התעוררות
בראשית ברא אלוהים את המפץ הגדול ויהי המפץ הגדול אדיר ומופלא
ויפץ כוח גרויטציוני ותיפלט אנרגיה אדירה.
(תורת העל – ההתחלה א,א)
עיניו היו עוד עצומות כשקול לא־אנושי פילח את השקט.
"אל תדאג אילן, נטפל בך היטב. יש כאן עוד מבני מינך. בקרוב תוכל לפגוש אותם."
אילן פקח את עיניו, הוא היה מבולבל ומפוחד – ראשו הלם בו,
הוא הביט ביצור המוזר. גופו היה שחור, גבוה ודק, עטוף במעין קליפה כדורית שקופה־למחצה שצבעה משתנה קלות עם רגשותיו או מחשבותיו. לא היו לו עיניים, אך אזור מסוים במרכז גופו פלט אור רך שעוצמתו השתנתה יחד עם דיבורו. הוא ריחף מעט, כאילו כוח מגנטי דוחף אותו בעדינות מעלה כשהתקרב לפני הקרקע.
המחשבות התרוצצו בראשו כמו נחיל דבורים.
מה זה? איך הוא מדבר עברית? מאיפה הוא יודע איך קוראים לי? אני משתגע? חולם? חטוף?
לא. זה לא אמיתי. זה חלום. חלום צלול. כן… אני בטח חולם.
אילן גימגם מעט
"מה… מה אתה? ולמה אתה מופיע לי בחלום?"
היצור שינה את צבע קליפתו לסגלגל בהיר.
"אני מצטער, אילן," אמר, "אינך חולם. זו מציאות. ייקח זמן להתרגל, אך כמו שאמרתי – כבר עברו את זה אחרים כמוך. בני־אדם."
המילים נאמרו ברוך משונה, אולי ניסיון לחקות חמלה אנושית.
אילן המשיך לבהות בקירות. חיפש רמז, פרצה, מצלמה נסתרת, פינה שלא תיראה כמו סט של סרט מדע בדיוני.
שום דבר לא התאים.
המוח סירב להאמין. הלב כבר התחיל לחשוש.
"אני אלך כעת," אמר היצור, "אל תדאג. תכף אחד מהאורחים האנושיים האחרים יבוא לשוחח איתך."
הוא פנה לעבר אחד הקירות – ואז, ללא כל אזהרה, נעלם חלק מהקיר בגודל גופו, כמו מחיצה שנמוגה באוויר. הוא עבר דרכה. הקיר שב ונסגר מיד אחריו.
אילן ניגש מיד אל אותו מקום. שלח יד.
הקיר הרגיש שוב מוצק וקשה כמקודם.
"שלום!" צעק לחלל האוויר הדומם.
"איפה אני?" צעק שוב.
"יש כאן מישהו" ניסה פעם אחרונה, אך ללא מענה.
הוא החל לשוטט בחדר.
בערך עשרה מטרים אורך, חמישה רוחב.
הכול היה עשוי מאותו חומר אפור־מטאלי, עם אותם שקעים עגולים שנטבעו בו באחידות.
במרכז התרוממה הרצפה למעין שולחן, עשוי אף הוא מהחומר האפור. בפינה – מיטה עם מזרן רגיל. כמעט רגיל מדי.
הוא התיישב.
המוח הסתחרר.
לא חלום. לא סרט. משהו אמיתי. אמיתי אבל אחר.
אילן נשכב על המיטה ועצם שוב את עיניו, מנסה לשחזר איך הגיע לכאן.
רעש פתאומי של חיכוך מתכות הקפיץ אותו. הוא לא ידע כמה זמן שכב על אותה מיטה אפורה. מוצף במחשבות.
לפתע נפער חור באחד הקירות, כגודלו של אדם וממנו הגיח לחלל החדר איש גבה קומה – משקפיים לעיניו ושפם דק מתוח על פניו. החור בקיר נסגר מאחוריו ללא קול.
"Hello, my friend," אמר האיש בקול בטוח. מכאן השיח המשיך באנגלית.
אילן התבונן שוב באיש שעמד מולו. משהו בהבעה, בדיבור – היה מוכר.
"פרופסור שטיין?!"
"כן, זה אני," השיב האיש בחיוך.
