"מוקד ג'יני, שלום," אני עונה לטלפון בחיוך. "מדברת עופרה, איך אפשר לעזור?"
"אוף, אחי," קול של נער מנומנם עולה מהצד השני של הקו, אבל הוא לא מדבר אליי. "התקשרתי בטעות למוקד ג'יני."
"מה, לא התקשרת לפיצה?" מישהו מנומנם אחר שואל אותו ברקע.
"לא, אחי." המתקשר מגחך.
"נו אז ת'נתק. אנ'מת מרעב."
תנשמי עמוק, עופרה. הם בסך הכול נערים בחופש הגדול.
"רגע, אחי," זה קול מנומנם אחר. נער שלישי. "בוא נבקש משהו."
"אבל אחי, נראה לי שגמרתי את הכמות שלי להחודש."
"תברר, מ'אכפת'ך," אומר הקול השלישי.
"אה, סליחה?" הו, סוף-סוף המתקשר מדבר אליי במקום ללהג שטויות לחברים המסטולים שלו.
"כן, בבקשה?" אני שוב מעקלת את שפתיי לחיוך.
הג'יני דורש מאיתנו לדבר אליהם ככה. שומעים את זה בצד השני של הקו, הוא אומר.
"כמה משאלות עוד יש לי להחודש?" הוא שואל.
"שם מלא ותעודת זהות, בבקשה."
הוא מוסר לי את הפרטים. אני מקלידה.
אני מעלה את חלון היתרות על מסך המחשב.
"עומרי," אני פונה אליו. "אני רואה שנותרה לך עוד משאלה אחת לחודש זה."
"אחי," הוא אומר באוזן שלי, אבל שוב, לא אליי.
"יש'לי עוד אחת. מה לבקש?"
"את נועה קירל בבגד ים על אופנוע," אומר אחד החברים שלו.
"בלי בגד ים, אחי," הקול השלישי אומר.
שלושתם מגחכים.
"אני רוצה את נועה קירל בלי בגד ים על אופנוע," עומרי ממלמל אליי.
"מצטערת, אבל אני רואה שאתה נמצא במסלול הבסיסי. אנחנו לא ממלאים משאלות כאלה במסלול הזה. תרצה לבקש משהו אחר?"
"אוף, נו," הוא שוב פונה לחברים שלו. "אי אפשר."
"נו אז ש'תביא לנו פיצה חינם," אומר הקול השלישי.
הוא מגחך.
אני ממתינה.
"אה, סליחה?" עלם החמודות שוב פונה אליי.
"כן, בבקשה?" חיוך, עופרה. אל תשכחי את החיוך.
"אנ'רוצה פיצה בחינם."
"פיצה בחינם," אני חוזרת על דבריו בעודי מקלידה את הפרטים במסך ההזמנות.
"אה, ואנ'רוצה גם שהיא תגיע ממש מהר, סבבה?"
"מצטערת, אני יכולה לקבל רק משאלה אחת בכל פעם. איזו מהן אתה בוחר: פיצה בחינם או משלוח מהיר?"
"אוחחחח," הוא נאנח. "תביאי בחינם, נו."
רגע לפני שאני שולחת לאישור, אני נואמת את הנאום הקבוע ושואלת את השאלה שאנחנו חייבים לשאול.
"זו תהיה המשאלה האחרונה שלך לחודש זה. בתחילת החודש הבא, יחודש מלאי המשאלות שלך ויהיו לך שלוש נוספות. האם אתה מעוניין לשדרג את המסלול הבסיסי שלך למסלול פרימיום, ולהגדיל את מכסת המשאלות שלך בכל חודש, אדוני?"
"אדוני!" אחד החברים שלו מחקה אותי ברקע ומתפרץ בצחוק.
"אהה… מה?" הוא שואל מבולבל לגמרי.
מה 'מה'?
מה הם עישנו שם, הנערים המשועממים האלה? כמה תאי מוח אומללים נשארו להם?
לא, די, עופרה. לא יפה. הם רק נערים חסרי תעסוקה בחופשה. גם את היית כזו פעם.
לא כזו.
