יש הרבה דברים שאני לא אוהבת לעשות בעבודה במוקד מאה ושש, אחד מהם הוא לטפל בתלונות. ככל שהפז"מ בתפקיד דופק, אני משתכנעת שאנשים לא מבינים שהמטרה שלי היא לטפל בפניות שצצות מהשטח, לא בתלונות בדיעבד. אין לי מה לעשות במקרה של בנייה לא חוקית בקרקע פרטית שכבר הגיעה אל סיומה, למשל, חוץ מלהפנות אתכם למשטרה. הרעש שעושה הגנן מחוץ לחלון שלכם בבוקר הוא לא יוצא דופן.
כלומר, אני יכולה, טכנית, לבקש ממנו להוריד את רמות הרעש, אבל מה לעשות שהציוד התקני שהוא משתמש בו – לרבות מפוח העלים והמזמרה – לא מסוגל לרמות רעש נמוכות יותר, מה גם שלפי תקנות העזר העירוניות הוא יכול לבצע את עבודתו רק בשעות הבוקר המוקדמות.
כן, אני מבינה שחלקכם עובדים במשמרות לילה, או שהרעש מעיר את הילדים הקטנים שלכם. אין סדר יום אחד שמתאים לכולם, אבל מאז המלחמה אין לנו ברירה אלא לאכוף סדר שכזה. כשאנחנו חייבים שכל העיר תהיה על הרגליים בשעה שבע וחצי, מחשש למתקפת פתע נוספת, אין מקום להסתמך על שעונים מעוררים. יש לי אפילו נוסח מוכן למקרה שמישהו עדיין מנסה להתלונן:
אנו מודים על הפנייה. לפי תקנות 41-ב לתקני הכוננות העירונית, שעות פעילות הצוות עומדות בדרישות ומבוצעות בהתאם לתקנות. אנו מתנצלים על אי הנוחות.
לכן, כשאני מקבלת עוד טופס פלט של תלונה מאתר האינטרנט, התגובה המיידית שלי היא להימנע מלקרוא אותו כדי שאוכל להעתיק ולהדביק את הנוסח המוכן. אלוהים יודע שיש לי עוד בערך מאתיים ומשהו פניות לעבור עליהן היום, רובן דחופות בהרבה. אני לכל היותר מרפרפת על הטקסט למקרה שמישהו שם יתלונן על איכות עבודתו של הגנן, לדוגמה אם השאיר גזם על המדרכה שחוסם את המעבר, או ענפים סוררים שתושבים עלולים להיתקל בהם בדרכם לעבודה. בתור אדריכלית לשעבר, מהתקופה שבה עוד הייתה בעירייה מחלקת גנים ונוף, אמורה להיות לי עין לדברים כאלה. אבל פנייה ארבע-אפס-שלוש-שתיים-חמש-אחד תופסת את תשומת לבי מסיבה אחרת לגמרי.
מופיעות שם מלים כמו "פוסט טראומה" ו-"קשר למציאות". החששות שלי מתעוררים ואני מחליטה לקרוא את הטקסט המלא.
[…] הבן שלי, דביר, בן 27, גר איתי מאז ששוחרר מהשירות הצבאי עם פוסט טראומה קשה.
בדרך כלל אנחנו מסתדרים. יש לו תרופות, יש לנו שגרה, אני יודעת מתי לא לדבר ומתי להקשיב. אבל בחודשים האחרונים משהו נשבר.הגנן של השכונה מתחיל לעבוד ממש עם שחר – לפעמים לפני שש בבוקר – עם רעש של מכשירים שאי אפשר להתעלם ממנו. אפילו כשהחלונות סגורים, זה נשמע כאילו מישהו מנסר לנו את הקירות.
כל בוקר כזה גורם לדביר להיבהל, להתבלבל, ולפעמים ממש לאבד קשר למציאות.
היו כבר לילות שהתקשרתי למד"א כי הוא חשב שאנחנו שוב באירוע מבצעי.
פעמיים כבר לקחו אותו באמבולנס.
ניסיתי לשים אטמים, להחליף חדר, להפעיל מוזיקה – כלום לא עוזר.
אני לא מבקשת הרבה – אולי רק לנסות להתחיל את העבודות האלה קצת יותר מאוחר, או לפחות לא מול החלון שלנו. […]
כן, התיאור הזה נשמע דומה להפליא למה שעבר על האקס שלי, יותם. אני כבר כמה חודשים לא בקשר אתו, לפחות לא מאז שעזבתי את הדירה המשותפת שלנו, כי כמה כבר אפשר לתפקד כשאת מתעוררת כל לילה שני כשבן הזוג שלך מזיע את נשמתו לתוך הסדינים. עשיתי את מה שהיה לי טוב, כי עדיין הייתה לי עבודה לקום אליה בבוקר, אבל אני עדיין מרגישה אשמה. יותם לא ביקש שישלחו אותו למלחמה ואני עדיין חושבת שהוא צריך לקבל יותר עזרה, פשוט לא ממני.
אני כמעט כותבת לאימא של אותו בחור שהסיוטים שהבן שלה סובל מהם לא קשורים לגנן, שהוא בסך הכול רובוט מבוסס בינה מלאכותית, ועוצרת. אם דביר עבר את מה שיותם עבר, כנראה שגם הוא מטופל כרגע בידי אנשי מקצוע. אין טעם לשלוח אותו אליהם שוב פעם. אולי יש משהו אחר שאני יכולה לנסות.