אילן זכר את ההיעלמות המסתורית של פרופסור אֶוֶורֶט שטיין, מיד לאחר כנס הפיזיקאים בז'נבה לפני כשנתיים. דיברו אז על חטיפה בידי סוחרי ידע מדעי. אחרים העלו חשד למעורבות של מדינות אויב. אפילו ה-CIA הודה בקיומה של חקירה – ומאז הכל נדם.
"מה שלומך, אילן?" שאל אוורט וחיוך חם נמתח על פניו. "מתי הגעת לכאן?"
"אני לא בטוח," ענה אילן, "האמת היא שדי איבדתי את תחושת הזמן."
"אם כך," אמר אוורט והביט בו בעיניים סקרניות, "ודאי אינך יודע עוד הרבה על המקום הזה. תן לי לספר לך קצת. אתה נמצא בעולמם של יצורים מתקדמים מאוד – לא רק טכנולוגית, אלא גם תודעתית."
הוא התיישב על קצה המיטה האפורה והישיר מבט אל אילן.
"הם חיו עידנים לפני שהמין האנושי הופיע. הכוכב שלהם התפתח מיליארד שנה לפני כדור הארץ. כך הם עברו אבולוציה ארוכה עד שהגיעו לרמה תודעתית וטכנולוגית שאנחנו רק יכולים לחלום עליה.
ואז הם יצרו את בינת העל – לא רק מחשב־על, אלא תודעה משותפת, מעין ספרייה חיה, אליה הם מעבירים זיכרונות, רגשות, מחשבות.
ואז, מתוך בינת העל, עלתה תובנה אחת ברורה: ש… אולי בעצם את זה עדיף שתגלה בעצמך כשתפגוש אותם."
"למה אנחנו כאן?" שאל אילן
"הם חוטפים אנשים מבריקים ממגוון תחומים בכדור הארץ ומשלבים אותם במחקרים שלהם, מתוך אמונה שיחד יצליחו להגיע לתובנות שלא היו מצליחים להשיג לבד."
אילן הנהן בשקט, מחשב את הדברים.
"אז אני צריך לראות את החטיפה שלי בידי חייזרים כמחמאה," אמר וצחקק – צחוק שהיה בו יותר עצב מהומור. "ואיך זה פה? יש איזשהו קשר לכדור הארץ?"
אוורט שתק לרגע. במבטו ניכרו געגועים שלא דרשו הסבר. אילן קלט את התשובה עוד לפני שנאמרה.
"אז אני לא אראה עוד את המשפחה שלי…"
פניו של אילן החווירו. התובנה חלחלה לאט – חייו כפי שהכירם אינם עוד. מחשבותיו נדדו אל אשתו, ילדיו. חוסר האונים הציף פתאום זיכרון נוסף-
המטען התפוצץ במרחק מטרים ספורים ממנו. הדף אדיר. הוא נזרק הצידה, אוזניו צפצפו. הוא מישש את גופו – חי. ואז ראה את אסף שוכב דומם, דם ניגר מגרונו.
"אסף! אסף!" צעק, לא היה מענה. "חובש!" צרח. ואז – ירי. צרור פילח את האוויר. אילן דרך את הנשק, ירד למצב שכיבה והשיב אש.
כך הרגיש גם עכשיו. אין זמן לאבל. רק להבין. לשרוד. אני אלמד את המקום הזה – חשב, ואמצא את הדרך.
אוורט הבחין בשינוי על פניו של אילן. מבט של לוחם צעיר שעדיין לא חווה את תהומות היאוש של המלחמה אליה הוא נכנס.
"אני יודע שיש לך הרבה לעכל. אם תרצה, אחזור מאוחר יותר ואראה לך קצת מהסביבה."
"לא," קטע אותו אילן. "באמת יש הרבה לעכל, אבל אני פשוט רוצה להבין יותר – עם מה אני מתמודד."
"אם כך, בוא. אראה לך את כפר ה"אורחים". כך הם קוראים לנו – לבני האדם."
"ואיך אנחנו קוראים להם?"
"כפי שהם מציגים את עצמם בפנינו – רֵייזוֹרים. על שם כוכב האם שלהם, RZ."
שוב נפער חור בקיר
אילן קם ממיטתו ויצא בעקבות אוורט.
