השדה נצבע באור אדום של שקיעה. ריח רפאים של מתכת עלה באפי. חמצמץ. דם יישפך פה היום. טוב, דם מטפורי. אנחנו לא מדממות. אבל כן יהיו פה חלומות מנופצים ותקוות אבודות. זה יכאב לא פחות.
אם ננצח, הארץ תנשום. אנשים ירימו את הראש קצת יותר בקלות. הברק יחזור לעיניים.
אם נפסיד…
אני לא רוצה לחשוב מה יקרה.
סקרתי את הליגיון. הן עמדו צפופות, שורות שורות. לא הייתי מאמינה שמשאלות יכולות להיראות כל כך קטלניות.
משאלות הריסים עמדו בחזית. קטנות אבל נועזות. אולי כי החיים שלהן התחילו בנפילה. גוף גבעולי, שיער דקיק ורך, אצבעות ארוכות. מוכנות לשסע ולקרוע.
אחריהן רכבו על סוסים עשויים אור, הפרשיות. משאלות הכוכבים הנופלים. הן לא באמת נפלו. הן התרסקו. והיה להן הכוח לגרום למכתשים להיווצר. שיער בהיר מתנופף, יציבה אצילית. ניצוצות התעופפו מידיהן.
ובמאסף, בשקט, אני ואחיותיי. משאלות ימי ההולדת. אנחנו לא מדברות הרבה. נוצרנו בשקט, בלי קול. כל אחת בדרגת עוצמה שונה. תלוי מי הביעו אותנו, ומה הם ביקשו. אנחנו נראות תמימות, כמו ילדות יום הולדת, עם זר פרחים על הראש. אבל הרוח שלנו יכולה למוטט הר.
השקפתי על השדה. עדיין לא היה רמז לְְמה שעומד להתרחש כאן. טעם מתכת עמד לי על קצה הלשון. גבעולי העשב השתטחו מהרוח שהסתחררה סביב. בקרב הקודם הפסדנו. והארץ נקרעה. כבר הרבה קרבות שאנחנו מפסידות. האנשים מרגישים את זה. את הייאוש. הם מתחילים לעזוב. הם מנסים למצוא לעצמם מקום אחר שבו יוכלו לנשום. קשה לחיות במקום ציני. מקום שמאבד את הפליאה, מקום שבו פחות ופחות אנשים מביעים אותנו.
אבל בקרב הקודם אני לא השתתפתי. הובעתי זמן קצר אחריו. משאלות חזקות כמוני נדירות מאוד. אנשים כבר לא חשבו שזה יכול לקרות. הפסיקו לקוות. הפסיקו לבקש.
אני זוכרת את היום בו נוצרתי. זה היה לפני שלוש שנים.
—
"מזל טוב, תמר," אמא שלה אמרה כשהיא נכנסה למטבח. היא לקחה לעצמה פרוסת חלה לפני שכולם התיישבו לשולחן. היא היתה רעבה, לא יכלה להתאפק. היא תמיד רעבה בזמן האחרון. זה בסדר, הם מבינים.
ראו עליה שהיא נבוכה. בחגיגות לכבודה היא הופכת לשקטה עוד יותר מבדרך כלל. אבל הם מכירים אותה. הם אוהבים אותה כמו שהיא.
והיום במיוחד היה להם טוב להיפגש. אחרי כל מה שהם עברו בזמן האחרון. סוף סוף הם יצאו קצת מהבית. למרות שהיא עדיין דרוכה. הם כולם עדיין דרוכים. כל האצת אופנוע משתיקה לרגע את השיחה, עד שהם מאשרים זה לזה, "זה רק אופנוע."
המלחמה שלהם מהדהדת את המלחמה שלנו. הן שזורות זו בזו. אנשים שמאמינים בנו מספקים לנו את הכוח להילחם. עבורם. אנחנו נותנות להם בחזרה תקווה.
היא התיישבה ליד השולחן. דודה ברכה התיישבה לידה. "מזל טוב מתוקה'לה," היא החזיקה בידה. "גיל שלושים זה גיל מיוחד, את יודעת?"
"כן, דודה ברכה. תודה."
