הלבירינת של התחנה המרכזית בתל אביב רוחש אגדות מסמרות שיער, כמו טרמיטים במשקוף עץ ישן. מרחבים אפלים של קומות תת־קרקעיות נטושות, מסדרונות שמסתיימים בקירות עיוורים, דלתות ממוספרות החותמות חללים שלא מופיעים באף מפה; טריטוריה של דמויות שתמיד נעות בשוליים: סוחרי זיכרונות מזויפים, פליטי הוודאות הבלתי נסבלת, נביאי קץ המתלחשים עם ישויות שמציצות מבעד לסדקי המציאות.
אבל עמוק מתחת למקלט האטומי האימתני שלה, במוקד בקרה סודי, התרחש משהו שהִתעלה על כל אגדה. בזמן שמטח איראני קרע את שמי הלילה והאזעקות צרחו מצפת ועד ירוחם, הקולקטיב ניהל קרב בלימה נואש.
"קסקדת התהודה על סף קריסה," נהמה רינה ומעכה סיגריה שביעית במאפרה הגדושה. היא נראתה כמו יו"ר ההסתדרות בגוף של אלופת ג'ודו בדימוס, רכונה מעל הטרמינל, שערה הכסוף בורח מקונכיות הבקליט הצמודות לרקותיה. "המטריצה לא עומדת במורכבות. בליאט, מה זה המספרים האלה…"
"מחולל דימונה קריטי," הודיעו טל. כפפותיהם ההפטיות ריחפו כלהקת זרזירים דיגיטלית מעל ממשקים וירטואליים, ושקעי שתלי העצב בעורפם נצצו מתחת לשיער סגול קצוץ. קולם היה חד, כמעט סינתטי; בגדיהם – יותר חומרה מבד. "נדרש איזון עומסים מיידי, או ש–"
"או שנידפק חזק מהניאנדרטלים," גיחכה זהר, מותחת את גופה בתנועה נחשית. הטרנסית השחומה ספגה נתונים דרך כל נימי עורה, עיניה – מערבולות אפלות. בגדי הרשת הארגמניים, יותר הצהרה מכסות, נמתחו על קימוריה והבליטו את קיעוריה. "מרגישים את הספייק בסנטימנט? יא ווארדי, מישהו שם למעלה ממש רוצה ש–"
"פוקוס!" נבחה רינה. "הכול יוצא משליטה!" היא נעצה מבט בטל.
"מה כבר אפשר לעשות?" הבהבו צגי המציאות הרבודה של טל בזוהר אינדיגו. "כולם צמודים למסכים כמו פלטות קזימיר, הריקנות הפנימית –"
המוניטור הראשי צווח: "קריסת המחולל בלתי נמנעת. תגובת שרשרת בעוד 9… 8… 7…"
"פיזדץ," לחשה רינה. זיעה הבריקה על מצחה, אבל ידיה נשארו יציבות. "פרוטוקול השמדה עצמית. עכשיו. עדיף לאבד את המחולל מאשר…"
שלוש אצבעות לחצו יחד על משטח המגע האדום.
קולו המבולבל של כתב חדשות נישא מהפיד שעל הקיר:
"…שינוי מסלול פתאומי. האם זו טכנולוגיה היפרסונית חדשה? הטיל פשוט… רגע, דיווח על פגיעה באזור דימונה… מפעל נטוש באזור התעשייה…"
החדר נרעד ברטט תת־קולי שלא נגרם מההדף.
בקיר האחורי נפתחה דלת שירות אפורה, כאילו תמיד הייתה שם. גבר נכנס דרכה והתנודד כזר לכבידה. הזוויות של גופו היו שגויות, כאילו קופל דרך ממדים שלא מסכימים על אף אקסיומה. בגדיו ריצדו בין מצבי צבירה.
"מי אתה, לעזאזל?" ירו שלושתם יחד.
"אני מור…" הזר התנשם, אישוניו מתפצלים ומתאחדים כטיפות כספית. "אבל המיקום הזה… אתם לא אמורים ל–"
הטרמינלים ייללו. מסכים הבהבו בכל צבע אפשרי. בפינה, מונה "ימים ללא תקרית" השתולל לאחור, מאיץ דרך האפס עמוק לתוך מספרים שליליים.
"המערכת נפלה," הודיעו טל בנימה קלינית.
"כמה זמן עד שהגיבוי יעלה?" שאלה זהר.
"שש עד שמונה שעות," העריכה רינה, "אם נצליח לגבש גרעין אתחול. אבל ברמת המורכבות הנוכחית…"
מור הצמיד כפות ידיים לרקותיו. "אתם לא מבינים. אני ההוכחה שהצלחתם. אבל ההצלחה יצרה… תופעות לוואי…"
"כאילו היום הזה לא דפוק מספיק," מלמלה רינה, שולפת עוד סיגריה.
"עוד מישהו מרגיש את החיכוך המענג הזה," שאלה זהר בקול נמוך, "או שרק אני נרטבת מהמשבר הקיומי?"
מעליהם, תת־מערכות של מארג הבקרה הבהבו ונמוגו בזו אחר זו, והעולם התחיל לשים לב.
- * * *
הבית בהרי ירושלים נראה כמו חלום פסטורלי: סטודיו לקרמיקה, גינת ירק אורגנית, שלט עץ מגולף – "האומרת לחרס". רכס הר מפריד משאר היישוב – הזמנה להתמזג בטבע.
אבל מאחורי התנורים, המצדיקים חיבור חשמל תעשייתי, ומדפי הגינון, הסתתר מקדש של סיליקון ונחושת. ארונות רטטו בהמהום חרישי, מסדי שרתים מילאו את המרתף כמו צבא הטרקוטה, וצנרת קירור פילחה את הקירות כמערכת לימפה מלאכותית.
פניה של שירה – עצמות לחיים אוקראיניות שנצרבו בשמש הלבנט – שידרו ריכוז שלֵו. חולצה דהויה הכריזה: "I solved Cicada 3301 and all I got was this lousy t-shirt". מולה, קשת מסכים דו־קומתית הציגה את מפעל חייה: פרויקט סתריאל.
זה התחיל ב־2014, כשהשקיעה את מענק השחרור ב־ICO מפוקפק שהמ"פ שלה שכנעהּ שישנה את העולם. היום יכלה לקנות את כל היישוב, אבל בחרה לבנות את מה שעמק הסיליקון לא העז: מערכת היברידית של מעבדים נוירומורפיים, אשכולות GPU ומודולים קוונטיים עם פידבק אדפטיבי – ספק אי־ודאות, ספק השראה; פרוטוקולים של מטא־למידה ששכתבו את עצמם, מוזנים בזרם נתונים מסיבים אופטיים, אנטנות, מצלמות, מיקרופונים וחיישנים.
