היה קצת קשה לשלוח קהילה שלמה לחלל.
מעובדה זו ראש הממשלה הנצחי של מדינת ישראל העדיף להתעלם. לאור הבחירות הקרובות ויחסי-החוץ הפושרים עם ספקית הנשק של המדינה, הספיק לו שהייתה תמונה מחמיאה של משרדי החלל, האמריקאי והישראלי חותמים ואז לוחצים ידיים. כהרף עין ישראל הפכה למדינת הראשונה אשר תשלח קהילה שתחיה בחלל. קהילה מצומצמת אמנם ולזמן קצוב של שבע שנים אך המילה ראשונה הבהבה למשרד ראש הממשלה בנורות שניתן למצוא רק בברודוויי בחג המולד. לאחר ששלב אלף הסתיים בהצלחה, עברה התכנית הגולמית לשלב בית כלומר, מציאת קהילה מתאימה. לשם כך כונסה ועדה שהורכבה ממדעני חלל, סוציולוגים, פסיכולוגים וכמה שרים שלא הבינו תשעים אחוז מהנאמר אך הנהנו בכובד ראש. לאחר שהסתיים שלב התלונות, הם ניגשו ליצירת תוואי אשר כלל פרטים משעממים אך חיוניים כמו גודל הקבוצה הרצוי ומרכיביה. כפי שהסוציולוגים הצביעו, עליה להיות גדולה דיה כדי לספק נתונים אמיתיים בהם יוכלו להשתמש עבור קהילות גדולות. לעומתם דרשו המדענים קהילה מצומצמת ככל הניתן כדי שתוכל לחיות במקום מצומצם בלי להרוג אחד את השני. שורה תחתונה נסגר על בין ארבע לשבע משפחות עם ילדים ולא יותר מחמישים חברים, כולל הצוות. הפסיכולוגים שרבטו ושרבטו תוך כדי הדיונים ולבסוף הודיעו שמבחינה בריאות הנפש העניין לגמרי בלתי-אפשרי ואף מסוכן מה גם שלא יספק נתונים אמיתיים. מישהי אף מלמלה שזוהי כנראה הסיבה שהממשל האמריקאי הפיל את האתגר על מדינה אחרת והישיבה הרשמית ננעלה. בהמשך עלו רבבות אתגרים שיש לפתור כמו מזון, היגניה, פרטיות, השכלה, תחביבים ופתירת סכסוכים. כמו כן, עלתה גם התהיה, מה יהיה אם הקבוצה תתפצל לשתי קהילות על פי הדגם המוצלח יחסית של דגניה א', וב' והפחות מוצלח של החיפושיות וג'ון לנון. בכל אופן אתגרים רבים עמדו בפני ועדת תכנית החלל הישראלית עד שהוחלט בישיבה הרמטית שהעניין לא מעשי משום בחינה ואופן. ויחד עם זאת, ישראל התחייבה. ממש התחייבה בפני הדודה מאמריקה שהיא תהיה חוד החנית במשלוח ראשון של קהילה מתפקדת לתוך החלל העלום. בשלב זה, מאחר וגאוני הדור היושבים סביב שולחן ועדת החלל לא מצאו פתרון לסוגיה, משרד ראש הממשלה עשה את הדבר היחיד ההגיוני והעביר את הבעיה הלאה. במסמך החתום על ידי הראש פוזרו מילים הגבוהות שמובנן היה האצלת סמכויות והתחבאות בארון המטאטאים עם שלט 'זהירות אריה'. המשרד הראשון שאתרע מזלו לקבל סמכות היה משרד המדע והספורט. למי שאינו מצוי בנבכי מערכת השלטון הישראלית, אין כמעט קשר בין שם המשרד לעניינים שהוא עוסק בהם בפועל ושום קשר של השר העומד בראשו לתחום. במקרה הספציפי הזה, השר לענייני מדע סיים בקושי עשר שנות לימוד ונכשל פעמיים באקסטרני עד שויתר ועבר לפוליטיקה.
