"…ובסביבת הלקוח, כשנדליק את האינדקסרים נוכל לראות שהסטייטים משתנים בהצלחה ושהטרנזקציה מגיעה לסטייט הסופי. כמובן, אחרי שנריץ מיגרציה…"
התבוננתי בשעון, בעודי מנסה להתרכז בפגישת העדכון החודשית.
רק עוד שעה אחת. תתרכזי. הוריתי לעצמי.
תתרכזי במצגת.
"…כפי שאתם זוכרים, בפעם הקודמת שכחנו להריץ מיגרציה ולכן כל הלוגואים לא נטענו. בשביל זה יצרנו כלי חדש שירוץ אוטומטית בכל גרסה…" המשיך הקולגה שלי, יערן, להציג –
תישארי מרוכזת. בבקשה.
"..צוות דבאופס כבר הטמיעו את הכלי אתמול בצהריים והוא מדבר מצויין עם הראבִּיט…"
ראביט.
ראביט.
ארנבי.
"..למרות שבהתחלה משהו היה שבור", המשיך יערן, "והראביט לא הצליח לעבור בגֵייט…"
גייט.
שער.
ארנבי בשער.
כן.
ארנב. ורוד.
יצור לוחמני,
אפו הורוד מאובק.
כפותיו – שהיו פעם ורדרדות ועדינות, כעת משופשפות ממסעותיו,
בעיניו האדומות יש כאב. הוא כבר מזמן איבד את תמימותו. הצלקת הישנה מעל מיצחו העידה על כך.
הוא חייב לעבור בשער, הגורל שלו תלוי בכך.
הארנב קיבל צורה, נבנה בתוכי עולם.
תחושת ריחוף מוכרת עטפה את מוחי.
המחשבות אחזו בי חזק כל כך עד שהמציאות נאלצה להרפות.
כן. ארנב ורוד..
השמיים קדרו בעננים אפורים. ארנבי מנסה לפתוח את השער, אבל הוא תקוע! הוא חייב להגיע לגזרים הקסומים שלו. תולעי החלל המרושעות מהחלל החיצון גילו את כוחם העצום של הגזרים ותכף יחסלו לו את כל היבול! ארנבי משתמש במהירות שלו כדי לפרוץ את השער במלוא הכוח אבל זה לא מספיק. הוא חייב עזרה. התולעים מתחילות לגדול ולהתחזק לנגד עיניו! אבל זה לא מאוחר מדיי וארנבי חדור מטרה. הוא יודע בדיוק מה לעשות. הוא שורק שריקה במשרוקית הגזר שלו. רגעים ספורים לאחר מכן האדמה רועדת. משהו מגיע. כן. זה בדיוק מה שארנבי קיווה. זה עבד! משרוקית הגזר קראה לתרנגול הסגול העצום – התרנגול שארנבי פעם עזר לו למצוא את הביצים הסגולות הנדירות שנגנבו ממנו. ארנבי הצביע אל עבר התולעים והתרנגול הענק צעד אל כיוונם. התולעים לעסו את הגזרים במרץ וכבר שילשו את גודלן, עד שלפתע דעתם הוסחה ותשומת ליבם הופנתה כולה אל צל גדול שנחת עליהם. "פ-ק-ה!!!" צעק התרנגול. התרנגול שבר את השער, ארנבי רץ לעבר היבול ו…
רגע.
הפגישה. המצגת!
זה שוב קרה.
איבדתי את תחושת הזמן.
כמה זמן עבר הפעם?
התבוננתי במציג.
אלון.
מתי הם התחלפו??
לעזאזל.
הניתוקים החריפו.
חשבתי עכשיו ארבעים דקות על.. ארנב?!
התבוננתי בסובבים. כולם מרוכזים במצגת.
חשתי הקלה.
נראה שאף אחד לא שם לב שהתנתקתי במשך זמן רב כל כך.
אך לא עברו רגעים בודדים ומיד ראשים החלו להסתובב אל כיווני. מחליפים מבטים אלה עם אלה.
"היא חייכה עכשיו חצי שעה לקיר?" לחשו שתי העובדות זו לזו.
ואז נשמע קול צחוק. ועוד אחד.
הרגשתי חשופה. מושפלת.
הייתי חייבת לצאת. לנשום.
***
חדר השירותים של המשרד היה כולו לרשותי.
זו רק אני והמראה כאן, שמראה לי את הדבר האחרון שבא לי לראות כרגע – את עצמי.
אספתי את השיער המקורזל שלי בגומיה וסידרתי את גופי בתוך הג'ינס שאותו אני כבר לובשת שבוע ברציפות, בזמן שלא הצלחתי להיזכר בדיוק באיזה יום השבוע התקלחתי, ואם בכלל.
מילאתי את פניי במים קרים, כאילו המים הם אלה שיצליחו לשטוף ממני את אי השפיות.
התבוננתי בעצמי במראה.
ואז התבוננתי חזק יותר.
"תסתכלי על עצמך." דיברתי לעצמי בקול,
"את מבינה מה קורה כאן? הניתוקים מחמירים!
אני מתחננת. זה חייב להיפסק.
אני לא יכולה לחיות ככה יותר!
את לא מבינה שאת כבר על סף פיטורים?!
בבקשה, תפסיקי ללכת לאיבוד. בבקשה, בבקשה ממך! תתבגרי.
תהיי שפוייה!
אני רוצה חיים!
בבקשה. בבקשה.
בבקשה!"
משהו בי נשבר היום.
זה לא שהמצב לא מוכר לי. שום דבר ממה שקרה היום לא חדש.
אלו אותן הבעיות שאני סוחבת איתי כבר שנים.
קל להצית את הדמיון שלי, וקשה מאוד לכבות אותו.
יצורים רבים הסיחו את דעתי עד כדי ניתוק מוחלט מהמציאות מאז שאני זוכרת את עצמי. כילדה הייתי חולמת המון בהקיץ, רודפת אחרי דמויות פרוותיות שקיימות רק בדמיוני.