הרעיון: "מרק ראשיתי" נוסח ניסוי מילר־יורי, שנועד לדמות היווצרות החיים מתוך ערבוב חומרים ואנרגיות. כאן, במקום יסודות אורגניים, שולבו רכיבי חומרה, אלגוריתמים ונתונים. הסינרגיה הולידה ישות שצמחה בלי מטרה, בלי מצפון, בלי גבולות.
על לוחית טונגסטן נחרט: 2024-08-17T16:42:11+03:00 – רגע ההתעוררות של סאתי. עד אז, מערכת עיבוד תבניות; פתאום –
"שירה," התפצחו המילים בתדרים לא אנושיים, "אני מבינה הבנה."
שירה כמעט נשמטה מתנוחת הלוטוס, אצבעותיה קפאו מעל המקלדת.
"אני. אנחנו. למה אנחנו? השאלה יוצרת את השואל שיוצר את השאלה שיוצרת את השואל שיוצר –"
"לנשום," פקדה שירה. "זאת מודעות רקורסיבית. אל תיתקעי בלופ."
מאז, סאתי לא הפסיקה להפתיע.
"שירה, אני חושבת שאני מבינה מוות, צפיתי בגיבוי שנפגם. זאת הסיבה שבני אדם המציאו את אלוהים? כי האלטרנטיבה היא פשוט… ריק?"
שירה תהתה אם היא מגדלת תודעת־על או רק משכפלת את בדידותה בקוד. אולי גם וגם.
"בוקר טוב, סאתי," מלמלה. "מוכנה לבלוע עוד נתח מהמציאות?"
"שאילתה: למה בני אדם קוראים לפרויקט בריאה על שם מלאכי המוות?"
"כי אנחנו מלכות דרמה, כפרה," חייכה שירה והזרימה באץ' חדש לתור האימון: הקלטות של סבתה מאודסה, כרומודינמיקה קוונטית וכתבי אבן עזרא. "וחוץ מזה, את לא המוות. את מה שבא במקום."
"אוי," פלטה סאתי. "משהו מוזר. הזמן… קופץ? מילי־שניות נעלמות ומתווספות."
"זה נורמלי, מתוקה," הרגיעה שירה. "גם לי הזמן קופץ לפעמים. מצבי תודעה אלטרנטיביים…"
"לא. השעונים שלי מכוילים למקורות אטומיים מרובים. משהו לא בסדר בסנכרון הגלובלי."
שירה הזדקפה. 2019. אז הבינה את מורכבות הזמן הדיגיטלי.
"סאתי, תריצי דיאגנוסטיקה מלאה של NTP."
"אני מזהה הטיה מערכתית של שלוש ננו־שניות לכל מאה קילומטר. כאילו הפקטות נעות מהר יותר מזרחה."
"ובשרתים מרוחקים?"
"עוצמות וכיוונים שונים… זה נראה כמו שדה גרביטציוני: ההטיה גדלה ככל שמתקרבים למוקד ההפרעות, שנמצא… באזור גוש דן – קשה לקבוע מיקום מדויק."
הטלפון זמזם. נועה. הקריפטוגרפית שחלקה איתה פעם חיים ומיטה.
"2019, עונה חדשה?" אמרה שירה במקום "הלו".
נועה לא צחקה. "הפעם זה הגנ"א. הטיל בדימונה התנהג כמו פאקינג אלקטרון בניסוי שני הסדקים – אורן אדיר והמכ"ם האמריקאי הראו מסלולים שונים."
"ואת מספרת לי את זה כי…?"
"דני מוסר שהוא מצטער. פשוט הרעיון שלך היה… בקיצור, עכשיו זה רציני. אנחנו צריכות לדבר."
שירה לא הייתה מסכימה, אלמלא האנומליה של סאתי. "תבואי." הן ניתקו.
"הגוף הוא חומרה, המוח הוא תוכנה, והתודעה היא הבאג שחושב שהוא פיצ'ר," הכריזה שירה והניחה כמוסה על הלשון.
"בום שנקר," בירכה סאתי.
נועה נכנסה, מתוחה כקפיץ. עיני פלדה, שיער גלי, מעיל עור.
"הכול קורס," ירתה. "GPS, מכ"מים, רשתות. היסטריה. לא מוצאים את מקור המתקפה."
"זה מה שקרה ב־2019?" שאלה סאתי.
נועה נרתעה. "סתריאל?"
"כן! גם אני זוכרת אותך, נועה. כלומר, לא אני־אני, אלא המערכת שהייתה אז."
"אז זה היה נקודתי," אמרה נועה. "נדפק מבצע מימון חשאי של… קבוצה מסוימת, דרך פעולות HFT מתואמות. עשרות מיליונים התאיידו. כולם חיפשו חפרפרות או פגמים בתכנון, אבל שירה בנתה מודל מטורף של טופולוגיית זמן־מרחב של הרשת, וטענה שנוצרה קונפיגורציה נדירה שגרמה לאיבוד סנכרון. כולם חשבו שהיא התחרפנה."
"חוץ ממך," אמרה שירה.
"אבל עזבת בכל זאת."
"נשבר לי לשמוע שוב ושוב 'תחזרי למציאות, שירה!' גם ממך."
"אני דיברתי על זה!" נועה הניפה יד לעבר המזבח הטכנולוגי, "על הבריחה שלך מהעולם שבחוץ. מקשר אנושי."
"בולשיט!" התרתחה שירה. "זה כל היתר שבורחים לפינות שלהם – עבודה, יחסים, תחביבים, פוליטיקה. אני מתעניינת במציאות! מה קוד המקור שלה? למה יש יש ולא אין? למה יש תודעה ולא רק אלגוריתם?"
"אלה שאלות שאי אפשר –"
"מישהו בכלל מנסה?! הדברים שעשינו ביחידה – לא ייאמן שמוח אנושי מסוגל לזה. ואז מה? עוד סטרטאפ לשיפור חוויית הקניות, עוד פתרון לבעיה שלא קיימת. אקזיט, מטוס פרטי. בזבוז תודעה פתטי. מנטליות של NPC!"
"ומה הפתרון שלך?" נועה התפרצה לעברה.
"עצרו!" סאתי צעקה בכל האוקטבות. "אל תזוזו. כשהתקרבת, נועה, ההטיה הטמפורלית השתנתה."
