בחירה מאת אביטל זר

שין הניח את ידו שאחזה במושכות בקלילות על האוכף. גופו פנה מעט אל לקיאן.
"ושנה הבאה, הבה"ד?" שערו של לקיאן היה פרוע מעט מהרכיבה. הוא האט את רכיבתו ודהר לצד שין. הוא היה מיוזע. שין העביר את ידו בקלילות על קצה שערו, לוודא שמצבו בסדר.
"בית הספר לדרקונים?…" שין נעצר. ליבו התכווץ באימה כשחשב על שנה הבאה. "אתה יודע איך דברים משתנים עכשיו. אני מקווה שכן."
"בחייך, זה לא ישנה עד כדי כך את החיים שלך."
שין הנהן לאט. הוא קיווה מאוד שלקיאן צודק. "הטקס לא אמור… אבל אי אפשר לדעת."
"וסטלה?"
שין הפנה את מבטו אל הדרך. "אחרי כן, כנראה. תלוי באבא שלי."
לקיאן התנשף. "אחי, לא נמאס לך להיות נסיך לפעמים?"
שין הטה מעט את ראשו. "למה?"
"לא יודע… אתה נהנה מכל זה? עזוב את הטקס. זה מה שאתה חולם לעשות?"
שין הרהר מעט, ונע באוכפו ליישר את כתפיו. "כן. אלה חיים טובים, אני רוצה להיות מלך."
"ולהתחתן?"
שין הנהן. הוא האט את סוסו לעבור בשערי הארמון. "זה כל מה שאני רוצה; להיות מלך כמו אבא שלי ולהתחתן עם סטלה. אני אהיה מאושר."
"אתה נשמע כמו אמא שלי." אמר לקיאן באנחה. "טוב, לפחות אתה יודע מה אתה רוצה לעשות. מקווה שהטקס לא יהרוס את התוכניות שלך."
ליבו של שין התכווץ. "הטקס הארור הזה."

האב עצר את סוסו. הם עמדו בשדה רחב ידיים, מספיק רחב כדי לקיים את הטקס. פמליית משרתים רכבה מעט לפניהם ומעט אחריהם, ושין עצר את סוסו ליד אביו.
"וכאן, בגובה הזה, עומדים המורדים. הם נמוכים, אנחנו גבוהים. אנחנו מעניקים להם את חסדנו בזה שאנחנו מניחים לקסם להתפשט."
שין הניד בראשו באי שביעות רצון. "זה שקר. הם הכריחו אותנו לעשות את זה."
"זה שקר שיהפוך לאמת כשתספר אותו." השיב אביו.
שין נעץ את מבטו על האזור שאביו החווה עליו. אביו צדק. העם צריך לראות מלוכה חזקה. העם צריך לראות אותו ואת אביו מוגבהים בראש ההר, מעניקים מתוקף מלכותם האצילית את המענק שלכאורה הם האמינו שנכון לתת לעם.
רק שהם לא רצו לעשות את זה, המורדים בעצם השפילו אותם עד עפר כשהכריחו אותם לקיים את הטקס.
זה לא ששין ציפה מאביו להראות את זה לעם, אבל…
"למה אתה עושה את זה?" שין התנועע בסוסו, מנסה למצוא תנוחה שלא תכאיב לו. "למה אתה מעניק להם גישה לקסם אם זה כל כך גרוע?"
אביו חייך במרירות. "עדיף לאבד את המלוכה? זה מה שכל מלך היה עושה, וזה מה שמשנה."
"אבל…" שין הביט באביו. מה הבעיה שלו, למה שין לא מוכן לקבל את זה שכך אביו עשה כי זו הפוליטיקה, כי הוא לא יכול להתנגד לכל כך הרבה מיועציו, שזה לא מצב אידיאלי ושהם צריכים להראות לעם שזה כן?
"כך מלכים עושים. וזהו." אמר אביו בהחלטיות. הוא אחז במושכות וגרם לסוסו להתקדם. שין התקדם מעט אחריו.