"לא רק כי זה גיל עגול," היא המשיכה. "זה אחד הגילאים בהם הגשר בין העולם שלנו לעולם הנסתר חזק במיוחד."
היא לא הקשיבה לה. לא באמת. היא חשבה לעצמה, 'דודה ברכה והשטויות שלה'. אנשים כבר לא יודעים למי להקשיב. "איזה עוד גילאים מיוחדים יש?" היא שאלה, רק כדי לצאת ידי חובה.
"טוב, עד גיל שמונה עשרה, הגשרים חזקים אבל צרים. כל הילדות אנחנו קרובים לעולם הנסתר אבל אין לנו השפעה כל כך גדולה עליו. אין לנו השפעה כל כך גדולה על שום דבר כשאנחנו ילדים."
היא חייכה והנהנה. מה שנכון, נכון.
"אחר כך יש את הגילאים העגולים, הם תמיד מיוחדים. וחוץ מזה גילאי עשרים ושבע, ושישים וארבע."
"מממ…" היא המהמה, אבל היא לא האמינה לה. לא באמת. בדיוק אז האור נכבה ואחותה רותם התחילה לשיר עם הילדים, "איפה, איפה, איפה, איפה, איפה העוגה?"
העיניים שלה נדדו לכיוון המטבח, אבל דודה ברכה אמרה לה בדחיפות, "תמר, יש לך אחריות. אל תבזבזי אותה."
"אחריות? על מה?"
"אל תבזבזי את המשאלה שלך."
"בסדר, אל תדאגי," היא ענתה. מה עוד היא יכולה היתה להגיד לה? אחר כך היא תצחק על זה עם רותם. היא לא הבינה. לא באמת.
אמא שלה נכנסה מהמטבח עם עוגת גבינה פירורים. האהובה עליה. שני נרות יצרו את המספר שלושים על העוגה, האירו את החדר באור קטן מרצד.
"הנה, הנה, הנה, הנה, הנה העוגה!" אמא שלה שרה יחד עם הילדים והניחה את העוגה מולה.
תמר הסתכלה לעבר רותם לשניה אחת. העיניים שלהן הביעו את כל מה שהן לא יכלו להגיד אחת לשנייה. את כל העצב שנמהל בשמחה.
יואל נתן לתמר נשיקה בלחי, "מזל טוב, אהובה."
היא החזיקה ביד שלו וביד השנייה ליטפה את הבטן.
"תבקשי משאלה," אמרו לה.
היא עצמה עיניים. היא חשבה על דודה ברכה. היא חשבה על מה שכבר קיבלה ומחכה לזמנו לצאת. ובעיקר היא חשבה על רותם. על מה שהיא כבר לא תבקש. על מה שהיא כבר לעולם לא תוכל לקבל.
הרגע שלי הגיע. למה אני אהפוך? עד כמה אהיה חזקה? אני אתגשם?
היא פקחה עיניים ונשפה, "פוווו…"
—
הקרב עמד להתחיל. אדום השמיים נכנע לשחור. הכוכבים יצאו.
אנחנו שונאות להילחם. אבל אין לנו ברירה. כדי שהאנשים בארץ הזאת יפסיקו להילחם, אנחנו צריכות לנצח.
לאט לאט היא התגבשה מהאוויר. כמו אד עולה מהאדמה. הציניות. היא נראתה כמו נערת רפאים בת שש עשרה. שברירית, עדינה, מסוכנת. לא נתתי לה לערער אותי. הייתי מוכנה. כולנו היינו מוכנות.
היא זרקה לעברנו מבט מזלזל. כאילו אנחנו לא מספיק טובות אפילו בשביל להילחם איתה. ואז היא התפצלה לאלפים.
גדוד ראשון של בני ובנות נוער מאוכזבים תקף את חזית משאלות הריסים. הנערות והנערים גלגלו עיניים והפילו את המשאלות למטה. המשאלות לא ויתרו ושרטו את הרגליים שלהם עד שגם הם נפלו. הם הסתבכו זה בזה, המשאלות שורטות, משסעות וקורעות. הנערות והנערים משליכים מילים קשות לעברן, מילים פוצעות.