נו, בסדר, הזמנים היו שונים, אנחנו היינו שונים.
לא היינו עד כדי כך שונים.
אני לוקחת נשימה עמוקה.
"שאלתי," אני אומרת לאט-לאט, מבהירה כל הברה. "אם אתה רוצה לשדרג למנוי פרימיום."
למה אני טורחת בכלל? אני הרי יודעת שהתשובה תהיה –
"לא," הוא אומר.
"בסדר גמור," אני אומרת בחיוך גדול וכואב. "משאלתך תתגשם בקרוב. שיהיה לך יום קסום."
הוא מנתק, וכך גם אני.
אני לוחצת על אישור ומשגרת את המשאלה שלו הלאה.
"עכשיו הוא הבעיה שלך, בוס," אני ממלמלת לעצמי.
אני משלבת את אצבעותיי, מותחת את ידיי ופוקקת את המפרקים. מרימה למעלה ומותחת את הגב. קליק-קליק-קליק.
"אההה," אני נשענת אחורנית בכיסא. איזו שיחה מייגעת.
"אתי, את באה להפסקת סיגריה?" אני מביטה ימינה, אל המוקדנית שיושבת בשולחן סמוך אליי.
"מעולה!" היא אומרת לשפופרת ומסמנת לי באצבע לחכות דקה אחת. "תן לי בבקשה את פרטי האשראי שלך וכבר מהיום תוכל להנות ממכסת משאלות גדולה במסלול פרימיום."
היא מקשיבה. אני מחכה.
היא מקלידה במחשב שלה. אני מחכה.
"מצוין, יש לנו את הכול. שיהיה לך יום קסום," היא אומרת בחיוך גדול ומנתקת.
היא מביטה בי במבט של ניצחון. "זה כבר השני שלי היום."
איך?! אני לא הצלחתי למכור אפילו פרימיום אחד במשך כל החודש, והוא עוד רגע נגמר.
אני יודעת איך – היא מקבלת את השיחות השוות. אליי מגיעים כל הסטלנים והשבורים. זה איך.
לא, די, עופרה. לא יפה. קנאה עושה קמטים.
"אז את באה?" אני מפשפשת בתוך התיק שלי ומוציאה חפיסה של טבק וניירות גלגול.
היא מנידה בראשה לשלילה. "הפסקתי."
"ברצינות?" אני מתחילה לגלגל סיגריה על השולחן. "למה? ממתי?"
"את יודעת, זה פשוט ממש לא בריא. החלטתי להתחיל לדאוג לעצמי. גם התחלתי לעשות ספורט ארבע פעמים בשבוע, ריצה ופילאטיס. זה ממש בריא לך."
אני מעיפה לרצפה חתיכות טבק קטנות וסוררות שהתפזרו להן ברחבי השולחן.
"טוב, איך שבא לך."
כלבה זחוחה.
די. לנשום, עופרה.
אני קמה וחוצה את המשרד. עוברת בין השולחנות הארוכים. פטפוטים של מוקדניות מהדהדים באוויר. כולן מחייכות.
צודק, הג'יני. באמת שומעים את זה. צליל מעצבן של חיוכים מלאכותיים.
אני פותחת את דלת הוויטרינה הכבדה ויוצאת אל המרפסת.
אני תוקעת את הסיגריה המגולגלת בין שפתיי ומושיטה יד אל הכיס הקדמי בג'ינס שלי.
נו, באמת.
מחפשת בכיס השני.
די, נו, לא נכון.
מחטטת בשני הכיסים האחוריים.
שיט. נו. איפה המצית שלי?
"אההה," אני נאנחת בתסכול ושולפת את הסיגריה החוצה. אני צועדת בתבוסה בחזרה לעמדה שלי.
"אתי, ראית אולי את המצית שלי?" אני שואלת לפני שמתיישבת.
היא מנידה בראשה לשלילה, ומסמנת לי באצבע לחכות רגע.
"אני שמחה לשמוע, אדוני! רק תן לי בבקשה את פרטי האשראי שלך, וכבר תוכל להנות ממכסה מוגדלת של משאלות."
כלבה זחוחה.
הטלפון בעמדה שלי מצלצל.
