כבר כשהלכתי בשביל הגישה שהוביל לבניין הרכבת הישן, משהו בבטן הרגיש לי לא טוב. בכל השנים שלי בתור שליח כבר למדתי להרגיש איזו עבודה הולכת להביא טיפ שווה ואיזו עבודה תסובב אותי בכל העיר בחום המעיק של אוגוסט, מטפטף זיעה במקומות שלא כדאי לכם לשמוע.
אז הרגשתי. נשבע לכם באמא שלי שהרגשתי. אבל אפילו השליחים הכתומים של תן ביס יודעים שברגע שקיבלת משלוח אין לך דרך חזרה. ואני את הארבע נקודה שמונה כוכבים שלי לא מסכן על ביקורת רעה רק כי השביל גישה הזה לא בא לי בטוב.
דפקתי שלוש פעמים על דלת הפלדלת המתקלפת של דירה מספר 4 לפני שהיא נפתחה בחריקה ומאחוריה הופיע איש קטן, לא יותר מגובה של ילד בר מצווה. הוא לבש גופיית סבא לבנה וכובע אדידס שחור. נעים מאוד, הוא אמר והסתכל לי ישר בעיניים, ברוך סיבוני.
כל הדם קפא לי בורידים כמו ברד למבדה.
ברוך.
פאקינג.
סיבוני.
איך לא ידעתי שכאן הוא גר? ברור ידעתי שזה פה באיזור, אבל עם כל הכסף שלו חשבתי שהוא גר במגדל הגבוה שני רחובות מפה, מוקף בשומרים ובבחורות, לא בדירת עמידר המתפרקת הזאת!
תבינו, אם אתם לא מכירים את ברוך סיבוני עדיף לכם שגם לא תכירו.
ברוך סיבוני הוא הבן אדם הכי מפחיד והכי חזק בשכונת עמידר. אולי אפילו בכל בת ים. אומרים עליו שכל מה שהוא רוצה מתגשם, וכל מי שמעז להתעסק איתו נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
מרים מהקיוסק שמול הכיכר, אומרת שבכל יום שלישי הוא נפגש במגרש הנטוש, איפה שעושים את המדורות בלג בעומר, עם כל הבריונים והאנשים של השוק האפור בשכונה, ופעם היא ראתה שמה גם את בן דוד שלה מיפו שכולם יודעים שהוא מסובך עמוק, והם צועקים מכאב כל כך חזק ששומעים את זה בכל הבנייני רכבת באיזור. אחר כך כשהם יוצאים, היא מספרת לכל מי שמוכן לשמוע, הם כולם משפשפים את העיניים כאילו בכו.
היד של ברוך סיבוני עוד הייתה מושטת ללחיצה ובאמת שעכשיו כבר לא יכולתי להשתפן. אתם יודעים מה ברוך סיבוני עושה למי שמשתפן???
הזמנת שליחות? גמגמתי בקושי. אני אביחי.
אביחי של נתן? הוא שאל ואני רק הנהנתי ובלעתי רוק. שמעתי שאתה השליח הכי מהיר בבת ים. הוא בחן אותי מלמטה.
הכי מהיר בבת ים והסביבה! העזתי לומר, והתנפחתי קצת בגאווה בתוך החולצה הכחולה של הוולט. יש לי ממוצע של ארבע נקודה שמונה כוכבים.
הוא הזמין אותי להיכנס בתנועת יד קלה וסגר מאחוריי את הדלת. נאחזתי בתיק הגב הגדול והמרובע כאילו הוא גלגל הצלה.
אתה רוצה נס או שחור? הוא שאל ונעלם במטבח. רק נס יכול להציל אותי, חשבתי, אבל הנדתי בראשי וביקשתי רק מים.
הכניסה לדירה הייתה קטנה וחשוכה, אבל בסלון היה חלון גדול עם זכוכית חלבית שהאיר את מרצפות השומשום באור הקלוש של מנורות הרחוב. ספות עור שחורות הקיפו שולחן קפה קטן וכבד. טלוויזיה ענקית עם מסך שטוח שידרה משחק כדורגל, אבל לא זיהיתי את הקבוצות. על הקיר מאחורי הספה נתלו עשרות מסגרות מוזהבות ריקות.
כשהתקרבתי, ראיתי שעל כל מסגרת מודבק פתק קטן עם שם: ׳אבי השוטר׳ ׳ישראלוב מהפועל׳ ׳דני ברוכין מעצב שיער׳.
אהבת את האוסף שלי? הוא הופיע מאחורי והסתובבתי בבהלה.
ב… בטח. גמגמתי וכבר דמיינתי את עצמי בתוך מסגרת קטנה על הקיר של ברוך סיבוני והלב שלי שקע כמעט עד התחתונים.
ברוך חייך, חושף שן זהב קטנה. זה הפרוייקט של החיים שלי- אני אוסף אותם עוד לפני שהייתי בר מצווה.