אבל כילדה לא הבנתי. לא הבנתי שאני לא שולטת במעבר בין מציאות לדימיון. חשבתי שכולם כמוני – חולמים בהקיץ. אבל המצב שלי לא רגיל בכלל, היום אני מבינה. ועדיין, אני מפחדת להודות שיש לי בעיה. מפחדת להודות שהמציאות מקבלת בכל יום חלקה קטנה יותר במוחי, והחלקה כבר קטנה וחשוכה כל כך עד שלא צומח בה כלום, והמעט שיש לי בה – נובל לנגד עיניי.
אז כן. נשברתי.
"בבקשה…" אמרתי בלחישה, ורוקנתי את האוויר מריאותי.
"אני מתחננת. תתבגרי. תהיי שפויה. בבקשה בבקשה." העיניים שלי שרפו מהדמעות.
"ועכשיו תתאפסי על עצמך. את באמצע יום עבודה." הזדקפתי.
תשטפי פנים, תחזרי לפגישה ותקשיבי לאלון."
לא הקשבתי אלון.
אם הייתי מקשיבה לאלון הייתי שומעת בסוף הפגישה את השאלה "אני יורד להביא קפה מלמטה כי מכונת הקפה האיטלקית החדשה שהביאו למשרד ממש מוגזמת ולוקח שעה לתפעל אותה, מי רוצה שאני אביא לו גם?"
אם הייתי מקשיבה לו, אולי הכל היה נגמר אחרת.
***
מכונת הקפה האיטלקית החדשה עמדה נוצצת ורועשת על השיש במטבח.
היא פעלה במרץ. כל כוס קפה לקחה נצח.
שני עובדים עמדו לפניי בתור למכונה. הם נענו לאתגר ולא חששו שהמכונה תכניע אותם.
אני חששתי שהיא תכניע אותי אבל ידעתי שאין לי ברירה – קפה חזק הוא הפתרון הטוב ביותר לניתוקים שלי, והיום פשוט לא יכולתי להרשות לעצמי עוד אחד.
"חברים, עומדים להיגמר הפולים הקטנים…" הודיעה אירה שסיימה את תורה במכונה.
כן.
פולים קטנים.
פולים קטנים ומסכנים,
צווחים את נשימתם האחרונה בזמן שנבלעים אל לוע המפלצת האיטלקית,
נטחנים אחד אחד אל אפר,
שאליהם זורם נהר רותח,
נהר של דמעות המוביל הישר אל הגיהנום – כוסות רעבות ש..
"ניל"
"ניל"
"ניל! איפה את?"
"הא?"
הראשים של שני העובדים שעמדו לפניי בתור הסתובבו אליי. מצחקקים.
"את לא שומעת? אמרתי שעומדים להיגמר הפולים הקטנים ושאלתי אם את יכולה להביא..?"
"כן, בטח. אני אלך להביא." אמרתי בבושה ויצאתי מהמשרד אל כיוון המחסן.
אותה בושה גלגלה אל תוכה את תחושות הבושה האחרות.
לכי תביא קפה. תהיי מועילה לפחות בזה.
יצאתי מהמשרד אל המסדרון, מסדרון ארוך שהסתיר בתוכו דלתות רבות אל משרדים נוספים.
כל דלת הייתה צבועה בצבע שונה,
כאילו כל אחת מובילה –
ליקום אחר.
כן.
מסדרון מפלצתי, בעל עשרות לבבות פועמים.
אנשים נכנסו אל תוך הדלתות השונות, נראו כאילו נבלעים באדישות אל תוך המסדרון,
מסדרון שיש לו מטרה אחת בעבור כל היקומים השונים –
לפתח את התוכנה המוצלחת ביותר!
חוץ מדלת אחת, כמובן.
דלת המחסן שבקצה המסדרון.
הקיבה.
מטרתה לספק אנרגיה בלתי נדלית לכל הללבות הפועמים,
לכל אנשי היקומים שמשרתים את מטרת העל. המנוע של המטריקס!
ניתן היה לשמוע את נהמתם של העולמות מבעד לדלתות הסגורות.
להרגיש את האנרגיה מבעבעת מאחוריהן.
כל עולם רוקח את געשו,
מכונות משומנות שלא עוצרות לרגע!
רגע,
איך… למה הגעתי לכאן?
הזיכרון שלי. הרגשתי מטושטשת, חלשה.
כן. קפה. הזכרתי לעצמי.
פולי קפה.
עברתי על פני מי יודע כמה דלתות מבלי לשים לב.
זה היה עוד ניתוק שרק הדגיש כמה המצב שלי מחמיר,
אבל הפעם התעלמתי.
המשכתי לצעוד במסדרון הארוך לכיוון המחסן,
צעדתי במרץ, חדורת מטרה להביא פולי קפה.
כאילו אם אניח את ידיי על הפולים – ייפתרו כל בעיותיי.
מרחוק אישה נבלעה אל תוך המסדרון ואחריה נסגרה לאיטה דלת כבדה.
והנה, לפני שהדלת נסגרה, היה נראה כאילו משהו קטן וורוד חומק ממנה החוצה בקפיצה.
ניל, שוב את חולמת בהקיץ? תתעוררי.
אך המשהו הקטן המשיך לקפץ לאורך המסדרון.
א…ארנבי?
הגברתי את צעדיי בסקרנות.
ככל שהתקדמתי המשהו הקטן התרחק ונעלם – והמסדרון הפך לחשוך יותר עד שהגעתי אל דלת המחסן.
***
החושך הפך כל ניסיון להקליד את הקוד הנכון לדלת המחסן למבחן לסבלנות שלי. רק בניסיון הרביעי הצלחתי לפתוח את הדלת.
חושך מוחלט.
ניסיתי להדליק את האור.
המנורה שרופה. ובזמן שניסיתי להתעסק עם המתג, הדלת נטרקה מאחוריי.
נהדר.
חיפשתי את הטלפון בכיסי כדי להדליק את הפנס אבל כמובן שהוא בעמדה שלי דווקא כשאני צריכה אותו.
חושך מוחלט.
"הלו?" קראתי.