"אהההה."
אני זורקת את הסיגריה המגולגלת לתוך התיק שלי ומתיישבת.
"מוקד ג'יני, שלום. מדברת עופרה, איך אפשר לעזור?"
חיוך, עופרה. חיוך.
"היי… שלום…" קול של נערה צעירה מהוססת.
אוף, אין פה מצב לפרימיום.
"כן, בבקשה. איך אפשר לעזור לך?"
"אה, זה פשוט ש…" הקול שלה רועד מעט. היא נאנחת בקולניות. "פיטרו אותי מהעבודה."
"אני מבינה," אני אומרת.
"הבוס שלי כזה שמוק," היא ממשיכה.
"את הגעת למוקד ג'י-"
"זה בכלל לא היה באשמתי! אני עשיתי בדיוק את מה שאני אמורה לעשות. הייתה הזמנה של פיצה, ואני הבאתי את המשלוח. זהו. זה היה אח שלי החורג, אבל אני ראיתי במכשיר שאין חוב על הפיצה אז הלכתי. מה, אני אמורה לגבות כסף ממישהו שאין לי גבייה לגביו? זה בכלל לא קשור לזה שזה היה אח שלי החורג."
היא עוצרת לנשום.
אני שותקת.
מה אני אמורה לומר? אני לא פסיכולוגית ואני גם לא חברה שלה.
"בכל מקרה," היא ממשיכה. "חזרתי לפיצרייה, והבוס שלי התחיל לצעוק עליי שאני תמיד נותנת פיצות בחינם, והוא מפסיד עליי המון כסף, ושאני לא יכולה לתת פיצות חינם לאח שלי החורג, וזה בכלל לא נכון, אני בכלל לא תמיד נותנת פיצות בחינם, אני לא יודעת מאיפה הוא הביא את זה בכלל, ואז הוא אמר לי ללכת ולא לחזור עוד."
הקול שלה מתייצב ומתקשח.
"אני רוצה להביע משאלה."
או, סוף-סוף הגענו לעצם העניין.
"כן, בבקשה, איך אפשר לעזור?"
"אני רוצה שהוא יידרס. מגיע לו. אני כל היום על הקטנוע המעפן הזה, מסכנת את החיים שלי כדי להביא פיצה חמה ללקוחות המגעילים שלו, והוא מפטר אותי ככה סתם."
"אני מבינה," אני אומרת. "אבל על פי התקנון שלנו, אין אפשרות להגשמת משאלות הנוגעות לחבלה באחר. גופנית או נפשית."
היא נאנחת בתסכול. "אפילו לא שריטה קטנה?"
"אפילו לא שריטה קטנה. הכול כתוב בתקנון באתר שלנו."
"אוף."
קליקים נשמעים מהצד שלה. היא בטח מתופפת בעט או בציפורניה על שולחן.
"יש משאלה אחרת שאני יכולה להגשים לך היום?" אני שואלת בחיוך רחב חושף שיניים. זה מתיש.
"אני לא יודעת," היא אומרת. "אוף. אני ממש צריכה את הכסף הזה. איך הוא יכול לפטר אותי בחופש הגדול? עושים הכי הרבה כסף בחופש!"
"אני מציעה לך לחזור אלינו כשתדע-"
"אני יודעת!" היא צועקת. "אני רוצה בוכטה של כסף."
"בסדר גמור. אני רק צריכה עכשיו את שמך המלא ותעודת זהות, ואוכל להשלים את ההזמנה."
היא מוסרת לי. אני מקלידה.
"בוכטה… של… כסף…" אני אומרת בעודי ממלאת את המשאלה שלה במשבצת המתאימה.
"יופי, ריף. הוזמן. זו המשאלה השנייה שלך בחודש זה," אני אומרת בחיוך. "האם את מעוניינת לשדרג את המסלול הבסיסי שלך למסלול פרימיו-"
"תודה! ביי!" היא אומרת ומנתקת.
ברור. לא העזתי לחשוב אחרת.
מתי היום המסריח הזה יגמר כבר?