שבועות חלפו והדיונים התמעטו משלוש פעמים בשבוע, לפעם אחת, מוגבלת לשעתיים גג עד שהשר איבד עניין באופן סופי ופנה לטפל בליגת האלופות. דו"ח חוסר-ההתקדמות הועבר בכל שני בבוקר למשרד ראש-הממשלה שהיה עסוק באותה עת ביחסי-ציבור לקראת הבחירות ולא טרח לעיין בו. לו היה, הוא היה כנראה מבין באיזה ברוך הוא נמצא.
הבא בתור שנאלץ להתמודד עם הבעיה היה משרד החוץ והשר שהיה בעל ניסיון רב בכשלים דיפלומטיים כאלו ואחרים, הצהיר על נבצרות ויצא לחופשה בקריביים. מפה לשם, העניין התגלגל במסדרונות הממשלה עד שנעצר במשרד הדתות וההגירה, שהיה למגינת ליבו של השר ממוקם בקצה המסדרון ולכן לא התאפשר לו לגלגל הלאה (הזווית הקלה של המסדרון הנוטה מטה, הפכה אותו לנמוך מבין המשרדים והקשתה ביותר על העניין). וכך נתקע האתגר החללי במשרד החרדי ועוד ביום שישי בבוקר, ממש לפני הקניות של שבת.
בשבוע שלפני חופשת הפסח, התקשר המזכיר האמריקאי לברך את הנצחי על זכייתו בבחירות וכדרך אגב להזכיר את תאריך היעד. וכפי שישראלים נוהגים להגיב כשהם בפינה, הוא הבטיח ש: בטח, בטח. הכל בסדר, הכל תחת שליטה והכי גרוע הוסיף את צירוף המילים המטריד: אל תדאג. המזכיר, שלא היה ישראלי ולא היה מודע לגודל הבעיה, הודה לו וסגר.
לאחר בירור ממוקד, ראש הממשלה הנצחי גילה היכן קבור התיק והרים טלפון בהול לשר הדתות. השר מצידו הודיע למזכירה שהוא לא נמצא ושתיקח הודעה. הוא הרשה לעצמו לנפנף את הראש משום שהוא היה זקוק לשר ולקהילת המצביעים שלו יותר משהרב, ישתבח שמו, היה זקוק לו. להפתעתו, הפעם זה לא עבד ושתי עיניים כחולות ננעצו בפניו המזוקנים בדיוק כשהתכוון לקחת ביס מהקיגל. המזלג העמוס איטריות בקינמון נותר במרחק שתי אצבעות מפיו גם לאחר שהגבר בחליפה עזב.
שלושה שבועות, הוא אמר. שלושה שבועות פחות יום להציג פתרון מעשי או שיקצצו את המשרד שלו ככה שגם בזחילה הוא לא יוכל להיכנס אליו. לאחר ארבע שניות, הגוש המוצק נכנע לכוח המשיכה וצנח ישירות על מכתב האדמו"ר מפולקה. זו הפעם הרביעית שהנודניק דורש להרחיב את החצר שלו. הוא אפילו מסכים להתנחלות אורתודוקסית בשטחים שבקרבת ירושלים ללא קשר למי הם שייכים. העיקר שלא לעצור את ה"פרו ורבו". השר חיכך את זקנו האפור ואיחל בכל ליבו שהשם יתברך ימצא לנכון למצוא לסביבונים, כפי שהחצר כונתה, קרקע מתאימה בקנדה. הוא שמע שיש שם מרחבים שרק מחכים ליישוב יהודים מאמינים. המעטפה המוכתמת ריחפה רגע מעל פח האשפה וצנחה.
"אני אגיד להם שאתה עסוק." הציע המזכיר שלו.
"לא, לא. זה לא יעזור. הם יופיעו כאן ויתחילו בשירים ובמחולות." המזכיר כיווץ את פניו. אחותו התחתנה עם אחד מהם ובכל שבת שניה, הם מגיעים ומחוללים לכבוד המלכה. לכבוד המקדש. לכבוד המזון ולכבוד הכבוד. כבוד השר בהה לרגע בפח ואז, לפני שההגיון יפריע לו, הרים טלפון מהיר לרב ראש וראשון לישראל ולתפוצות וקיבל אישור על המקום. חצי שעה לפני הכניסה, השר העביר הצעה גולמית למשרד ראש הממשלה והוא אישר אותה מתוך מכונית השרד שלו, בין כוס שמפניה לסיגר קובני.
