כשדניאל התעורר בתחילתו של יום גורלי זה, נגינתם של שעוני המעורר שלו מילאו את החלל.
הוא תמיד דאג שברשותו לפחות שלושה שעוני מעורר פעילים ומכוונים לשעה 5:48 כדי שלא יווצר מצב בו לא יתעורר בזמן. מצב בו לא יהיה בחדר השירותים בדיוק ב5:52 ולא יוכל לצחצח כל אחת משניו במברשת הכחולה ומשחת השיניים שקנה שבוע שעבר לאחר שהצלבה בין מקורות מידע רבים העלתה כי דגם המברשת וסוג המשחה האלו הם הטובים ביותר בשוק. דניאל ירק את הנוזלים בפיו אל הכיור ומצא את עצמו בחדר, עומד ובוהה בארון. תוהה אילו בגדים עליו להוציא. בהמשך היום, הוא עתיד להיפגש עם מנהלים בכירים בחברתו ולהציג בפניהם את הרעיון החדש שלו. בתקווה כמובן, שאוסף המשוואות שעל שולחנו יהפכו להיות בסיס לתוכניות ממשיות בעלות תקציב. כרגע, זו הייתה שאיפתו הגדולה ביותר ולכן, רבע שעה לאחר מכן, דניאל עדיין בהה בארון. הוא שלף חולצה אקראית, אולם חולצת ההדפס השחורה שנמצאה בידו לא שידרה את המקצועיות לה שאף. הוא דחף אותה חזרה למקומה והוציא חולצת כפתורים לבנה בעלת פסים דקים שחורים. זו הייתה בחירה בטוחה, הוא לבש את החולצה הזו בתדירות גבוהה אולם דווקא מסיבה זו פחד שתפריה הישנים יחלשו ויקרעו במהלך ההצעה שלו. על הארון, הייתה תלויה חולצת כפתורים מהודרת נוספת, אמא שלו קנתה לו אותה לפני כמה ימים. אך לבישת חולצה חדשה בפעם הראשונה דווקא היום עלולה להיות הימור מסוכן, מה אם היא מגרדת? או לא נוחה? מיד נטש את הרעיון וחיטט בעמקיי הארון אחר חולצה נוספת. בדרך כלל, הוא טיפל בדברים כאלה לפני שהוא הלך לישון ואתמול, מכל הימים, החליט לסטות ממסלולו, לבגוד בדרך חייו להירדם על השולחן כשידו האחת עדיין אוחזת בעיפרון והשנייה במחשבון. כעת משקל ההחלטה הזו הכביד על כתפיו. היא העיקה עליו כשנאלץ לבחור חולצה מן הארון מבלי שהיה שלם עם בחירתו, היא העיקה עליו שאכל במהרה ארוחת בוקר ומפאת הזמן בחר מבלי משים בדגנים גדולים מדיי שנתקעו בגרונו וערערו את היחס הרגיל שלו בין חלב ודגנים והיא העיקה עליו כשאיחר את האוטובוס. על פניו, זו לא הייתה סיבה אמיתית לדאגה, אוטובוס נוסף תמיד הגיע עשר דקות אחר כך אלא שדניאל העדיף לעלות על הראשון, גם אם זה ידרוש ממנו לקום מוקדם יותר. האוטובוס הראשון עבר דרך ארוכה יותר (שאפשרה לו רגע של שקט והתכוננות ליום) ועצר בפחות תחנות, הנהג מעולם לא ניסה לדבר עם דניאל ובגלל השעה בה יצא, היו עליו פחות אנשים. באוטובוס הראשון לא הייתה פעם אחת בה נאלץ לשבת ליד מישהו אחר או לזוז ממקומו. אבל היום הוא איחר, היום הוא עלה על האוטובוס השני ושוב נתקע בצומת מייסרת. מולו היה מקום פנוי. כמובן שהוא יכל להתיישב ליד הבחורה אלא שאז יצטרך לבקש ממנה לזוז כדי שיישב ליד החלון או שהיא תיכנס למושב הפנימי. אבל מה אם היא תסרב או תרגיש לא בנוח? מה אם היא תיכנס פנימה רק כדי שיתברר שהיא יורדת לפניו? או ההפך? אולי הוא יצטרך לרדת לפניה בעודו יושב בכיסא הפנימי ואז כשינסה לצאת ימעוד על רגליה? אולי הוא יאחר! כל אלו עלולים לגרור מצב מביך והיא נראית מאוד נחמדה, סיכם עם עצמו. אלא שאם היא באמת נחמדה כפי שהיא מצטיירת בפניו, לא תהייה לה בעיה להיכנס או לפנות לו דרך ועדיף שלא יעמוד כל הנסיעה… לבסוף גיבש דניאל את החלטתו, הוא עומד להתיישב לידה. דניאל הפנה את ראשו לכיוון הנוסעת, בדיוק כדי לחזות בנער כחוש מתיישב במקום שכבר חדל להיות פנוי. באנחה שכבר הייתה מוכרת לו יותר מדיי טוב, דניאל השלים עם גורלו.