כפר האורחים
ויהי חומר ואבק בתוהו ובוהו ויאספו ויווצרו כוכבים וגלקסיות, ערפיליות ושמשות.
ומרק קדמון נוצר בכוכב RZ ויהיו מולקולות ויתפתחו חיים רבים.
וייעש כן בעוד כוכבים.
(תורת העל – ההתחלה א,ב)
המסדרון נמתח בזווית קלה כלפי מטה, קירותיו האפורים קמורים מעט ונטולי קישוטים. אך ככל שהלכו, השתנתה התחושה – האור התחזק, ניחוח של מאפה התגנב באוויר, ולבסוף – מעבר לעיקול – נפתח בפניהם הנוף המפתיע.
רחוב.
ממש כך. רחוב לכל דבר – מדרכות, בתי קפה, שלטים באנגלית, ואפילו קולנוע קטן עם כרזה מהבהבת של סרט ישן.
אילן נעצר.
"מה זה…?"
"זה כפר האורחים," אמר אוורט, כאילו דיבר על דבר מובן מאליו. "האזור שמיועד לבני האדם. לא רק אנחנו – יש כאן כמה מאות אנשים."
"זה נראה כמעט… נורמלי," מלמל אילן.
"וזה בדיוק העניין," השיב אוורט. "הרֵייזורים מאמינים שכמו שצמח זקוק לאדמה מסוימת, מים, אור שמש – כך גם האדם צריך תנאים מוכרים כדי לצמוח, ללמוד, לתפקד. הם השקיעו הרבה כדי לשחזר את מה שהם קוראים לו 'המעטפת הפסיכולוגית' של כדור הארץ."
אילן הביט סביבו. כמה אנשים ישבו בבית קפה שנראה כאילו הועתק ישירות מתל־אביב. צחקוקים. קפה. עוגיות.
"יש בזה משהו… נוח," אמר.
"מאוד נוח," חייך אוורט. "אבל לא יותר מזה"
"כן," אמר אילן. "נוח, אבל ריקני."
הם המשיכו ללכת. אוורט בירך לשלום כמה מהעוברים והשבים, שהשיבו לו בניד ראש או חיוך קצר. אילן הבחין שכולם – גם הגברים וגם הנשים – נראו מעט כבויים. כאילו משהו מהם נשאר מאחור.
בצד אחד של הרחוב, ליד חנות ספרים קטנה, עמד מתקן שנראה במבט ראשון כמו פסל אמנותי – מבנה זכוכית שקוף בצורת ספירלה. אילן התקרב אליו. בפנים נראו אורות מרצדים, קווים של אנרגיה שנעו כאילו לפי קצב בלתי־נראה. “זו תחנת גישה,” הסביר אוורט, “מכאן אפשר להתחבר באופו ישיר לבינת־העל. אנחנו לא מורשים לגשת ישירות, אבל יש אולמות צפייה – כמו מוזיאונים של מחשבה.”
אילן לא ענה. עיניו ננעצו בזכוכית. לרגע נדמה היה לו שהוא שומע קול – לא חיצוני, אלא בתוכו. רמז למשהו עתיק ועמוק יותר. אולי זו הייתה התחלה של הבנה. ואולי – רק ההד הראשון של עולם שהולך ונפתח בפניו.
"תכף אצטרך ללכת" אמר אוורט.
"יש לי מפגש עם קבוצת המעבדה שלי. אני מאמין שבקרוב גם אותך יצרפו לצוות מחקר. זאת חוויה אינטלקטואלית יוצאת דופן. "
רכב ללא גלגלים הגיח מזווית הרחוב, גם הוא ריחף מעט מעל פני הכביש ממש כמו הרייזורים.
"זאת ההסעה שלי" אמר אוורט. "יום טוב אילן"
אוורט נכנס למכונית שהחלה להתרחק.
אילן מצא את עצמו מסתובב לבד בעולם לא מוכר, התחושה הזכירה את הפעמים שהסתובב לבדו בארצות זרות כשנסע לכנסים בינלאומיים. תמיד הוא הרגיש שרק לבד ניתן לספוג באופן המדויק ביותר את האווירה של מקום.