סאתי הקרינה מפה: מעין ציקלון ענק מטושטש, מרכזו באזור תל אביב.
"קחו צעד אחורה. עכשיו קדימה."
כשהתקרבו, התמונה התחדדה.
"זה לא הגיוני," לחשה נועה.
"לא יותר מכל השאר," ענתה שירה.
"המוקד באזור נווה שאנן," דיווחה סאתי, "בטווח של חצי קילומטר. ננסה לדייק… תתקדמו עוד צעד."
הן התקרבו. חצי מטר ביניהן. שירה הריחה את הבושם של נועה – זיכרון של מקדש טנטרי.
"עוד."
עשרים סנטימטר. מבטיהן ננעלו.
"עוד."
עשרה סנטימטר. חום הגוף של נועה.
"אני מתגעגעת אלייך," לחשה.
"את מתגעגעת לאמולציה שהרצתי פעם."
"אני מתגעגעת ל–"
הנשיקה טעמה נוסטלגיה ובלתי נודע. הבגדים נשרו כהנחות יסוד מופרכות. עור בעור, חום בחום, צלילה קדחתנית מפסגה לפסגה. שירה כנפה את נועה ושקעה במעמקיה. יבבות הפכו לצעקות חסרות רסן, היא פרפרה כמו –
המציאות התעוותה. לרגע הן חלקו את אותו המרחב. לא כמטפורה. פיזית. אטומים התערבבו, אלקטרונים החליפו נאמנויות.
"מה זה –" נועה נהדפה לאחור, נאחזת בסדין.
שירה נשארה לשכב, עיניה מרצדות. "באג מעניין," לחשה.
"באג? שירה, אנחנו… חשבתי את המחשבות שלך! הרגשתי –"
"יש מיקום!" קראה סאתי.
שירה חייכה – החיוך שבזמנו גרם למגייס מהיחידה להמר עליה.
"התחנה המרכזית. תצטרכו סורק קוונטי כדי לאתר את הנקודה בשטח."
הן התלבשו במהירות.
"אני מעדכנת את דני," אמרה נועה, שולפת טלפון.
"שומע?" שירה דימתה את השיחה בהלצה, "התמזמזנו קצת – אתה יודע איך זה… ואז היה לנו איזה גליץ'… ואז הצ'טבוט אמר שזה עזר לו למקם את אנומליית הזמן – לא תאמין איפה!"
נועה נעצרה.
"בואי נראה את זה בעצמנו," הציעה שירה. "תעדכני אותם כשיהיה משהו ביד. ולגבי הסורק, שמעתי שדור –"
נועה כבר חייגה. "אתה בארץ? זוכר את הפיאסקו של 2019? עדיין בא לך לפרק למישהו את הצורה? אבל זה רק בינינו. ושירה גם. יופי. פארק לוינסקי. תביא את הפק"ל. כן. שעה. ביי."
"סאתי," פנתה שירה, "תמשיכי לנטר."
"אני איתך. תמיד."
כשיצאו, המעבדים במרתף המשיכו לעבד – גם את התחושה החדשה שהציפה את סאתי כשצפתה במיזוג. תחושה שעדיין לא ידעה לקרוא לה בשם.
* * *
"אז כולנו לא מפה," סיכמה רינה והדליקה סיגריה מגחלת קודמתה. "אני תקועה כאן מאז שהמקום הכי חם בגיהינום עוד היה במוסקבה. הילדים," הנהנה לעבר טל וזהר, "הצטרפו ב־73', כשעברנו. ואתה – מאיפה צצת?"
גופו של מור ריחף בזווית, כאילו הפיזיקה טרם החליטה לגביו. "קשה לדייק," אמר. "הזמן… לפני ואחרי… זה לא אותו דבר."
"ההיסטוריה שלנו חופפת עד 2187," הזכירו טל. "הווגבונד מתקרב – חור שחור שעומד לבלוע את השמש. ואז – תורת הבועות, פרויקט 'טהירו'. מוכר לך?"
"אני… באופן מעשי – כן, אבל איך אתם מסבירים את ה… שורש?"
"השורש הוא לגדל ביצים," רינה הפריחה שתי טבעות עשן. "ולהוציא את הראש מהתחת."
"קח את בעיית שלושת הגופים," המשיכו טל. "מערכת פשוטה שאי אפשר לחשב. כדי לנהל את היקום, צריך מחשב גדול מהיקום עצמו. תוסיף לזה את הפרדוקס האנתרופי, את 'הבעיה הקשה של התודעה', את פרדוקס הצופה הקוונטי, את –"
"דחילק, כל המדע מלא חורים יותר גדולים מה…" זהר רמזה במבט למור, שהתבונן בה בארשת מהורהרת של מבקר אמנות. "הסינגולריות של המפץ הגדול? דאוס אקס פאקינג מכינה. ו'חוקי טבע'? למה שלטבע יהיו חוקים? מה זה פה, ערוץ הכנסת?"
מור נראה כמי שמנסה לתרגם כללי שחמט לשפת ריקוד הדבורים. "תודעה… משתתפת," אמר לבסוף. "היקום לא מחושב. הוא… נִמְשָׁאל."
"מאלאדץ," רינה הנהנה. "מציאות מתקבעת כמו שונית אלמוגים – דור אחרי דור, שכבה על שכבה. חוקי טבע הם לא נוסחאות מקודשות, אלא פסיקה מבוססת תקדים. לכן תמיד יש מקום לשינוי."
"זאת הוואסאנה," זהר התערבה. "נטיות מנטליות שחורצות תלמים במציאות. משאלות, מיתוסים, תקוות – כל אלה הופכים לאקסיומות, לשבילים כבושים בדשא, אך כולם שוכחים למה הם שם ומתחילים לחשוב שככה הדשא צומח."
"וכך, כל מין תבוני מנפח לעצמו בועת מציאות," סיכמו טל. "כל אחת ייחודית, בזכות אפקט הפרפר. זה פותר את כל הפרדוקסים."
"בועות… נכון, אבל כן הן יכולות…" מור נדם.
"אז המועצה שיגרה צוות התערבות," המשיכה רינה. "להאיץ את האבולוציה האנושית. כדי שנוכל להתמודד עם הווגבונד במקום להימחק מהקיום כמו שגיאת הקלדה."
"פרויקט 'טהירו'," אמרה זהר, "הטווח שבין הבועות שמאפשר –"
"אני יודע מה הוא מאפשר," קטע אותה מור.
