פעימות מאת ימה עזרתי

התפקיד שלי כאן היה להסתכל. זו הייתה המטרה שלי, להסתכל. שוטים מסויימים עשויים לחשוב שהלך חיים המושתת על פעולה פאסיבית כבהייה יחסר סיפוק, אך עוד בהנחת הבסיס הראשונה ביותר שלהם טעו – בבהייה אין דבר פאסיבי.
הגעתי ממקום אחר. כוכב אחר. הם שלחו אותי לכאן, למדתי את השפה, ואת המנהגים. אפשר לומר שעוד לפני שהגעתי לכאן ביליתי בעיקר בחברת בני האדם. שלחו אותי לכאן כדי להסתכל. כדי לחקור. לא כורים אטומים או שדה מגנטי או כוח כבידה – לחקור את המוזיקה של החיים בכוכב הזה. לא. לא, מוזיקה זו לא המילה הנכונה. אני לא חושב שיש את המילה הנכונה בשפה הזאת של פה. כמו מוזיקה, אבל לא של האוזניים. אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם כאן זה המחסור במילים. ממצא מבלבל עבור כוכב בו תשעים אחוז מהפעולות מתבצעות דרך יצירת רטט במיתרי הקול.
הכוכב שלי אוהב ידע. החברה שלנו ניזונה ממנו. ידע – זה למה הכל קורה אצלנו. סקרנות. בנושא הזה נראה שאנחנו לא כל כך שונים.
כרגע אני לן אצל המארחת שלי – נקבת אנוש צעירה, בת 1.162. סליחה, 25 שנות כדור הארץ. אחרי שהגעתי לכאן, בפרווה השחורה שיצרו במיוחד בשבילי, חייתי לקצת ברחוב. זה היה טוב, להתחלה לפחות. יכולתי לראות הרבה אנשים ברחוב, חלקם פעמיים ביום, חלקם חד פעמי, חלקם פעם בשבוע. זה היה מעניין, כמובן, הצפייה בתנועת הרחוב, רסיסי השיחות שהצלחתי לקלוט, אבל יום אחד היא הגיעה. היא לבשה עליה יותר שחור ממני. בהתחלה היא הייתה משאירה לי טונה. הייתי שומע אותה ממלמלת בשקט "שלפחות לך מישהו ידאג." יום אחד, מתוך סקרנות, ספק אישית, ספק מדעית, עקבתי אחריה. החלטתי שרציתי להכיר אותה. זה היה נכון גם, מבחינה מחקרית, אני מתכוון. הגיע הזמן להכיר מישהו מהם. באותו יום נכנסתי לבית שלה דרך החלון. גופי החתולי הזמני נתן לי יתרון כשזה נגע בהשתחלות דרך מקומות צרים. היא נראתה מופתעת לראות אותי על הספה שלה, אך נראה שלא היה לה מאוד אכפת. באותו יום, צלחת פלסטיק קטנה הוצבה עבורי מתחת לדלפק, וקערת פלסטיק עם מים לידה.
סיורי הבוקר שלי תמיד היו עמוסים. המון בני אדם זימזמו בצעדיהם על המדרכה האפורה. הסתובבתי בין הקרסוליים הממהרים בצורה היסטרית כמעט. איש אחד עם חליפה ממש ממש אפורה כמעט דרך לי על הזנב, בלי לעצור להתנצל על עוגמת הנפש שהמעשה גרם לי. בהתחלה הייתי רוטן בכעס על אי הנוחות שגרמו לי בני האדם ביוצרם את ים הרגליים המזמזם, אבל אז הבנתי שהדבר לא בשליטתם. נראה שלבני האדם הייתה מאוד מעט שליטה בנושא מנהגיהם היומיומיים. ריקוד הקרסוליים הקטלני הזה שהתרחש כל בוקר היה באדיבות השעון הגדול בכיכר העיריה. בני האדם הרימו אליו מבטים מפוחדים, כמחפשים חנינה מתזוזת מחוגיו. יום אחד, בשעות אחר הצהריים, כשבהיתי בו מהחלון, השעון עצר. מסיבה לא ברורה, נראה שאימה מסויימת נסוכה על פני בני האדם. כבר בבוקר למחרת עלה בן אנוש על המבנה הארוך לשמיים שעליו היה השעון, ועד שהשמש הגיעה לממש מעל הראש, המחוגים שבו לחוג. באותו יום הבנתי שלבני האדם יש שליטה על תזוזת מחוגי השעון בדיוק באותה מידה שיש להם שליטה על פעימות ליבם. הם יכולים להפסיק אותם, אבל אז יפסיק הדם לזרום בעורקיהם, או יפסיק דמה של העיר, בדמות נהרות הקרסוליים, לזרום ברחובותיה.
