, וקולה גרם לאבנים לרעוד על הקרקע. קינטי הייתה בטוחה שכל האנשים בארמון יכולים לראות שמשהו לא כשורה מתרחש כאן. "כל מה שאי פעם עשיתי היה למען אנשי טארמסבה," אמרה האנסבה, וקולה היה אלף סופות רעמים, מיליון רעידות אדמה. "יש על כתפיי אחריות אדירה, ואני תמיד חושבת על טובתם של אנשיי," קינטי רצתה להתכווץ לכדור ולברוח משם. היא רצתה לחזור למיטה שלה, ולא להתמודד עם האלה הכועסת הזאת. הגעת עד לכאן, אמר קול נחוש בראשה. "מגיעה לנו אחריות על החיים שלנו!" היא צעקה, רוחות מתחילות לנשוב סביבה וסביב האנסבה, עלים ואבנים מסתחררים בהן. "מגיע לנו לבחור בחופשיות!" עיניה של האנסבה ירו גיצים. "אני יודעת מה טוב בשבילכם," אמרה האנסבה. "אני יכולה לכוון אתכם לעתיד טוב בשבילכם-" "את לא!" צרחה קינטי. "את מראה לנו מה את רוצה שיקרה בעתיד, ואנחנו חייבים לעשות את מה שאת אומרת!" היא צעקה. "אני לא רוצה להתחתן עם האן!" היא צרחה. הרוחות סביבה התגברו, שמלתה של קינטי עלתה והתנפחה סביב רגליה. היא תפסה ענף של עץ שהיה לידה כדי להישאר עומדת בהוריקן שהסתובב סביבה. "את תהיי מאושרת," נהמה האנסבה. "ואם לא תהיי מאושרת, אני אגרום לך לחשוב שאת מאושרת." האור היחיד שהאיר את הכל היה הירח ממעל, ועיניה של האנסבה שזהרו מבפנים. "על כמה מהכוחות שלך אנחנו לא יודעים?" קינטי נזכרה במחשבה שעלתה בה. "את יכולה לקרוא את המחשבות שלי?" היא צעקה, מנסה להתגבר מעל הרוחות. האנסבה צחקה, צחוק חסר הומור. "לכל האלות, וגם לאלות זוטרות יש כוחות שאף בן אנוש לא מודע אליהם." האנסבה הסתכלה מלמעלה על קינטי וגרמה לה להרגיש קטנה מאוד. "למה שאת תדעי אותם?" אני לא מצליחה לקבל ממנה תשובות, חשבה קינטי בתסכול. ונראה שהיא מנסה להרוג אותי. "את מנסה להרוג אותי?" צעקה קינטי. האנסבה חייכה. "אם הייתי רוצה להרוג אותך, כבר היית מתה, עלה קטן." קינטי ניסתה לחשוב איך לגרום להאנסבה להקשיב לה. האשמות לא עבדו, אבל אולי… היא נזכרה שלפני שהאנסבה הייתה אלה זוטרה, היא הייתה בת תמותה. "האנסבה, גם את היית אנושית פעם," היא צעקה, מנסה לפנות לליבה של האנסבה. "את נלחמת כדי לאחד את האנשים שסביבך, ולא נתת לאף אחד לשלוט בך," נראה שהסערה סביבה מתחילה להרגע. זה עובד. "לא כשניסו לשבות אותך, לא כשניסו לחתן אותך, ולא כשניסו לקחת ממך את הזכות לבחור את המלכה הראשונה של טארמסבה," היא צעקה, שערה מצליף בפניה. "לכולנו מגיעה שליטה על החיים שלנו!" היא צעקה. "עבר הרבה זמן מאז שהיית אנושית, אבל את בטוח זוכרת איך זה מרגיש," היא אמרה בתסכול. הסערה שככה סביבה, כל הדברים שהונפו לאוויר צנחו על האדמה. האנסבה ירדה למטה, גלימותיה מרפרפות סביבה, ונחתה על הקרקע בגמלוניות. היא נראית מותשת חשבה קינטי.
האנסבה הזדקפה, שערה כבר לא חסר רבב כמו שהיה מקודם. היא עמדה על האדמה, ונראתה הרבה יותר אנושית. שערה הסתור נפל על עיניה, והיא נראתה קטנה, עייפה. בקינטי עלה דחף לחבק אותה.