אני בודקת את כתובת הפנייה. רחוב בזלת תשע עשרה, לא רחוק מלשכת השירות. יש מצב שאני אפילו יודעת מי הבקר שאחראי על האזור הזה. אני מוודאת את שמו ברשומות שלי וכותבת לו מייל קצר שמבקש ממנו לשנות, ברמה של פחות מעשר מעלות, את נתיב הסיור של הגנן באותו בוקר. לאחר מכן אני מסמנת את הפנייה בדגל ועוברת לפניות אחרות. כשמגיעה התשובה מיחידת הבקרה בערב, אני כבר כמעט שוכחת מכל העניין. אבל התשובה של הבקר האחראי נחרצת יותר משחשבתי:
האזור המדובר הוא אחד היחידים שאושר בתור "ריאה ירוקה". בהיעדר אפשרות לגזום, יהיה עלינו להרוס אותו, מה שיסכן אותנו בתביעות עקב גרימה של מחלות נשימתיות לנוכח מצבו הנוכחי של זיהום האוויר מאז המלחמה. הייתי ממליץ למשפחה המדוברת לעבור דירה.
קל לך לדבר, אני חושבת. אני עדיין משלמת את חלקי בשכר הדירה של יותם כדי לא להכריח אותו לעבור דירה בכוח. לא נותר לי אלא לבהות במסך עוד כמה רגעים, מתופפת באצבעותיי על המקלדת כשאני מתחילה להקליד תשובות ואז מוחקת. אני מנסה לחפש באינטרנט תמונות של "הריאה הירוקה" המדוברת אבל כולן מתוארכות שש שנים אחורה, לתקופה שבה עוד הורשה להכניס לעיר רכבי מיפוי. לא נותרת לי ברירה אלא לראות את האזור בעצמי, ואני מחליטה לעשות זאת בשעה רבע לשש בבוקר, מתי שהגנן מתחיל לעבוד. אולי ככה אבין אם רמת הרעש אכן גרועה כל כך.
אני לוקחת את הכלבה שלי, רפונזל – מאז המלחמה אני לא גוזמת לה את השיער, רק קולעת לצמות – ויוצאת להליכת בוקר מוקדמת שאחריה אני חושבת לשתות קפה מתחת למשרד. רק שהאזור שאליו אני מגיעה לא מתאים להליכת בוקר עם כלבים כמו שחשבתי. לקרוא לו "ריאה ירוקה" זאת מחמאה ענקית בהתחשב בכך שמדובר בשטח חורש קטן עם שני שיחים ומספר דומה של עצי אלון, בתוך כיכר תנועה הממוקמת ברחוב שכל בנייניו זהים זה לזה. כלומר, בתים שנהרסו כנראה במתקפות הטילים ונבנו מחדש לגובה מינימלי של תשעים מטר לדירה ועם חלונות כהים ומסנני קרינה כדי לצמצם את ההשפעות המסוכנות של העשן. הוא הרי עדיין לא התנקה לחלוטין מהאטמוספירה.
אני מחפשת את הגנן ולבסוף מוצאת אותו, מתחיל את סיור הבוקר שלו עם מפוח עלים בשולי כביש שמלכתחילה לא נושרים עליו עלים. תוך כדי שהמפוח הרועש רוטן, בטונים עולים ויורדים, עם כל משיכה של הקפיץ – אני אומרת לעצמי שמשהו ביחידת הגינון הזאת לא תקין. מבחוץ היא נראית סטנדרטית לחלוטין, בגובה של גבר ממוצע, עם חיישנית טלסקופית שמונעת גלישה ממשטחים או התנגשות בהולכי רגל נמוכים, וכמובן זרועות רב תכליתיות שיכולות ברגע להמיר את צורת המפוח למסור חשמלי. גם נראה שהיחידה מזהה את נוכחותי – היא מפסיקה לרגע ממלאכתה ומנופפת לי לשלום – אות לכך שהיא שייכת לדור החדש יחסית, שהיה מאותת למשטרה אם היה מזהה את הפנים שלי כמי שאינה תושבת העיר.
ובכל זאת, משהו לא מסתדר. הבינה המלאכותית של הרובוט אמורה לומר לו שרחוב בזלת לא באמת דורש עבודת גינון אינטנסיבית, וספק אם יש סיבה אחרת שכן מצדיקה כאן את נוכחותו. אני לוקחת כמה תמונות בפלאפון שלי וכמעט שולחת אותן ליחידת הבקרה לפני שאני מחליטה לגשת לרובוט בעצמי. הייתי מעורבת בפיילוט של המכונות האלו כשעוד הייתי אדריכלית, אני אומרת לעצמי. אני יודעת איך לשלוט בפונקציות שלו שקשורות לתחזוקת גנים ונוף. אולי אוכל לפתור את כל העניין מבלי להיגרר לסחבת בירוקרטית.
אני מתעלמת מיבבות המחאה של רפונזל, שמנסה בכל זאת לגרור אותי לכיוון כיכר התנועה – ולא על מנת לעשות את צרכיה, כי הנסיכה הזאת מוכנה להתפנות רק מאחורי שיחים גבוהים. אני ניגשת לרובוט עם הפנים אליו, כדי לא לעורר את מנגנוני ההגנה שלו. כשאני נכנסת לרדיוס של חמישה מטרים, הוא סוף סוף מרים את מבטו אליי ומנפנף אליי שוב, כאילו לא ראה אותי קודם, ושואל בקול שהוקלט מראש: "במה אוכל לעזור?"