עליכם להבין שדניאל גדל בידיעה שכל פעולה שלו משמעותית וכל בחירה שלו טומנת בחובה היכולת לשנות את כל חייו, ולא רק את שלו.
הוא גדל בצל חרדותיה של אימו. שבאופן אירוני, גדלה בצל חרדותיה ממנו. כשהייתה צעירה נגלה בפניה איש כפוף ומוזנח שהגיח בהפתעה בליווי ברקים ורעמים. גם עכשיו, תמונתו חרוטה בדעתה. כיצד הסתכל סביב בבילבול לפני שעיניו נחו עליה. כיצד מבט מטורף הזדחל לעיניו. כיצד אחז בכתפיה והודיע לה בקול יציב אך טומן רעות שבנה עומד לקבל החלטה נוראית שתחריב את היקום. אולי קל לכם לבקר אותה שהאמינה למשוגע ושעד יומה האחרון הקרוב למדיי תחשוב שהוא מכשף שבא להזהיר אותה. מצד שני, אותכם לא ביקר זר עושה כשפים שיכל לא רק לדקלם פרטים מסתוריים מעברכם אלא גם לנבא את אשר תעשו בעתיד. כך שגם אם היא הטילה בו ספק בהתחלה, ספק זה הצטמצם שנייה אחר כך כשמעדה – בדיוק כפי שאמר, או מספר שנים לאחר מכן בבוקר יום שני בו אביה הבריא כשור לא קם – בדיוק כפי שאמר. עד יום הולדתו השני של בנה הראשון שהגיח בהפתעה לעולם והתנהג בדיוק כפי שהמכשף חזה, כבר לא יכלה להכחיש את כוחו של הזר. ובמקום שתנוח דעתה, חלחלה בה חרדה אף גדולה יותר כשהבינה את השלכות אמינותו של תחזיות המכשף. תחזיות שהמרכזית בהם, היא עתידו של בנה. על כן, מגיל צעיר חינכה את דניאל להבין את משקלו ביקום, או ליתר דיוק, את משקל החלטותיו. היא מעולם לא הרבתה בפרטים. רק תיארה את חזותו המרשימה של המכשף והצביעה בנאמנות על הצלקת שנותרה לה לאחר שנפלה בפגישה. ולמרות שהגדיר את עצמו כאיש של מדע, אחד רציני שבז לנבואות ומכשפים, תורתה של אימו כבר הכתה את שורישה וכל חייו סבבו סביב ההחלטה הנכונה. בתדירות גבוהה הוא ביקר את הרופא, אובד עצות ומחפש פתרונות בנוגע לראשו העמוס וגבו הדואב. גב שעם השנים הלך והתעקם עקב המשקל העצום שנשא דניאל על כתפיו. אך כל הרופאים שפגש יכלו להיות באותה מידה ארכיאולוגים כי פעם אחר פעם העלו חרס בידם, חרסים איתם חצבו את הייאוש והיראה בבשרו של דניאל. אולם אט אט עם השברים האלו הצליח דניאל לבסוף לנסח את הפתרון לבעיותיו ועכשיו, לאחר שהצליח לשכנע את מנהליו בכח המצאתו וכבר החל לעבוד עליה, החל הפתרון לרקום עור וגידים.