לאחר התייעצות מהירה עם ראש החצר, שיחה שכללה הבטחות, איומים, וניתוק הקו, הוחלט על ארבע שנים ונבחרו ארבע משפחות, שלוש מהן עם ילדים, מתוך קהילת האדמו"ר מפולקה. סה"כ עשרים ואחד נפשות ושניים בדרך, להיות ראש החנית בתכנית יישוב החלל, או כפי שהשר הציג בפני התקשורת 'התנחלות לשם שמיים'. האדמו"ר ערך כנס חגיגי ובו הודיע על הכבוד הגדול והחובה שנפלו בחיק החצר, הישר מטעמו של הקדושברוךהוא ישתבח ויתהלל ושמח להודיע שהיות והקהילה שלהם ברוכה ומגוונת מבחינת גיל ומוצא, כולם נמצאו מתאימים להתנדב. ארבעת ראשי המשפחות שנבחרו להתנחלות החללית היו אולי פחות שמחים לו ידעו במה מדובר. למשפחות נוספו רופא כללי שידע קצת יידיש מהבית, פסיכולוג כיפה סרוגה וטייס אתאיסט (שנבחר בשל המנעותו מנשים ורצונו להתרחק כמה שיותר מחובות ההימורים שלו). שבועיים של חיזוק צפוף מטעם האדמו"ר ואישתו, חודש אימונים בהדמייה בעזרת מתרגם במבטא דרומי צמיג, פתירה בהולה של ענייני כשרות ושאר דינים והלכות כמו מיטות נפרדות לכל זוג, תשמישי קדושה, ספרי קודש וציורים ממוסגרים בזהב של האדמו"ר ושל הרמב"ם (בסוגיה האחרונה הושגה פשרה ושניהם צויירו יחד משני צידי ספר תורה). הזוגות המאושרים, מלשון אישור, הוכרזו קבל ועדה כמוכנים. אין צורך לומר ובכל זאת, שהם עדיין לא היו מוכנים לטיסה שהביאה אותם למרכז החלל ביוסטון שלושים יום קודם. המשרד האמריקאי עשה פרצופים על הקיצוץ אך בלע את הצפרדע הכשרה.
ביום שני, שבוע ראשון לחודש אפריל, הועמסו המשפחות שוורץ, יעקבסון, ברוך וצנעני על המעבורת, נפנוף אחרון לכיוון הטכנאים העטופים לבן מבודד מרגל ועד בכלל, והדלת נסגרה שלא להפתח שוב במשך ארבע שנים. בחצר האדמו"ר, הריקודים ושירת ההלל פסקו למספר דקות עם קבלת ההודעה על השיגור, אירוע שלא נשמע כדוגמתו. אף-אחד לא ציפה שמישהו יחזור בחיים אבל, החיים נמשכים, בני-אדם מתרבים ועבודת השם אינה ממתינה לאף-אחד. השר לענייני-דתות והגירה קיבל משרד עם חלון.
במהלך השנים הבאות, פעם ביום הפסיכולוג, ד"ר ליאור כהן והטייס התקשרו למרכז, כל אחד בנפרד ועידכנו. למרות היומן הממוחשב שהתחייבו למלא, צוות הקרקע המלווה את התכנית התעקש לשמוע את קולם ולנתח אותו. בהתחלה, כשעוד היה צריך להתרגל למצב החדש, זה עיצבן אך מאוחר יותר התגלה כמחייה נפשות. למגינת החוקרים הטייס התגלה כגבר מריר וחד-לשון אשר סירב בכל כוחו מלהתרועע עם הקהילה הקדושה וסיפק נתונים טכניים בלבד. למרות זאת ואלי אף בגלל, חברי הקהילה ניסו בכל כוחם וערמומיותם לפתות אותו לשיחות נפש אולם ללא הצלחה. הוא ספג במשך שבוע ואז הגיב. אפו השבור של יעקבסון ודמעות העלבון של ברוך לא דווחו למטה.