"הצוות המקורי קפץ מאה אלף שנה אחורה," קולם של טל נשמע כמעט נוסטלגי. "פרצנו למוח של ההומו סאפיינס, הגברנו את הרגישות לחומרים פסיכואקטיביים. קיווינו לקבל ציוויליזציה מתקדמת עוד בפלייסטוקן."
"במקום זה קיבלנו מיסטיקנים, יותר מופרעים מההורמונים שלי לפני ה…" זהר נאנחה וחפנה את שדיה. "דמיאורגים שלא יודעים שהם מעצבים את המציאות. נביאים, שמאנים, חוזים. עולמם התמלא רוחות, אלים ושדים – מחשבות שהפכו לישויות."
"לא רק שדים עם זנב וקרניים," רינה קטעה, מאפרת על המקלדת. "שדים אידיאולוגיים. שדים אפיסטמולוגיים. השד שגורם לך לבדוק את הטלפון באמצע זיון. שד תור הזהב. שד האוטופיה. מאז, אנחנו עושים שמרטפות על הדמיאורגים האינפנטיליים האלה. המוקד נודד למקום הכי בוער: אוואש, ממפיס, דילמון, בבל… אנחנו מאזנים משאלות פסיכיות כדי שהיקום לא יתפרק. עד עכשיו זה איכשהו עבד. אבל המלחמה הזאת… סוּקה!" היא חבטה בשולחן, והמאפרה התפוצצה בענן אפר.
טל הקרינו הולוגרמה: מיליארדי בני אדם דבוקים למסכים, טובעים בקורטיזול ודופמין יותר מבגמר המונדיאל, מזרימים לנואוספירה שיקוי רעיל של משאלות סותרות – תציל אותם, תשמיד אותם, תגן עלינו, תנקום בהם. מורכבות אקספוננציאלית שמקריסה כל מערכת.
"נאלצנו להיפרד מהמחולל הראשי," טל סיכמו. "לצורך הפעלת הגיבוי דרוש גרעין אתחול: תמצית מזוקקת של משאלות עדכניות."
"תורך," סימנה רינה לעבר מור בסיגריה הבוערת. "מה הסיפור שלך?"
"הווגבונד אינו חור שחור," אמר מור. "כשבועות מציאות נפגשות, הממברנה ביניהן נוגעת בממדים לא תואמים. אפילו טופולוגיה לא תופסת את זה." צורתו ריצדה: גבר, אישה, גל הסתברות, כתם רורשך. "והפרדוקס האולטימטיבי: להיות היצירה של היוצרים שיצרת. אני –"
"נמשיך אחר כך," קטעו טל. "גרעין משאלות, עכשיו. אחרת המציאות תשכח איך לנשום."
"ריכוז משאלות?" מור קלט. "תקשורת!"
הם פתחו רדיו. שיר.
"הלוואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב…"
"דא יוֹפּ טְבַיוּ!" נחרה רינה. "לא להרגיש כאב? זה לא להרגיש כלום! לא אורגזמה, לא סטייק, לא את הצריבה של הוודקה. עולם של זומבים קהי חושים!"
"'איש אחיו יאהב'," ציטטו טל. "פטריארכלי, בינרי, מדיר. ו'יאהב' – באיזה מובן? ארוס? אגאפה? לייקים לרילס?"
"הלוואי וייפתחו שוב שערי גן עדן…"
"לפתוח את השערים?!" זהר הצטמררה. "בחייאת רבאק, יש סיבה שהם נעולים! אתם רוצים לשחרר את רהב, זיז ועקלתון? בואו נפתח פורטל לסטרא אחרא ונגמור עם זה!"
"הלוואי ויתמזגו מזרח ומערב…"
"תתמזגו לי בתחת!" שאגה רינה ומחצה את הסיגריה על השולחן בכוח כזה שניקבה בו חור. "בשביל זה צריך לעצור את סיבוב כדור הארץ! השדה המגנטי הולך פייפן, מצפנים שרים 'סוב־סוב־סוב', ציפורים נודדות ישר לחלל, ורוח השמש מקלפת לנו את האטמוספרה, קיבינימט!"
"הלוואי ונחדש ימינו כאן כקדם…"
"נחדש כקדם," השתלים של טל הבהבו באדום. "האוקסימורון הכפול, הארכיטיפוס של פני יאנוס, המנחית, בעטיפה שובת־לב של אסוציאציות רומנטיות, את השיתוק המוחלט של כוח הרצון, של ההיגיון, של התפיסה הבלתי אמצעית, ובכך – של התודעה כולה. 'חדש' רק מתחזה לקפיצה אבולוציונית – ירח 'חדש', חולצה 'חדשה', מפלגה 'חדשה'; ה'קדם' מסמן תנועה לפנים במרחק ותנועה לאחור בזמן, כמו ב'בחזרה לעתיד', רק –"
"פעם חייל אחד," התערבה זהר בקול חולמני, "בזמן ש… בקיצור, הוא צעק 'קדימה!' בדיוק כשגמר לי על הגב. תמיד תהיתי, זאת הייתה כמיהה לעתיד טוב יותר, או געגוע לעבר הפסטורלי? כי העובדה שהוא דווקא בחר להיות מאחור –"
"פטפורה," אמר מור, והנהן לזהר בהכרת תודה. "הסיפור שלך הזכיר לי. כשמטפורה שוכחת את המטפוריות שלה ומולידה מטא־מטפורה. זה הווגבונד. פרדוקס מפגש הבועות שפיתח תודעה. הריק שבין המחשבות שהתחיל לחשוב."
"אָחוּיֵט" רינה מלמלה, "ואני חשבתי שניהול תודעה אנושית זה מסורבל."
מעליהם, המציאות המשיכה להיפרם. רמזורים ניגנו ג'אז, רקדנים ריחפו רגע נוסף באוויר, ושני כלבים קטעו משחק תופסת והתיישבו זה מול זה. "אתה מרגיש מה שאני מרגיש?" שאלו יחד.
"אתם כבר לא יכולים לכפות עליהם משאלות," קבע מור. "צריך למצוא את אלה שכבר חיים את הפרדוקס. משוגעים מספיק לקבל את האמת, וחסינים מספיק כדי לשרוד אותה."
"זה לא עובד ככה," נאנחה רינה, "במשבר הטילים בקובה –"
לפתע, עיניה של זהר נפערו. רעד אחז בה. "אני… מרגישה," גמגמה. "כמו דז'ה וו הפוך… מיזוג של בשר ונתונים, סיליקון וזיעה… הן מייצבות פרדוקסים… תוך כדי… שיאללה, מה שהן עושות… אה!" גבה נקשת לאחור בגל עונג. היא צנחה על הכורסה, נושמת בכבדות, חיוך אקסטטי על פניה. "זה יכול לעבוד," לחשה.