הוא המשיך ללכת, בוחן את הרחובות, את השלטים, את האוויר שהוא נשם. כשהגיע שוב לאותה ספירלה שקופה, לא היה בטוח אם חזר לשם במקרה או מתוך משיכה לא מוסברת.
משהו בתוכה קרא לו. אולי זאת הסקרנות. אולי תחושת הבדידות.
הוא התקרב. בפנים ריצדו קווים של אור, כאילו מחשבות חיות זורמות בין חלקיקי זכוכית.
הוא שלח יד מהוססת. ברגע שנגע בזכוכית – זרם עז פילח את גופו. לא חשמל רגיל. תודעתו עצמה נמתחה ונשמטה. הוא נפל אל הרצפה בצרחה בלתי נשלטת.
הרוח התגברה והשמיים התקדרו ברגע. שלושה רֵייזורים צנחו מן השמיים. צבע קליפותיהם השתנה ועטה גוני שחור־סגול כהה. לא עוד שקיפות רגועה – אלא נוכחות תקיפה.
"הבינה אסרה על אורחים להשתמש בגישה הישירה!" אמר אחד מהם בקול מאיים ונטול חמלה.
אילן נבהל. נדמה היה שכל הסביבה עצרה את נשימתה—לא רק הרֵייזורים, אלא גם האור, הרוח, ואפילו הרחוב עצמו.
לאחר רגע התעשת. זה כלא. גם כשהם נחמדים אליי, זה עדיין כלא. והם הסוהרים. הוא נשם עמוק. אני חייב להיות זהיר עד שאבין טוב יותר את המקום הזה.
"סליחה," אמר בקול שקט ומתנצל. "לא התכוונתי להזיק. אני עדיין לא מכיר את הכללים."
"לא אנסה לגשת שוב. אני באמת מצטער."
"התנצלותך מתקבלת אבל פעם הבאה לא נהיה סלחניים. בוא איתנו."
הם הסתובבו והחלו לנוע במורד הרחוב, אילן צעד אחריהם. אט־אט הבחין כי קליפותיהם החלו לחזור לצבען הבהיר והשקוף, כאילו התקררו יחד עם המתח באוויר.
המעבדה
ומדוע נוצרו החיים ב – RZ לפני שאר היקום?
– כדי שתספיק האבולציה לפתח אותם יותר מהאחרים שהרי בעבורם נברא העולם.
(תוספות על ספר ההתחלה פרק א)
הם הגיעו למבנה שהזכיר אצטדיון כדורסל עתידני. הוא היה שקוף למחצה, בעל גג כיפתי וקווים של אור נעו לאורכו כמו דופק חי.
הרֵייזורים נעצרו בפתח.
"כאן המעבדה שלך," אמר אחד מהם. "אתה מוזמן להיכנס. בהצלחה."
אילן הנהן וצעד פנימה. האולם היה מרווח ומואר באור רך שנראה כמתפזר מהקירות עצמם. שולחנות שקופים עמדו פזורים, ועליהם ציוד שלא יכול היה לזהות. רֵייזורים נעו במעין שלווה ממוקדת בין התחנות.
"פרופסור בקנשטיין," פנה אליו אחד מהם בקול שונה – נינוח, כמעט מכבד. "שמענו רבות על עבודתך. ברוך הבא למעבדה."
אילן עמד רגע בדממה, מופתע.
לראשונה מאז נחטף – מישהו כאן קרא לו בשם משפחתו, והוסיף גם תואר.
משהו בנימה שחלחלה אליו – אולי הכבוד, אולי ההכרה – הצליח לרכך בו את תחושת הניתוק.
אולי, לא הכל כאן עוין.
"אנחנו יודעים שלמדענים אנושיים יש יצר סקרנות עז," אמר, "אולי תשמח להיחשף למספר בעיות פיזיקליות שהצלחנו לפתור."
גופו התעורר כולו. הסקרנות גאתה בו. הוא חייך, כמעט אינסטינקטיבית.
"בוודאי" אמר. "אשמח מאוד."
הרֵייזור קירב את עצמו למבנה דמוי עמוד, וגל של אור התפשט בחלל. באוויר הופיעו הדמיות מרחפות – משוואות, תצפיות, תבניות אנרגיה, מודלים מתמטיים. המידע הוזרם בצורה ברורה אך מסחררת.