"שינוי מסלול. נו"ן-צדי"ק שלוש מאות ארבעים וחמש במקום שלוש מאות ארבעים ושתיים", אני מדקלמת לו, תוך שאני מוודאת את נקודות הציון בפלאפון שלי.
משתרר שקט לרגע. בהיעדר כל רעש אחר, למעט מכוניות שעוברות מדי פעם, אני יכולה ממש לשמוע את הגלגלים מסתובבים בראשו המתכתי.
"אין הרשאה קולית להתוויית שינוי מסלול", הוא מדקלם לבסוף.
לא יודעת למה ציפיתי שזה יהיה קל כל כך. אני מכירה דרך אחת נוספת, ולכן מנסה לעקוף אותו בזהירות כדי לגשת למעקף הידני שעל העורף המכאני שלו. הרובוט עוקב בזהירות אחר תנועתי, תוך כדי שהמפוח משמיע צליל צורם וגבוה בידו, ולבסוף מסתובב אליי במהירות כשאני נעמדת מאחוריו. כשאני מנסה לאגף אותו מאחור בכיוון השני, הוא חוסם אותי בידו השנייה. הרעש נהיה בלתי נסבל בשלב הזה, הן מצד המפוח והן מצד הנביחות החששניות של רפונזל, ובכל זאת אני מנסה לדבר מעליו. "זה ייקח רק רגע!", אני צועקת.
למרות שלא אמורות להיות לו רגשות, משהו מתעורר בעיניו של הרובוט. אני יכולה להישבע שהוא ממצמץ בדריכות, או שאולי היה זה רק שינוי צבע שבו הספקתי להבחין לפני שהוא חוסם אותי בידו השנייה. כשאני מנסה לעקוף שוב, הוא מכבה את המפוח באחת ומשנה את צורתו לצורת מספריים, הגוזרים בלי מאמץ את הרצועה של רפונזל. זאת לא מבזבזת שנייה ושועטת הרחק משם. אני מביטה רגע נוסף ברובוט, בהלם, לפני שאני באה בעקבותיה. היא רצה מהר יחסית לממדים הצנועים של כלב שיצו. מקץ שני רחובות, כשהיא לא עוצרת למרות שאני קוראת בשמה, אני מוצאת אותה מכונסת, רועדת, מתחת לספסל ישיבה מתקלף. היא מלקקת את פניי כשאני מרימה אותה, כאילו אסירת תודה לראות אותי לבדי.
אחרי שהוקל לי, אני כועסת. אני מוותרת על הקפה כדי להיכנס מוקדם למוקד ולכתוב ליחידת הבקרה, לא לפני שאני נזכרת שלא הייתי אמורה לגשת לפונקציות הידניות של הרובוט מלכתחילה. אני משאירה את רפונזל להירגע מתחת לשולחן והולכת בעצמי לבדוק אם מישהו מיחידת הבקרה כבר הגיע למשרד. כמובן שעם המזל שלי, מדובר בטל, החבר הכי טוב לשעבר של יותם. הוא תולה בי מבט משתומם כשאני נתקלת בו, הקצף של הקפה נעצר במרחק זעום משפתיו. כעבור רגע הוא מתעשת, מניח את הספל בין המקלדת לעכבר הזוהרים מולו אבל לא מתיק את עיניו ממני. הוא מתחיל לגמגם "סיון, מה ניש" כשאני נכנסת לדבריו, "אני חושבת שיש תקלה ביחידה ברחוב בזלת".
הוא ממצמץ חטופות לפני שהוא משיב, "על מה את מדברת".
"הגנן. ניסיתי לגשת למעקפים שלו הבוקר והוא חתך לי את הרצועה של הכלבה".
טל נעמד בשלב הזה. כבר שכחתי כמה הוא גבוה. אני נרתעת לאחור לרגע, אפילו שאין מצב שהוא יכול לאיים עליי בכתפיו השחוחות והקפקפים שעל רגליו. "מה… מה ניסית בדיוק לעשות?"
"נו שמעת מה אמרתי, טל. אתה כבר אחרי הקפה".
"את נורמלית?", הוא לוחש, רץ פתאום לדלת ומוודא שהיא סגורה. לא שדלת הזכוכית הדקיקה שמובילה לאגף שלו יכולה להסתיר אותנו, או את קול הדיבור שלנו.
"טוב שלא הגזמת. עברתי הכשרה במחלקת גנים ונוף, זוכר? אני יודעת מה אמורים לעשות כדי לעקוף את הדברים האלה".
"זה היה…" הוא מתחיל לומר ואז שוב מביט לצדדים בעצבנות. "למה בכלל ניסית לעשות מעקף?"
"טובה קטנה בשביל… מישהו", משכתי בכתפיי, עדיין עומדת מולו תוך שהוא מתרוצץ לכל עבר. "בטעות הגדירו את השטח שלידו כריאה ירוקה. ראיתי שם הצדקה לשינוי מסלול. יש ריאה ירוקה אמיתית במרחק של פחות משני רחובות, כך שלא הייתה פה אפילו סיבה להגיש ערר רשמי".