"אני מנסה לשמור על הכל תחת שליטה," היא אמרה בקול שקט. "אני מנסה שכולם יהיו מאושרים. אני מנסה לחזות את העתיד, וזה אף פעם לא עובד." היא הרימה את עיניה אל קינטי, והיא ראתה בהן כאב, כל כך הרבה כאב. "מה יקרה אם תשחררי?" שאלה אותה קינטי בעדינות. "מה יקרה?!" צרחה האנסבה, והן כבר לא היו בקרחת היער ליד האגם. הן היו ביער אחר, והמוני אנשים נלחמו, דם ניתז על האדמה. קינטי ראתה צלליות של אנשים נלחמים בין העצים, ושמעה את אנקותיהם של הגוססים. "מוות, וחורבן, והרס ושנאה. זה מה שהיה לפני שאני הגעתי," אמרה לה האנסבה שעמדה לידה. ואז היא הניפה יד והחיזיון נעלם. "אני לעולם לא אוכל לוותר על השליטה," היא אמרה. "אני רואה את התמונה הרחבה יותר, כל אישה ואיש, ילד ותינוק. ואני יכולה לדאוג לכם." אמרה האנסבה, וקינטי חשבה כמה זה כבד, להחזיק את האחריות על החיים של כל האנשים האלה. היא התקרבה אל האלה, ובתנועה עדינה לקחה את כף ידה והחזיקה אותה. התנועה הפתיעה את האנסבה, אבל היא לא נסוגה. משהו לא הסתדר לקינטי. "אבל…" היא אמרה לאט, "למה פתחת את המלחמה עם פרימריה?" בושה עלתה על פניה של האנסבה. "אסור שתשכחו אותי," היא אמרה. "הייתי צריכה לעשות לכם נס, שתיזכרו שאני כאן לשמור עליכם." קינטי נלחמה בדחף לגלגל עיניים. כולם סוגדים לה, כל היום וכל הזמן. למה היא הייתה צריכה לגרום למלחמה כדי שיזכרו אותה? "אבל למה מלחמה? למה לא לרפא מישהו חולה, או לפתור את בעיית העוני בלטמס?" דמעה אחת ירדה על פניה של האנסבה. לא חשבתי שהיא יכולה לבכות, חשבה קינטי ולחצה פעם אחת את ידה של האלה. "כי בכל אלה אני לא יכולה לשלוט," היא לחשה. "אני יכולה לשלוט רק בתודעות של בני אדם." קינטי נזכרה במילים של האנסבה ממקודם. ואם לא תהיי מאושרת, אני אגרום לך לחשוב שאת מאושרת. היא רצתה להירתע, כי המחשבה שהאנסבה יכולה לשלוט במחשבותיה הגעילה אותה, אבל היא הכריחה את עצמה להישאר. "את יכולה לשלוט במחשבות שלנו?" היא ניסתה בכל כוחה להישמע עדינה ומתעניינת ולא כועסת ונגעלת. עכשיו האנסבה ממש בכתה, יפחות שהרעידו אותה. "כל האלות הזוטרות יכולות לעשות את זה, עם הכשפים הנכונים. בטקס המולד אני מקבלת גישה למוח של התינוק," אמרה האנסבה והמשיכה לבכות. קינטי ניסתה שעיניה לא ישקפו את הבְּעָתָה שהרגישה. טקס המולד היה טקס שכל אמא עושה עם התינוק שלה, בו היא נכנסת איתו לאגם באמצע הלילה ושרה לו שיר עתיק שמגלים רק לנשים הכורעות ללדת. והשיר הזה נותן להאנסבה גישה למוח שלנו. "אני מסוגלת להשפיע גם על מוחות של אנשים שלא עברו את טקס המולד, כי יש לי הרבה מאוד ניסיון בזה." היא אמרה בבכי. הרבה, הרבה ניסיון בזה. "הלוואי ויכולתי להפסיק לשלוט בכם," היא פלטה, "אבל אם כולם ידעו שכל הזמן הזה לא ראיתי את העתיד… הם ישנאו אותי," היא נראתה באמת שבורה מכך. "ואז אני אתפוגג, ואיתי גם כל הממלכה תקרוס, ונחזור לכאוס." נראה שההבנה הזאת הביאה להאנסבה כוח, כי היא ניתקה את ידה מידה של קינטי ומחתה את דמעותיה. "אני לא יכולה להפסיק עכשיו," היא אמרה, החלטה נחושה בקולה. "אני מבינה," מיהרה קינטי להגיד. "אבל את כן יכולה לוותר על חלק מהשליטה שלך," היא אמרה להאנסבה. "גם אם לא תשלחי לאנשים חזיונות על איפה לבנות את הבית שלהם, או עם מי הם צריכים להתחתן, עדיין לא יהיה כאן כאוס." האנסבה נענעה בראשה למראה דבריה. "אבל זה החלק שאני נהנית ממנו," מחתה האנסבה. "ואולי אני לא רואה את העתיד, אבל אני בכל זאת-" "רואה את התמונה הגדולה. אני יודעת," אמרה קינטי וריככה את קולה. היא לא תקשיב לי אם אעצבן אותה. "אני יודעת שזה יכול להיות קשה, לראות אנשים עושים טעויות," היא אמרה להאנסבה. "אבל בסוף אלה הטעויות שלנו, ואת צריכה לתת לנו לעשות אותם." קינטי חייכה. "פעם אחת ניסיתי ללמד את אח שלי איך לקשט את הסירה שלו. ידעתי שאם הוא ישים את הצבע האדום על הכתום לא יצא סגול, אבל הוא לא הקשיב לי ועשה את זה בכל זאת. אני-" "למה לא עצרת אותו?" שאלה האנסבה בכעס. קינטי לקחה את ידיה של האנסבה והחזיקה אותן מולה. "זה מה שאני אומרת," היא אמרה ברכות, "לפעמים, עדיף לתת למישהו לטעות מאשר לעזור לו, ובטח מאשר להחליט בשבילו. רק ככה הוא ילמד. את מבינה?" האנסבה הנהנה, דמעות שוב יורדות על פניה. "אז מה אני עושה?" היא שאלה חלושות. קינטי הבזיקה חיוך. "יש לי רעיון," היא אמרה. "לכמה אנשים את יכולה לשלוח חזיונות באותו הזמן?"