תוך דקות ספורות הבין: הם פתרו את בעיית האנרגיה האפלה. הם איחדו את תורת הקוונטים עם הגרביטציה. היו שם הסברים למכניזמים שמעולם לא הצליח לדמיין. אפילו רעיונות שהוא עצמו ניסה לקדם – זכו כאן למימוש קונקרטי.
הוא הביט ברֵייזור שמולו, שכמו המתין לתגובה.
"זה… זה פשוט מדהים," אמר אילן, קולו היה נרגש "כמה מהשאלות הפתוחות הכי גדולות — שחוקרים מנסים לענות עליהם במשך מאות שנים… ואתם פשוט פתרתם אותן."
הרֵייזור היטה מעט את גופו כביטוי של הכרה.
"כן. אך אין זו תוצאה של ייחוד, אלא של זמן והתמדה. והקשר שלנו לבינת־העל."
אילן שתק לרגע, ואז שאל, כמעט מהרהר בקול:
"אמרת שלמדענים אנושיים יש יצר סקרנות, בכם אין יצר סקרנות? מה מניע אתכם להמשיך במחקר הזה?"
הרֵייזור השתהה. נדמה היה שהוא מעבד את השאלה.
"בעבר," אמר לבסוף, "היו אלה בעיות הישרדות שהניעו אותנו. אתגרים שפגעו בקיומנו והכריחו אותנו להתפתח. אך כיום – זוהי בעיקר האמונה."
"אמונה?" שאל אילן.
"כן" השיב הרייזור בשקט "בישות שדורשת מאיתנו להמשיך ולפתח את בינת־העל עד אינסוף. לשמר אותה. לא רק למען עצמנו — אלא כחובה מוסרית, קיומית, קוסמית – אמונה באלוהים"
זאת התובנה הגדולה של מדעני העל? – אלוהים – מי היה מאמין?!
הדיבור על אלוהים העיר בתוכו תחושות ששכח מזמן.
"מאיפה אתם יודעים שיש אלוהים"? שאל לבסוף.
"פשוט מאוד. הבינה המשתמרת אמרה לנו."
"היא גם משמשת צינור להעברת המסרים ממנו לעולם, כך נמסרו לנו התורה והמצוות לכן גם אתם – בני האדם- זוכים לכבוד אף שאתם בדרגת בינה נחותה".
אז זאת דת. דת של מדענים. חשב לעצמו אילן – מנסה לצייר מחדש הבנה של העולם הזה.
"איפה נאכל הערב"? שאל אוורט את אילן בסוף יום העבודה.
"לא משנה, העיקר שיהיה שם אלכוהול"
"אם כך בוא איתי" אמר אוורט והוביל את את אילן למסעדה בקצה הרחוב, בכניסה התנוסס שלט "מסעדה מעולם אחר".
אוי לא, חשב לעצמו אילן, הם גילו את בדיחות אבא.
הם נכנסו פנימה. קולות שירה בקעו בהופעה שהתקיימה על הבמה בקצה המסעדה.
"גם אמנים הם לוקחים מכדור הארץ?!"
"אולי אלביס פרסלי בשנותיו האחרונות נלקח לשעשע כמה פרופסורים יבשים…" אמר אילן
אוורט חייך.
"נראה שצירפו אותך למעבדה רצינית ביותר לפי המבנה שלה וכמות החוקרים. מה אתם חוקרים שם?" שאל אוורט
"הם ביקשו ממני לבדוק האם ובאילו תנאים ניתן למלט עצם שנמשך לעבר חור שחור. הם לא שיתפו אותי במוטיבציה למחקר אבל מרגיש לי שהנושא חשוב להם."
לפתע אילן הבחין שבקצה המסעדה ישבו גבר ואישה מבוגרים ועל ידם שני ילדים. אילן עצר את דיבורו ובהה בהם.
מחשבתו של אילן נדדה לזיכרונות מילדיו, גאיה מחבקת אותו, ניר משחק איתו כדורסל.
"הכל בסדר?" שאל אוורט והחזיר את אילן אל המציאות.
"יש כאן ילדים" אמר אילן בתמיהה.