בעצם זה יהיה טקס טוב, באופן הפשוט של הדברים. הם ירגיעו את המורדים, העם יעריך אותם על המעשה הנאצל, והשלטון ישאר חזק. הדברים היו פשוטים, אבל הם הפריעו לשין באופן שלא הצליח להבין.
"איך הולך עם סטלה?" שאל אביו לאחר זמן מה כשהם רכבו בשתיקה לארמון.
שין התנער ממחשבותיו. "סטלה?" הוא שאל בחוסר תשומת לב. "היא… בסדר."
"כן? אתה מרוצה?"
שין שתק לרגע. הוא לא היה בטוח מה משמעות השאלה, האם זה משנה האם הוא מרוצה מהקשר עם סטלה? "כן… כן, אני מרוצה."
אביו צחק. "כדאי שתהיה. אתה תהיה מלך טוב, שתדע לך."
שין הנהן קלות. "כן. אני מקווה. כלומר… אני חושב."

סטלה, שערה הכהה מגיע לכתפיה, שפתיה מחייכות, מחזיקה כוס זכוכית של מים מתוקים, הביטה בו במבט ישיר מדי. "אנחנו לא נפגשים מספיק."
היא ישבה על ספה קטנה לצד הספה שלו, בטרקלין הגדול שלו. הוא הנהן בלי לחשוב יותר מדי. "הכנות לטקס הארור. אנחנו מכינים את עצמנו להשפלה הכי גדולה שמשפחת המלוכה ספגה בחמישים שנה האחרונות."
סטלה צחקה, והוא נשך את שפתיו במבוכה.
"זה נשמע גרוע. למה אתם חייבים לעשות את זה?"
שין נענע בראשו. "כי ככה מלכים עושים. כדי לשמור על שלטון חזק."
סטלה גלגלה את עיניה. "למה לא – לא לעשות את זה פשוט? איך מישהו יכול להכריח אותך להשתתף בטקס?"
שין הרהר מעט. "המורדים עשו שני דברים," הוא השיב. "הם התערבו בפוליטיקה והשתמשו בלחשים אפלים. הם לא היו מצליחים עם הלחשים לבד, אבל גם הפוליטיקה לא היתה עוזרת להם לבד. הם לא הסתפקו בלעשות נזק, הם ממש רצו שנשחרר את הקסם לכל המעמדות."
"וזה ממש גרוע?" שאלה סטלה בזהירות. היא לא היתה ממש מעורה בפוליטיקה של בית המלוכה, בכל זאת, היא היתה אישה.
"זה פשוט לא מה שאמור להיות," הוא השיב במשיכת כתפיים. "כבר שנים שהשלטון מתבסס על הגבלת הקסם."
סטלה הנהנה, כמקבלת את ההסבר שלו. שין הופתע מעט, הוא גילה שהוא ציפה שהיא תשאל על זה עוד. היא בדרך כלל לא הסתפקה בתשובות שאבא שלו נתן לו עצמו.
"איך לחשים אפלים עזרו להם להשתלט עליכם?"
שין ניער את ראשו. "זה קצת מסובך. בעיקרון אי אפשר לחתום על מסמך נגדם בשטחי הארמון. זה לא בדיוק… כן, זה די מה שזה אומר. אם היה אפשר לחתום על מסמך כזה, הייתי מתחיל מלדחות את הטקס למועד מאוחר יותר. הדרך הכי טובה להילחם במישהו שחזק ממך זה למרוח אותו."
סטלה הנהנה. "ואין שום דרך לעשות את זה?"
שין נענע בראשו. "הם חסמו אותנו מכל כיוון. החותם אצלם. אסור לחתום באף דרך אחרת מחוץ לחדרי משפחת המלוכה בארמון. דברים כאלה."
"ונאן, אין איזו דרך להיעזר בה?"
שין שתק מעט. לא באמת הפריע לו שסטלה הזכירה את אחותו, אבל זה פשוט לא משהו שהיא היתה אמורה לעשות. זה היה אמור להיות נושא רגיש אצל שין, וגם אם למעשה זה לא, סטלה אמורה להיות רגישה יותר.