אולם במצב בו שהה דניאל כרגע, כל תחושה של התקדמות וסיפוק כבר נמחתה מזכרונו. כבר זמן לא מבוטל שנתקלו במבוא סתום. התיאוריות של דניאל סביב עיוותי זמן היו מבריקות בתאוריה אך לממש אותן מן הלכה למעשה הוכיח את עצמו כאתגר קשה מן הצפוי. במיוחד שהרעיון שלו, מכונה שתוכל לחשב לך את הבחירה האופטימלית ביותר בכל סיטואציה, דרש בחינה של מיליארדי התפצלויות שונים. בחינה של מצב דו-אפשרותי פשוט במהרה ישאוף למספרים שמחשב לא יוכל לעבד. אולם גישתו הייחודית של דניאל לעיוותי הזמן, שבלטה כבר שלמד את התחום באוניברסיטה, והכוח שמכונה זו תעניק לבעליה במידה ואכן תצליח לתפקד, הובילו לכך שמנהליו של דניאל אישרו את המיזם אף על סיבוכיות הזמן של מכונה שכזו וכמות האנרגיה שתדרוש. איך יכלו שלא? כששמעו את דניאל מפרט בביטחון על האופן שבו מכונה מסוג זה יכולה לפתור את כל בעיות העולם! שלום עולמי, שובע לכולם, שלא להזכיר הרבה כסף למוסד שבכל פנייה ודילמה ידע מה האפשרות הרווחית ביותר… ואכן במשך זמן רב הצליח דניאל לספק להם עדויות לכך שלמרות שלא התייעצו עם מכונה, עשו את הבחירה הנכונה שהאמינו בו. עם מענק ועובדים תחתיו, הצליח להתקדם וכולם כבר יכלו לראות את האוטופיה שתיאר בהישג יד אלא שאז, נתקלו במבוי סתום. הענן השחור שריחף מעל המיזם מיומו הראשון החל להמטיר את טיפותיו הסמיכות המזוהמות. דניאל כמובן ראה את זה מגיע ועל כן העלה בדעתו פתרון אפשרי. בתאוריה, פתרונו לבעיה היה מבריק כמה שהיה פשוט ודבילי (והוא היה כה פשוט שמספר פרופסורים הגישו בבושה מכתב התפטרות ביום ששמעו עליו וכה דבילי שאילו דניאל היה פרופסור באחת מהאוניברסיטאות האלו כנראה היה מקבל מכתב פיטורים), לנצל את עיוותי הזמן כדי לחסוך מן המכונה את החישובים ובהתאם את האנרגיה. רעיון מוצלח לכל הדעות (טוב, כמעט לכל הדעות) עד שעליך להוציא אותו לפועל. במקרה שכזה, אותו 'פתרון' יתגלה כבעיה אף יותר מסובכת ואף פחות יציבה שעלולה לערער את מרקם הזמן והמרחב. מה שהוביל את דניאל למצב חסר התקווה בו נתקע כרגע. מצב בו לוהק כסיזיפוס המנסה במאבק אינסופי להגיע לראש ההר. מצב בו בהה בעיניים חצי עצומות בנתונים שרצו על מסך המחשב, מחכה לרגע שבו הוא יקרוס ויצטרף לאחיו שקרסו מוקדם יותר החודש. אני לא יודעת אם יצא לכם לסקור שורות על גבי שורות של מחרוזות מידע על מסך מחשב קטן כשרק נורות פלורסנט חלשות מארחות לכם חברה במשך זמן שנדמה כאינסופי. אשער שכן (הרי שאתם קוראים את זה, סיפור מדע בדיוני קצר שהוגש לפסטיבל החוגג מדע בדיוני ופנטזיה) ולכן אחסוך מכם את התיאור של כמה מעייף המצב ואיך במהרה כל הפיקסלים הקטנים מתערבבים אחד עם השני לכדי צורות מטושטשות. הרי אתם בוודאי מבינים כיצד כשבמקום לקרוס, ריצדה לה הודעה קצרה על המסך, דניאל אפילו לא שם לב וכבר קם לזרוק את המחשב, במחשבה שכעת הוא אוסף של פיסות מתכת ותו לא. והרי אתם בוודאי מבינים כיצד עם זאת ברגע בו עינו אכן קלטה את הרשום על המרקע, כל עייפותו נעלמה בן רגע.