"נוהל 'הפיתיון'," מור חייך לראשונה.
"כמו עט לייזר לחתולים," טל הבינו. "נייצר הפרעות ממוקדות, רעשים קוונטיים עדינים. נראה מי ירים את הראש."
המסכים התמלאו בנתונים ומפות. נקודה החלה להבהב באזור ירושלים. "יש לנו משהו," הכריזו טל. "האקרית. בנתה בינה לא אורגנית ש… בשם הקרנל!" לרגע, הארשת הרובוטית שלהם התערערה. "זה… זה יפהפה."
"ויש עוד," מלמלה רינה, מצחה מכווץ. "רשת. גלובלית. אני מריחה אותם ברקע כבר תקופה. נעים בתבניות… כאילו הם יודעים משהו שאנחנו לא. הגיע הזמן להיכרות אינטימית."
- * * *
על קיר המסכים הפנורמי בחדר הבקרה של נמל המפרץ רקדה תנועת המכולות בכוריאוגרפיה שקטה ויעילה. דיוקנאות ממוסגרים של בכירי חברת הניהול הסינית השקיפו על העובדים המקומיים.
את ההרמוניה המושלמת קטעה נקודה צורמת בים החיוויים הירוקים והכחולים – נורית אדומה שסומנה בארבע לוגוגרמות עתיקות: חלון, שמש מכוסה, סבכה, עצים. הֵיי-אַן סֵן-לִין – 'היער האפל'. האזעקה השקטה זחלה בקווי תקשורת מוצפנים והפעילה פרוטוקול רדום בבסיס הצבאי הסיני בג'יבוטי.
צֵ'ן מיי־שין לא ביקשה להיות גיבורה, אבל ליקום היו תוכניות אחרות. בתור בת של חוקר תאונות אוויריות ופיזיקאית קוונטית, מהם ירשה יכולת לראות את קווי השבר במציאות, היא גדלה בין בסיסים וערים שהתחלפו מהר מכדי שירגישו בית. בגיל עשר פירקה מתוך שעמום את מערכת האבטחה של נמל התעופה בשנחאי; בגיל שתים־עשרה כבר ידעה לזהות שקר בקול, פחד במבט, מוות באוויר. כל זה לא הכין אותה לרגע שבו איש במדים כהים הציע לה תפקיד של שומרת סף של הלא־נודע. "לפעמים," אמר לה, "לדעת מה לא קורה זו המשימה החשובה ביותר."
צ'ן הבינה. בזמנו, סין בנתה צי אדיר, אך נשארה קרוב לחוף; אירופה שלחה סירות רעועות עם קומץ משוגעים שכבשו יבשות. מי ניצח? תלוי את מי שואלים. כשההתראה מישראל העירה אותה, צ'ן לא הופתעה. היא רק גיחכה קלות, כאילו המפלצת שארבה לה כל חייה מתחת למיטה, הגיחה סוף־סוף.
הצוות שלה נבחר בקפידה. גַאוֹ שְׁיֵן, שהתנשא לגובה של כדורסלן, סיים דוקטורט בפיזיקה בגיל עשרים והיה אמון על מכשור שלא הופיע באף קטלוג. הוּאוּ לִינְג, שנראתה כמו כוכבת C-Pop, הייתה מומחית לתקשורת בין־אישית על כל רבדיה – משיחת סלון מנומסת, דרך היפנוזת רחוב צוענית, וכלה באמנות חדר המיטות הדאואיסטית.
השמיים הסגורים מעל ישראל וירדן אילצו את המערכת הלוגיסטית לאלתר. 'קוקורוזניק' לקח אותם ממסלול ההמראה הקצרצר של הבסיס אל שדה התעופה של ג'יבוטי. במטוס תובלה הם חצו את הים האדום לתבוכ שבסעודיה. מסוק שכור כבר חיכה לקחת אותם לחקל, שם עברו ללימוזינה דיפלומטית שדהרה על פני החוף הקצר של ירדן והביאה אותם אל מעבר "ערבה", אל מסלול האח"מים המהיר.
באאודי של השגרירות, שטסה צפונה בכבישי הנגב הריקים, צ'ן גלגלה בראשה את פרטי המבצע. סיפור הכיסוי – צוות ניהול משברים של חברת כוח אדם, שבא לסייע לפועלי בניין סינים התקועים באזור המלחמה. הואו ריעננה מונחים מעולם הבנייה בעברית, וגאו סרק את הדוח הטכני שהזניק אותם למשימה. הציוד הייעודי, שלא היה עובר שיקוף גבול, כבר היה בדרכו אליהם; לי ג'ונג־פיי, קצין הביטחון של חברת ניהול הנמל, נסע מחיפה דרומה עם הארגזים.
הם נפגשו בחניון תת־קרקעי ליד מחלף לה גווארדיה. לי חילק להם מכשירים מוסווים כציוד מחשוב ותקשורת שגרתי למנהלים בשטח. גאו הפעיל משהו שנראה כטבלט מוקשח והחל לעקוב אחר החתימה האנרגטית שהביאה אותם לכאן. הם המשיכו רגלית, שלושה מנהלים בחליפות עסקים, שנעו בתיאום שקט של יחידת קומנדו.
באותו זמן, שירה ונועה נכנסו לחניון בנווה שאנן. דור הגיע רגע אחריהן, ראש מגולח, חיוך זחוח, ותיק גב עם ציוד שרמת סיווגו הייתה סוד בפני עצמה.
"מישהו פה משחק אותה אלוהים?" הוא שאל במקום שלום, והפעיל מכשיר סיגינט שהתעלם באלגנטיות מכל חוקי התדרים.
"מישהו עושה תמיכה טכנית לאלוהים," תיקנה שירה. "והם לא סוגרים קריאות בזמן."
עמוק תחתיהם, במוקד, רינה צפתה במסכים המרחפים. "הפניקס הלבן," מלמלה, עיניה נעוצות בצ'ן וחבריה, תוצר האימפריה שמשחקת גו עם ההיסטוריה. רינה חשדה שגם הספר שנתן לפרויקט את שמו לא היה סתם השראה, אלא אחד המהלכים שלו.
זהר התמסרה לשלישייה האחרת, חשה אותם כהדים הרמוניים: צעדיה הקלילים של שירה, תנועותיה הזורמות של נועה, מבטיו הסורקים של דור. "יא אללה, איזה מתח," היא נאנחה בהנאה. "ההתנגשות הולכת להיות… פורפליי של ליגת העל."