הוא מתנשף. "עוד מישהו יודע על הניסיון הזה שלך?"
"לא".
"אחלה. שיישאר ככה".
עכשיו מגיע תורי להתיישב, בכיסא המזכירה על העמדה שמולו, מה שאפשר לי בקושי לראות את פניו מבעד למחיצת העץ הדקה. "מה אמרת עכשיו?"
"אני אשאיר את זה בינינו בגלל יותם, סבבה? אבל אין לך סמכות לבצע מעקפים, סיון. רפונזל בסדר, לפחות?"
"כ… כן", עכשיו מגיע תורי לגמגם. "למה אתה שואל?"
"אמרת שגזרו לה את הרצועה".
"אה, נכון. הגנן בכלל אמור להיות מסוגל לעשות דברים כאלה? להגיב לנוכחות של כלבים?"
"הוא ערוך לכל מיני תרחישים", ממלמל טל. "עכשיו תני לי לעבוד. תשכחי את השיחה שהייתה לנו, אוקי? אני לא מחפש צרות. אני בטוח שגם את. יותם בטח לא צריך לדעת מזה. פשוט תתחברי לעבודה ותתני למישהו ההוא שלך את התשובה שאנחנו תמיד נותנים".
"מה קשור יותם? ואפשר לשאול למה?"
הוא שוב יושב בשלב הזה, כל כך נמוך שאני בקושי מצליחה להבחין בפדחת הראש המזיעה שלו כשעיניו נטועות במסך המרצד. "את לא צריכה לדעת למה. היחידות האלו עברו כמה שינויים מאז המלחמה, זה הכול".
"זה הכול?", אני חוזרת על השאלה עוד פעמיים, בפעם השלישית כשאני שוב מזדקפת ומציצה על טל מלמעלה, אבל הוא לא עונה לי, עיניו נטועות במסך והוא ממשיך להקליד, מתעלם מקיומי.
"טל!", אני מתעקשת.
"יש לי עבודה", הוא ממלמל.
אני הודפת את הכיסא לאחור ויוצאת מהחדר בצעדים מהירים, נותנת לדלת הזכוכית להיטרק באיטיות מאחוריי הרבה לאחר שאני שועטת במדרגות לקומה של המוקד. מיותר לציין שאני לא מצליחה להתרכז בשאר הפניות שמגיעות אליי באותו יום. אני גם בקושי שמה לב לרפונזל, שמייבבת לרחמים בכל פעם שהיא צמאה או צריכה לצאת, ובנס אף אחד מהמוקדנים האחרים לא מעיר לי על זה. אני רק ממשיכה לשים לב מדי פעם לפנייה של אימא של דביר מאתמול, שכעת כבר מסומנת בדגל זוהר כי היא יושבת אצלי בתיבה יותר מיממה שלמה. אני גם לא מפסיקה לחשוב על יותם, ולמה טל ראה לנכון להזכיר אותו. האם יותם ודביר הכירו אחד את השני? סיכוי קלוש, אבל אפשרי. גיוס המילואים באותה תקופה היה נרחב מספיק כדי שדרכיהם יצטלבו פעם או פעמיים. אבל גם אם כן, איך כל זה קשור לגנן?
אני מחליטה להעלות באוב כמה שמות מהפניות הקודמות שקיבלתי לגבי הגנן בתיבת המייל שלי. לאחר שאני מוצאת את הפניות, שבועיים עד שנה אחורה, אני מחפשת אותן במאגר התושבים. אולי זה סתם המזל שלי, אבל כל אותם תושבים שהתלוננו אינם רשומים כתושבים יותר. אולי עברו למטרופולין אחר, שמנהל רשומות נפרדות, בהתאם למגזר שאליו הוא משתייך, או שהלכו לעולמם בנסיבות אלו ואחרות. הגיל החציוני של התושבים שפונים אלינו הוא שבעים ושש, כך שהאפשרות הזאת לחלוטין סבירה.
היום מסתיים מוקדם, הודות להתייצבות המוקדמת שלי, ואני חושבת שאולי הגיע הזמן לתת לדביר ולמשפחתו ביקור בית. אין לי כנראה הרבה מה לומר בתור נציגת המערכת, אבל כן יש לי ניסיון אישי – מהסוג שעדיף לא לדבר עליו במיילים – שאולי יכול לעזור קצת להתמודד עם מצבו. חוץ מזה, תהיה לי הזדמנות נוספת לטיול באזור עם רפונזל, בשעות שבהן הגנן כבר לא נמצא ועם רצועה שהודבקה מחדש היטב באמצעות סיכות ביטחון מערכת העזרה הראשונה.
הבית של דביר ואימו מתגלה כאחד היחידים ברחוב שדווקא נשמרו מלפני המלחמה. זה בית פרטי, מהסוג שכבר לא בונים היום, עם חצר פנימית שמספיקה למנגל וישיבה ושני מפלסים שכנראה הכילו בעבר ילדים אחרים שכבר לא גרים בבית. אני מצלצלת בשער הגבוה שלוש פעמים לפני שאישה ניגשת לפתוח לי. היא בערך בשנות החמישים לחייה, שיערה הזהוב מסורק בקפידה בתספורת קצרה והיא מביטה בי בחשדנות מבעד למשקפיים עם מסגרת עבה כשאני מושיטה את ידי ללחיצה ומציגה את עצמי בתור "סיון ממוקד פניות הציבור".