כמה שעות אחר כך, לאחר שהספיק לקרוא את ההודעה ארבעים ושתיים פעמים ולהריץ את המספרים בעשרים ושמונה תצורות שונות, צלצול העיר את עמיתיו למחקר. נדמה כי עם צלצול זה, עולמו של דניאל שהיה תקוע וצר כעולמה של נמלה התקועה במן סיפור שנועד לחזור על עצמו, השתנה בין רגע. וברגע הקצר ומהפכני ההוא, דניאל היה מאושר. לראשונה בחייו לא פחד ממעשו הבא, לא היה צריך לחשוב על מה שעתיד להתרחש ובמקום מצא את עצמו מתרכז במה שמתרחש סביבו. הוא יכל לספוג בשלמות את החוויה מעוררת האימה לא פחות של עשרות זרים, מנהלים ועמיתים נכנסים ויוצאים כמו שעון. מקרקרים סביב חדר המעבדה והדפים העמוסים שקישטו אותו ומברכים אותו. הוא הרגיש כיצד גבו העקום מתיישר בגאווה ומצליח להחזיק את ראשו שנהייה פתאום כל כך קל יותר, חרף כל טפיחות הפרגון (שהיו מעולות במעט מירמור) שהמבקרים הרבים הטיחו בו. על הדף, חוויה שכזו היא בגדר סיוט בשביל דניאל. כל כך הרבה אנשים ותשומת לב גזר דינם מיליוני הזדמנויות לפגוע באחרים ולטעות. אולם הימים האלו היו בין הרגועים ביותר בחייו שכן לצד שיחות השווצה פוליטיות, הוא התקדם בצעדי ענק לקראת חיים שקטים בהם תחושת ההקלה הרגעית שהוא חש כעת יהפכו לשגרת יומו ובאותה נשימה, שגרתם של כולם.
כשדניאל התעורר בתחילתו של יום שגרתי זה, נגינתה של המכונה שלו מילאה את החדר. היא עוד לא הייתה נחלת הכלל אך כבר הטכנולוגיה שעומדת מאחוריה הייתה מספיק שגרתית ואמינה בכדי שיתחיל ייצור מסחרי שלה. אמנם עוד לא היה ניתן לקחת אותה עימך לכל מקום ולבקש ממנה בכל מצב תשובות מיידיות (היא עוד מצאה את עצמה נתקעת במצבים לא מוכרים כלל) כפי שדניאל קיווה אולם עצם העובדה שחלק נרחב מן האוכלוסייה כבר רכש את המכונה וביקש ממנה מפרט של החלטות חשובות בכל בוקר, אפשר לה לחזות ביעילות את אירועי היום. כך העירה את דניאל המכונה שבשעה שגילה רק לאחר שקם. כך הלך לשירותים וצחצח שינייו בדיוק כפי שהראה הצג הקטן של המכונה בעזרת המשחה והמברשת החדשים שרכש עקב עצתה של המכונה. כך לבש את החולצה הלבנה המכופתרת וזוג המכנסיים השחורים שבחרה לו המכונה, כך עלה בשלווה על האוטובוס השני והתיישב בדיוק היכן שהורתה לו המכונה וכך בילה את הנסיעה משוחח בנעימים עם הבחורה שישבה לצידו (וכן, עשה זאת כיוון שהמכונה המליצה לו על כך) שכן אודות למכונה לא היה צריך להדאיג את עצמו באשר עומד לקרות בהמשך היום. כשחשב על זאת, טפח בקלות ובחיבה על כיסו שהכיל הצערה מנוסחת היטב שהדפיסה לו המכונה מוקדם יותר.
וכך, כששכב בערב במיטתו נרדם בחיוך בידיעה שהצלחתו של יום זה מעידה על הצלחתה של המכונה ואף הרשה לעצמו להתרברב ולהתייחס להצלחת יום זה כעדות על גאונותו והצלחתו שלו.