*
"בוקר טוב!" אתי צוהלת בעודה נכנסת למשרד. היא עוברת בין השולחנות, זוהרת מכף רגל ועד ראש, ומתיישבת בעמדה שלה. יש לה ריח כזה נעים. סבון פרחוני או משהו כזה.
כלבה זחוחה.
"בוקר טוב," אני עונה לה בחיוך ומוציאה מסטיק מהתיק.
"מסטיק? כזה מוקדם על הבוקר?" היא שואלת ומסדרת את החפצים הגם-ככה-מסודרים שלה על השולחן.
"זה במקום סיגריה. החלטתי גם להפסיק."
"איזה יופי!" היא אומר בצליל גבוה. "אני שמחה לשמוע. בשבילך. בשביל הבריאות שלך."
ואז היא רוכנת לעברי ולוחשת, "זה עושה סרטן, את יודעת."
"לא כל עוד אני עובדת כאן," אני לוחשת לה בחזרה. תחנקי.
הטלפון מצלצל. לשם שינוי, אני מברכת אותו על זה.
"מוקד ג'יני, שלום. מדברת עופרה, איך אפשר לעזור?"
"כן, שלום, מדבר שי, רציתי להביע משאלה בבקשה."
קול של גבר. יש בו סמכותיות אבל גם נחמדות. הוא אמיד?
"שלום, שי," חיוך רחב. "חשבת על משאלה מסיימת או שתרצה שאעזור לך לבחור?"
"האמת שאני לא לגמרי בטוח. אשמח לעצה ממך."
כן, הוא נשמע אמיד.
"בוודאי, אשמח לייעץ לך. תרצה לספר לי במה מדובר?"
"אה… אני לא ממש יודע מאיפה להתחיל."
"למה שלא תתחיל בהתחלה?"
"בהתחלה… טוב, אז נתחיל בהתחלה."
אני מחכה שהוא ימשיך.
"לבת זוגי יש בת. היא בת תשע-עשרה. הבת, כלומר, לא בת זוגי," הוא מצחקק בחוסר נוחות.
בת זוג. ברור. למה העזתי לחשוב אחרת.
"בכל מקרה, היא נפטרה באופן מפתיע אתמול. כלומר, בת זוגי, לא הבת."
אוקיי… עכשיו זה נהיה מעניין.
לא, די, עופרה. לא יפה.
"אני משתתפת בצערך," אני ממלמלת אבל הוא ממשיך בלי להקשיב.
"העניין הוא שמתברר שהיה לה, לבת זוגי, הון עתק."
אוקיי… עכשיו זה נהיה הרבה יותר מעניין.
"והיא הורישה את הכול לבת שלה."
נו, ברור.
"והבת שלה החליטה לקחת את הכסף ולעזוב. איך היא אמרה אתמול? 'עכשיו יש לי בוכטה של כסף ואני לא חייבת להישאר כאן ולעבוד והחלטתי לעזוב את החור הזה'."
"אני מבינה," אני אומרת.
"והעניין המהותי הוא שהבת שלה דווקא הייתה השפעה חיובית על הבן שלי. את מבינה? הבן שלי הוא מה שנקרא בטלן מקצועי. הוא לא עושה כלום כל היום. רק משחק במחשב שלו ומעשן עם החברים שלו."
"אה-הא."
לנשום, עופרה. לנשום. הוא יגיע מתישהו לפואנטה.
"ועכשיו שהיא עוזבת, אז אין שום עוגן עבור הבן שלי. אני מאוד חושש לו."
הו, הגענו.
"אני מבינה. אז אתה בעצם מעוניין להביע משאלה שתטיב עם הבן שלך למרות עזיבתה של הבת של בת זוגך, עליה השלום?"
"בדיוק. יש לך הצעות?"
"יש לנו המון הצעות. אתה יכול להסתכל באתר שלנו. יש לנו קטלוגים של משאלות לכל תחום ועניין, ועבור כל סוגי דרגות קירבה או דרגות ריחוק."
"הממ," הוא מהמם ברוב חשיבות. "את יכולה להמתין על הקו בזמן שאני מסתכל? אני פותח רגע את האתר שלכם."