"כן, עבור הישגים יוצאי דופן הרייזורים מתגמלים את החוקר ומביאים את משפחתו לכאן. זהו כמובן כרטיס בכיוון אחד בלבד"
אולי גם אני אצליח כך להביא את משפחתי, חשב אילן בליבו.
אוורט קרא את מחשבותיו ומיד הוסיף
"אל תבנה על זה, יש רק שני חוקרים שזכו למחווה אבל מי יודע אולי תפילותיך יענו".
"אני כבר הפסקתי להתפלל מזמן" אמר אילן
"כשאתה רואה את החבר הכי טוב שלך נהרג לידך – חוסר הצדק הוא העדות החזקה ביותר לאי קיומו של אלוהים"
"ואם הוא בכל זאת קיים, אתה לא מעוניין להתפלל אליו" הוסיף
השירה נפסקה. מהרמקולים בקעה הכרזה – "ועכשיו המופע המרכזי של הערב – הקוסם מהחלל!"
אדם גבה קומה עטוי בגלימה כסופה ומגבעת שחורה צעד לקדמת הבמה.
הוא קד קידה והוריד את מגבעתו. לפתע מתוך המגבעת קפצה ארנבת, צחקוק קל בקע מקהל הסועדים.
הארנבת החלה לקפץ לעבר השולחן של אוורט ואילן. הקוסם ירד מהבמה והלך אחריה.הוא הושיט לה את המגבעת, היא קפצה פנימה ונעלמה בתוכה. הקוסם חבש לראשו חזרה את המגבת.
הקוסם, שעמד כעת ליד השולחן של אוורט ואילן, הושיט יד לעבר קערת בוטנים שעמדה על השולחן ושלף ממנה בוטן אחד. הוא הראה אותו לאילן ואז סגר אותו בידו. כעבור רגע פתח שוב את ידו והבוטן נעלם כלא היה.
אילן חייך. לפתע קירב הקוסם אל אילן את ידו השניה, פתח אותה והנה הבוטן היה מונח שם.
סועדים מהשלחנות האחרים מחאו כפיים. הקוסם צעד חזרה לעבר הבמה להמשך המופע.
"מרשים. איך הוא עושה את זה?" שאל אוורט
אילן התבונן מתחת לשולחן והבחין בבוטן מונח על הרצפה.
"זה לא היה אותו בוטן, הוא פשוט זרק את הבוטן הראשון מבלי ששמנו לב ובהיסח הדעת שלנו שלף בוטן נוסף בידו האחרת. לנו כל הבוטנים נראים אותו דבר"
המחקר
יוצר חוקי הטבע – לך אנו מודים בכל יום ומתחקים אחר חכמתך,
עד אשר באחרית הימים נצליח להשלים
את בינת העל משיחתנו שתושיענו מכבלי הזמן.
(תפילה לפני "העלאה")
"מה המוטיבציה לחקור איך לחמוק מחור שחור" שאל אילן את אחד הרייזורים במעבדה.
"להגדיל ולהעצים את הבינה המשתמרת" ענה לו הרייזור בפשטות של מאמין החוזר על מנטרה דתית.
אילן לא קנה את זה
"יש עוד משהו, אני רואה את החשיבות שאתם מעניקים למחקר הזה" אמר והרגיש שהוא קצת מרגיז את הרייזור שצבע קליפתו התכהה מעט.
"אמרנו לך מה שאתה צריך לדעת!" ענה בקשיחות.
נפלתי על רייזור עקשן- חשב – אני צריך למצוא דרך לגרום לו להעביר את השיחה שלנו לבינת העל.
"אני יודע שאצלכם זה לא משנה אבל אנחנו עובדים אחרת, דאגתם לנו יפה לתנאים מסביב ולתגמול למחקרים מוצלחים, אבל אצלנו, בני האדם, זה לא מספיק, גם מטרת המחקר משפיעה עלינו, מחקר שיראה לנו חשוב יגרום למוח שלנו להתרכז בו יותר ולחקור טוב יותר"
אילן התבונן ברייזור, הייתה שתיקה כמה רגעים.
הוא הניח שהרייזור הרגיש צורך להתייעץ בבינת העל. הצלחתי – חשב בלבו.
פתאום הגיע רייזור נוסף.
בוא אחרי, אמר הרייזור לאילן.