בפעם הראשונה שזה קרה, דניאל ישב בסלונו וצפה באיזו תוכנית ממוצעת שלא ממש עיניינה אותו אך תפקדה באופן מספק בהסחת דעת ורעשי רקע. השעון שמעל המסך הורה שבע ומתוך הרגל העביר ערוץ לחדשות. בזמנים שקדמו למכונה, היה דבוק למסך באופן קבוע בשעות אלו ועקב בשיטתיות אחרי כל עדכון. לאחרונה, צורך זה שכח. דניאל משך בכתפיו והניח את השלט. על פניו, המהדורה לא הכילה כתבות מעניינות. האחרונה שבהן הייתה על חתול שנעלם באור יום וכמו רבים אחרים דניאל נפנף את זה כתרגיל שיווקי או תוצר של מח משועמם. רק אחרי שהעלמויות אלו החלו לקרות בתדירות גבוהה יותר ויותר החל חששו לעבור מתת המודע שלו לקדמת דעתו. הוא ניסה להפנות את הנושא למנהליו אך גם הם ניפנפו את זה כתרמית או תאוריית קונספירציה. דניאל ניסה להסביר לכל מי שהקשיב שזו לא סתם תאוריית קונספירציה כמו זיוף הנחיתה על הירח או קיומה של בריטניה אלא איום ממשי שיכול להיות תוצאה של עיוותי הזמן במכונה. אך לא עזר לו שכל מי שכן הקשיב לו היה משוגע מוסמך ושחלק לא מבוטל מהתיעודים היו זיופים שאנשים ביימו כדי לחלוב את הטרנד החדש שנוצר. כמו כן לא עזרו לו ההסברים המשכנעים והמפורטים שהוא עצמו תיאר והוכיח בפני אותם מנהלים לפני מספר חודשים והנכונות החזקה והלא רציונלית שלו להאמין במכונת הפלאים שברא. לא רק שדברים אלו לא עזרו לטענתו הם שיכנעו אותו שהיא כנראה שגויה. וכך כפי שהגיחה, חזרה בפתאומיות לתת דעתו, מפנה מקום לדברים אחרים שיטרידו את מוחו כמו העונה החדשה של תוכנית הממוצעת. כולם חזרו לחיות באושר ועושר, לפחות עד שנפגע העושר.
גם לפני שקיבל את השיחה, תחושת ריקנות עיקצצה בבטנו. הטלפון צלצל. מהר דניאל הפנה את ראשו לעבר המכונה. גזר דינה היה עינייני: לא לענות. חרק שיניים וחזר למסך. מבלי משים, החל מעט לנטור למכונה. אחרי תקופת ירח דבש קלה מצא את עצמו מתקשה להעביר את המושכות למכונה במיוחד לאחר שכל כך הרבה זמן אחז בהן בעיקשות. אך אם המכונה אומרת, היא יודעת ויטיב לו ולעולם אם ישמע לדבריה, או ליתר דיוק יקרא לדבריה. הטלפון המשיך לצלצל ועם כל צלצול עצבנותו הלא מודעות של דניאל גברה. עד שלבסוף נרדם לצלילי הטלפון ולצליליו גם התעורר. השעה הייתה מאוחרת ולעבודה כבר איחר ובכל זאת המכונה לא העירה אותו. אך לא הייתה בה שום בעיה. בשלב מסוים, לצלילי הטלפון התלוו גם דפיקות דלת. מבלי לחשוב, פתח אותה ואפשר למנהלו העצבני להתפרץ לסלונו הצנוע. האיש בחליפה המהודרת והפרצוף האדום התהלך קדימה ואחורה במרחב. פולט עם כל צעד מלמולים שאף על פי שתוכנם לא היה ברור, היו מרתיעים ביותר. לקחו לדניאל כמה רגעים לפני שהצליח לתרגם את דבריו. אילו היה פותח חדשות, היה יודע את פשר המילמולים עוד לפני שחנה המנהל בכניסה לדירתו. אבל הוא לא צפה בחדשות. הוא היה עסוק במלאכה שטותית עם סדרת הבת של התוכנית הממוצעת כפסקול ולכן פספס את הקריסה הכלכלית המטאורית שהתרחשה אתמול. קריסה שכפי שצעק אורחו, נגרמה על ידי הוראות המכונה. דניאל בהה באוויר במבט מבולבל