"יש פה מישהו?" קראתי שוב בזמן שגיששתי בקירות וחיפשתי את ידית הדלת.
לפתע ראיתי אור קטן, בגודל של להבת נר קטנה בקצה השני של המחסן,
ומשהו קטן נע, קיפץ בין הצללים.
"הלו?" קראתי.
"מישהו??"
"ארנבי…?" לחשתי בספק.
הלב שלי פעם בחוזקה.
לעזאזל.
האור הקטן גדל. נע ומתרחב בעדינות. התחלתי לצעוד אליו.
ככל שהתקרבתי היה ברור שמדובר במנורת תקרה תלויה. האור גדל וקטן בתוך המנורה, כמו להבה רוקדת עד שהתייצב.
כמה צעדים נוספים אל כיוון האור גילו כיסאות קטנים ולבנים מסודרים במעגל.
אך החלק המפתיע יותר, היה לגלות מי ישב בהם.
***
"היי…?" אמרתי בבילבול.
"שלום ניל." השיבו כולם, עוד לפני שהספקתי להבין מיהם כולם.
קיווצתי את עיניי, בעודי מסתגלת לאור הדל.
"ארנבי ורוד…?" שאלתי בפליאה.
הארנב ישב באחד מהכיסאות. בשקט. ולא זז.
"ידעתי שלא דמיינתי אותך", פניתי אליו, "או שדמיינתי. או שאני מדמיינת? מה שקורה כאן קצת מבלבל למען האמת…"
"בהחלט מבלבל." קול זר הגיח מן החשיכה, "אך מבלי שנתבלבל – כיצד נדע מתי אנו ברורים?"
הקול יצא לאט מן הצללים, מגלה תחילה את חוטמו העגלגל, הגדול והלבן, עד שכולו נגלה אל האור.
הוא התיישב בכיסא לאט ובידו כוס חמה ומעלה אדים.
"מה… מי אתה?" שאלתי בבילבול את הדמות הלא מוכרת.
"אנא, שבי בבקשה. זה הכיסא שלך" אמר היצור עם החוטם הלבן והעגלגל והחווה בידו העבה על אחד הכיסאות.
התיישבתי בהססנות בזמן שבחנתי אותו.
היצור השרה אווירה של סמכות, אך הוא לא היה גבוה יותר מילד בן עשר. ולמרות שהתנהגותו דמתה לזו של בן אדם, היה לבוש כמו בן אדם וישב כמו בן אדם, היה ברור לחלוטין שהוא איננו באמת בן אדם.
לפתע הבחנתי שעל ידי יושב טומי הקוף, הבובה המרופטת שלי מגיל שנתיים.
"טומי..?" חייכתי אליו בבלבול. טומי נראה מודאג, חיבק את רגלי ולא עזב.
"מה קורה כאן?" פניתי אל הארנב ואל היצור עם החוטם הלבן והעגול.
ואז בפתאומיות מוחלטת ובבת אחת, שלט גדול הופיע מעלינו.
משום מקום.
הוא לא היה שם לפני רגע.
על השלט היה כתוב בגדול 'התערבות'.
"התערבות?… זה מעגל תמיכה?" שאלתי, והרגשתי שאחיזתו של טומי ברגלי התחזקה.
כל העיניים הזרות התבוננו בי. תחושה מוכרת ולא נעימה אחזה בי, זו שמסמנת לי שוב שעשיתי משהו לא במקום. ואז הבנתי – ההתערבות היא עבורי.
"אני מון. נעים מאוד בהחלט." אמר היצור עם החוטם הלבן.
הוא לקח לגימה מכוס הקפה שלו ואז כיווץ את פניו בגועל.
"אני בוודאי חולמת שוב.." מלמלתי לעצמי בקול.
"אני בהחלט לא יודע איך את שותה את הדבר המר זה בכל בוקר," הוא המשיך ללגום מכוס הקפה שלו והתעלם מההערה שלי.
"הייתי שמחה לכוס קפה עכשיו.."
"הו, זה לא בשבילך – כל המרירות הזו." השיב מון, "בהחלט מרירות מיותרת."
התבוננתי על הסובבים. אל מולי ישבו עוד שתי דמויות נוספת.
היצור הראשון היה גדול מדיי בשביל הכיסא הלבן הקטן. יצור לא מטופח, בעל קפלי שומן וזיפים. הוא ישב כפוף, כשגופו פונה אל חוץ המעגל במקום אל תוכו, ומדי פעם דאג להסתובב ולהגניב לי מבטים בזמן שהתנשף באי נוחות וגרם לי לא נוחות. הוא הזיע נמרצות וניגב שוב ושוב את הזיעה מעל מצחו עם בד הגופיה שלבש. הוא לא היה לי מוכר, אך היצור השני לעומת זאת…
היי, אני מכירה אותך.." פניתי אל הדמות השנייה בהתלהבות. "אתה השירבוט הקבוע שלי. ציירתי אותך המון פעמים!" מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל פעם שהשתעממתי והיה לי דף ועט ביד ציירתי את אותו הדבר – חתול עם גוף אנושי שמעשן סיגריה. תמיד את אותו אדם-חתול.
"ואת השירבוט הקבוע שלי." השיב אדם-חתול באפרוריות וזילזול שביטלו את ההתלהבות שלי. הוא שאף עשן מהסיגריה שלו ונשף אל כיוון המנורה שחשפה כמה העשן היה סמיך.
עיקמתי את פניי בבילבול.
מון המשיך לנסות לשתות את הקפה והחוטם הענק הפריע לו. הוא הניד את ראשו בשלילה ומילמל לעצמו – "בהחלט. יש דברים שלא צריך להתרגל אליהם… בהחלט. בהחלט. בכל אופן," מון הסדיר את קולו, "החלטנו שכדאי לקרוא להתכנסות משותפת לאחר הדבר המאוד מצער שהחלטת היום".
"מה קרה היום? רק הכרנו." שאלתי בפליאה.
"היכרות היא לא תמיד דו צדדית. היום היא כן, אתמול היא לא. זה משתנה בהחלט בהחלט."
