דורית ידעה שהיא מכשפה מגיל צעיר. לא היו מעורבים בכך גילויי כשף פוטוגניים בסגנון של סרט הוליוודי, לא דוד מסתורי בקטיפה או מכתב מכושף שמגיע על רגלו של ינשוף. היא גם לא נראתה במיוחד מותאמת לתפקיד, העיניים שלה היו סתם חומות, תואמות, השיער רגיל, היא לא משכה אליה חיות קסומות. לא, במציאות נוצר רצף ארוך של סיטואציות לא סבירות סטטיסטית שהיא נאלצה לעבד ולקבל כעובדה.
הפעם הראשונה היתה בגן, כשהגננת לא נתנה לה פרוסה מעוגת יום ההולדת שחולקה באותו יום בטענה שהיא התנהגה לא יפה. היא באמת לא התנהגה יפה באותו יום, אבל הרגישה שמניעת עוגה היתה עונש מוגזם על פשע קטן. העוגה עצמה היתה מפוארת נורא, בצורת חד קרן ולגמרי ורודה. "הלוואי ותמותי!" היא צעקה על הגננת, ובאותו רגע, כדרכם של ילדים, התכוונה לכל מילה. כשאמא שלה באה לקחת אותה כמה שעות אחר כך, היא עוד בכתה. ואז זה קרה, ממש מולה, היא עמדה בשער הגן, אוחזת את ידה של אמה, פניה הקטנות עוד היו אדומות מבכי ועלבון כשגללה את סיפור עלבונה. בשיא הסיפור היא הושיטה אצבע מאשימה לכיוונה של הגננת, שחצתה בדיוק את הכביש הקטן שהפריד בין הגן לצרכנייה. אמא שלה הספיקה לעשות רק צעד אחד לכיוונה של הגננת הרעה, כדי להתעמת איתה, כשפתאום, חריקת הבלמים, צווחה, קול החבטה… משאית של יטבתה דרסה אותה. אחר כך התברר שהנהג בכלל לא ראה אותה, הוא היה נהג טוב, מעולם לא היה מעורב בתאונה, הוביל חלב ושוקו כל יום לאותה הצרכנייה, אבל במקרה באותו יום הוא בדיוק הפיל משהו על הרצפה והתכופף להרים אותו בדיק כשהגננת ירדה מעל המדרכה.
דורית לא היתה צריכה לשמוח אבל היא שמחה. רגש החרדה הראשוני התחלף בהתעלות, בשמחה. היא הרגישה שהגננת קיבלה את מה שהגיע לה. זכרון ה״תאונה״ חימם את ליבה במשך כל אותה שנה, כל פעם שקרה משהו שהעליב אותה. היא פיתחה חיבה מיוחדת לעוגות שוקולד ושוקו יטבתה, זמזמה ג׳ינגלים של החברה (האהוב עליה היה ״זה סיפור אהבה בין קיבוץ למחלבה״ כי בפרסומת היתה פרה שקפצה על טרמפולינה). הגננת שרדה את הדריסה, דורית לא היתה בטוחה אם זה משמח או מעציב אותה, אבל נאלצה לדדות על קביי כל אותה שנה. דורחת הקפידה להיות נחמדה במיוחד אליה, כי היא היתה פצועה, אבל לא סלחה לה לשניה.
המקרה השני קרה כמה שנים אחרי זה, כשהתחילה ללמוד בכיתה א' בבית הספר השכונתי שלה. היא היתה בת שש אבל קטנה לגילה, וביומה הראשון, לבושה לראשונה במדים צבעוניים וחסרי צורה, לא ידעה לאן ללכת בהפסקה. היא הסתובבה קצת, המומה, ולבסוף עמדה בודדה בשולי מגרש המשחקים. לידה נעמד ילד גדול ממנה, בשנה או יותר, ילד שמן וחסר חן, לבוש ברישול. יש ילדים כמוהו בכל בית ספר, ילדים שלא ממש מסתדרים עם ילדים אחרים ולא נותר להם אלא להציק לחלשים, כדי למחות את העלבונות הרבים. הוא משך לה בקוקו ואמר משהו נורא, היא לא זוכרת בדיוק מה, והיא איחלה לו במקום שימות בתאונה. הוא צחק והוציא לשון ורץ משם מלא בוז והרגשת ניצחון. עמוד הסל קרס עליו כמעט מיד. כשצוות האמבולנס העמיס אותו על העגלה כדי לפנות אותו למיון, בין צווחות הכאב שלו, שמעה דורית את המנהלת, שהיתה אחוזת חרדה שהינה עם הילד המובס נעלמת גם הקריירה שלה, נשבעת שעמוד הכדורסל תקין לחלוטין והיא לא מבינה איך זה קרה. התברר שרק יומיים לפני זה היא הזמינה לבית הספר צוות בדיקה, שבדק את כל הסלים והשערים, ויש לה אפיו דו"ח שמראה שאתמול הסל הזה היה לגמררי תקין. ״איך זה יכול להיות?״ המנהלת אמרה, שוב ושוב, קולה רועד ״זה כמו.. כמו קללה!״
ודורית מיד ידעה – זו היתה היא, היא קיללה אותו. היא מכשפה.