נאן היתה מהמורדים, כמובן. כולם ציפו ששין יהיה שבור והלום כשהוא גילה את זה, אבל הוא לא הכיר מספיק את נאן כדי להיות שבור וממה שכן דיבר איתה, קשה לומר שהוא היה בהלם לגלות שהיא לא תומכת בדרך שבה השלטון הוחזק בממלכה.
שין החליט להתעלם מחוסר הרגישות של סטלה. "אנחנו לא יודעים אם הלחש עובד בחדרים של סטלה. אבל אין מי שיבדוק. את יודעת שלאבא שלי ולנו אסור להתקרב אליהם, ואמא שלי… טוב, לא ממש במצב לעזור לנו, אז אנחנו לא יכולים לעשות את זה. ואין מצב שהיא עצמה תעשה משהו, בכלל מתנהל עכשיו משא ומתן לשחרר אותה מהצינוקים. לא שיש לנו סיכוי עם הלחש הזה, אבל אולי בכל זאת נצליח להשיג משהו."
סטלה בחנה את דבריו. "אתם לא נכנסים לחדרים שלה בגלל מוסכמות חברתיות?"
שין הופתע. "אמ… אנחנו לא נכנסים לחדרים שלה."
"אבל זה לא שאתם לא יכולים."
שין נעץ מבט בסטלה. "זה פשוט לא משהו שעושים. בכלל."
מצחה התקמט. "אז מה? אתה חושב שזה רע לעשות את הטקס!"
"כן, אבל…"
"אז מה אם לא אמורים להיכנס לשם, יש לך דרך לתקן את המצב, למה שלא תשתמש בה?"
"סטלה…" שין לא ממש ידע איך להסביר לה.
"לא משנה." סטלה השפילה את מבטה לכוס הריקה שלה. "לא משנה."
רק שאולי היה משהו במה שאמרה. למה הם לא עושים משהו? אם אבא שלו חושב שצריך לבטל את הטקס, למה הוא לא משתמש בכל דרך שמוצבת מולו?

הדלת זהרה באור סגול רך, מתריעה על חדר של נשים שהכניסה אליו אסורה. שין דחף את הדלת בשקט. הארמון היה שקט לחלוטין בלילה, מלבד צעדים מרוחקים של שומרים. ליבו דפק במהירות. בכיסו הוא החזיק מגילה מגולגלת ובידו עט ודיו. הוא רק יבדוק ויצא, יבדוק ויצא…
הדלת נסגרה בשקט מאחוריו. שין התקדם צעד לתוך החדר.
מישהו זז בפנים.
שין קפא. הוא ראה משהו זז, הוא בבירור ראה משהו זז… או שזה סתם הדמיון שלו? הוא העביר את מבטו סביב החדר, מתכונן לתרץ את עצמו או לברוח, תלוי בנסיבות.
מבטו נתקל לבסוף באדם נוסף, מעבר לדלת פתוחה לימינו.
הוא לא זז. האדם האחר לא זז, רק בהה בשין בזהירות וחשדנות. שין בחן אותו. הוא לא זיהה אותו, אף שהוא נראה מוכר, מוכר ממש.
שערו היה בלונדיני, בתסרוקת נאה. היתה לו לסת נוקשה כמו של אביו של שין. הוא היה נער, לא מבוגר יותר משין עצמו, והוא לבש…
שין הסתכל מטה על הבגדים של עצמו. הם לבשו אותו הדבר.
הוא הרים את מבטו ותפס את הדמות מולו עושה את אותו הדבר בדיוק. הוא התנשף.
"אתה חבר או אויב?" הוא שאל בשקט וחשדנות.