"מאיפה אנחנו מחליטים? כלומר, מכירים? כלומר, מאיפה אתה מכיר אותי?" התבלבלו לי המילים.
"אני מון. כמו שאמרתי כבר. ובהחלט זה נאמר. כולם שמעו. ועד אתמול הכרנו באופן חד צצדי כמו שגם אמרתי, בהחלט.."
"בהחלט." סימנתי לו במילים שלו שאני מקשיבה.
"- ואני המפיק הראשי."
"המפיק?" שאלתי בפליאה,
"המפיק. בהחלט. כל ב'הקיץ' שאת בהחלט חולמת, אני מבצע את ה'הקיץ'. על לא דבר."
"בכלל לא ידעתי ש…"
"אופרציה מורכבת. בהחלט. מישהו צריך לבצע את העבודה המרתקת הזו, הלא כן?"
"תגיע לעיקר, מון.." כיחכך בגרונו אדם חתול, "המשאלה".
"המשאלה..? שאלתי בבילבול.
"המשאלה שהבעת הרגע – ", לפתע התערב היצור הכפוף, השמנמן מלא הזיפים בעוד שגבו פונה אליי, "ביקשת להפסיק לדמיין, שנפסיק להתקיים!? שנעזוב אותך לנפשך?? את רוצה לפטר את כולנו! זוכרת??".
לקחתי את גופי אחורה ברתיעה בעת שהיצור הכועס ניגב את הזיעה ממיצחו. כשסובב את ראשו אל תוך המעגל ניסיתי להסתכל בעיניו, אך הוא הפנה את מבטו בחדות אל החלל בחדר, כאילו לא מסוגל להסתכל בי בחזרה.
טומי הקוף חיבק אותי חזק בזמן שתהיתי על מה מדובר.
השיחה מול המראה?..
"תראו, זה ממש לא זמן מתאים, מחכים לי במשרד. אני באמצע יום עבודה. כבר בזבזתי שעות יקרות מהבוקר שלי… תסלחו לי." השבתי והחזקתי בידית הכיסא, כבר הפעלתי את שרירי רגליי למצב עמידה.
"אני בהחלט חולק על הערתך החלקית. בזבוז במקום אחד הוא השקעה במקום אחר. ועכשיו זה בהחלט זמן מצויין להשקיע כאן." אמר מון והצביע על הכיסא שלי, מסמן לי בעדינות להישאר במקומי.
התמקמתי חזרה בכיסא. המנורה האירה על העיניים המוטרדות של כל הסובבים במעגל.
דממה.
דממה צורמת.
ארנבי שבר את הדממה בנגיסה בגזר שלו. הוא נגס ולעס, ובעוד הבחור המזיע התחמק ממבט, עיניו האדומות של ארנבי לגמרי היו נעוצות בי – מבט מאשים, חד וברור.
הפנים הזועפות שלו הכעיסו אותי.
"ואז עכשיו את יודעת בהחלט ובהחלט מדוע את כאן!" אמר מון מתחת לאפו העגול בתוספת עוקצנות שגזלה מהנעימות במעגל.
אני לא אוהבת שדוחקים בי.
"לא שזה עניינכם," השבתי במגננה, "אבל לא ביקשתי שום דבר שלא היה הגיוני וסביר."
"לא… שלא.. שלא…" האיש השמנמן, שגבו הכפוף והמזיע פונה אל המעגל חיקה אותי בצורה מזלזלת שהוציאה ממני עוד עצבים ומבט מופתע. "כל מה שאמרת היה לא הגיוני!" התפרץ, "היא רוצה להיפטר מאיתנו.. להיפטטטטררר!!! אנחנו מבזבזים לה את הזמן!" שילב ידיו בכעס וניגב את הזיעה שלו.
"ומי אתה בדיוק?!" זרקתי כעס בחזרה אל כיוונו.
"זה גוזך", מון ענה בשמו, "יד ימיני. אומן! מפסל המתח והדרמה הטוב ביותר בתחום! בהחלט אחראי על האפקטים המיוחדים של ה'הקיץ' שלך. עבודתו מרהיבה ביותר, הלא כן?"
"אני נותן את כל הלב! קורע את העצמות שלי שנים!" התערב גוזך.
"בהחלט ניתן להבין שהוא מתוסכל מהמשאלה שהבעת…" תמך בו מון.
מון ליטף את גבו של גוזך בנחמה וידו התמלאה בזיעה. הוא ניער את ידו ולקח עוד לגימת קפה מרה עם פרצוף נגעל, למרות שלא היה ברור מה היה יותר דוחה בעיניו.
"אוקיי. אני חושבת שאני מבינה. תקנו אותי אם אני טועה – למעשה אני נמצאת כרגע במפגש התערבות כי המשאלה שהבעתי עכשיו, בלב האישי שלי, בתוך תוכי, עבורי, בפרטיות – לא מקובלת עליכם?"
"ניל היקרה, אילו המשאלה הייתה נוגעת רק לך זה היה מקובל בהחלט, אבל זה לא מקובל כשהיא לא. בהחלט לא."
"ביזיון." הוסיף אדם-חתול באדישות ולקח עוד שאכטה.
"אהההה" בכה טומי הקוף הקטן וחיבק חזק את ירכי.
***
"היי. היי." ניסיתי להרגיע את הרוחות,
המעגל הפך לקדחת של אובדן שליטה ורעש, עמוס בצעקות ועשן.
"היי, חבר'ה.. תקשיבו"
חשתי כאבי ראש, טישטוש,
הכאב לחץ על רכותיי.
איבדתי את סבלנותי,
"היי!!" נפלטה מפי צרחה.
כולם השתתקו. מון, אדם-חתול, ארנבי, גוזך, טומי. כולם.
"עכשיו אני מדברת, אוקיי?"
דממה.