אז אתה צריך שליחות? ניסיתי להעביר נושא ובלב נדרתי לשמור שבת חודש שלם אם אני יוצא משם חי.
צריך. ברוך התיישב על הספה השחורה ורכן קדימה במבט רציני, אני צריך משלוח מיוחד.
הוא שלף דף נייר מהמגרה בשולחן והושיט לי אותו, רק תחתום לי פה על סודיות.
סודיות? שאלתי, אני לא בטוח שמותר לי סודיות.
אבל העיניים של ברוך ננעצו בי והרגשתי איך היד שלי לוקחת את העט ומקשקשת בפינה של הדף. ברוך סיבוני תמיד מקבל מה שהוא רוצה.
יופי. הוא אמר, עכשיו תקשיב.
בבניין שהוא שלח אותי אליו כל החלונות היו מכוסים בלוחות עץ עם מסמרים חלודים. ליד הדלת ישב בריון על כיסא כתר, וליטף כלב פיטבול עצום שהתבונן בי כאילו אני חתיכת שווארמה.
ברוך שלח אותי. אמרתי לבריון בטון שקיוויתי שהוא סמכותי, ועקפתי את הכלב בדרך אל הדלת שנפתחה בחריקה צורמת.
מסדרון ארוך נפרש לפניי, ובסופו דלת מוארת באור פלורסנטים קלוש. ידעתי שמאחוריה יש עוד דלת, ומאחוריה דלת שלישית. המפתח שברוך נתן לי הרגיש כבד יותר עם כל צעד וצעד שהתקדמתי במסדרון.
מאחורי הדלת האחרונה התפרסו ארונות קיר ענקיים. מגירות על מגירות מהרצפה ועד התקרה. מרכז החדר היה ריק מלבד כורסת עור מתכווננת חומה ומנורת רצפה שהפיצה אור צהוב מהבהב.
נעלתי את הדלת מאחוריי בניסיון ליצור כמה שיותר מכשולים ביני לבין הכלב שמחכה בכניסה, רק למקרה שהוא יהיה רעב.
כשהתקרבתי אל הארונות שמתי לב למדבקה עם השנה שמודפסת על כל אחד מהם, לפי סדר כרונולוגי. המגירה הכי קרובה לדלת מימין הייתה של השנה הנוכחית, ומשמאל 1971. סקרתי בזהירות את המגירות, ההוראות של ברוך מהדהדות לי בראש- למצוא את 1998, מיכאל דבינוביץ. ולא לגעת בשום דבר אחר- כי ברוך ידע. לא ראיתי שום מצלמות בחדר או במסדרון אבל האמנתי לו בכל ליבי. הוא ידע.
את המגירה של 1998 מצאתי בקלות, ובתוכה תיקיות דחוסות כל כך שכשמצאתי את התיקייה של מיכאל הייתי צריך למשוך אותה החוצה בכוח. זו הייתה תיקיה פשוטה מקרטון, השם של מיכאל ושנת הלידה מודפסים בשחור בפינה הימנית העליונה.
מסכן. מה כבר צריך לעשות כדי שברוך סיבוני יתעניין בך באופן אישי?
הכנסתי את התיקייה לתיק של הוולט וכבר כמעט נעלתי את הדלת מאחוריי כשתיקייה אחת בולטת מאחת המגרות תפסה לי את תשומת הלב. כיווצתי את העיניים ואז מצמצתי שלוש פעמים אבל השם על התיקייה נשאר אותו הדבר – אביחי לוי. טוב, אולי זה לא אני. זה בטוח לא אני. רק בשכונה שלי יש עוד שלושה אביחי ואבי-חי אחד עם מקף, ולוי זה שם משפחה נפוץ. אבל בכל זאת לא הצלחתי לצאת מהחדר. התיקייה כאילו הסתכלה עלי. ריתקה אותי למקום.
הסתכלתי לצדדים ולתקרה אלף פעמים לפני שהלכתי בצעדים קטנים והתקרבתי אל התיקייה. רק להסתכל. בלי לגעת. מה פתאום לגעת. הקפתי אותה מכל הצדדים. חשבתי אולי אני רק אפתח קצת, רק לוודא שזה לא אני, ובכלל אני אחזיר למקום יותר מסודר ממה שזה עכשיו.
חמש דקות התלבטתי ככה, מתקרב ומתרחק מחתיכת הקרטון הזו, והתלבטתי ממה אני מפחד יותר- מברוך סיבוני או מברוך סיבוני? יללה עצבנית נשמעה מהמסדרון ואחריה נביחה בודדת, ואני כל כך נבהלתי שדפקתי את הראש במגרה שהייתה מעליי.
מה אני עושה? חשבתי, לא מתעסקים עם ברוך סיבוני. מה חסר לי לגמור בתור מסגרת על הקיר שלו?