הזאתי שלי לרוב לא מיהרה. נראה שפעימות השעון לא הזרימו אותה כמו את השאר. מצד שני, מדי פעם, בעיקר כשהיא הייתה במקום האהוב עליה, בזה שעוצמים עיניים ולא נמצאים יותר, חשבתי שגם פעימות הלב שלה לא הזרימו את הדם בעורקיה כמו השאר. לעיתים, כשעיני התעייפו מעבודת הצפייה הסיזיפית, הייתי מותח את גופי האלסטי סביב גופה הקשיח, והקשבתי לפעימות. היה בהן משהו מוכר. אולי לא באיך שהן נשמעו – מאיפה שאני באתי לדברים החיים אין לבבות, אבל משהו בתחושה הזאת – המקצב, משהו בזה, במקצב של החיים, נכון בכל מקום. וככה, כשהגוף שלי היה צמוד לחזה שלה, כדי לקבל כל טיפת מקצב שהמשאבה האדומה שלה יכולה לייצר, הייתי מרגיש נוסטלגיה מסויימת. למה? אני לא בטוח. אבל זו הייתה נוסטלגיה.
היום בבוקר הזאתי שלי קמה אחרי פחות פעימות מבדרך כלל. לרוב היא ישנה יותר משהיא ערה. היא לא נמצאת יותר מאשר שהיא כן. יכולתי להריח עליה את הקורטיזול. היא לבשה בגדים אחרים. כאלה שהיה להם ריח של ארון. היא אף פעם לא שמה את הכביסה בארון, פשוט לבשה אותה ישר מהמייבש. כשהיא פתחה את קופסת הטונה בשבילי היא חתכה את היד שלה וקיללה "למה דווקא היום?" היא מלמלה כשהיא הניחה פלסטר על החתך. "טוב, תאחל לי בהצלחה" היא אמרה לי כשעמדה ליד הדלת ונאבקה להכניס את הרגליים שלה לנעלים שחורות קטנות. רציתי להגיד לה שבהתחשב בעובדה שהיא לא אמרה לי למה לאחל לה בהצלחה, האיחול יהיה חסר ערך לחלוטין, אפילו יותר מחוסר החשיבות שיש לו לרוב. אבל ללא תלות באירוע הצפוי לפניה היום, באמת איחלתי לה הצלחה. הצלחה בלהיות כאן יותר זמן מאשר לא להיות כאן. יללתי אליה. היא חייכה וליטפה לי את הראש. תמיד הפתיע אותי איך אוסף תדרים יכול לגרום לשינויים כל כך מאסיביים בעולם הפיזי, כמו המתיחה של הקצה של הפה שלה כלפי מעלה, דבר שקרה לעיתים כה רחוקות שנראה שהוא דורש כוח פיזיקלי אדיר.
הרבה דברים ריתקו אותי לגבי כדור הארץ. ריתקו אותי העצים והרוח, ואיך הם יכולים לדבר זה עם זה, אבל לא עם השאר. ריתקו אותי המנגינות שהזאתי שלי הפיצה מהמכשיר המלבני שלה, המתנה המסקרנת שבני האדם ניחנו בה, למניפולציית צלילים. ריתקו אותי בתי הקפה, ואיך כל בני האדם מעמידים פנים שהסיבה היחידה שהם הולכים לשם זה כדי לקנות משקה מר שמעלה את קצב הלב, ותו לא. ריתקו אותי חלומות עליהם הזאתי שלי סיפרה לי כמעט כל בוקר, איך שגם כשבני האדם ישנים הם לא דוממים, אפילו לא בדעתם.

דבר נוסף שריתק אותי היו משאלות. זה ריתק אותי כי לקח לי הרבה זמן להבין את זה. משאלה זה כמו משהו שאתה רוצה, ככה חשבתי על זה בהתחלה, אבל אז הבנתי שזה לא בדיוק נכון. בני אדם "מבקשים" משאלות. ממי? אני לא יודע. חלק מבני האדם מאמינים בישות תבונית עליונה כלשהי, אך מנהג המשאלות רחב הרבה יותר מהאמונה בכוח עליון. נראה שאפילו בני האדם רואים, במידה מסויימת, את חוסר הממשיות של אותו אובייקט – משאלות, כיוון שאם היו באמת מאמינים בכל ליבם ביכולת המילים לבדן ליישם את בקשתם אל מול עינייהם, הרי שלא היו כל כך פזיזים בבקשת המשאלות שלהם. "הלוואי שבכלל לא היית קיים" או "הלוואי שהייתי מתה". כל אלה מעצם ניסוחן היו משאלות, אך מספר הפעמים בהם אכן מעוניינים בדברים אלה הינו זניח בהחלט.
ועדיין, בני האדם מחפשים משאלות בכל מקום. במקלות שעווה בוערים ששמים על עוגות, פרחים שמשתמשים ברוח להפצת הזרעים שלהם, שערה קטנה שמגנה על העין שנושרת, חלקיקי אבק וסלעים קטנים מהחלל שחודרים לאטמוספירה של כדור הארץ, מתחממים ומתפרקים בגלל החיכוך עם האוויר. כמעט באובססיביות הם מחפשים את הרשות להביע משאלות.