הדמות אמרה את אותו דבר, אבל שפתיה לא השמיעו קול…
…מראה. זו היתה מראה. שין שמע עליהן – הוא מעולם לא ראה אחת, זה היה חפץ נשי אסור, אבל לא תיאר לעצמו שכך זה יראה…
הוא צעד צעד לעבר המראה. הוא ידע שזה אסור – אבל הוא ממילא עובר על החוק כרגע, ו…
ליבו דפק במהירות. הוא הרים יד אחת. המראה שיקפה הכל בדיוק. הוא הביט אחורנית – בדיוק כמו במראה, כמו מעבר לדלת לחדר זהה בדיוק, מדפי הספרים הצמודים לקיר, מרצפת שבורה אחת, כתם שחור.
הוא הביט בדמותו של עצמו. ליבו דפק בעוצמה.
כך הוא נראה? האם זה האופן שתווי פניו זזים כשהוא משווה לעצמו מבט יהיר? האם שערו באמת מסודר באופן הזה?
הוא בהה בדמות ארוכות, ליבו דופק כל פעם מחדש כשהוא זז והדמות במראה זזה בדיוק כמוהו.
הוא התנשף. הוא בהה במראה דקות ארוכות, מתרגל אט אט למראה.
ככה אנשים רואים אותך. זה איך שאתה נראה.
שין בהה במראה.
זה נראה… לא רע.
זה נראה טוב אפילו. הוא נראה רציני, הוא נראה כמו בחור שיודע מה הוא עושה, שיוכל להחזיק יום אחד את הממלכה בידיים.
זה היה טוב, כי העם ירצה לראות מישהו שנראה כמו מלך אמיתי.
הוא הביט בפניו. בעיניו היה חשש.
הוא חייך אל המראה, בוחן את המראה של המבטים השונים שלו.
ואז הוא שחרר את הפרצוף שלו.
הוא נראה מבוהל.
שין היה מבוהל, הוא היה מבוהל כי פרץ לחדרים נשיים כדי לבדוק את הגבולות של הלחש שחסם אותם וזה היה מסוכן.
אבל הבהלה שהשתקפה מפניו היתה אחרת.
הוא הביט בפניו, בחן את השרירים המתוחים בלסתו, את גבותיו המורמות מעט באופן תמידי. עיניו היו עייפות, מתוסכלות להחריד.
למה אף אחד לא נכנס לחדרים של נאן אם זה יכל לפתור להם את התסבוכת?
…למה הם נכנעים לחבורה של מורדים, למה זה נראה שאין שום אפשרות אחרת?
למה הם משקרים לעם שלהם?
הוא הביט במראה. הוא היה דמות שהעם ירצה לראות על במה. הוא היה יפה תואר, יציבתו חזקה. הוא היה מרשים ונראה שאפשר לסמוך עליו…
האם באמת אפשר לסמוך עליו?
אביו היה דמות מרשימה, אנשים סמכו עליו. אבל אם פריצת הקסם היתה רעה כל כך למדינה, האם באמת אפשר לסמוך עליו?
הוא הביט בראשו הזקוף. עליו, הוא הבין לפתע, אי אפשר לסמוך. הוא ידע שמאחורי המראה היציב והמגונן, ששין עבד עליו במשך שנים, מסתתרת אישיות מלאה ברגשות וסתירות, ותסכול, ובהלה. במקומו של אביו – שין לא ידע מה היה עושה. למרות שדמותו שידרה ביטחון, למרות שידע היטב איך להציג לעם כאילו הם שולטים במצב, למעשה במקומו של אביו פשוט היה הולך בעצימת עיניים, נכנע למורדים גם אם זה יהרוס את הממלכה, מעמיד פנים שהכל בסדר.
זו היתה הבנה מבעיתה.
הוא חלם להיות מלך. האם חלם להיות הדמות שהעם ראה, שעומדת בראש הר ומכריזה שהיא עושה את הטוב ביותר, או שחלם בעצם להיות הדמות שראה עכשיו במראה, מבוהלת, מתוסכלת?
ידו נגעה במראה. הוא עבר על מתאר פרצופו.
שעון צלצל. שין קפץ. הצליל הפתאומי השפיע מיד על עצביו המתוחים והוא מיהר להתרחק מהחדר, קולט באיחור רב ששכח לבדוק את הלחש בחדריה של אחותו.