ההתכתשות נמשכה על הקרקע, כשגדוד פרשים של בני חמישים שכבר ראו יותר מידי בחייהם הצטרף לקרב. הם רכבו על סוסים שנוצרו ממרירות והחזיקו רומחים שחושלו מעלבונות. סוסי משאלות הכוכבים הנופלים פרסו כנפיים אדירות של אור, טסו לעברם ותקפו אותם בפיצוצים זוהרים. בורות נוצרו באדמה כשהם התנגשו אלה באלה.
המשאלה שעמדה לצידי חבשה את הקסדה שלה, הרקומה מילים טובות. "של מי את?" שאלתי אותה.
"של יעלה, אישה בת 37. היא הביעה משאלת יום הולדת שיתפרסם סיפור שלה בעיתון. היא כל כך שמחה כשזה קרה."
חייכתי אליה וחבשתי את הקסדה שלי.
"את המשאלה שכולן מדברות עליה, נכון?" היא שאלה בביישנות.
הנהנתי, "כן, זו אני."
"איך…" היא היתה נבוכה, "איך זה קרה? איך התגשמת?"
"אני לא יודעת," הסתכלתי על שדה הקרב. הסיכוי באמת היה קלוש, אבל קיים. עובדה. ובכל זאת… באמת כבר לא האמינו שזה יכול לקרות.
"לא העזנו לקוות שתגיע מישהי כמוך. עכשיו יש לנו סיכוי. אולי הקרב הזה יהיה שונה…"
"אנחנו ננצח!" החזקתי לה את היד. "אנחנו חייבות…" לחשתי לעצמי.
הגדוד האחרון הגיע ונעמד מולנו. סטנדאפיסטים וסטנדאפיסטיות שזרקו בדיחות רעילות לאוויר. ומצביא הציניות בראשם.
הובלתי את אחיותיי בצעקת קרב, "לחיי התקווה!" הן הסתערו איתי בנשיפות מהדהדות שגרמו להם לצלצולים באזניים. נלחמתי איתן, מפלסת את דרכי למצביא. הרגשתי שאני או הוא נכריע את הקרב.
נפגעתי מחיצי עלבונות, נשרטתי מאכזבה וכאבתי את הפסימיות שהקיפה אותי. המשכתי להילחם, מוקפת בתום של אחיותיי שחיזק אותי, עד שהגעתי לפגוש את מצביא הציניות פנים מול פנים.
"ואוו… איזו לוחמות מ-ו-צ-ל-ח-ו-ת…" הוא גלגל עיניים והרגשתי הדף דוחף אותי. עמדתי חזקה ולא נפלתי. נשפתי עליו והכוחות שלנו נפגשו באמצע, מתנגדים זה לזה, שווים. לכודים בהתנגדות הדדית. הוא המשיך לזרוק עלי מבטים מזלזלים, והתעלם ממני כאילו אני לא קיימת. זה כאב, אבל לא הפסקתי לנשוף.
המשאלה של יעלה לחמה לצידי נגד שני ציניים שדחקו אותה ביניהם. הם התמסרו בעלבונות ובזלזול, שפגעו בה חזק. "למי איכפת בכלל מסיפורים?" אחד זרק עליה. "הם במילא לא כאלה טובים," השני החזיר. היא קרסה ונעלמה בסלסול עשן כמו נר שכבה. היא היתה שברירית כמו התקווה של יעלה. הסיפור הבא שלה לא יתפרסם בשום מקום.
מסביבנו משאלות וציניים היו עסוקים בהתכתשויות. השדה התמלא בריח עשן של נרות שכבו. הוא היה מלא בורות של משאלות הכוכבים הנופלים, זרוע שערות שנשרו ממשאלות הריסים שנעלמו.
המשכתי להתנגד. הרגשתי שיש בי עוד כוח. אבל ממבטים חטופים סביבי הבנתי שאנחנו מפסידות. אין מספיק משאלות. אמנם תמיד מביעים משאלה לכוכב נופל, וכמעט כל מי שמכבה נרות יום הולדת ממלמל משאלה, אפילו כללית לבריאות טובה. אבל הריסים… הריסים יביסו אותנו. הם נושרים כל הזמן. ומגיל צעיר מתעלמים מהם. הציניים שנוצרו מכל פעם שמישהו לא הביע משאלה כשנשר לו ריס המשיכו להגיע בהמוניהם. הם חברו שניים-שלושה נגד כל משאלה. לא היה לנו סיכוי.