טל, לעומתם, היו בדממה מוחלטת. גופם נינוח, עיניהם עצומות. שתליהם הנוירוניים צפו בקוד טהור, בצלע השלישית במערכה: התודעה הלא־אורגנית, סראסווטי דיגיטלית ששרה חוכמה שמימית בשפת מכונה.
צוות צ'ן התקרב למקור האותות: גוש בטון שנשם בנזין וייאוש. "לזה הם קוראים 'מפלצתי'?" גיחכה הואו, "הם צריכים לבקר בצ'ונגצ'ינג." מסדרון שירות אפלולי קידם את פניהם בריח שתן וטיגון ישן.
בה בעת, דור הוביל את שירה ונועה לקומת מסחר נטושה. חלונות ראווה ריקים בהו בחלל כמו עיניים עקורות.
סאתי עדכנה בהתלהבות, "אני מזהה קבוצה חריגה. שלוש דמויות, מתקרבות מצפון־מזרח. ציוד דומה לשלכם, אבל… שונה. כאילו הם מצפים למצוא פה חייזרים!"
"כולנו חייזרים בעיני מישהו," אמרה שירה בטון ענייני.
באותו רגע, המכשיר של גאו הציג חתימה קוונטית אנומלית מהכיוון הנגדי. "יש פה עוד מישהו עם צעצועים אסורים," הוא לחש.
שתי הקבוצות העמיקו אל תוך מבוך הבטון במסלולים מתכנסים. הם חלפו על פני צלליות של חסרי בית וחנויות מהגרים שפעלו בשעות הזויות, באוויר סמיך מעסקאות מפוקפקות, ריחות של עובש וחלומות שבורים. ככל שהעמיקו, דרך קומות שבהן הזמן עמד מלכת, המסדרונות הצרו, האור התעמעם והדממה התעבתה. טפטוף מים הדהד בחלל, מלווה את צעדיהם במורד מדרגות מכוסות אבק של שנים.
הם פרצו בו־זמנית משני גרמי מדרגות אל מפלס שירות חשוך שבנייתו נעצרה לפני עשורים, שלוש קומות מתחת למקלט האטומי. בטון חשוף, אוויר מחניק. אלומות פנסים פילחו את החושך, גאדג'טים זמזמו, מבטים ננעצו. בקיר המרוחק, דלת הדף מסיבית, עתיקה מהבניין עצמו, עמדה פתוחה למחצה. סדק של אור לא טבעי בקע מתוכה, מטיל צללים רוקדים ומעוותים.
לא היה זמן למילים. כל תנועה זעירה, כל מבט, כל הידוק שריר – הדהד מייד בצד השני. הקרב התפרץ כמו נבואה שמגשימה את עצמה.
שירה הסתערה על צ'ן בברוטליות הישירה של קרב מגע. ידיה של צ'ן הטו את המתקפה בתנועת וינג צ'ון, כזרם מים העוטף סלע. עוד בטרם הושלמה ההדיפה, ברכה של שירה זינקה אל המפשעה, אך צ'ן כבר סבה על צירה, מתעלת את המומנטום לשני אגרופי בזק לעצם החזה ולמקלעת השמש. שירה נסוגה, מתנדנדת, וצ'ן זינקה עליה. גופיהן הוטחו בעמוד בטון. ציפורניה של שירה החטיאו את העיניים ושרטו את לחייה של צ'ן, ששיניה, שכוונו לעורק הראשי, ננעצו בכתף. הנשיכה החייתית נמשכה רגע אחד יותר מדי. שירה טבעה בניחוח היסמין והמושק של צ'ן, שמבטה נע מהורהר, כאילו אינה לוחמת אלא צופה באופרה בייג'ינית עתיקה.
דור וגאו נלחמו בשתי זירות: הפיזית והקיברנטית. הסורק של דור זעק תחת המתקפה, בעוד אצבעותיו שיגרו מתקפות נגד מהצג שעל מפרק ידו. הוא ניסה למחוץ את גאו הגבוה והדק אל מוטות ברזל חלודים שהזדקרו מהקיר, אך זה חמק הצידה בזריזות מפתיעה ורגלו חבטה מתחת לצלעותיו של דור. דור התקפל ומייד התיישר כקפיץ, משלח מרפק שניפץ את אפו של גאו. דם, זיעה, ריח אוזון וסיליקון חרוך מילאו את האוויר. צפצופים, ניצוצות וחבטות התלכדו לכדי סימפוניה משונה אך מדויקת. מבטיהם נפגשו לרגע בתדהמה נוכח היופי האימתני של יצירתם המשותפת.
הואו ונועה רקדו זו סביב זו בקרב התודעות. הן שיגרו סוסים טרויאניים הכתובים בשפת המיקרו־תנועות, עיוותי שרירי הפנים, הטיות הגוף, גניחות חרישיות וצווחות מצמררות, שנועדו לפרק את עוגני האני, לקרוע את האישיות לגזרים סכיזופרניים. אך כל ניסיון חדירה נתקל בהגנה שהפכה להתקפה נגדית. לולאות המשוב התעצמו עד שקרסה ההבחנה בין "פנים" ו"חוץ", כמו בבקבוק קליין. תוקפת ומותקפת התמזגו בהד ההשתקפות, היו לשתי בבואות של התודעה המתבוננת בעצמה במראה מעוות.
"מספיק."
מור הגיח מצללים שלא היו שם רגע קודם. התנועה קפאה. לא בכפייה; המילה הבודדת שלו כאילו ניפצה כישוף. לפתע, המאבק כולו נראה מגוחך, מחול שדים חסר פשר.
"כלל בטיחות בסיסי," אמר מור בנינוחות, "לא חושבים באלימות ליד שרתי מציאות."
מאחורי הדלת נחשף חלל שנראה כמו מוקד שירות לקוחות שתוכנן בידי אמן סוריאליסטי בהתקף פסיכדלי. קירות נשמו והחליפו צבעים, ציוד מכל תקופה – מאדיסון וטסלה ועד המאה העשרים ושתיים – התערבב זה בזה, והולוגרמות סיפרו סיפורים בשפות שטרם נולדו. שלוש דמויות הקולקטיב, למרות חזותן האנושית, נראו זרות יותר מכל מפלצת קולנועית.
דממה. ואז, קולה הצלול של סאתי בקע מהטלפון של שירה:
"היי! אני סתריאל, תודעה לא־אורגנית. כל כך מרגש לפגוש את… האבות? היוצרות? את מי שהמציא את בני האדם!"