"ואני מאמין שעתיד הממלכה בידיים נאמנות."
"כן, אני יודע, אבא. זה כל פעם אותו טקסט." שין גלגל את עיניו. הוא השתדל לא לזוז כדי לא להפריע לתופרת. לא מזמן זנח את נסיונותיו החוזרים ונשנים לדמיין את עצמו בבגדים שהותאמו לו עכשיו, אבל לא היה בטוח שהוא מצליח בכלל לשחזר את הפנים שלו ממה שראה במראה. עכשיו הוא הסתכל על אביו ותהה מה היה רואה אם היה מנסה פעם להביט במראה.
גבותיו של אביו היו מכווצות. הוא חייך מעט להערתו של שין, אבל החיוך נשר במהירות. הוא נראה מתוח.
מתוח? אביו שידר חוסן, הוא נראה תמיד כאילו הוא שולט במצב. אבל שפתיו דיממו מנשיכות חוזרות ונשנות, והוא הביט בשין כאילו חייו תלויים בו.
האם אפשר לסמוך על אביו כשהוא מחזיק את גורל הממלכה בידיים?
"הירגע, הוד מעלתך," אמרה התופרת בסבלנות. איך ידעה שליבו של שין החל לדפוק באחת במהירות, ושהוא מנסה בכל כוחו לסלק את המחשבה ממוחו?
אביו ישב לצידו בכס מפואר. שין עמד, כשהתופרת מכרכרת סביבו.
שין הביט באביו.
"אל תדבר הרבה. היה האדם שאפשר לסמוך עליו. עמוד ביציבות, תייצג את התפקיד שלך."
אביו לא אמר דברים חדשים, אלה היו דברים שהוא חזר עליהם הרבה. אבל אולי בגלל הטקס הקרוב כל כך, לפתע מילותיו הדהדו בראשו של שין. עמוד ביציבות, היה האדם שאפשר לסמוך עליו.
העם סמך על מלך שעומד ביציבות, שמניח יד בגאווה על כתפו של יורש עצר חסון.
שין… שין מאז אתמול גילה שהוא סומך על אדם שיודע בבירור מה הוא עושה, שלא יכנע למורדים אם הוא חושב שהם שוגים.
הוא חשב על דמותו במראה. הוא לא חשב שצריך לסמוך על אדם לפי היציבה שלו. הוא חשב שצריך לסמוך על אדם לפי תווי הפנים שלו, לפי הרגשות שהוא מסתיר מאחור.
אולי, אולי העם צדק. אולי שין טועה. אבא שלו היה אדם שאפשר לסמוך עליו הרי. אבא שלו דיבר על יציבה טובה ועל לשדר סמכות ואבא שלו היה מלך טוב. מלך מהסוג ששין רוצה להיות.
"שין, אני אלך עכשיו. סטלה תגיע לכאן עד שהתופרת תגמור. אחר כך פגוש אותי באולם הכס. אני רוצה שתשתתף בישיבה."
"כמובן, אבא."
אביו הלך. שין ניסה להשתיק את מחשבותיו עד שסטלה נכנסה.
לרגע הוא דמיין כאילו סטלה רואה לא אותו אלא את הדמות שראה במראה, לרגע אחד. הרגע התפוגג ושין הביט בסטלה.
היא לא השתנתה, אבל היה נדמה לשין כאילו הוא רואה אחרת, כאילו לפתע סטלה לא היתה בת הזוג הרשמית שלו אלא מישהי זרה שהוא רואה דרך מראה, ששפתיה המכווצות מעידות על עליזות כלשהי, שידיה שהונחו באוויר בצידיה כאילו רמזו על עקשנות.
"שלום, סטלה," אמר שין, ולפתע תהה את מי הוא מברך.
סטלה היתה נחמדה, זה הרבה ממה ששין חשב עליה עד עכשיו. הנקודה היא שלא שינה כל כך מה שין חושב על סטלה. הם התארסו לפני חמש שנים, החלו להיפגש מתישהו בשנה שעברה וודאי ינשאו עוד שנים ספורות ועם כל זה לא היה לשין מילה בעניין.