אילן פסע מאחורי הרייזור שהוביל אותו אל חדר צדדי.
במרכז החדר ריחף כדור שקוף. פתאום צבעיו החלו להשתנות ובתוכו הוקרן סרט, דמויות של רייזורים נראו משוטטות בקרקע של כוכב לא מוכר.
"זהו RZ – כוכב האם שלנו – הרייזורים – בו נוצרנו והתפתחנו, כוכב זה נלכד על ידי כוח המשיכה של חור שחור ענק שנוצר לא רחוק ממנו במרחק שתי שנות אור. הטכנולוגיה הקיימת לא מאפשרת לנו למלט את אחינו שנמצאים על הכוכב."
בימים הבאים אילן עבד במרץ במעבדה, שיטות המחקר היו שונות מכדור הארץ, סימולציות עם כוח חישובי קוונטי אדיר יכלו לבדוק תיאוריות ולמצוא אישוש או סתירה בשניות בודדות.
אילן המשיך כל העת לעודד את עצמו – רק שהמוח ימשיך להתעסק בבעיה, הרעיון כבר יצוץ מתישהו.
עברו עוד כמה ימי מחקר מתישים ואילן עדיין לא מצא כיוון לפתרון הבעיה.
באחד הערבים פנה אוורט אל אילן "הרבה זמן לא אכלנו יחד, אתה נראה מאוד טרוד בימים האחרונים"
"כן. השתדלתי להישאר במעבדה עד מאוחר, אני חייב למצוא פתרון"
"יש רעיון?"
"לא, זה נשמע בלתי אפשרי, לפי החישובים שלי, הרייזורים בכוכב האם יצטרכו לעבור את מהירות האור בכדי להיפלט מהמשיכה של החור השחור. לפי המדע בכדור הארץ זה לא אפשרי"
"אל תשכח שהמדע פה מתקדם יותר" אמר אוורט
"אולי ארוחה טובה ב'מסעדה מעולם אחר' תסייע לך להשתחרר קצת"
הם התיישבו ומיד הגישו להם את קערת הבוטנים המוכרת ככיבוד.
"תשמור טוב על הבוטנים שלך הפעם" צחק אוורט.
מתוך התשישות פתאום עלה במוחו של אילן רעיון.
"זה לא אותו בוטן" – אמר וחייך.
אוורט התבונן בהבעת פניו המוזרה של אילן.
"הכל בסדר?"
"כן, כן. יותר מבסדר" אמר אילן.
מצטער אוורט אני חייב לחזור למעבדה. נדבר אחר כך!
כשהגיע אילן למעבדה הוא ביקש לקרוא לרייזור האחראי.
"אולי יש לי רעיון" אמר
"במידע שהראתם לי נראה שהצלחתם לגרום לשזירת קוונטים מרוחקים."
"נכון מאוד" אמר הרייזור.
"הראתם גם שניתן לעשות את זה לעצמים גדולים"
"זה גם נכון."
"אם כך תוכלו לשזור את כל אחד מהרייזורים בכוכב האם שלכם עם קוונטים מקבילים במקום רחוק מהחור השחור. תוכלו אז להעביר את המידע של כל רייזור למקבילה השזורה שלו. יש רק בעיה אחת, במכניקת קוונטים המשמעות היא שהמידע המקורי יושמד ויוחלף לגמריי במקבילה הקוונטית. כלומר כל המידע מהרייזורים בכוכב האם יישמר אך זה למעשה לא יהיה באמת הם אלא העתקה שלהם."
הרייזור התפעל.
"מרשים מאוד" אמר "זאת כמובן לא תהיה בעיה, המידע הוא מה שקובע את מהות היצור, רק לכם בני האדם יש מגבלה רגשית שמשייכת משמעות לעצם ספציפי גם אם האחרים זהים לו"
הרייזור השתתק ונראה כמבצע התחברות לבינת העל.
לאחר עוד מספר רגעים אמר "בוא נתחיל בסימולציות" אילן הרגיש הקלה אדירה.
מיד הקדישו הרייזורים את כל הכוח החישובי שלהם לצורך הסימולציות שיבדקו איך ניתן לבצע את הרעיון.
אחד הרייזורים ניגש אל אילן,
"תודה, עבודה יפה מאוד. אתה מוזמן כעת לחזור לכפר האורחים"
"למה הכוונה? יש לנו כוכב להציל!" אמר אילן.