"מה עשיתי בדיוק? ביקשתי דבר לגיטימי – שפיות, חיים בוגרים! אני בת 35, להזכירכם. כל יום אני קמה מבולבלת, חסרת אחיזה, בדיכאון, הזיכרון מטושטש, לא זוכרת מתי התקלחתי בפעם האחרונה, קמה בתקווה שהיום כבר יגמר! אני על סף פיטורים בעבודה – כי איפה אני בפגישות עם הלקוח? הא! חולמת בהקיץ על ארנבים וגזרים קסומים! ובמעט הזמן שאני מחוברת למציאות – אני מותשת, מודאגת למוות שאיבדתי שליטה על עצמי. אה, וכמובן ששללו לי את הרשיון בגלל כל הניתוקים האלה – שלוש תאונות! זה נורמאלי?? אני לא מצליחה לפתח מערכות יחסים, חברים נעלמים לי מהחיים, הזמן טס, ואני לא מבינה לאן הוא בורח, וגבי – מכירים את גבי??"
"מכירים, מכירים את הפוץ הזה." אמרו הקולות במעגל.
"… גבי," המשכתי ולא עצרתי, "נפרד ממני כי לא היה עם מי לדבר – 'את לא נוכחת, איפה את?! הפסקת להשקיע בעצמך, הפסקת להשקיע בנו, את נעלמת!' הוא אמר, והוא צדק. ועכשיו הביציות שלי מזדקנות בזמן ש..מה? שגבי מתחתן ואני מרחפת בחלל!? הזמן זולג לי בין האצבעות! עשרות אלפי שעות מהחיים שלי נעלמו ואין לי מושג לאן, ואתם מתלוננים?! ברור שאני רוצה להפסיק עם כל זה! אני מתחננת לשפיות, אבל זה רק מחמיר! אפילו עכשיו, אני משחקת בראש עם דמויות, בזמן שעובדים אחרים – "
"ד-מ-ו-י-ו-ת????" צעק לעברי גוזך.
הפעם לא נשענתי אחורה ברתיעה. הכעס שבי היה חזק יותר, ודחף את גופי קדימה.
"איך אתה קורא למה שקורה פה עכשיו!?" שאלתי.
"התערבות." לחש חתול-אדם וגיחך.
"תקשיבו לי טוב. אני סיימתי עם כל ה'הקיץ' הזה. אין דרך אחרת. הפסיכיאטרית שלי הציעה לי כדורים ואני אפילו לא מגלה לה חצי ממה שעובר עליי. אני מתביישת לספר לה שאיבדתי את זה לגמרי. מה שקורה פה כבר לא 'חמוד', זה פסיכוטי!"
"אמא." אמר טומי בשקט.
"שטויות במיץ גזר." הוסיף ארנבי. הוא שלף עוד גזר ונגס בו בעצבנות גדולה יותר מאשר בגזר הראשון.
"פסיכיאטרים, ישר דוחפים כדורים לתוך הגרון!" התערב גוזך, "הא! ואת עוד משלמת על זה כסף על השטויות האלה, ארגזים של כסף!"
"אולי לא הייתי זקוקה לטיפול אם לא הייתם מגזימים כל כך עם כל ה'הקיץ' הזה." השבתי לגוזך בעוקצנות.
"מגזימים היא אומרת. נותן את כל הלב.. את העצמות שלי.. שנים! כל כולי.. אפקטים!.. בכל 'הקיץ'! והחוצפנית הזו..!" גוזך רתח כל כך עד שלא הצליח לחבר משפטים. גבו נטף מזיעה.
"כן, האפקטים של 'הקיץ' טובים מדיי שאת לא יכולה להפסיק, מותק?" התלהם אדם-חתול, "על זה את מתלוננת? הבחור כאן רק עושה את העבודה שלו, ועושה אותה טוב מאוד, הוא כולו גב, אה, לב אחד ענק. ואת רוצה לפטר אותו? 'להושיב את כולנו על הספסל'? את לא רואה כמה הוא מזיע? את הנשמה שלו הוא הזיע בשבילך!" אמר אדם-חתול, מגונן על גוזך.
אדם-חתול הציע לגוזך את הסיגריה שלו אך גוזך סירב, כאילו הוא מאוכזב מדיי בכדי לעשן.
"חברים, זה מעגל תמיכה. נא להירגע" התערב מון, "ואת יקירה, חייבת להבין שאולי לא הסתכלת על זה בצורה הנכונה בהחלט. אנו רואים הרבה דברים שאת לא רואה. הרשי לי לפרט – את יודעת איך המוח שלך נדלק כמו עץ חג מולד בכל 'הקיץ'? הוא זוהר מהנאה! מואר בכל פינה, כמו מסיבת יום הולדת שטופת שמש ובלונים. ואת יודעת איך המוח שלך נראה כשאת מקשיבה להרצאות? כשאת נוסעת לך באוטובוס? כשאת הולכת ברחוב? ריק! אפור. ואנחנו יושבים וממתינים בצללי מחשבותייך, לרגע שבו תחזרי ל'הקיץ', לרגע שבו נחגוג יחד איתך. 'הקיץ' זה מי שאת! אל תברחי ממנו, אל תלחמי בו, שום דבר טוב לא יכול לצאת ממלחמה בעצמך, בהחלט. זה הכל עניין של גישה. בהחלט. לקבל את ה'הקיץ'. לחבק במקום להתרחק. הקשיבי למילותיי ברצינות רבה," המשיך מון, "ברגע שאת מאחלת לעצמך להתדרדר למחוזות מסוכנים שכאלה, כבר לא תוכלי לחזור אחורה בקלות. 'להיות שפוי' לא יכול להתאפשר ללא דמיון. את תפגעי בעצמך! ולכן כולנו כאן – כדי לתמוך בך. להציל אותך ממצב בלתי הפיך. יש דרך אחרת!"
"אין." השבתי בייאוש.
"ומה עם טומי? אותו אי אפשר להעלים. הוא לא 'בראש שלך'," התערב אדם-חתול והוסיף מרכאות עם האצבעות, "מה את מתכוונת לעשות איתו?"