מאז דורית נזהרת. למשל, כשהבת של השכנים היתה מצלצלת בפעמון של כל הביניין באחת בלילה כי היא שכחה מפתח, היא לא איחלה לה למות כי היא ידעה שאמא שלה אחות בבית חולים וזה נראה לה לא נכון להרוג לאחיות ילדים, אז היא איחלה לה לשבור רגל. וכשהבוסית שלה, שהיא לרוב מעריכה, איימה למחוק לה פסקה מלאה מדו״ח כי היא קמה על רגל שמאל, היא רק שלחה מחשבות רעות נגד האוטו שלה. הכל, היא היתה אומרת, לו הייתם מכריחים אותה לדון בנושא, במידה.
אבל כשמוטי שבר לה את הלב…
את מוטי היא פגשה באוטובוס, רקע לא רומנטי בכלל. זה היה אחד מימי הקיץ הנוראים שבהם אין טיפת רוח, באחד הרחובות שאין בהם צל ולא היתה ברירה אלא להסתמך על תחבורה הציבורית העצלה. האוטובוס היה עמוס נורא, אנשים נדחקו זה על זה כסרדינים, גופים נצמדים לגופים, עיניים בורקות בכעס ואכזבה. המזגן עבד בקושי, יותר אוורור ממזגן, וגם המעט הזה דלף מחלונות לא סגורים וכל פעם שעצרו באחת התחנות. היא היתה נבוכה, פרועת שיער ומזיעה, הוא נדחף לעברה על ידי אישה עם עגלה והבעה נחושה. קודם היתה מבוכה, ואז הוא חייך חיוך מתנצל של ״מה אפשר לעשות?״ ואז, אחרי הפוגה אמר משהו מצחיק על אוטובוסים באופן כללי והיא ענתה על רכבות. אחרי רבע שעה הם ירדו באותה תחנה וישבו לאכול בבית קפה קרוב. היא חשבה שזהו זה, מעכשיו הכל יהיה טוב.
והיה טוב, טוב מאוד, ואז רע לתפארת. ככה זה לפעמים, היא ידעה. ועכשיו הם חיו ביחד באותו בית, עם משכנתא ומכונית יד שניה והמון סידורים ובלי לדעת מה לעשות הלאה ולאן הולכים. הם היו קמים מוקדם מדי, עובדים קשה מדי, חוזרים עייפים, רבים על שטויות. היא עדיין אהבה אותו וחשבה שהוא עוד אוהב אותה, אבל כל פעם שהוא הטיח בה איזו האשמה ריקה היא חשבה לעצמה – את מכשפה. את יכולה לאחל לו כל דבר נורא.
ועכשיו היא מצאה את עצמה מנסה לא להביע משאלות, לא לאחל לו דברים… כי כשהוא קרא לה סתומה סתם ככה, כי הבוס שלו היה באותו יום נורא, היא קצת רצתה שהוא יפול במדרגות בעבודה. וכשהוא הבטיח לקחת אותה לסרט אבל נרדם על הספה היא ממש רצתה שהוא יחליק באמבטיה וישבור יד או יעקם קרסול או… אבל היא הרגישה שזה לא הוגן. כאילו העובדה שהיא מכשפה נותנת לה יתרון לא סביר במערכת היחסים ביניהם. אם תתנהגי אלי רע, אני אצעק ואקלל נורא – אם תתנהג אליי רע אני עוד עלולה להרוג אותך. זה הרגיש לא שוויוני.
במשך שבועות היא היתה צריכה לדוג את המשאלות הרעות מתוכה. כשהיא פתחה את המקרר וראתה שהוא שכח לקנות ביצים ונאלצה להתרכז לא לסיים מחשבה רעה. כשהיא ראתה שהוא השאיר גרביים על הרצפה היתה צריכה לבלוע משאלה רעה. מדהים כמה מהר עוברים לנו לפעמים בראש דברי נוראים, דווקא נגד אנשים אהובים, כמה קל להגיד "תמות" כשלא ממש מתכוונים. נשים אחרות יכלו לצעוק משהו נוראי על בן הזוג ולהמשיך כאילו כלום לא קרה, אבל לא דורית, המכשפה.