באותו לילה, כל תושבי טארמסבה קיבלו חיזיון.
בחיזיון, דמותה של האנסבה נראתה על רקע השמיים, עיניה כמו קבוצות כוכבים. והיא אמרה: "תושבי טארמסבה האהובים. במשך יותר מדי זמן, אני שלטתי על העתיד שלכם, אבל לא עוד. בזכות אישה חכמה אחת, אני החלטתי לתת לכם שליטה על החיים והגורל שלכם. אני יודעת שזה מפחיד. אני בחרתי לתת את הבחירה בידיים שלכם רק כי אני יודעת, באמת ובתמים, שתדעו להתמודד איתה. כי אני יודעת שאתם מוכנים להחזיק באחריות הזאת. אני לא נוטשת אתכם, ותמיד אהיה כאן לשמור עליכם. אם תרצו לדבר איתי, או לשמוע בעצתי, קראו לי לפני שאתם נרדמים ואגיע. כאן, שומרת עליכם תמיד, האנסבה."
כשקינטי יצאה מחדרה בבוקר שאחרי, הגיעה משרתת לקרוא לה לראש המגדל, למשרד של הסיטאס הנעלה קלמהאן. קינטי הלכה לשם, בתערובת של חשש והתרגשות. אני לא עברתי על שום חוק. פחות או יותר. האנסבה לצידי. לא יכולים לעשות לי כלום. המשרד של קלאמהאן היה בראש אחד הצריחים. כל קירותיו היו זכוכית וכך גם תקרתו. סביבה היו שולחנות ועליהם מכשירים למדידת כוכבים וטלסקופ כביר עמד במרכז החדר. קינטי עקפה את הטלסקופ ושולחנה של קלאמהאן נגלה לפניה. היא התיישבה בכיסא מול הסיטאס המאפירה, וזאת נאנחה ואמרה: "הלילה קיבלתי את החיזיון שבו האנסבה אומרת שהיא לא תשלח חזיונות יותר, שזה שערורייתי בפני עצמו אבל לא לשם כך קראתי לך. היא פנתה אלי אישית ואמרה לי שאת גרמת לה להבין שהיא לא יכולה לשלוט בחיים שלנו," קלאמהאן הביטה בה בשאט נפש. "ושאני חייבת לתת לך את תפקיד הסיטאס הנעלה." קינטי לא ידעה מה לומר. "אני- אה-" קלאמהאן קטעה אותה. "אני לא אשקר לך, התכוננתי לפרוש בקרוב. והרבה אנשים אומרים שאת תהיי מחליפה מוצלחת." קינטי לא עיכלה את זה. "ברכותיי. את הסיטאס הנעלה החדשה."
בהודעה שהוציאה קיהאנטי, הסיטאס הנעלה החדשה, נכתב: אנחנו בתקופה של שינוי, בדרך שבה האנסבה משפיעה על חיי היומיום שלנו, ובדרכים שבהם הממלכה שלנו מתנהלת. זה לא יהיה קל, אבל אני מלאת תקווה. האנסבה נתנה לנו את הדבר הטוב ביותר שיכולנו לקוות לו: היא נתנה לנו הזדמנות, בפעם הראשונה מזה אלפי שנים, לשלוט בגורלנו בעצמנו.
ואני בטוחה שנשלוט בו ונבחר את דרכנו בחוכמה.