לאחר שלושה חודשים ובצקת, הגברת צנעני ילדה בעזרת השם והרופא תאומים. צאצאים ראשונים לה ולבעלה. לאחר ויכוחים קשים בין המדענים ואנשי-התקשורת למשרד הדתות, הוחלט שמפאת צניעות האירוע יצולם בוידאו ורק צילום של האם האם ובניה לבושים ומהוגנים הותר לפרסום. כותרת הדהדה ברשתות התקשורת: האנושות מתרבה בחלל! דגלים הונפו, שידורי הטלוויזיה מלאו דיונים ופייטן החצר הפולקאית חיבר שיר מיוחד לכבוד האירוע. החצר קיבלה תרומות מטעם תוכניות בידור שבהן האדמו"ר התארח ורכשה לעצמה שטח אדמה מצויין, צפונית להתנחלות חזקת-אבות וגבולית לכפר מסבחה. התינוקות שרדו שבועיים בדיוק. הרופא נחקר תחת אזהרה, נערכו בירורים, שיחות ובדיקה בציציות ובנוצה ונר אילו חטאים הובילו את קדושברוךהוא לערב את מלאך המוות בחללית לשם שמיים. הועלתה שאלה האם ההתנחלות נמצאת בשטח הגיהינום בטעות וכדאי שתזוז משם. ראש תכנית החלל הישראלית נשבע בכל היקר לו שהקורדינטות נבדקו שוב ושוב ושהחללית נמצאת באיזור בטוח. פה ושם ליחשושו בעיתונות הרכלנית על עוונות הטייס אבל, המלחששים הושתקו בזרוע נטויה משום שלא ניתן היה להחליף אותו והחללית לא תתפקד בלעדיו, גם אם באמת הקדושברוךהוא הוא זה שאוחז בהגה. או במתגים.
בחללית עצמה השתררה אווירת נכאים. אברהם שוורץ הסתגר בחדרו ולא עזרו שיכנועים ותחנונים. אפילו ללווי הגופות הזעירים אל תא ההקפאה הוא לא הגיע. לאה, שעברה לישון בחדר התקשורת, הייתה מתעוררת משנתה בצרחות ועם חלוף הזמן עיגולים שחורים סביב עינייה גרמו לה לדמות לדביבון. שאר הנשים ניסו לדבר על ליבה, לשכנע אותה לנסות שוב ובעזרת השם להצליח במצווה אך היא פתחה עליהן פה שהן בכלל לא ידעו שיש לה. כשד"ר ליאור גילה מאחד הילדים על השריטות תחת שרווליה הארוכים, הוא הזמין את ד"ר ישעיהו אל חדר-התקשורת, דחף אותו פנימה ונעל את הדלת. שעה וחצי עברה וכשהדלת נפתחה, היא ברחה משם ביבבה. לאחר מפגשי שיחות נפש יום-יומיים (לפחות מצידו של כהן), לאה הגיעה למסקנה שרק הסכמה לראות את ד"ר חנניה תחלץ אותה מזה וכך היה.