"עדיף לך לוותר," המצביא אמר לי, ושיגר עקיצה סרקסטית. "אם תכנעו עוד תצילו את עצמכן בטעות."
"אנחנו לא יכולות להיכנע," צעקתי אליו. "יותר מידי תלוי בנו. זה כבר לא קשור רק לאנשים הפרטיים שהביעו אותנו. זה לא ישפיע רק על אלה שלא הביעו אותך ואת הצבא שלך. אתה לא מבין. זו ההזדמנות האחרונה של הארץ הזו."
הוא הרים גבה ואמר, "אם אנחנו ננצח, אתן תמותו, וכל מי שהתגשמה לו משאלה יקבל מזל רע בפעם הבאה."
"אם אנחנו ננצח ואתם תמותו," עניתי לו, "כל מי שלא ביקש משאלה כשהיתה לו הזדמנות, יקבל בחזרה את תחושת הפליאה. את התקווה שאולי בכל זאת משאלה יכולה להתגשם."
"ביג פאקינג דיל," הוא משך בכתפיים.
"הארץ הזו צריכה את זה. היא צחיחה כמו מדבר בלי מים אחרי כל כך הרבה ימים בלי תקווה. אני ההוכחה לכך. אתה יודע מה ביקשה האישה שהביעה אותי? היא ביקשה שלום. יש לך מושג כמה זמן כבר לא ביקשו משאלה כזאת? ואני התגשמתי. נגד כל הסיכויים. אני פה."
"לא שמת לב?" הוא גיחך. "יותר ויותר אנשים לא מביעים משאלות. יותר ויותר ציניים נוצרים מידי יום."
עמדתי חזקה מולו. התקווה שבי היתה חזקה. אין תקווה חזקה יותר מהתקווה לשלום. אבל לא יכולתי שלא לשים לב למה שמתחולל סביבי. משאלות כוכבים נופלים נלכדו בבורות שהן יצרו, הציניים עורמים עליהן אכזבות וכישלונות. משאלות הריסים נהיו דקות כמו קורי עכביש, נשחקו מעלבון אחד יותר מידי. ומסביבי, משאלות ימי הולדת נשפו את כל הכוח שלהן ונעלמו בסלסולי עשן.
"איזה קרב מ-ש-ע-מ-ם…" המצביא פגע בי ולרגע כשלתי לאחור.
ניערתי את הראש. הזדקפתי. החלטתי שגם אם אפול, אלחם עד הסוף. לקחתי נשימה גדולה כדי לנשוף אותה רחוק ככל יכולתי. אני אפיל כמה שיותר ציניים איתי, אפילו אם זו תהיה הנשיפה האחרונה שאנשוף. התחלתי לנשוף. ציניים התעופפו ונפלו סביבי כמו זרעי סביון. אבל תוך כדי הנשיפה, שמעתי צעקות.
המשאלות שלידי הסתכלו לאחור והעיניים שלהן נצצו. עצרתי את הנשיפה לפני ששחררתי את כל הכוח שעוד נותר לי, והסתכלתי אחורה במבט חטוף.
המוני משאלות חצי שקופות התקרבו לשדה הקרב. היו שם משאלות ריסים, משאלות כוכבים נופלים ומשאלות ימי הולדת. אבל הן היו שונות. "המשאלות שלא התגשמו. הן הגיעו!" קראתי. בקרבות הקודמים הן לא השתתפו. בדרך כלל הן מתרחקות מאיתנו. לא קל להן להיות חצי ממשיות. הן תוצר של משהו שלא התקיים. אבל הביעו אותן. אין להן הרבה כוח, אבל הן רבות מאוד. אולי הן הבינו שגם הן צריכות תקווה כדי שיביעו אותן. שאנשים צריכים להאמין באפשרות. גם אם היא לא מתממשת.