"שלחו אותך עד אליי?", היא שואלת, לא מושיטה את ידה ללחיצה בחזרה.
"לא בדיוק," אני אומרת, מניחה לרפונזל להתכרבל סביב הקרסוליים שלי. לפחות הפעם היא לא מבוהלת, אני אומרת לעצמי. "אני לא כאן באופן רשמי. רציתי לתת, אה… התייחסות אישית לפנייה שלך. יש מצב שאני מדברת עם דביר?"
היא בוחנת אותי עוד רגע, ואז מסובבת את המפתח בשער. "אני מניחה שאני צריכה להגיד תודה שקיבלתי התייחסות כלשהי. את יודעת, מאז המלחמה אני מרגישה כאילו אנחנו צריכים להגיד תודה שאנחנו עדיין בחיים. אין כבר עם מי לדבר".
אני חומקת פנימה. החצר אמנם צנועה, אבל מטופחת. דשא אמיתי – כזה שדורש מים – שורד איכשהו בין אבני השפה, וממטרות מתקופת טרום התקנות מציצות מבעד לשיחים. כל זה רק מחזק אצלי את ההרגשה שהמשפחה הזו, או לפחות האימא, עשתה מאמץ להיאחז במשהו שפעם היה נורמלי. משהו שהעירייה כעת מנסה לתחזק מחוץ לגדר עם רובוטים.
"את רוצה לשבת?" היא שואלת כשהיא פותחת את דלת הכניסה. "הוא במקלחת. אולי עדיף שאציג אותך קודם. הוא עלול להיבהל אם ייראה אדם זר סתם יושב כאן".
"ברור," אני אומרת, אבל לא ברור לי. אני נעמדת בפינת הסלון, לא מתיישבת, מביטה בתמונות תלויות של מה שנדמה כמו משפחה בהרכב מלא, עם שני בנים. אחד מהם נמוך יותר אבל בעל כרס קטנה ואני משערת שהוא המבוגר יותר וכנראה לא מתגורר בבית.
"את האמת," היא אומרת, מניחה שתי כוסות מים על השולחן, "אני לא האמנתי שמישהו בכלל יקרא את מה ששלחתי. את יודעת, רעש של גינון היה פה גם לפני המלחמה. אבל אחרי כל מה שעבר על דביר, אמרתי לעצמי ששווה לנסות."
"אני מבינה," אני משיבה, מחייכת חיוך עייף. "אני גם מכירה מישהו שעבר משהו דומה, לכן רציתי לעבור כאן בעצמי. אני לא יודעת כמה אוכל לעזור, אבל לפחות נוכל לדבר כמו שצריך".
היא מהנהנת, אבל לא שואלת. יש בזה משהו נעים – לשבת עם מישהי שלא מתעקשת לדעת את הסיפור עד הסוף.
אני שומעת את הריצוף הישן חורק, ואז מופיע בפתח חדר המדרגות בחור רזה, עיניו פקוחות לרווחה באופן שיכול להיווצר רק מעודף קפאין.
"זו סיון, ממוקד פניות הציבור," אימו אומרת לו.
הוא בוהה בי, עיניו טרוטות וידיו נתונות בכיסים של מכנסי טריקו שחורים רחבים.
"בוא, שב איתנו", היא מוסיפה כעבור רגע.
"אני אוותר", הוא ממלמל, בקול גבוה יחסית לגבר, ומתחיל להסתובב לכיוון אחר.
"היא הגיעה במיוחד", מתעקשת אימא שלו.
"בסדר, אפשר לחשוב מה היא תעשה", הוא מפטיר, מתחיל ללכת בכיוון גרם המדרגות לקומה העליונה.
"דביר, שב!", היא מצווה.
דביר בבת אחת חדל מלכת, מסתובב והולך ישר לעבר הספה כאילו במסלול שהוכתב מראש. צעדיו גדולים ואחידים וכמעט מסתבכים ברצועה החדשה של רפונזל, רחוקים מלהסגיר את העייפות שהפגין מקודם, ועיניו קרועות לרווחה.
מודה, אני קצת מפחדת באותו רגע.
"ספר לה מה שסיפרת לי", מצווה אימא שלו.
הוא משפיל את מבטו, מבחין רק אז בכלבה הקטנה והיפה המצונפת תחת ברכיי, ועיניו מתרככות. "כל פעם שאני שומע את הצלילים האלה", הוא אומר לבסוף, "יש קטעים מסוימים… זה כאילו… מישהו מנסה להגיד לי משהו".
הוא נעצר, מבטו עדיין נתון ברפונזל, שכמו מרגישה בו ונסוגה עוד יותר לתוך הספה. אני מתכוונת לשאול "מה" והוא מקדים אותי. "את לא מאמינה לי".
זה לא מדויק. אני מאמינה שהוא מאמין שהוא שומע קולות, פשוט כי הייתי בסרט הזה בעבר, אבל אין לי איך לענות על השאלה בלי לשקר. "מה אתה שומע?", אני שואלת בחזרה.
"לולאה", הוא אומר, סוף סוף מרים את מבטו אליי.
לזה לא ציפיתי. "לולאה?"
"רצף חוזר של הברות, איתותים, כמו בקוד מורס. אחרי כמה פעמים הבנתי שזאת לולאה".