באותו יום לקח לזאתי שלי המון לחזור. לרוב כשהיא יוצאת היא חוזרת אחרי מעט פעימות שעון, אבל הפעם זה לקח הרבה יותר. כששמעתי את המפתח בחור המנעול הלכתי אל הדלת. היא נכנסה, התיישבה על הספה, ובהתה במלבן השחור הגדול שהיא רואה עליו לרוב תמונות זזות. היה לי הרבה כבוד לבהייה. התקרבתי אליה והסתכלתי על פניה. היא נראתה לא כאן כמו שהיא נראתה בכל אותם זמנים שהיא שכבה במיטה שלה עם עיניים עצמות. אבל היא לא שכבה, והיא לא הייתה במיטה, והעיניים שלה לא היו עצומות. הן היו לטושות קדימה במסך השחור.
נשכתי בעדינות את הקרסול שלה, ניסיתי להחזיר אותה לכאן, אבל נראה שהיא לא שמה לב. השעון בחוץ המשיך לפעום, להזרים את האנשים ברחובות, ורק קיוויתי שהלב שלה ילמד ממנו. קפצתי על הספה האפורה והצמדתי את הגוף שלי לחזה שלה. אולי גם היא תוכל להרגיש את הפעימות שלי, ואולי כך להידבק בקצב של החיים.
דחפתי את הפנים שלי ללחי שלה. קיללתי את המחסור שלי בשפתיים ומיתרי קול אנושיים. רציתי להגיד לה. אני לא יודע מה, אבל רציתי להגיד לה. משהו. היא הייתה צריכה לשמוע משהו.
באותו הרגע חרגתי ממנהגי, וביקשתי משאלה. אומנם בני האדם אומרים שמשאלות לא מתגשמות אם אומרים אותן, אני לא מאמין שזה נכון. עם כל הכוח שיש למילים בכוכב הזה, להגיד את המשאלות זו אולי הדרך היחידה להגשימן. אני ביקשתי משאלה. בקשתי שהזאתי שלי תבקש משאלה. משהו קטן. בגלל שהבנתי משהו. בני האדם לא מבקשים משאלות בגלל שהם רוצים את מה שהם ביקשו. הם מבקשים משאלות בשביל הרגעים הקטנים בהם הם חושבים שאולי השליטה שלהם על חיי היומיום, על השעון, ועל דפיקות הלב, ועל העצים והרוח, אינה מזערית וחסרת משמעות כפי שהיא. כאילו משהו בתוך כל הסיפור הזה עובד לטובתם, ואם הם יבקשו, אם הם יגידו מה הם רוצים, אם הם יביעו משאלה, ויגידו לעולם איך לעזור להם, הוא לפחות יעצור לשקול את זה. יש בזה משהו בין טמטום לקסם, כמה שהעולם של בני האדם מפותח, ועדיין הם תלויים כל כך באותם דמיונות שהם מוצאים בהם נחמה. אז אני ביקשתי משאלה, שהזאתי שלי תלמד לבקש משאלות.
הרגשתי פתאום לחות על אחת האוזניים שלי. הרמתי את מבטי, וטיפה אחת נפלה על האף שלי. ליקקתי את הנוזל שזלג על לחייה של הזאתי שלי. הנוזל היה מלוח.
ואז נהיה נורא נורא רטוב נורא נורא מהר, והיא התחילה לרעוד, ולייצר קולות נוראיים שבחיים לא שמעתי כמותם. נלחמתי באינסטינקט להתרחק כמה שרק אפשר מהקול האיום, ונשארתי צמוד לחזה שלה.
"הם לא רוצים אותי…" היא מלמלה. "הם לא רוצים אותי." הדמעות המשיכו לזלוג. "וגם אני לא רוצה אותי, והם לא רוצים אותי, אז מי ייקח אותי?" רציתי להגיד לה שיהיה בסדר, ושזה יעבור, וכל אותם מלמולים חסרי משמעות שהדביקו אותי בהם בני האדם.
היא המשיכה לבכות ולבכות. "ואני באמת יכולה לעשות כל כך מעט לגבי כל זה, שזה אולי החלק הקל, כי החלק הקשה זה כשאני כן יכולה לעשות משהו לגבי זה, אבל אני לא." בשלב הזה הרגשתי רטוב לגמרי, ותהיתי אם אי פעם היא תפסיק.
"למה אף אחד לא לוקח אותי? למה?" נזכרתי במה שהיא אמרה לי בכל אותם ימים בהם היא שמה לי טונה בצלחת פלסטיק ברחוב; "שלפחות לך מישהו ידאג".
והיא בכתה ובכתה ובכתה ובכתה ובכתה ובכתה. והדמעות זרמו וזרמו וזרמו וזרמו וזרמו וזרמו. והן זרמו כמו דם בעורקים, וכמו קרסוליים ברחובות. ואני חשבתי שאולי זה טוב. כי אם הדמעות מרטיבות את הפרווה שלי, היה ברור בהחלט שהיא כאן, הנזלת שלה זורמת על הספה ומכתימה אותה, הוכחה לקיום שלה, או לפחות עדות שמתישהו היא הצליחה להתקיים. באותו רגע חשבתי שהבנתי את מה ששלחו אותי להבין.