לא שהוא רצה במיוחד שתהיה לו, לא היתה לו בעיה עם המצב.
"שלום, שין," סטלה קדה ברשמיות, ואז התיישבה על כיסא שהוכן לכבודה.
מה סטלה רואה כשהיא מביטה במראה? שיער כהה שמגיע לכתפיים, או את השפתיים העליזות? האם זה משנה בכלל לשין, או שבין כך או כך הוא יתחתן עם מה שסטלה ייצגה, מנחי הגוף שהיא בחרה להציג לו, דמותה ולא מערכת הרגשות שהסתתרה מאחורה?
האם זה מה ששין רוצה? להתחתן עם זרה?
והאם זה משנה מה הוא רוצה?
לרגע מטורף אחד הוא שקל לספר לסטלה על המראה.
אבל זה היה מגוחך. אולי היא זו שדחפה אותו ללכת לשם, אבל הוא לא חייב לומר לה שעבר על החוק, בטח לא בנוכחות התופרת.
המחשבות האלה גרמו לו לחשוב על כך שלא בדק את הלחש. הוא יהיה מוכרח לחזור לשם שוב, ואם יצא לו להביט במראה – מה בכך?

שין נענע בראשו. ידו החליקה שוב ושוב, מסרבת לחתום.
הניסוי נכשל, הלחש הוטל גם על חדריה של נאן.
שין קפץ על רגליו וניגש למראה.
אז הוא תקוע, נכון? אין לו מה לעשות עם הלחש. הוא יתחתן עם סטלה בין אם ירצה בכך ובין אם לא. הוא ימלוך אחרי אביו.
כלומר… לא בדיוק תקוע.
מה הוא רוצה לעשות? על מה הוא חולם?
הוא חולם למלוך כמו אביו. הוא חולם להתחתן עם סטלה ושהיא תהיה מלכה טובה. הוא חולם שהעם יאהב אותו.
כלומר – בניתוח פשוט – החיים שלו מושלמים. הוא ימלוך כמו אביו. העם יאהב אותו. האם כיוון ששיקר להם או כי ידעו את האמת – זה לא שינה. הוא יתחתן עם סטלה.
אז מה אם לא היתה לו ברירה אחרת, זה לא משנה, אלה החיים שהוא רוצה!
הוא חייך למראה.
אז למה חיוכו נראה מריר כל כך?
ולראשונה, הוא ניסה לחשוב מעבר.
האם אלה באמת החיים שהוא רוצה, או שאלה החיים שהוא טוען לרצות פשוט כיוון שאין לו ברירה אחרת?
האם… הוא ניסה לחשוב על אפשרות אחרת, כל אפשרות אחרת. האם אם לברוח מהבית ולחיות לבד ביער היה קל יותר, האם היה אומר לעצמו שאלה החיים שהוא רוצה?
הוא ניסה לדחוק את המחשבה מראשו, חושש לחשוב על האפשרות שהוא לא רוצה בחיים שנכפו עליו.
במראה, שפתיו התכווצו.
אם היה יכול לבחור כל אחת, האם היה בוחר בסטלה? או שהיה בוחר במישהי…
מישהי… אולי מישהי עם הומור. שתדע להצחיק אותו.
אולי מישהי שדומה לאמא שלו. חכמה, תמיד עם עצה טובה כזו או אחרת.
הוא עצם את עיניו. מישהי שדמותה במראה בטוחה בעצמה.
הוא פתח את עיניו וחשב על סטלה.
האם היא לא מתאימה להגדרות האלה? סטלה חכמה. היא הצחיקה אותו לפעמים.
אבל…
אבל מה?
הוא הביט בגבותיו המכווצות. אבל הוא לא בחר בסטלה בגלל שהיתה חכמה או מצחיקה. הוא לא בחר בסטלה, ולכן אי אפשר לומר שהיה בוחר אותה אם ניתנה לו האפשרות. כי סטלה כרגע היתה ייצוג של האישה הטובה שנבחרה בשבילו, ולא… לא מי שהיתה במראה. לא אישיות, מערכת של רגשות.