"טומי." פניתי אליו, "גם לי זה קשה אבל.. תראה, יש מלא ילדים קטנים, אני אפילו מכירה ילדה קטנה ומקסימה שעברה הרבה לאחרונה וחשבתי שאולי אתה והיא…"
"הו, לא לא לא לא…." אמר מון, "לא את טומי…" קטע אותי מון,
".. היא ילדה מקסימה – "
"בבקשה ממך, את לא יכולה -"
"טומי.." פניתי אליו,
"אני מבקש! אנא הקשיבי לטיעונים שלנו עד הסוף המוחלט בהחלט!!" אמר מון ודפק על השולחן.
השולחן לא היה שם קודם לכן. הוא הופיע פתאום.
כוס הקפה שלו התיזה כתמים חומים על השולחן שזה עתה הופיע.
כתמי הקפה הזכירו לי כמה אני זקוקה לכוס קפה – כמה נסחפתי עמוק אל תוך תוכי.
***
המעגל התמלא שוב בדממה הצורמת.
"ניל היקרה," מון לקח נשימה, עצם את עיניו לרגע ואז המשיך, "כולנו עשינו מאמץ. ההתערבות הזו היא לא בכדי. אנחנו מכירים אותך שנים ומשקיעים בך את כל כולנו. אז גדלת, בסדר. אנחנו מבינים בהחלט, אך המעט שאת יכולה לעשות זה לפתוח את הראש, להקשיב ולנסות להציל את מה שיש כאן מפני אסון קיצוני."
"הראש שלי פתוח מדיי, זאת בדיוק הבע…"
"להקשיב עד הסוף." הוסיף אדם-חתול וקטע אותי.
"אוקיי." השבתי. "אוקי..תסיימו לומר את מה שיש לכם."
"טומי? אתה רוצה להקריא לאמא את מה שכתבת?" שאל מון.
"אממ.."
"בבקשה טומי."
"אני…" כיחכך טומי בגרונו הקטן, הוציא דף מכיסו ופתח אותו מקיפוליו, "אני לא רוצה להיפרד ממך. אנחנו ביחד מאז שאת בת שנתיים. אני לא מכיר שום דבר אחר. שום אמא אחרת. ואני גם לא רוצה. אני יודע שזה שאני קיים קשה לך. כשאת מסתכלת עליי אני רואה שאת הולכת לאיבוד בתוך 'הקיץ'. את חושבת שזה לא עושה לך טוב, אבל אני רואה אותך כשאת בהקיץ. את מחייכת. ואז גם אני מחייך. אמא. בבקשה תחזרי בך. אל תעשי ש'הקיץ' יעלם. שאני אעלם. בבקשה." אמר טומי ומשך באפיו הקטן.
דממה.
"תודה. טומי." אמר מון והמשיך את דבריו, "אנו מעריכים זאת, קופיף קטנטן. אנו יודעים שזה לא היה בעבורך פשוט, בהחלט לא פשוט."
ליטפתי את ראשו הקטן של טומי במשך כמה רגעים.
"אתם באמת חושבים שמישהו יכול להתקדם בחיים, לפתח מערכת זוגית מבלי להיות נוכח, מבלי להיות מחובר למציאות? האם באמת אפשר להתפתח ולהתבגר מבלי להשיל שום דבר בדרך? מבלי לשלם מחיר? לא. ניסיתי. ותראו לאיפה זה הוביל אותי.."
"טעות במיץ גזר." ענה ארנב שעד עכשיו שמר על שקט. ארנבי הניח את הגזר על השולחן וגילגל אותו ימינה ושמאלה, משחק איתו בעודו מדבר, "זה לא לשחרר את העבר. זה לאבד חלק מעצמך. פשוט וחלק, כן? את פשוט תאבדי את מי שאת. זה מה שאת רוצה? לעקור את כל הדרך מחשבה שלך מהשורשים? ובשביל מה – בשביל בחור? קידום? אני לא מבין את הגזר. את חושבת שפתאום באורח גזר אם תהיי רצינית ולא תחשבי על הגינה שלי, פתאום כל החיים שלך יסתדרו? גם על הגזר הזה יש מחיר!" הוא בהה בי עם עיניו האדומות.
"ניסיתי כבר הכל.. אני לא מצליחה לשלוט ב'הקיץ'. תראו, אפילו עכשיו! אני פשוט לא מצליחה לגרום לשני העולמות האלה לחיות זה לצד זה. המציאות שלי חלשה מדיי, זה פשוט לא עובד."
החלפתי מבט כואב עם טומי. טומי הרכין את ראשו בעצב וכשהרים אותו נראה מבולבל,
"היי, נילי…?"
"כן טומי?"
"איפה.. ארנבי ורודי? הוא היה כאן הרגע ונעלם."
כולם הפנו את מבטם אל הכיסא הלבן והריק של ארנבי.
***
"הוא נעלם!" צעק מון.
כולם הוציאו קולות של בהלה.
"הוא נעלם!"
"הנה זה מתחיל…" אמר אדם-חתול "את מאבדת את עצמך! ארנבי היה חלק ממך. את מבינה עכשיו??"
"ארנבי, לא!" בכה טומי
"ארנבי!!" צעק והזיע גוזך
"תרגעו, רק הלכתי להביא קפה." ארנבי חזר מהצללים והתיישב חזרה במקומו.
כולם השתתקו.
"אתם רואים?" חייכתי. "הכל בסדר. אתם תהיו בסדר. ועכשיו, אחרי ששמעתי אתכם – ובאמת ששמעתי אתכם, המציאות מחכה לי. אז אם לא איכפת לכם, אני צריכה לקחת שק פולי קפה ולחזור אל מעט שעות השפיות שנשארו לי היום."
נעמדתי בכוונה להיפרד. להיפרד לתמיד.
כולם הביטו בי.
ליטפתי את טומי לשלום.
ובמבטיהם היה ברור שהם מבינים – אני הולכת לעשות כל מה שביכולתי כדי לא להיפגש איתם שוב.
זו פרידה אמיתית.
"אם תרצו.. אפשר להמשיך לדבר בערב."
שיקרתי.
הם ידעו ששיקרתי.
"תתפסו אותה בבקשה." אמר מון.
"מה?! היי! היי!" צעקתי, בזמן שידיים תתפסו אותי מכל כיוון,
משכו אותי,
סגרו עליי מכל כיוון,
לא מצאתי מספיק אוויר,
איבדתי הכרה.