הן חברו קבוצות קבוצות לשאר המשאלות הנלחמות. הציניים זרקו אליהן רעל של אמיתות כואבות, "אתן לא שוות כלום", ו"מי מאמין בכן בכלל?" אבל הן גיחכו בתגובה והמשיכו להילחם. הן היו עמידות יותר מאיתנו. לאנשים שהביעו אותן היתה פליאה ותקווה שהן יתגשמו. אבל הן לא התגשמו. וזה הפך אותן לקצת ציניות. אבל לא לגמרי. כי בלי הפליאה שעוד התקיימה אצלן עמוק בפנים, הן לא היו קיימות. הן הבינו את הציניים ולא פחדו מהם. והן היו בצד שלנו.
ציניים התחילו ליפול בהמוניהם. עד הסוף הם שמרו על פנים משועממות. ועוד משאלות שלא התגשמו המשיכו להגיע. התחלנו לדחוק את הציניים לאחור. הוצאנו את משאלות הכוכבים הנופלים התקועות. תמכנו במשאלות הריסים השחוקות. אנחנו, משאלות ימי ההולדת, חיזקנו זו את זו. והמשכנו להתקדם.
מצביא הציניים הבין שהקרב הוכרע.
הוא סימן להם להפסיק להילחם, והם נסוגו בנונשלנטיות, מפטירים, "כאילו שאכפת לנו בכלל…"
הוא ראה אותם נעלמים כמו שהגיעו, באד שירד מהאוויר בחזרה לאדמה. אבל הוא לא נעלם איתם. הוא הפך בחזרה לנערת הרפאים בת השש עשרה. הציניות בהתגלמותה, שכרעה ברך מולי. "נו, תסיימי עם זה כבר," היא הורידה את הראש, "זה לא משנה לי בכלל…"
נענעתי בראש, התכוונתי לתת לה יד, לעזור לה לקום. הקרב נגמר. הרמתי את הסנטר שלה והסתכלתי לה בעיניים. אבל ראיתי בהן משהו מוזר. הן לא היו רק ציניות. היה בהן משהו נוסף.
"של מי את?" שאלתי.
היא השפילה מבט, "של ילד בן שלוש ביום ההולדת."
"למה הוא לא ביקש משאלה?"
"גם אמא שלו שאלה אותו את זה," היא ענתה. "שמעתי אותם כשנוצרתי. הוא אמר לה, 'אין טעם לבקש. את אמרת שהוא לא יוכל לחזור'."
ואז הבנתי מה ראיתי בעיניים שלה. היא לא היתה רק צינית. היא היתה עצובה.
בנשיפה עדינה הפלתי אותה לקרקע. היא התאדתה ונעלמה, והשאירה אחריה לילד קצת תקווה.
—
זריחה הבהירה את השמיים הכהים. השדה נשאר עם שמיכת ערפל דקה, שתיעלם עוד מעט, יחד עם זכר הקרב. טעם המתכת נעלם גם הוא. הקרב נגמר. ניצחנו. כולנו יכולנו לנשום שוב, בפעם הראשונה מזה זמן רב.
החלטתי לבקר את מי שיצרה אותי. תמר ישבה על ספסל בגינה וחיבקה ילדה קטנה. לידן ישבו אחותה רותם והבן שלה.
ברגע שראיתי אותן הבנתי. מי שהביעה אותי זו לא תמר. זו הבת שלה, שאז עוד לא נולדה. תמר הביעה משאלה בשמה. רק מישהי כמוה יכולה היתה להביע משאלה עם כל התמימות והפליאה שעדיין לא עומעמו מהמציאות הקשה של הארץ הזו. רק היא עדיין יכולה היתה להאמין בתקווה הגדולה ביותר. בשלום.
"עלמה, רוצה לשחק עם יהלי?" תמר שאלה את הילדה.
"כן, אבל אולי הוא לא ירצה לשחק איתי? הוא נראה עצוב," עלמה אמרה.
רותם ענתה לה, "הוא באמת עצוב, בגלל אבא שלו. כולנו עדיין עצובים. אבל לשחק עם חברה יכול לעזור."
"טוב," עלמה נגשה אליו, הושיטה יד ונגעה לו בלחי. "נפל לך ריס, אתה יכול לבקש משאלה."
הוא עצם עיניים, ונשף…