היא התאמצה, באמת שהיא ממש ממש ניסתה, אבל כנראה שמשאלה אחת חמקה, כי יום אחד התקשרו אליה לעבודה ואמרו שהיתה תאונה.
בבוקר לפני שמוטי יצא מהבית היתה להם מריבה מטושת על האשפה. היא רצתה שהוא יוריד את השקית לשבל והוא אמר שהוא ממהר ושהוא יעשה את זה בערב והיא ממש כעסה. אז כנראה המשאלה הרעה הצליחה לעבור אותה, כי ממש חצי שעה אחרי זה התאונה קרתה. מוטי רץ לאוטובוס והחליק על משהו, אולי על כתם שמן או מים. הוא נפל לא טוב, הרגל נלכדה מתחתיו, והוא נחת עליה במלוא משקל גופו. היה צריך לפנות אותו באמבולנס לאיכילוב. כשהיא הגיעה למיון, מבוהלת עד עמקי נשמתה, הרופא הסביר שצריך ניתוח להחזיר את העצם למקום, ופלטינה, ותפרים והחלמה ארוכה. דורית ישבה במסדרון הקריר, המקושט באומנות מזוויעה, והרגישה כמו צבועה. האם אני אשמה? כנראה שאני אשמה. אני אשמה. כל הזמן ידעת שאת מכשפה, וכעסת, ואת לא זהירה, היית צריכה להיות יותר זהירה. ועכשיו מוטי, מוטי שלה, שמעצבן לפעמים נורא, אבל סך הכל הוא האהוב שלה, שוכב מורדם על מיטה וזה אשמתך כי זה מה שרצית בעצם, לא? זו היתה המשאלה שלך שהתגשמה.
דורית בכתה הרבה במסדרון. היא בכתה כי היא זכרה פתאום איך מוטי תמיד הולך במיוחד להביא לה את הגלידה האהובה עליה מהחנות הזולה ליד מפעל עלית הישן, למרות שצריך לקחת אוטובוס במיוחד לשם, ואיך הוא מגיע כולו חיוכים עם שקית רטובה עם גלידה חצי נמסה אבל עדיין טעימה והם אוכלים אותה ישר בכפיות מהקופסה. היא נזכרה בעיניו הירוקות, הצוחקות כשהביט בה מעל ארוחת הערב הראשונה הזו, במסעדה שהתברר כיותר מדיי יקרה ובכלל לא טובה, ואיך הם צחקו על זה במקום לכעוס, והלכו לאכול במקום זאת פיצה. ויותר מכל – היא זכרה את מגע ידו הרך על ידה.
ואז עלה בדעתה – אם היא מכשפה, למה היא תמיד מאחלת לאנשים רע? למה היא רוצה שגננות ידרסו וילדים ימעכו תחת סלי כדורסל? למה לבקש שבקבוקי רוטב ישברו וימרחו על הרצפה ושבהונות יתפסו בדלתות ואנשים יאבדו מפתחות וימותו להם כל העציצים? למה היא לא יכולה לבקש שהם יזכו בלוטו, או ימצאו את שקית השוקו האחרונה בסופר או יפגשו ברחוב לטאה יפה? מי אמר שהיא צריכה להיות מכשפה רעה? האם היא בחרה בזה כי זה היה קל יותר מאשר להיות טובה? למה גדול יותר כוחה של הטומאה על הטהרה? האם היא בחרה בזה, בחרה ברע?
כשהרופא יצא לבסוף ואמר שהניתוח עבר בהצלחה היא לחצה את ידו ואיחלה לו בלב ארוחת ערב ממש טעימה ושנת לילה טובה. ולכח העזר הרפואי, איש מבוגר, מיוזע ואדיש שלא החליף יתה אפילו מילה, היא איחלה שיתפוס את הרכבת בזמן גם אם הוא יצא מאוחר מדיי לתחנה. היה לה קשה לחשוב על איחולים טובים, זה בא לה פחות בקלות, אבל היא הרגישה שהיא חייבת לנסות, גם מול האחת חמצת הפנים. שיהיה לך טוב, היא אמרה לעצמה בלב, שיהיה טוב לכל האחיות ולכל הרופאים. כשמוטי פתח לבסוף את העיניים וחייך אליה חיוך חיוור, היא איחלה, כשאחזה את ידו בידה, שהרגל תחלים, שהכאב לא יהיה נורא. והיא גם איחלה, לו ולעצמה, שהיא תהיה מעכשיו רק מכשפה טובה.