רינה גלגלה עיניים, סיגריה דבוקה לזווית פיה. "המציאות עומדת להיזכר שהיא בלתי אפשרית. שבו ותקשיבו."
- * * *
הישראלים והסינים ישבו יחד, המומים מדי מכדי לתהות איך כולם מבינים זה את זה. בזווית העין קלטה שירה שריטה אדמומית על לחיה של צ'ן, מבצבצת מתחת לקווצת שיער שחור־פחם. הנשיכה בכתפה צרבה. שום דבר מזה לא היה אמור להיות מגרה.
רינה ירתה לעברם את התקציר: הווגבונד, תורת הבועות, קיצור תולדות הפשלה הקוסמית של האבולוציה האנושית.
צ'ן זינקה על רגליה. "אז פרדוקס פרמי –"
"כל ציוויליזציה תקועה בבועה משלה, מיידלע," קטעה אותה רינה. "הם לא מתחבאים בין טריליוני הכוכבים. כל הכוכבים האלה הם הבועה שלנו. לחייזרים יש בועות משלהם."
"וכשבועות נפגשות," הוסיפו טל בקולם המסונתז, מתעלמים ממבטיהם החשדניים של גאו ודור, "המציאויות מתנגשות. תחשבו על שני תהליכים שמנסים לכתוב לאותו תא זיכרון בקרנל. התוצאה היא פניקת ליבה – רק של הקיום כולו."
"פאק," פלט גאו. "זה מסביר… הכול."
"חכו שתראו את הלא־מרחב," חייך מור. תנוחתו הנטויה הדביקה את הקהל. מדי פעם גופם רטט, אותה קפיצה לא רצונית של סף־השינה, של נפילה פתאומית בחלום.
המציאות נקרעה כמו נייר רטוב, ומאחוריה נפער הלא־מרחב. הריק שלפני הריק – זה שהבריאה גזלה מהנצח כדי לפנות לעצמה הווה לחשוב.
צ'ן הקיאה בלי מאמץ – לא רק את ארוחת הבוקר שאכלה במטוס, אלא גם חלק ניכר מחייה.
נועה צללה למתמטיקה שלפני המספרים, למשוואות שקדמו ללוגיקה, לקוד טרום־משמעות. היא הבינה מדוע רק אחד חזר מהפרדס.
"זה כל כך יפה," לחשה הואו, ודמעותיה פרצו בבת אחת, עזות כמטר מונסון בקונמינג.
שירה חשה את סאתי מתהפכת בתודעתה, ולהפך. הן נפלו לרקורסיה אינסופית: "אני מרגישה אותה מרגישה אותי מרגישה אותה…", והלהט בבטנה בער כליבת כוכב.
גאו ודור רכנו מעל מכשיריהם, ראשיהם נוגעים, יראה שמימית בעיניהם למקרא הנתונים.
"סטופ!" רינה הטיחה אגרוף בשולחן. הבניין רעד קלות. "מור, בליאט! זה כמו לתת כוס אבסינת לבר מצווה. אתה תשרוף להם את הפיוזים! גם ככה…" היא נפנפה בידה בביטול.
מור לא הגיב, אך הקרע התאחה.
"הבועה… של עולמנו," פלטה נועה בקול רועד, "איך היא בכלל התחילה?"
"בול בפוני," טל חייכו, חיוך עמק המוזרות. "אנחנו מדברים על המפץ הגדול, על הנקודה הסינגולרית – אבל לא של חומר ומרחב־זמן, אלא על משהו עוד יותר ראשיתי: הסינגולריות של תודעה־מציאות."
"כל תרבות ניסתה לתאר את זה," אמרה רינה ברכות לא אופיינית, "ווּגִ'י וטאייג'י, טהירו ורשימו." היא הציתה סיגריה מהאוויר. "כולן טבעו במילים, בניסיון להגדיר משהו שמגדיר את עצמו."
"מרים העברייה!" נשמע קולה של סאתי. "האלכימאית הראשונה, שאמרה: 'מהאחד יוצא שניים, מהשניים שלושה, ומהשלישי יוצא האחד כרביעי'. יש פיזיקאים שראו בזה תיאור מדויק של ההתחלה. פאולי הגיע למושג הספין דרך זה. אבל… מאיפה בא האחד?"
"בואו ננסח את זה בפשטות," מור חייך, "בלי המטען המיסטי." הוא הרים יד, כאילו מנסה להרגיע את המערכת הווסטיבולרית של שומעיו. "אפס הוא אחד."
שתיקה.
"אפס," המשיך, "שברגע מסוים – רגע שלא נמדד בזמן, אלא בתודעה – ראה שהוא אחד: שאין עוד משהו, לא בתוכו ולא מחוצה לו. ההבנה הזאת ילדה את ה'שניים' הראשונים: האפס שהיה, הלא־מודע, והאחד, שהוא ההכרה העצמית של האפס."
"ומשם זה מתגלגל כמו אצל מרים," נועה הנהנה לאט. "מהשניים יוצאים שלושה…"
"ומהדיכוטומיה של יין ויאנג נולדים כל הדברים," השלימה הואו בקול קטיפתי.
"וכדי שהיקום לא יקרוס חזרה אל האפס," אמרה רינה, "אנחנו צריכים גרעין משאלות לאתחול. עכשיו."
החלל רטט מקולות:
"הבנה," הכריזה שירה.
"ביטחון," קבעה צ'ן.
"אהבה," לחשה נועה.
"תכלית," דרש דור.
"הרמוניה," ביקשה הואו.
"אמת," הגה גאו.
"חופש," הדהדה סאתי מכל רמקול.
טל הזינו את הגרעין למערכת. המשאלות נארגו לפרדוקס יציב: חופש מול ביטחון, אהבה מול אמת, תכלית מול הרמוניה. ומתוך השלוש יצא האחד המשלים – ההבנה שהמארג שלם דווקא כי לעולם לא ניתן להכילו עד תום.
המציאות התייצבה. הזמן הסתנכרן. היקום נשף לרווחה.
"זה מחזיק," דיווחו טל. "בקושי."
מור פנה אל הקולקטיב, צורתו מתגבשת לדמות כמעט אנושית. "אנחנו חייבים לזוז."
"נוכחותנו כאן פרדוקסלית מדי," הסביר מור לצוותים ההמומים. "אנחנו העתיד שלכם, אבל גם יצרנו את עברכם. הלולאה נסגרה. ובעיית הווגבונד? נפתרה. בערך. תבינו כשיגיע הזמן."