תפסתי את התיק עם התיקייה של מיכאל דבינוביץ ויצאתי משם בריצה, חלפתי על פני הבריון והכלב המפחיד שלו (שבכלל היה עסוק בחתולה מסכנה שעמדה שם בחומה).
הקורקינט שלי חרק והתלונן על המהירות של הנסיעה אבל לא האטתי לרגע, אפילו שיצא ממנו ריח של שרוף.
הגעתי בחזרה לבניין של ברוך והלב שלי דפק כמו להקה של מתופפים. ברוך פתח את הדלת בחיוך והזמין אותי פנימה. הוא לקח ממני את התיקייה החומה והניח על השולחן בסלון. בזכותך תתקיים עסקה גדולה הלילה. הוא ליטף את התיקיה במבט. עסקה כזאת לא לוקחים סיכונים. אני צריך פה את כל המזל שאפשר. שב. הוא ציווה, התיישב בפיסוק איברים על ספת העור השחורה, וחיכה עד שהתיישבתי בחשש על הקצה של הכורסה התואמת. הוא יודע. הוא בטוח יודע. זה הסוף שלי. הנשימות האחרונות שלי עכשיו. אני הולך לסיים במסגרת. ועוד אחת קטנה בטוח.
ברוך חייך, והדם – למבדה בורידים שלי קפא עוד קצת. אתה באמת השליח הכי מהיר בבת ים. אני מאוד מרוצה מהשירות שלך. הוא אמר והושיט לי מעטפה קטנה. טיפ קטן ממני.
תודה. לקחתי ממנו את המעטפה בידיים רועדות. היא הייתה קלה. בכל זאת, שטרות בשחור לא שוקלים הרבה. פניתי לכיוון הדלת.
חכה. הוא עצר אותי, תפתח אותה.
לא, לא, זה בסדר. אמרתי, אני פשוט חייב ללכת. אני אפתח בבית.
תפתח. הוא אמר, ופתחתי. בתוכה נח לו בשקט דף… ריק.
זה ריק, אמרתי.
זה לא ריק, הוא נופף בידו לעבר המסגרות הזהובות שתלויות מאחוריו, יש שם ריס.
סליחה?
ריס, ריסים. של העיניים. מכיר?
מכיר. בטח מכיר. גמגמתי והסתכלתי שוב על המסגרות שתלויות על הקיר. מקרוב היה אפשר לראות שבכל אחת מהן, בדיוק באמצע, הונח ריס קטן.
ברוך ניגש לשידה הגדולה שהונחה בפינת החדר, ושלף אלבום תמונות שמן.
בוא תראה יש לי פה ריסים של כל השכונה. מי שעל הקיר זה רק מיוחדים. אמר ודפדף באלבום, מעביר דפים על דפים של ריסים ומתחת לכל ריס שם בכתב יד- ׳שרה מהפיצה׳, ׳דוד הובלות׳, ׳רחל הכהן׳, כאלה.
מה אתה עושה איתם? שאלתי,
מה שצריך לעשות. הוא אמר.
בטח. אמרתי. ופחדתי לשאול מה כבר צריך לעשות איתם אז רק התקדמתי עוד צעד קטן לכיוון הדלת.
תבקש משהו. החיוך שלו הבזיק בזהב, אבל משהו טוב. אתה צריך לחשוב על זה.
לבקש מה?
משאלה. זה ריס לא סתם זה.
בטח. אמרתי שוב, כאילו זו המילה היחידה שאני יודע.
באמת. הוא אמר, אתה בטח יודע שאני מקבל כל מה שאני רוצה. זה הסוד שלי. לא כולם מקבלים ממני ריסים, שתדע, אבל וואלה אתה מצאת חן בעיניי. אתה בחור טוב.
מה, פשוט לבקש? שאלתי,
אתה צריך לעצום עיניים גם, ולהתרכז מאוד. אחרת תצא לך משאלה חלשה.
ברור, אמרתי. אני לא רוצה משאלה חלשה.
בדיוק. הוא הנהן לכיוון הדלת, רומז לי שאני יכול ללכת עכשיו. את הריס תשמור בינינו, כן?.
ברור. המעטפה הרגישה לי כבדה יותר פתאום.
דש לנתן.
אני אמסור. יצאתי מהדלת ושמעתי אותה נטרקת מאחורי. רק אחרי שהתרחקתי שני רחובות משם העזתי לעצור ולהוציא את המעטפה מהכיס.
התיישבתי על ספסל ציבורי והוצאתי את הריס בעדינות. החזקתי אותו על הקצה של האצבע, חשבתי לרגע, עצמתי את העיניים חזק ונשפתי, המשאלה היחידה שעלתה לי לראש מהדהדת שוב ושוב-
הלוואי שאני בחיים לא אעשה עוד שליחות אצל ברוך סיבוני.