ליוויתי כאמור את פרויקט הגננים בפיילוט הראשון, לפני שלוש שנים. הייתי שם כשהשיקו את שתי הגרסאות המתקדמות של האבטיפוס. אני שומעת בכל יום את הרעש המחריד שהמכשור שלהם עושה בדרך לעבודה. מעולם לא שמתי לב שיש שם לולאה, שלא לדבר על צלילים ספציפיים שחוזרים על עצמם.
"אתה אולי מתכוון לרצף פעולות קבוע שהגננים עושים עם הציוד שלהם", אני אומרת בזהירות. "שמטבע הדברים מפיקים צלילים דומים".
"לא. אני אומר לך, זאת לולאה", ולפני שאני מספיקה לסתור אותו שוב, הוא שולף את הפלאפון שלו וגולל באצבע פעם פעמיים עד שרעש חזק של מפוח קוטע את הדממה, ובעקבותיו טון עולה, ואז שלוש נקישות מכניות קצרות.
ושוב.
ושוב.
"נו, זה מה שאמרתי על רצף פעולות", אני מתעקשת, בסבלנות. "זה טבעי שתחפש שם סדר, היגיון, דביר, אבל באתי כדי לומר…"
"את לא מקשיבה!", הוא מתפרץ עליי, קולו עולה בבת אחת בשני טונים, כמעט לצרחה דקה. המצב יכול להסלים מכאן מהר מאוד, ולכן אני מרימה את ידיי בכניעה ונותנת מבט באימו, שנראית מבועתת אפילו יותר ממני ומחבקת כרית לחזה.
"יש המשך להקלטה הזאת?", אני שואלת, בקול קרוב ללחישה.
"אין המשך, יש פירוש", הוא נוהם, וגולל עוד קצת עם האצבע. הצליל הבא שנשמע גורם לי לצמרמורת.
"אני… הייתי… תורן…"
אני מחווירה ומעבירה את המבט שוב, לאימא של דביר, שנמנעת מלהביט בי בחזרה ומשעינה את מצחה על ידה השמאלית תוך שהיא משפשפת את רקותיה.
דביר מרים אליי מבט. "את לא שומעת את זה?"
אני מהנהנת, קפואה. כן, אני שומעת מצוין, והמילים הללו אפילו מעלות בי זיכרונות, אבל כרגע אני מעדיפה להתעלם מהם ולדחוק אותם לפינה האפלה בעבר שממנה הגיעו. אני יודעת מה קורה כשמגיעים למקום שבו דביר נמצא. זה אף פעם לא נגמר טוב.
"דביר, אני מבינה שהצליל הזה נשמע לך מוכר, אבל חשוב שתבין שמדובר כנראה בצירוף מקרים. לא יודעת איך הגעת למילים הללו, אולי ניגנת לאחור…"
דביר מטיח את הפלאפון לרצפה. המכשיר מפיק צליל חד כל כך שרפונזל קופצת ממקומה ובורחת לקצה השני של הספה, כשהיא מותחת את הרצועה עד לקצה. גם אני מוצאת את עצמי לופתת את הברכיים שלי, בדומה לאימא של דביר שחושקת כעת את שפתיה.
דביר, לעומת זאת, מרים את המכשיר מהרצפה בנונשלנטיות ומגחך. "ניגנתי לאחור, היא אומרת", הוא ממלמל. "מה את חושבת שאני, חובב תיאוריית כדור הארץ השטוח? אני יוצא הנדסה קרבית. תשע-שמונה-שתיים, אומר לך משהו?"
אני מנידה בראשי לשלילה.
"וטוב שכך. אנחנו עובדים, עבדנו, עם מערכות ניטור שמע, כמו שתצפיתניות מתעסקות עם מערכות לניטור תמונה, יעני? אז תחשבי על אנשים שיוצאים עם מכשירי קשר לשטח לפענח גלי קול מרדיו ומ"ם קו"פים. רק שעכשיו אני לא יוצא לשטח. כל היום אני בבית, כל לילה אני מתעורר מהרעש הזה, מזיע את החיים שלי, לא יודע למה. סוף סוף אני מוצא אפליקציות בפלאפון שעושות מה שעשיתי בשירות, מסבירות למה עוד שנייה אני מאבד את זה, ואז אף אחד לא מאמין לי".
יש לי כל כך הרבה שאלות בעקבות מה שאמר, ועם זאת היחידה שאני שואלת היא "מה האפליקציות בטלפון מסבירות לך בדיוק?"
"כבר נהיה מאוחר", קוטעת אותנו אימא של דביר, ואולי טוב שכך, כי אני מיד מתחרטת שכיוונתי את השיחה למקומות שלא תכננתי.
היא מתחילה להציע שדביר ישחרר אותי הביתה כשהוא נעמד, מטיל צל ארוך על הרצפה ושולח את רפונזל להסתתר לי בין הקרסוליים. "זה מה שאני מנסה להגיד, הם מתקשרים אתנו", הוא אומר.
אני בוהה בו רגע, ואז מחליטה שכל תגובה שאני הולכת לתת רק תחזק את האשליות של הבחור המסכן הזה. בלית ברירה אני מוצאת את עצמי זורמת עם אימא שלו, קמה וממלמלת משהו על זה שאכן מאוחר ואולי דביר צריך פשוט לקבל פעם אחת שנת לילה טובה, כמו זו שצפויה לו מחר בסופ"ש כשהגננים לא עובדים.