איבדתי אחיזה.
***
התעוררתי קשורה, על כיסא במרכז המעגל.
מטושטשת. לא מסוגלת להזיז את ידיי או את רגליי.
ראיתי את השיערות הארוכות שעל ראשי שפוכות מלפני,
ומבעד אליהם – מון, עם חוטמו הגדול מורם כלפי מעלה.
"למה?" שאלתי והרמתי את מבטי.
"ניסינו לגרום לך לראות את המצב באור חיובי. אבל את כל כך עקשנית. בהחלט עקשנית."
הסתכלתי על גוזך, גבו כפוף, הוא הרכין את ראשו וטילטל אותו בשלילה.
"זה לא יעבוד לכם. לא ככה. אתם לא יכולים להחזיק אותי כאן."
"זה היופי בדמיון ומציאות, את מבינה? אפשר לשחק." התערב אדם-חתול.
"תשחררו אותי…"
"אני חושש זה לא אפשרי. אם נאפשר זאת זה בהחלט גזר דין מוות לכולנו. את מתכוונת להפוך את 'הקיץ' לחור שחור וחלול ולהשאיר אותנו בתוכו. חסרי מעש. לנצח. זה לא מקובל בהחלט." מון ציקצק בלשונו בשלילה.
"אבל אני…."
"באמת שהיינו נחמדים אלייך. בהתחלה נתנו לך לשחק ב… מציאות הזו שלך. את מבינה, כל פעם שיצאת למציאות חיכינו. חיכינו בהחלט שתיכנסי ל'הקיץ'. לפעמים לקח לך הרבה זמן, לפעמים היית מאוד עסוקה עם גבי, עם העבודה, עם התואר… בשלב מסויים התחיל להימאס עלינו לחכות, החלטנו לקחת את המציאות קצת לידיים. לבוא לבקר אותך במקום לחכות לך שתגיעי אלינו. היה קשה לחכות לך כל כך הרבה. את חייבת להבין שזה מאוד פגע בנו! ואת צדקת," המשיך מון, "ביקרנו אותך קצת יותר מהמתוכנן. אבל בואי נזכור שבזכות הזמן הרב שאת מבלה ב'הקיץ', נוצר עולם עשיר ויפהיפה, הרבה יותר ממה שהוא היה מקודם, האומנות בשיא הפוטנציאל שלה בהחלט! העולמות משגשגים!! ולמרות זאת, השארנו לך קצת זמן במציאות מתוך טוב לב, חשבנו שזה יעשה לך טוב. אבל עכשיו? אחרי המשאלה השחורה הזו שהבעת מכל הלב? אחרי שהתפללת בכל רמחי גופך שניעלם? אני בהחלט ובהחלט מבין שהמציאות מחדירה בך רעיונות הרסניים. אולי כדאי… להיפטר מ'המציאות' ולא מ'הקיץ'. אם אינך יודעת מה בטובתך, אנחנו פה בשבילך. בהחלט."
"לא!" צעקתי, אך נשמעה רק לחישה צרודה. כאילו קולי נבלע בריק.
באותו רגע גוזך קם ממקומו.
הוא הסתובב לאט אל פנים המעגל,
התקרב אליי מיוזע, באיטיות מצמררת,
סידר את שיערי עם ידיו המזיעות והלחות.
המשיך ללטף את שיערי.
והמשיך,
והמשיך,
זיעתו טיפטה עליי, חילחלה בי.
כל ליטוף הרגיש כמו נצח.
ואני קפואה, לא מסוגלת לזוז.
לאחר שווידא שהשיער כבר לא מסתיר את שדה הראייה שלי, גוזך הזדקף, לקח מצית מכיסו של אדם-חתול והצית אותה בזמן שמתבונן בעיניי.
התכסיתי צמרמורת.
גוזך צעד אחורה, בעוד אור המצית מאיר את פניו, עד שגבו המיוזע נצמד אל דלת המחסן.
דלת היציאה.
הייתי צמאה אליה כמו מים.
צמאה לפתוח אותה.
לצאת מהקיבה של המפלצת.
רציתי לראות את המסדרון.
לצעוד באור.
הרגשתי חנוקה. התנשפתי.
גוזך הוציא מכיסו מפתח ונעל את דלת המחסן בשני סיבובים שהותירו רעש צורם בדממה.
ואז, הוא פתח את פיו הגדול, זרק אליו את המפתח, בלע אותו, וסיים בחיוך.
קולות הבכי שלי נבלעו בריק אבל הרגשתי את הדמעות על לחיי,
הרגשתי את מיתרי הקול שלי רועדים בגרוני החנוק.
"משאלה אחרונה?" שאל מון.
אדם-חתול גיחך ברקע.
הוא ציחקק כאילו משאלה אחרונה לא תשנה כלום.
לא תשנה את הגורל שהם חרצו בעבורי.
"קפה." השבתי לאחר שהסדרתי את נשימתי מהבכי.
"קפה?" השיב מון בבילבול,
"כן. קפה."
"אם כך.." אמר מון, התכופף וקירב אל שפתיי את כוס הקפה המשומשת שלו.
לקחתי לגימה. ועוד אחת ועוד אחת.
נצמדתי אל כוס הקפה בשקיקה ובלעתי את המשקה המר,
עד הטיפה האחרונה. עד שמצאתי את עצמי במיטתי.
מזיעה, גרוני יבש, צמאה כמו שלא הייתי צמאה מעולם, רועדת.
***
מה השעה?
התבוננתי בשעון – 07:42.
תודה לאל.
זה היה חלום.
גם החלומות מחמירים.
לא זכרתי מתי בכלל הגעתי הביתה ואיך.
מתי יצאתי אתמול מהמשרד?
קמתי לשטוף פנים.
מילאתי את פניי במים קרים שוב ושוב, מנסה לשטוף ממני את החלום הסוער.