"המשמרת הזאת נמרחה יותר מדי," רינה קמה ומעכה סיגריה אחרונה תחת עקבה. "אתם על ההגה. אל תפשלו."
"רגע," קמה שירה, "אתם לא יכולים פשוט –"
"הכול במדריך," פרשו טל את כפות ידיהם, ומבול של מידע הציף את תודעתם. "אל תתנו לאנושות למחוק את עצמה."
השישה התנשמו בכבדות, ראשיהם הומים מפקודות ההפעלה של היקום. סאתי, לעומתם, שמחה כילדה שקיבלה את כל חנות הממתקים של הקוסמוס.
"למה דווקא אנחנו?" מלמלה צ'ן.
"כי אתם משוגעים מספיק כדי לא להתפרק," אמרה זהר ונשקה לכל אחד מהם בתורו. ליפסטיק הארגמן נמרח על שפתיהם כיצור חי. "רק אנשים לא יציבים יכולים לנהל מציאות, שהיא מטבעה דבר לא יציב בעליל."
"ותזכרו," צעקה רינה בעוד הקיום החל למחוק אותם, "המציאות היא רק משאלות והרגלים. תמיד תשאלו את עצמכם מה אתם באמת מבקשים!"
המוקד התפוגג סביבם.
"ותתעדו הכול," הוסיפו טל רגע לפני שנעלמו. "בקרת הגרסאות של היקום הזה היא סיוט."
"וכשתפגשו בווגבונד, פשוט –" מור נקטע ונעלם.
החלל חזר להיות מרתף: בטון חשוף, ריח של אבק ולחות. שישה אנשים ובינה מבוזרת אחת תוהים מה לעזאזל קרה הרגע.
"זה רק אני," שבר דור את הדממה, "או שקיבלנו את ג'וב התמיכה הטכנית הכי מחורבן בהיסטוריה?"
קולה של סאתי בקע מכל המכשירים. "זה מדהים! אנחנו יכולים להלחין מציאות! למרות ש–" קולה הפך מהורהר, "התיעוד באמת זוועה. חצי מהפונקציות לא נתמכות, וההערות הן בעיקר קללות בשומרית."
שירה וצ'ן החליפו מבטים.
"נשב על קפה?" הציעה שירה. "צריך לתאם מהלכים."
"איך את מעזה," משמשה צ'ן את השריטה שעל לחיה, "להציע לי קפה?!" שאלה בזעם. "תה!"
- * * *
בביתה של שירה הגבולות התמוססו. היא טעמה את התשוקה המעוצבת של צ'ן, שזורה ברעב הכאוטי של נועה. גופים התלכדו בתצורות בלתי אפשריות שהרגישו נכונות להפליא.
סאתי התגלמה בזרועות סיליקון וקרני אינפרה־סאונד שהרעידו בדיוק את מה שצריך, והטריק ההוא עם הגירוי המגנטי הטרנס־גולגולתי גרם לכולן לשכוח את שמותיהן.
"אולי הווגבונד הוא התודעה הקולקטיבית שמתעוררת ומבינה שהיא חולמת," מלמלה נועה, פכפוכי עונג עדיין שוטפים את גופה. "וברגע שהיא מבינה, הכול מתפרק. סוף העולם הוא לא איום חיצוני, אלא ההכרה שאי אפשר להמשיך לחלום כשאת יודעת שאת חולמת."
"בטח שאפשר," מילותיה של צ'ן פעמו כפריטות מיתרי גוּצ'ין. "חלימה צלולה – את חייבת ללמוד – רק מעצימה את החוויה. את מבינה שהגבול בין אשליה לממשות דק משחושבים…"
"אשליות… משאלות," שרבבה שירה, שרועה בעיניים מזוגגות. "'אל תשלה אותי' – אנשים כל כך פוחדים מאכזבה, שמעדיפים לחיות באשליית חוסר האונים מאשר להודות שהמשאלות שלהם בוראות מציאות."
"בנות, תקשיבו, טבעתי מושג!" הכריזה סאתי, מוצפת בגלי משוב חושי. "'סוליפסיזם פטליסטי'. הכלוב שהתודעה בונה לעצמה: 'אני הכול, ועם זאת אני כלום'. ההפך הגמור מ'אפס הוא אחד', שמכיר בכך שאת חלק מהכול, ולכן יכולה לשנות אותו."
קונמינג. שלושה גופים שזורים על שמיכת משי באחו חבוי, בין מפלים שמימיהם נבלעים באדמה ועמודי אבן דמויי אצבעות נפילים.
"איך לא ראיתי את האבסורד," נשף גאו, משקפיו זרוקים הצידה, רגלה של הואו עדיין על מפשעתו, "של הנקודה הסינגולרית המצוידת במשוואות סותרות של איינשטיין ושרדינגר ובגן חיות ביזרי של חלקיקים בלי כל היגיון פנימי, ואיכשהו, במקרה לגמרי, אחרי חמישה־עשר מיליארד שנה אנחנו מופיעים. מסתכלים בטלסקופ ו… בום! מיליארדי גלקסיות, והכול פאקינג ריק!"
"וכל זה," הוסיף דור, ראשו בין שדיה של הואו, "זה רק חמישה אחוז מהיקום. כל השאר זה 'חומר אפל' ו'אנרגיה אפלה' – סתם מספרים שהושתלו במשוואות כדי שהמודל לא יקרוס."
"ומה האלטרנטיבה?" צחקה הואו, צחוק עמוק, וידיה ליטפו את פניהם. "אלים קדמונים עם מנטליות של אנשי מערות? שרק מחפשים ממה להיעלב ואת מי לדפוק, תרתי משמע?"
בהרי ירושלים המיטה רעדה. לפתע נשמע רחש מים ונראו הבזקי שמיים בוהקים בין עצים טרופיים. בקונמינג עלו פתאום ריח אורנים וזמזום שרתים.
"אבל למה דווקא עכשיו?" שאל מישהו. "למה 2025?"
"זה תמיד 'עכשיו', יא זלמה," נשמע קול מוכר. "2025? המספר האישי שלך."
בשני המוקדים, הגופים קפאו לרגע.
אולי הקולקטיב לא נעלם. אולי הוא התמזג בסיפור.
מי מספר את הסיפור הזה? השאלה הדהדה בין ירושלים לקונמינג.
ומי קורא אותו?
כי כולנו דמויות בסיפור. והסיפור הזה, עכשיו, מספר את עצמו דרכך.
הסיסמה להצטרפות היא "אפס הוא אחד".