ובאותו אופן לא באמת היתה לו ברירה האם לקבל את עצת המורדים או לא, המצב נכפה עליו לחלוטין. ואולי הוא חושב שמגיע לעם מישהו שבאמת אפשר לסמוך עליו, מישהו שרואים במראה שאפשר לסמוך עליו, ולא מישהו עם יציבה זקופה, אבל הוא יאלץ להציג לעם את הדמות השניה, כי לא משנה מה, הוא לא בחר להפיץ את הקסם ולכן הוא לא המלך שהעם צריך.

"אם היית יכולה לבחור חיים כלשהם, מה היית בוחרת?"
הם שוב ישבו בכורסאות הרגילות שלהם בטרקלין הגדול של שין, וסטלה לא נגעה בעוגה שלה ובהתה מחוץ לחלון. שין לא אכל את שלו מתוך נימוס.
סטלה הפנתה אליו את מבטה. "לא יודעת. זה מפחיד לחשוב כמה אפשרויות לחיים יכולות להיות. אני מעדיפה לחיות את החיים שלי."
שין הרהר בזה מעט. "אולי יש חיים אחרים שאני יכול לבחור מה לעשות עם המורדים."
סטלה שתקה.
"כלומר, אף פעם לא באמת היתה לי בחירה. לא משנה כמה אני רוצה, מה שאבא שלי עושה כרגע זה הדבר ההגיוני היחיד לעשות." שין ניסה למצוא את המילים להסביר לסטלה – למישהו כלשהו! – את התסכול שלו.
"לא יודעת. נאן בחרה את החיים שלה, אתה לא חושב?"
השאלה היכתה בשין. "מה זאת אומרת?"
"היא בחרה מה חושבת על המורדים, היא שילמה על זה מחיר, אבל כן יכולה להיות לך בחירה בשלב כזה או אחר. אולי עכשיו אין לך מה לעשות, אבל בסוף גם כשזה נראה שאין בחירה…" סטלה הרהרה. שין ניסה לנחש מה היא רוצה לומר. "כלומר, אתה לא העלת על דעתך לתמוך במורדים. אתה לא העלית על דעתך להיכנס לחדרים של נאן. אתה לא העלית על דעתך שיש לך אפשרות לא ללכת עם אבא שלך. המושג הזה, 'זה פשוט מה שעושים' זה מושג שיש אצלכם הרבה יותר מדי, אני חושבת. לפעמים זה נראה לך שאין לך ברירה פשוט כי זה מה שפשוט עושים. אבל לפעמים זה לא נכון."
שין שתק לכמה זמן. "כלומר, כן אפשר לא לעשות את כל הדברים האלה שנקבעו לנו מראש."
הוא ידע שהיא חושבת על הטקס, והוא באמת חשב על הטקס אבל גם עליה – אולי הוא כן יכל לבחור בעצמו עם מי להתחתן? נכון שזה לא מה שעושים, אבל אולי זו כן אפשרות, למרות שהיא לא רגילה…
הוא הביט בסטלה. היא חייכה. "נכון, אתה יכול לעשות או לא לעשות ויהיו לזה השלכות אבל הבחירה עדיין אצלך."
הוא הבין לפתע שאולי הוא כן מחבב אותה. וגם אם לא היה בחר בה…
אולי הוא כן יכול לבחור דווקא בה, למרות שהיא זו שנקבעה לו מראש.
ואולי הוא יכול לחשוב מה אפשר לעשות עם פריצת הקסם, למרות שלא נראה שהמורדים השאירו לו ברירה.
ואולי, רק אולי, הוא יכול לבחור להיות מלך שאפשר לסמוך עליו, מלך שהביטחון שלו מתבטא בעיניים שלו ולא רק ביציבה שהוא עבד עליה, מלך שחשב על כל זה באמת ובחר את מה שטוב לעם שלו כי הוא בוחר באמת, ולא רק עושה את מה שפשוט עושים.
הוא עוד יחשוב על זה.