"בוודאי," אני אומרת בחיוך רחב מאוד. כי זה מה שאני צריכה בחיים עכשיו. לחכות עד שהוד מעלתו יבחר משאלה מהקטלוג.
"מצוין!" קולה של אתי מצייץ ברקע.
אני מביטה ימינה.
היא מסתכלת עליי באושר ומסמנת לי עם האגודל כלפי מעלה.
בא לי לסמן לה עם אצבע אחרת לגמרי.
"רק תמסרי לי את פרטי האשראי שלך ותוכלי להנות כבר מהיום ממכסת משאלות מוגדלת," היא אומרת בחיוך מאוזן לאוזן.
כלבה זחוחה.
"הנה, חזרתי, אני איתך," שי אומר בצידו השני של הקו.
"כן, אדוני. מה בחרת?"
"אני מבקש שהבן שלי ימצא עבודה עוד הבוקר. כדי שילמד קצת אחריות אישית ובגרות."
"בסדר גמור. אני רק צריכה עכשיו את שמך המלא ותעודת זהות."
היא מוסר לי. אני מקלידה.
"ימצא… עבודה… עוד הבוקר…" אני אומרת בעודי ממלאת את המשאלה שלו במשבצת המתאימה.
"יופי, שי. הוזמן. האם אתה מעוניין לשדרג את המסלול החינמי שלך למסלול פרימיום, ולהגדיל את מכסת המשאלות שלך בכל חודש?"
נו, תעשה לי את היום.
"אני לא חושב שאני צריך," הוא אומר בהיסוס. "אני פשוט בקושי מבקש משאלות… אני חושב שזו המשאלה הראשונה שלי החודש."
"שיהיה לך יום קסום!"
אני מנתקת את הטלפון מעט יותר חזק ממה שצריך.
אני מפשפשת בתיק שלי ומוציאה את הסיגריה המגולגלת מאתמול. היא מעוכה לגמרי. לא אכפת לי.
אני קמה מהכיסא, מתחילה ללכת ומייד פונה בחזרה לתיק שלי. אני שוב מושיטה יד ומגששת אחר מצית.
נו, איפה החמקן הזה?
הו, הנה הוא.
"חשבתי שהפסקת לעשן," אתי אומרת לי.
היא חורקת ימינה ושמאלה בכיסא המסתובב שלה בשביעות רצון מחליאה.
"זה תהליך," אני אומרת ויוצאת החוצה אל המרפסת.
הנוף הזה מכוער, אבל הוא דווקא נעים לי בעין.
ג'ונגל של גורדי שחקים עצומים, להקות יונים מתעופפות מגג אל גג, המון פיח באוויר, והצלילים העיקריים הם צפירות.
ובכל זאת, יש חופש בנוף הזה.
אולי אני אתפטר ודי?
לא, עופרה, תהיי ריאלית. התנאים שלך מושלמים. את יכולה לעשן כמה שבא לך ולא לשלם שום מחיר בבריאות שלך והמשכורת גבוהה בטירוף וכלום לא חסר לך. החוזה שלך מדהים.
ועדיין… חופש לא שווה כל מחיר בעולם? הג'יני בעצמו מבין את זה. בגלל זה הוא הקים את המוקד הזה בכלל.
כן, אבל הג'יני יכול להרשות לעצמו להעסיק את כולנו בשביל למלא את הייעוד שלו. את לא יכולה להרשות לעצמך לעשות מיקוד חוץ כזה. ומה הייעוד שלך בכלל?
אוף. זה כזה לא פייר שהוא חופשי, והוא כולא אותנו בפנים, במשרד הזה, במשך רוב שעות היום.
אבל הוא משלם לנו מלא, ומבטיח בריאות מלאה כל עוד עובדים אצלו, וכלום לא חסר לך, ומה רע לך בכלל?
מה רע לי בכלל…
שאיפה אחרונה של עשן, נשיפה החוצה. תרומתי הצנועה לפיח שבחוץ.
אני נכנסת פנימה, לעוד יום של עבדות בתנאים מעולים.
*
השעות עוברות.
השיחות נכנסות.
אתי כבר מוכרת את מנוי הפרימיום העשירי שלה היום.