לפני שקם, אסף ביטחון והגן על המצאותו. דניאל הסביר כיצד המכונה מחשבת את ההחלטה הטובה ביותר בטווח הרחוק וכבני אנוש בעלי ראייה קצרת טווח אנו לא יכולים לדעת בוודאות מה תהייה החלטה האופטימלית ביותר ברגע זה, זה בדיוק חוזקה של המכונה. החלטות המכונה, מגוחכות כמה שיראו עכשיו, ישתלמו לנו בעתיד. טיעוניו היו מבוססים וכבר הוכיח אותם אך לא משנה כמה הם איתנים לא היה להם סיכוי נגד אוזניו של מיליונר שאיבד נתח משמעותי מכספו. הימים הבאים היו קשים, בצל המשבר עלו גם הרעב והחולי. המכונה הוראתה לאנשים מה לעשות אולם בשלב זה, האמון בה אבד. התשובה להאם ציות להוראותה היה מתסיים בשלום והשובע העולמי שהבטיח דניאל אבדה בזמן. בני האנוש הנבגדים פנו לדרכים חלופיות לחפות על אשר אבדו, בניסיון נואש אחד פרצה מלחמה. אינספור שעות ישב דניאל מיוסר בחדרו. פוחד לצאת. בכל הפעמים האחרונות שיצא, הותקף על ידי אנשים. גם כשלא יצא היה קורבן של הטרדה ממושכת. פרצופו של דניאל נחרט בראש כל אלו שעוד יכלו להרשות לעצמם צפייה בחדשות או ראו בהצצה ממסך שנותר בחנות או בבר. עם כל קושי נוסף הצביעו על דניאל כשעיר לעזאזל, מהנדס הגיהנום שאדמת הארץ הפכה להיות. ואם להיות כנים, במובנים רבים זה היה נכון ולא היה אדם שידע זאת טוב יותר מדניאל. בעוד השמש מתחלפת בירח והירח מתחלף בשמש ששוב מפנה מקום לירח, בהה אובד עצות במסך המכונה. ברדיו ששהה על השיש נשמע על מטוס צבאי שנעלם. כן, תקריות ההעלמות לא חדלו. להפך, תדירותם עלתה וקורבנותיהם גדלו בקנה מידתם. שום לפיד נושא תקווה לא נראה בחדרו המאובק והחשוך של דניאל. מכונותו הייתה מושלמת ואם כך, כיצד יוכל לתקן את המצב? הריי שללא ספק היא זו שמציגה את ההחלטות הנכונות. לצד צמיחת שיערו לכדי יער סבוך והחלפת המשמרות של השמש והירח, דניאל ניסה נואשות למצוא פתרון. המכונה בנתיים ננעלה וכוסתה באבק כדי לא תסיח את דעתו. אולם בכל לילה בו שכב במיטה ליבו נדד על המכונה במחשבה שהיא תצליח להתיר את המצב המורכב והמפותל. יום אחד נכנע לפיתוי ורכן לפני מסכה הקטן. אשתקד עיר שלמה נעלמה והמכונות הבודדות שלא נאספו על ידי הממשלה או הושחטו על ידי בעליהם העצבניים נאבדו לפתע. דניאל חשש לשלומה של מכונותו שלהקלת דעתו נותרה במקומה. מתחנן לפתרון הוא התבוננן בה דקות ארוכות, גם בעוד חלקים מביתו מתאדים. הוא ציפה לאותה תשובה שולית שזכה לה בפעמים האחרות. אולם הפעם, מן חריץ בתחתית המכונה החל לצוץ באיטיות דף. צפצוף הודיע כי עבודתה של המכונה הסתיימה. טעון בהתרגשות, חטף במהרה את הדף מעוטר הדיו. דניאל שבזבז את מרבית חייו חוקר דפים שכאלו הבין במהרה שזו תוכנית, תוכנית הכוללת עיוותי זמן. הוא ניסה להבין באופן מדויק יותר מה התוכנית מתארת אך ניסיונותיו כשלו. אחוז טירוף, תכנותו נכנס לפעולה ודניאל החל לעקוב אחר תוכנית המכונה. כיוון שפוטר מעבודתו עוד בימיה הראשונים של ההידרדרות, לא הייתה לו גישה מלאה לכל החלקים ופיסות הטכנולוגיה כפי שהיה לו בעבר. למזלו, עוד נותרו בדירתו