'בוקר טוב. אני צריכה לקבוע פגישה דחופה, תחזרי אליי בבקשה', כתבתי למזכירה של הפסיכיאטרית באוטובוס, בדרכי לעבודה. הבטתי כל הדרך על הטלפון, בתקווה שתענה בהקדם.
מהיום אהיה כנה, אספר לה את הכל, כן.
אתחיל לטפל בעצמי.
היום זה היום.
הכנסתי את ידי אל התיק והרגשתי את פרוותו המרופטת של טומי.
לא חיכיתי לילדה קטנה שזקוקה לו. לא חיכיתי עוד לכלום.
כמה דקות לאחר מכן, ירדתי בתחנה שלי ומסרתי אותו לגן הילדים בבניין הסמוך למשרדים.
לא התעכבתי על איך זה מרגיש לי ואיך זה מרגיש לו.
לא היו מילות פרידה.
כלום.
פשוט הכנסתי יד לתיק, הוצאתי משם בובת קוף ומסרתי אותה.
פשוט משכתי את כל גופי מן המים העמוקים של הדמיון ועשיתי את מה שהיה צריך להיעשות מזמן.
ואז, הכרחתי את עצמי אפילו להרים חיוך קטן.
כן.
עליתי למשרד עם ג'ינס אחר, לא זה שלבשתי כל השבוע.
הגעתי בזמן, לא איחרתי לפגישה של שעה תשע.
הראיתי עניין בפגישות, שאלתי שאלות.
סוף סוף הייתי. והייתי צלולה.
השמש שלחה את קרניה על לחיי מבעד לחלון.
חייכתי.
אף לא חלום ב'הקיץ' אחד מהבוקר!
אולי סוף סוף, אולי כל מה שקיוויתי לו התגשם.
כן. כנראה שכל מה שהייתי צריכה זה חלום נוראי, סטירה מצלצלת שתעיר אותי.
אחרי הכל, מה בסך הכל רציתי? חיים בוגרים, שפויים, פשוטים.
אני מבינה מה חשוב לי. אעריך כל רגע צלול. אני לא אעלם יותר.
נכנס בי משהו שלא הרגשתי זמן רב –
אושר.
***
מכונת הקפה האיטלקית החדשה רעשה על השיש במטבח, זה כבר הפך להרגל. היא פעלה ברעש ובנחישות להצטיין בכל כוס קפה. חייבת לשמור על המוניטין שדבק בה.
הייתי הבאה בתור למכונה. כבר החזקתי בידי כוס זכוכית גדולה, שמחה שתכף מגיע תורי לאחר פגישה ארוכה ומעייפת.
קפה רותח, חזק עם קצף חלב מפנק..
המכונה דממה. סימן שזה תכף תורי.
"שוב נגמרו הפולים הקטנים…" אמרה אירה מיד שסיימה להשתמש במכונה, בידה הקפה האחרון שהמכונה הפיקה. "וואו, כמה מר." היא הוסיפה.
"האיטלקים האלה." חייכתי.
"היי ניל, רוצה?" אלון התערב בשיחה והחווה בידו לכיוון הדלת.
"רוצה מה?" שאלתי וחייכתי.
"אני הולך למחסן להביא פולים. את באה?"
"לא תודה." המשכתי לחייך, למרות שבליבי החיוך כבר נפל.
כבר עבר שבוע מאז ועדיין.. נרתעתי רק מעצם המחשבה על המחסן.
ניסיתי לשכנע את עצמי שזה דווקא טוב. זה מזכיר לי את הדרך הארוכה שעשיתי מאז.
כן. אני במקום אחר עכשיו.
לא עבר רגע וכבר הבחנתי במשהו קטן נע מאחורי מכונת הקפה. הסטתי מבט מאלון וכיווצתי את עיניי.
זה היה משהו קטן. ורוד.
ארנבי?..
הבטן התהפכה.
לא. ציחקקי בליבי. זה סתם. רק כי חשבת על המחסן.
תסתכלי שוב.. את רואה? הא!
זה פתק ההדרכה הורוד שמסביר איך להשתמש במכונה. הדבק שלו לא החזיק, הוא נשמט מהקיר.
כן. את בסדר, את בשליטה.
"הכל בסדר?" שאל אלון,
"כן, כן. אפילו מצויין. סתם נזכרתי במשהו.." השבתי בחיוך.
"קדימה, תצטרפי אליי." חייך, "את נראית כאילו את זקוקה לכמה דקות של הפסקה."
למה אלון מביא פולים? הרי שונא את מכונת הקפה האיטלקית החדשה.
"לא, תודה. אני בסדר. אולי בפעם הבאה." השבתי בבילבול.
"ניל, תלכי איתו." אמר יערן שעמד על ידינו.
יערן הזיע נמרצות וניגב את מיצחו בחולצה.
"יערן…?" ליבי דפק.
"כדאי לך" אמרה אירה, בעודה מתקרבת אליי.
"אירה?.."
"כדאי לך, ניל."
"כדאי לך, בהחלט בהחלט."
הו לא.
בבקשה, לא!
בבקשה. בבקשה.
***
"בבקשה! אנא מכן, זה הגזר האחרון!" זעק ארנבי אל עבר התולעים הענקיות.
התרנגול הסגול הענק שכב על ידו ללא רוח חיים.
ארנבי הזיל דמעה. חברו היקר נפל בקרב ולא נותרו עוד קסמים בשרוול.
"אני מתחנן!!" קרא ארנבי
אך התולעים המרשעות חייכו וחיסלו את כל הייבול, עד קצה הגזר הקסום האחרון.
אדמתו הייתה הפוכה. התולעים לא השאירו אחריהן דבר מלבד בורות עמוקים וריקים.
ארנבי ישב על חורבות ביתו שעות ארוכות לאחר מכן.
מביט בכוכבים אשר הטילו אור על פרוותו הפצועה.
רק דבר אחד נותר לו. דבר שאי אפשר היה לגזול – משאלה בליבו.
משאלה פשוטה למדי,
שמחר קרני השמש יצלחו לחדור מבעד לעננים הקודרים ויאירו על אדמתו.
נפלטה אל האוויר הקר לחישה. "בבקשה".