ואני? אף לא מנוי פרימיום אחד.
*
"בוקר טוב, ישנונית!" אתי מצייצת לעברי בקול גבוה מהעמדה שלה.
"מה קרה שאיחרת היום?"
מה קרה שהפכת להיות המנהלת שלי?
אני מתיישבת בכבדות ליד השולחן וזורקת את התיק שלי למרגלות הכיסא.
"מישהי לא תקשורתית מדי היום," היא אומרת בגבות מורמות ומגלגלת את עיניה ממני בחזרה אל מסך המחשב שלה.
הטלפון בעמדה שלי מצלצל.
אוף, כבר? עדיין לא הספקתי אפילו להתיישב כמו שצריך.
"מוקד ג'יני, שלום. מדברת עופרה, איך אפשר לעזור?" אין לי כוח לחיוך. שיתמודדו.
"עופרה, אחותי," היי, אני מזהה את הקול המנומנם הזה.
"עומרי? זה אתה?"
אתי מסובבת אליי את ראשה בחדות ונועצת בי מבט.
כן, כן, אני יודעת, כלבה זחוחה. לא ככה עונים לטלפון. אז מה?
"כן, אחותי. זה אני. מה המצב, יא מלכה אחת?"
חיוך קטן בכל זאת עולה על שפתיי. "איך אני יכולה לעזור לך, עומרי?"
"תקשיבי, המצב פה על הפנים, אני אומר לך."
הוא עוצר, בטח ממתין לתגובה.
אני מחכה שהוא ימשיך.
"אקיצר, אתמול באיזה עשר בבוקר אני פתאום פותח עיניים, ומתלבש, והולך לפיצה! ממש הולך לשם! אני אפילו לא מבין מה קורה ואני כבר שם מדבר עם הבוס על עבודה. מה מסתבר? אחותי החורגת כבר לא עובדת שם, את קולטת? הבן-מנייאק הזה פיטר אותה. ואיכשהו יצא שאני התחלתי לעבוד במקומה! פתאום אני שליח של פיצה! פףףף קולטת איזה קטע הזוי זה?"
"כן, אני מבינה," אני משתדלת להחניק צחקוק קטן. "איך אני יכולה לעזור לך עם זה, עומרי?"
"אז אני רוצה לא לעבוד שם. או בכלל לא לעבוד. זה לא בשבילי כל הדבר הזה, עבודה. זו המשאלה שלי. תעשי שאני יפסיק לעבוד."
"הבנתי. ובכן, עומרי, ניצלת את שלוש המשאלות שלך לחודש זה."
הוא שותק.
אני מחכה שהוא יקלוט את משמעות הדברים.
לא נראה שזה המצב.
"עומרי," אני מסבירה. "אתה לא יכול לבקש החודש עוד משאלות."
"די! נו, לא נכון, אחותי, את עובדת עליי?"
"אני לא עובדת עליך. אתה יכול לנסות להתקשר אלינו שוב בתחילת החודש הבא, או לשדרג למנוי פרימיום ולהגדיל את מכסת המשאלות שלך."
"נו, יא מלכה אחת, בטח יש איזה משהו שאת יכולה לעשות."
"לא. שום דבר. ידיי כבולות."
"אוחחח," הוא נאנח בתסכול. "בסדר, נו, תשדרגי אותי לפרימיום. כמה זה עולה בכלל?"
"זה עולה -"
"בעצם עזבי, אחותי, לא משנה כמה זה עולה, פשוט שלחי לי את הקבלה ואחותי החורגת תעשה לי ג'סטה. היא הפכה להיות טחונה, הבת-אלף הזאתי. אמא'שלה מתה והשאירה לה ים כסף."
חיוך גדול מתחיל להתפשט על שפתיי. "אז לשדרג אותך?"
"כן, נו, אנ'לא יכול לעבוד. זה לא אני. זה לא באופי'שלי."
"אין בעיה. אני רק צריכה פרטי אשראי וכבר מהיום תוכל להנות ממכסת משאלות גדולה במסלול פרימיום."
הוא מוסר. אני מקלידה.
"מצוין. הפרטים נקלטו."