מספיק רכיבים כך שיוכל להשלים לפחות חלק מן המכשיר שתיארה המכונה. הוא שקד בחריצות בעבודה על מטרתו החדשה שכפי שהבין כשהבריג שניים מחלקיה יחדיו, הייתה מה שאנו נזהה בפשטות כמכונת הזמן. דניאל קפץ בהתלהבות לנוכח הפתרון לפניי ששקע בתסכולו אודות כך שלא העלה את הפתרון הזה בדעתו כבר קודם. הוא יכול להשתמש בעיוותי הזמן שהמכונה כבר משתמשת בהם כדי לפנות לגרסה מוקדמת יותר של עצמו ולמנוע את יצירת המכונה. ניסח את תוכניתו לפני שנגמרו לו החלקים. דניאל הבין שהתוכנית הטובה ביותר (שכן היא היחידה שמצא) היא למנוע את ייצור המכונה והדרך היחידה להגשים תוכנית זו היא לפרק את המכונה אולם אין זה אומר שדניאל היה מוכן לכך, להשמיד את עבודת חייו במיוחד כי עוד האמין בה. דניאל התרפק על אובדנו העתידי אלא שבעודו פועל כך היקום סביבו המשיך להתפרק. בלית ברירה אזר את כוחו וחלק אחר חלק פירק מכונה אחת בכדי להרכיב את השנייה. לבסוף, עמדה מולו מכונה חדשה ו(בתקווה)מתפקדת. במצב אידיאלי יהיה לו זמן לבדוק את המכונה. בואו נודה באמת, במצב אידיאלי הוא לא יזדקק למכונה. אך זה לא היה מצב אידיאלי, למעשה די ההפך. לבסוף בהחלטיות דניאל הזין נתונים וחישובים ועשה את הדבר היחיד שנותר לו, קיווה לטוב ביותר.
תחילה, הוא לא ראה דבר דרך מסך העשן שאפף אותו. הוא כיסה את פיו בידו האחת וניסה לפזר את העשן בידו השנייה. אחרי שחזר על פעולה זו מספר פעמים, התברר המצב. הוא סקר את סביבתו החדשה בבלבול. לא זכור לו שראה המקום הזה בעבר, ללא ספק לא באותו תאריך שהזין. בתוך התוהו ובוהו ברק של הכרה קפץ לעיניו. מולו, עמדה נערה צעירה קפואה בתדהמה. הוא זיהה אותה מתמונות שנחו בביתו. בידיעה שאם לא יפעל מהר, לא יהיה לו עתיד לחזור אליו, ניסה דניאל לעשות את מיטבו ואחז בכתפי הנערה. העטה את הקול הבטוח והיציב ביותר שהצליח והכריז בפני הצעירה מולו כי עליה להקשיב לו בצייתנות שכן יום אחד בנה עומד לקבל החלטה גורלית שתוביל להשמדת היקום. רק כאשר התחילה הנערה לצחוק הבין באיזה מצב מצא את עצמו וכבר ידע מה לעשות. מיד פנה אל מי שזיהה כאימו המתפקעת והזהיר אותה שבעוד דקה תמעד, כהוכחה להכרתו האמיתית עם העתיד. לשמע תחזיתו, התיישרה בקושי, שילבה זרועותיה ובאה לקחת צעד לכיוונו. אולם רגלה כשלה ולפני שדניאל הספיק לתפוס אותה, גופתה כבר הייתה על הקרקע וברכה דיממה. הוא עזר לה לקום, מקווה שיספיק לשכנע אותה לפני שזמנו הקצוב יגיע לקיצו. הבעתה חשפה שנפתחה מעט לרעיון אך טרם שוכנעה לחלוטין. במהרה ניסה לעלות על דעתו עובדות אבסורדיות ואירועים מפתיעים מחיי אימו שיוכלו לשכנע אותה להאמין לו ובהתאם לכך לשנות את ההיסטוריה. פרטים נוספים בעלי משמעות שיוודאו שהפעם, הגורל לא יהיה כביש חד סטרי עליו ינסע דניאל לאבדון כשהאנושות חגורה בספסל האחורי. הוא צייר בפניה את מות סבו ויום הולדתו, המשיך עם תיאורים של ילדותו שנקטעו בידיי צפירה פתאומית, צלצול.
כשדניאל התעורר בתחילתו של יום גורלי זה, נגינתם של שעוני המעורר שלו מילאו את החלל.