עברו חודשים, עברה שנה. חגים נחגגו, שבתות וצומות נשמרו, מחולות חוללו ותרי-עשר הילדים גדלו והתפתחו (אחד אף החל לצמח אניצי זקן). טפו, טפו. שלוש בנות ועשרה בנים. כמו כן, תלונות הושמעו, מריבות פרצו, ותהיות על גבול חילול קודש עלו בחדרי-החדרים של הלב. כדי להעסיק את עצמם ולהרחיק את השדים נקבעו פעילויות שונות בהסכמת האדמו"ר ולשמחת המדענים. ד"ר חנניה ערך מפגשים דו-שבועיים, בהפרדה מוחלטת, כדי לאוורר מצוקות ולמצוא נקודות אור שאינן הכוכבים. ד"ר כהן לימד עזרה ראשונה ושימוש רפואי בקנביס (שהפך פופולרי כל-כך עד שהוקצאה פינת גידול בחדר-האוכל. שרה גיטה יעקבסון לימדה את הנשים כתיבה יוצרת וריקודי-עם. במהרה נקבעה גם מחיצה שחורה שדרכה גם הגברים יכלו להשתתף. רבקה ברוך הקימה קבוצת סריגה שאחרי חששות ראשוניים, הצטרפו אליה נשים פולקאיות בוידאו. בכלל, כל החגים וימי-הצום שודרו בזמן אמת על מרקע שכיסה קיר שלם והוקלטו על-ידי צוות הקרקע. שרוליק ברוך ערך ימי-לימודים למבוגרים רבקה ושרה גיטה לימדו את הילדים בשלב מסויים, כשנגמר להן מה ללמד, הרופא והפסיכולוג הרחיבו את עולמם בחשבון, היסטוריה ושומו שמיים, אנגלית וספרות. הנשים קיבלו כמה שעות חופשיות במהלך השבוע והעלימו עין מהנושאים השנויים במחלוקת. יחד עם זאת, עברו שלוש שנים עד שהטייס הורשה להיכנס לכיתות וגם אז בפיקוח אחת מהן. השאר מצאו להם עיסוקים להעביר את הזמן. שלויימלה צייר ויצחק יעקבסון, שהיה חוזר בתשובה,ערך תחרויות ידע עם עצמו ועשה יוגה. לאה הפכה למזכירתו של ישעיהו. למותר לציין שחנניה לא היה זקוק למזכירה אך הוא הכתיב לה הערות והגיגים והיא כתבה בעט כחול במחברת עבה. פה ושם הוא אף העז להגניב פואמה. בתחילה תמימות ופשוטות ועם חלוף הזמן וחוסר המחאה מצד לאה, נועזות מעט עד שסומק מלבב עלה בלחייה. אברהם פתח את הדלת רק עבור רחל תמימה ורק סדק צר כדי להוציא כביסה ולקבל את הארוחות שלו. אפו הארוך היה מרחרח את התבשיל ומאדים אך לרחל לא היה איכפת.
למרבה ההפתעה והרווחה וביחס הפוך לשאר, מצב-רוחו של הטייס הלך והשתפר עם חלוף החודשים ויש שטענו כי הבחינו בבדל חיוך חוצה את שפתיו הדקות. הוא עדיין סירב לקחת חלק בשיחות אך הופיע פעם או פעמיים בחדר האוכל, למרות שבחר לשבת לבד ולצפות בכולם כמו בסרט של נשיונל ג'אוגרפיק.
כאשר רחל תמימה נכנסה להריון הוחלט בינה לבין שאר הנשים לשמור על העניין בסוד מפחד עין הרע. היו כמובן עוד סיבות, אחת מהן למשל, שהבעל מזה חודשים שהמציא תירוצים מתירוצים שונים כדי שלא לגעת באישתו אך זה מחוץ לעניין. ארבעה חודשים חלפו וכבר לא ניתן היה להסתיר את הבליטה, גם לא בשמלות רחבות וצעיפים ועדיין אף-אחד לא דיבר. וכי מה יאמרו? ינדו אותה? יסקלו אותה? וזה שהכי לא דיבר בעניין היה שלויימל'ה צנעני. התפתחות משמחת הייתה שהידיעה על ההריון (שנמסרה בצעקה מבעד לדלת הסגורה) שלפה את אברהם מהבידוד האדוק שלו והוא השתתף בתפילות השחרית אם גם הרבה מעבר לכך. הלידה הייתה קלה ועברה בהצלחה מרובה. התינוקת נקראה בת-אל שיינה לאה על שם שתי הסבתות. אולי כאן המקום לציין ששמות סבותיו של הבעל היו מרים מזל בת מרגלית ושמחה אהובה בת רבקה. ושלויימל'ה שתק. הוא אפילו עזר בהחתלה ובנידנוד, דבר שלא עשה מעולם. שאר הנשים סייעו לרחל ומדי פעם גם אברהם הושיט יד או שתיים. ואם מישהו הבחין שלתינוקת שיער הדומה משום מה לזקנו האדמוני, הוא העדיף לשתוק ולא לגרום להחרבת הבית.