זה לא עוזר. הוא עוקב אחריי לדלת ואומר עוד כמה דברים. אני כבר לא מקשיבה ומתרכזת בלמשוך מאחוריי את הרצועה של רפונזל כדי שלא תחטוף התקף חרדה מהטונים הגבוהים של דביר. אחרי שאני מטפסת את גרם המדרגות הקטן מהסלון בחזרה לדלת הכניסה, ידו של דביר נחה על כתפי ואני נדרכת מיד. הוא ללא ספק חש בכך כי הוא נרתע לאחור, אבל ידו השנייה כבר מוכנה עם חפץ קטן, לא גדול יותר מאגודל, ושחור. אני צריכה להתפקס רגע כדי להבחין בלשונית של הדיסק און קי.
"אמרת שאת אדריכלית נוף", הוא אומר. "אולי תנסי מתישהו לנגן את הקובץ הזה. חשבתי לשדר אותו לגננים אבל שמעתי שהם מצוידים במערכות הגנה ולא היה לי עד עכשיו אומץ לנסות לעקוף אותן".
"זה", אני בולעת את הרוק שבפי. "קוד?"
"קובץ אודיו", מתקן אותי דביר. "הוא רץ על תדר של רעש לבן, בעל אפקט מרדים. אנשים כמוני וכמוך כנראה יסננו אותו באופן אוטומטי".
"אתה…", ידי נסגרת על הדיסק און קי, לא כי אני רוצה לעזור אלא כי אני נלחצת מהמרחק הקלוש שיש לו ממני. "רוצה לנגן לגננים שיר ערש?"
"כן, שישתיק אותם או אותנו. זה מה שגם החברים מהיחידה ביקשו. ובלי קשר, אני לא יכול להתעורר מהרעש הזה יותר", הוא מצהיר, בפנים חתומות. אני בכל זאת נוטה להחזיר לו את ההתקן, ולו כי מה שהוא מבקש ממני לעשות גובל בפרצת אבטחה חמורה, אבל המבט מכמיר הלב שאימא שלו נותנת בי מהסלון גורם לי לשנות את דעתי.
"אני חייב לישון, או שאתחרפן סופית", הוא מתעקש. "בבקשה. עברתי מספיק. אני רק צריך לילה אחד של שקט".
אני יכולה לנסות את מזלי עם יחידה אחת, אני חושבת, אולי אפילו זאת שפה ברחוב – ולתת לו כמה שעות לישון כמו בן אדם. אין פה ריאה ירוקה של ממש, כך שלא ייגרם נזק. וגם ככה, אף אחד לא ישים לב.
"תן לי יממה", אני מבקשת ממנו, והוא סוף סוף נסוג מספיק כדי לאפשר לאימא שלו לחמוק בינינו וללוות אותי החוצה.
למחרת אני מקיימת את ההבטחה. כלומר, מגיעה ללשכה בשעות שבהן היא סגורה, ביום שישי, שבו אני לא אמורה לעבוד. הפעם אני גם מסתכנת ונכנסת ישירות ליחידת הבקרה. כצפוי ליום שבו המיכון העירוני לא עובד, אין ביחידה אף אחד. אני ניגשת ישירות לעמדה של טל. מההיכרות אתו הוא שומר את הסיסמה למחשב בקרבת שולחן העבודה, וכעבור רגע אני אכן מוצאת פתק שעליו היא כתובה מתחת למקלדת. לזכותו של טל ייאמר שהשמירה מחוץ למבנה מרושתת בכל כך הרבה מצלמות שאף אחד לא יסתכן בפריצה למחשבים עם סיסמאות בלבד. לא מן הנמנע שטל הוא לא איש המחשבים היחיד בבניין שאבטחת מידע פחות באה לו בטבעיות.
החלק היותר מפחיד הוא להכניס את הדיסק און קי של דביר. ביום רגיל הייתי מצפה מהתרעה חמורה שתקפוץ מיד במחשבים של יחידת המחשוב. עם קצת מזל הם לא במשרד כרגע וההתרעה תחכה לראשון, אז רק יישאר להם לראות שמצלמות האבטחה כבויות ושלא נגרם נזק למחשב או נגנבו פרטים כלשהם, וזה לא שטל הוא אישיות בכירה מספיק לשמור פרטים סודיים במקום שבו כל אחד במשרד יכול לגשת אליהם.
אני נושמת עמוק ומכניסה את ההתקן. המסך שקט, לעת עתה. ייתכן שההתרעה על הפריצה נשלחת בינתיים בלי ידיעתי. אני מחליטה בכל זאת לבדוק לכל הפחות את סוג הקובץ, כדי לוודא שאני לא מתקינה וירוס, לפני שאני שולחת אותו לגננים. בבדיקה בסייר הקבצים אני רואה שאכן מדובר בקובץ שמע, באורך של עשר שעות. אני דוגמת חלקים ממנו. בעמדה של טל אין סאונד אבל מגלי הקול של הנגן אני רואה שאכן מדובר בעוצמה נמוכה, שמתאימה ללחישה, או רעש לבן. לכל הפחות, דביר לא שיקר לי.
אלא שכדי לשדר את הקובץ, אני צריכה להיכנס ליחידת הבקרה של הגננים. למרבה המזל, אני זוכרת איך לעשות זאת. כעבור שני מסכים, אני מגיעה ללשונית השמע של קובץ ההפעלה.