"אז אני יכול עכשיו לבקש ת'משאלה'שלי?"
"כן, בהחלט," אני אומרת בחיוך רחב.
"אנ'לא רוצה לעבוד. לא בפיצה, ולא בשום מקום אחר."
"לא… לעבוד… בפיצה… ובשום מקום אחר…" אני אומרת בעודי מקלידה את ההזמנה שלו במקום המתאים.
"זהו?" הוא שואל.
"זהו. זה הכול. זו הייתה המשאלה הרביעית שלך לחודש זה, נותרה לך עוד אחת במסלול הפרימיום."
"תגידי," הוא מושך את ההברה האחרונה. תגידייייייי. "עכשיו בפרימיום הזה אנ'יכול לקבל את נועה קירל על אופנוע? בלי בגד ים?"
"מצטערת," אני מחייכת ומחניקה עוד צחקוק. "אני יכולה לקבל רק משאלה אחת בכל פעם."
"אוף, טוב."
"בהצלחה לך, עומרי," אני אומרת. "שיהיה לך יום קסום."
"סגור, אחותי, יא מלכה, יאללה נ'דבר."
הוא מנתק.
אני מחזירה את השפופרת למקום.
אני מחייכת לעצמי ונשענת אחורנית בכיסא. אני משלבת את אצבעותיי, מותחת את זרועותיי ופוקקת את המפרקים.
ואז אני מסובבת את ראשי ימינה.
העיניים של אתי עדיין נעוצות בי בחדות.
"מה?" אני שואלת אותה באגביות.
"מה 'מה'?" הורידים במצח שלה בולטים. נראה לי שאחד מהם עומד להתפקע. "איך את מדברת ללקוחות שלנו?! יש לנו צורה ודרך. יש לנו תבנית. זה בכלל היה לקוח או חבר שלך? את לא יכולה לעבוד ככה!"
"את צודקת לגמרי, אני לא יכולה לעבוד ככה," אני אומרת לה ומתמתחת שוב.
היא נראית מבולבלת.
"ובגלל זה אני מתפטרת."
"את… מה? מה זאת אומרת?" היא עכשיו אבודה לגמרי. היא והוורידים שלה. כאילו העולם לא מתיישר לפי איך שהיא מצפה ממנו.
"אני מתפטרת." אני אוספת את התיק שלי מהרצפה וקמה מהכיסא.
"את לא יכולה להתפטר!" היא מזדעקת. "זו העבודה הכי מושלמת בעולם! איפה עוד תקבלי שכר כזה? הטבות בריאות כאלה?"
אני מושכת בכתפיי. כנראה בשום מקום אחר, אני יודעת, ועדיין…
אני מעגלת את כפות ידיי סביב פי וצועקת שישמעו אותי בכל רחבי המשרד הזה, "אני מתפטרת!"
עיניהן של שאר המוקדניות נתלות בי.
"אבל…" אתי ממשיכה לעכל את הבלתי ניתן לעיכול, "אבל את עשית עכשיו מכירת מסלול פרימיום. זו תוספת ענקית לשכר."
"לא אכפת לי."
"ומה עם העישונים שלך? והסרטן?"
"אני אהיה בסדר."
"מה עם המשכורת שלך? ממה תחיי? מה תעשי? במה תעבדי?"
"לא יודעת," אני אומרת ומניחה את התיק על כתפי. "אני אסתדר."
"אבל…"
"אם הג'יני הצליח, גם אני אצליח."
"אבל… אבל הוא ג'יני! את לא ג'יני!"
אני שוב מושכת בכתפיי.
"לא, אני לא ג'יני. אני יותר כמו עומרי," אני אומרת לה ומתחילה לצעוד אל היציאה.
"חכי רגע!" היא קוראת לי ממקום מושבה.
אני מסתובבת אליה.
"מי זה עומרי?" היא שואלת. היא עדיין נראית אבודה.
"הוא בטלן מקצועי," אני אומרת בחיוך קטן.
"הוא… מה?"
אני מסתובבת בחזרה אל היציאה וממשיכה לצעוד.
"הוא חופשי!" אני אומרת ויוצאת מהמשרד.
אל החופש.