השיחות עם כדור-הארץ הפכו מונוטוניות ולמגינת הצוות האמריקאי, התרכזו יותר במרכיבי הארוחות ופחות במתרחש בציציות הקהילה הראשונה בחלל. עד כדי-כך המידע היה דליל שהאמריקאים שלחו דרישות דחופות לשינוי ומשרד הדתות קיבל איומים לקיצוץ תקציבים וראשים. שר הדתות והרב מפולקה עצמו התערבו בנעשה דרך המסך בחדר האוכל אך ללא הועיל. חברי ההתנחלות הקדושה נראו כמו בלון ללא שההליום ברח ממנו ואפילו הבטחות לשירי מחולות חדשים לא עוררו עניין. האדמו"ר הודיע לחצרו שהסביבונים נפלו על צידם ואין מי שיקים להם. השר הרים ידיים, בבחינת הכל בידי שמיים ואין מה לעשות. ראש הממשלה הציע שאולי כדאי שהאמריקאים יתרכזו בטייס שלהם.
שלוש שנים חלפו ויותר ויותר דברים טואטאו אל מתחת לשטיח מקיר אל קיר. דברים הקשורים לדקדוק במצוות, דברים הקשורים להשחתת ציורים בשם השם, דברים שהטייס ושלויימלה עשו בהחבא ודברים שהמתבגר של הברוכים עשה לילדה של היעקבסונים אבל, לא היה מי שיאמין לה. הימים חלפו, חיכוכים ותיסכולים נזנחו לטובת ייאוש וחוסר-אונים. וכך, עולם שלמטה כמנהגו נהג ועולם שלמעלה כמנהגו נהג וזה אינו מתערבב עם זה (חוץ מיתרונות צלי הבשר לעומת אלו של נזיד הירקות).
ארבעים ימים ויום לפני התאריך הייעוד לכניסה לאטמוספירת כדור-הארץ, נערכה בין הגברים ישיבה שאין עליה כל תיעוד (המצלמות כוסו בטליתות). בכינוס התקבלו מספר החלטות הרות-גורל. המרכזית שבהן הייתה שלא בא בחשבון ויהי מה, לחזור הביתה וכפי שהסתבר, הטייס עצמו הסכים משום שהיא נותרה חסוייה. כותרות העיתונים הודיעו על אובדן הקשר עם החללית באותיות של קידוש לבנה ומשרדי הממשלה משני צידי האוקיינוס, שלחו אצבעות מאשימות אלו אל אלו. ראש משרד הדתות הודיע שאין הוא מבין בטכנולוגיה ובמדע וראש תכנית החלל הודיע שאין הוא מבין באורתודוקסים. המחשבים שעקבו אחרי כלי-הרכב העצום איבדו קשר מעל שמיה הצוננים של צפון-אמריקה והמדענים חשדו (ובצדק) שהקהילה הקדושה פלוס-מינוס נחתה בשטח קפוא ונטול קליטה בערבות קנדה.
על להקת הזאבים המקומית של שמורת הטבע עברו שבועות לא קלים כאשר הם נאלצו להסתגל לקולות השירה שעלו מהסלע הענק והמבריק. הקולות הבלתי-טבעיים נשמעו כאשר חלק מהסלע נפתח בתיאום עם הזריחה והשקיעה. הפתח היה גבוה מדי מכדי לטפל בפלישה והם המתינו לראות מתי היצורים המייללים יאלצו לצאת ולחפש מזון. נסיון החיים שלהם ושל קודמיהם לימד אותם שתמיד, קיץ או חורף, המזון נגמר ויש לצוד חדש. לעומתם, ניסיון החיים של תושבי הסלע לא לימד אותם דבר הקשור לשרידה בטבע. לעומת זאת, היה להם ביטחון בשם וברצונו הטוב ולכן , הם שרו ורקדו עד שנגמר המזון.
למרות לחץ מטעם העיתונות, ממשלת ישראל והקהילה היהודית המקומית, ממשלת קנדה מסרבת עד היום להודות בנחיתת כלי-רכב חללי או בקיומה של קהילה אורתודוקסית בשטחה.