את רוב האנשים אולי יפתיע לשמוע שלגננים בכלל יש לשונית שמע משל עצמם, בהתחשב בעוצמת הרעש שהמכשור שלהם עושה. אותי יותר מפתיע לגלות שבאותה לשונית יש משהו שנקרא "רעש תפעולי" והוא לא קובץ שמע, אלא משהו שהמנוע מפיק תוך כדי פעולה. אני לא מכירה מנגנון כזה ולכן מדווחת על תקלה פיקטיבית, שאמחק כעבור רגע, כדי לקבל פלט של איך זה אמור להישמע מההפעלה האחרונה. גם אז, אני לא באמת יכולה לשמוע כלום, אבל אני בהחלט רואה את גלי הקול שנוצרים בתחתית המסך, ואת התמלול שיוצרת התוכנה.
"זה… קרה… במשמרת… שלי"
צמרמורת חולפת בי ולא עוברת. אני מרגישה שאני צריכה לצאת מכאן ולעבור מקלחת קרה. בתור התחלה, אני קמה מהכיסא של טל. אני מסתובבת עם הפנים לקיר שמאחורי העמדה, מרוקנת את הראש מכל דבר למעט הרעש של המחשבים והמזגנים.
"אני… הייתי… תורן…"
"זה… קרה… במשמרת… שלי"
זה הדהד לי משהו שיותם אמר במריבה האחרונה לפני שעזבתי את הבית, שנמאס לו להצדיק את עצמו שהוא לא ישן בלילה והוא אף פעם לא בחר להיות תורן במשמרת שבה "הבלגן התחיל".
ועכשיו אני לא יכולה להפסיק לשמוע את המילים הללו. אני מפחדת לשמוע מה קורה בשאר ההקלטה, אבל אני מבינה לאן זה הולך. אני מבינה למה יותם, דביר ושאר הלוחמים ששרדו לא יכולים לישון יותר בלילה, אבל גם לא יכולים להסביר למה, או לדבר על מה שחוו.
גם בתקופה שאני הייתי אדריכלית, הסתובבו סיפורים על מודל השפה שאפשר לעצב את הגננים. לא שהמכונות הללו נותנות שירות, או צריכות לבוא במגע עם קהל, אבל המהנדסים שבנו אותם כן דיברו על השראה שתאפשר להפוך אותם ל-"אנושיים" יותר. אני זוכרת שבזמנו דיברו על לצוות להם מתנדבים שיוכלו ללמד אותם איך לזוז, איך לדבר.
לא טרחתי לשאול מאיפה הגיעו המתנדבים. היו לי מספיק צרות בעבודה. מצד שני, גם מעולם לא הטרדתי את עצמי בשאלה לאן נעלמו החברים של יותם מהיחידה אחרי שחזרו מהשטח, או למה חשוב כל כך לטפח דשא וצמחייה במחיצה של בניינים הרוסים, או למה המלחמה שהרסה את אותם בניינים מלכתחילה עדיין נמשכת, ואף אחד כבר לא מדבר עליה למעט הלוחמים שחוזרים אליה, שוב ושוב.
גם לא הקשבתי ליותם כשניסה לדבר עליי על מה שעובר עליו, לבקש עזרה. זה לא שהייתי אטומה כלפיו, אבל לא היו לי את הכלים, או הכוחות, להקשיב לו. וזה לא הגיע לו אחרי כל מה שעברנו ביחד, אחרי שתמך בי בכל תקופת הלימודים וכשרק התחלתי לעבוד על הפיילוט. זאת לא הייתה אשמתו שפרצה מלחמה, או שדווקא הוא היה תורן…
תתאפסי על עצמך, אני חושבת. ברגע שאשדר את הקובץ, הם יתחילו בחקירה. אני לא מיומנת מספיק כדי להסתיר את החתימה הדיגיטלית שלי, ואין לי ממי לבקש עזרה. כל מי שאערב בזה ישלם את אותו מחיר, בהנחה שאשלם אותו. כלומר, שמישהו ישים לב בראשון בבוקר שמשהו קצת שונה. רק עכשיו אני מתחילה להבין שהמחווה הקטנה שתכננתי עלולה בכל זאת למשוך תשומת לב, כי מי שרצה שאנשים כמוני יקומו לבוקר בטבע וניחוח פרחים, כנראה עשה זאת כפיצוי על כך שאנחנו לא מקבלים שנת לילה טובה, או נוף שנפרש לאופק, מעבר לעצים.
כן אצטרך למצוא סידור לרפונזל. בלית ברירה אני שולחת הודעה לטל. הוא ימצא אותה קשורה לשולחן כשיגיע לכאן, בתקווה בשעתיים הקרובות. היא כנראה תעדיף לתקופה מסוימת את חברתו של מישהו שלא יגרור אותה בקרבה מסוכנת לבני אדם שמקרינים עליה מהחרדות שלהם, או ממכונות שעושות משהו דומה בהשראתם של בני אדם.
אני שולחת הודעה גם ליותם, ולוקחת עוד רגע כדי ליהנות מהשקט הנפשי שצמד המילים "מאמינה לך" נותן לי.
אני נושמת עמוק, פותחת את לשונית השידור הכללית, מדביקה את הקובץ לשידור ברירת המחדל.
כל מה שנשאר עכשיו – זה ללחוץ.