"זאת כבר לא אחריותך, זה שלב המהנדסים- אתה חופשי לעשות כרצונך בכפר האורחים – כשישבצו אותך למחקר חדש נעדכן אותך."
שני רייזורים נוספים הגיעו ויחד השלושה ליוו את אילן חזרה לחדרו בכפר האורחים.
את הימים הבאים העביר אילן בציפייה מתוחה.
כעבור כמה ימים הגיעו שוב שלושה רייזורים.
"ברכותי אילן, בזכותך הצלנו את כל הרייזורים מכוכב האם שלנו"
"ההישג החשוב הזה יזכה אותך בתגמול הגבוה ביותר שאנו מעניקים לאורחים"
אילן התרגש, לבו פעם בחזקה בציפייה לשמוע מה התגמול?
"תוכל להביא לכאן את משפחתך"
בתוך תוכו הוא קפץ משמחה אך כלפי הרייזורים שמר על ארשת פנים רצינית.
"אולי" שאל אילן "אולי אוכל לחזור בעצמי אליהם?"
"זה לא אפשרי"
ואם הם יבואו לכאן הם יוכלו לחזור אחר כך לכדור הארץ?"
"גם זה לא אפשרי".
אילן התחבט בתוכו, הוא כבר דמיין את עצמו הולך שוב יד ביד עם נעם, כבר הרגיש באפו את ריח השמפו שלה לאחר מקלחת, כבר ראה את גאיה קופצת על המיטה ואומרת "אבא, תראה אותי" ואת ניר בונה מודלים של חלליות מלגו. אשמח להיות עם משפחתי, חשב, אבל אני לא יכול להכניס את המשפחה שלי לכלא – גם אם יש בו אוכל בשפע והופעות.
הוא נתן למחשבה עוד רגע לשקוע ואז קיבל הכרעה בליבו –
עדיף להם לחיות בלעדיי ולפחות להיות חופשיים.
"אם כך אני מעדיף שישארו שם" אמר אילן.
"הרייזורים נראו מופתעים"
"אם זה רצונך כך יהיה" אמר הרייזור.
"אני יכול לבקש משהו אחר?"
"לבקש אפשר" אמר הרייזור.
"אוכל לפחות לראות אותם עוד פעם אחת בכדור הארץ?"
קליפת הרייזור התכהתה, הקול שהוא הפיק נשמע כעת תקיף ומאיים
"לא!"
אילן נבהל – הם פסגת המדע אבל אין בהם טיפת רגש, חבל שעזרתי להם בכלל.
למחרת בבוקר אילן מיהר לתפוס את אוורט לפני תחילת יום העבודה.
"בוקר טוב" פנה אילן לאוורט. "בוא נשב לקפה בוקר כמה דקות, יש משהו שאני רוצה לשתף אותך"
"בשמחה, אבל בזירזות כי הרייזורים אינם אוהבים שמאחרים להם יותר מדי"
הם הזמינו שתי כוסות קפה והתיישבו ליד אחד השולחנות.
"הצלחתי"
"הצלחת מה?"
"הצלחתי להשיג את מטרת המחקר שלי – עזרתי לרייזורים להציל את אחיהם מכוכב האם"
"אלה חדשות נהדרות" אמר אוורט בהתלהבות, "זה הישג אדיר, אולי הרייזורים יתנו לך תגמול טוב"
"הם כבר הציעו"
"אז מה הפרס?"
"הם הציעו להביא לכאן את המשפחה שלי"
"וואו, חדשות נהדרות מתי נוכל…"
"סירבתי" קטע אילן את אוורט
"סירבת?! אילן ידידי, אולי הזמן פה קצת הוציא אותך מדעתך, זאת הזדמנות שלא תחזור על עצמה"
"לא, אוורט. אתה יודע שהייתי נותן הכל כדי להיות עם המשפחה שלי, אבל החיים כאן הם כלא, עדיף להם להיות בלעדיי אבל חופשיים"
אוורט התבונן בפניו של אילן והבחין בלכלוכית בעיניו כשתיאר את ההשלמה עם כך שלא יחיה יותר עם משפחתו.
"ביקשתי לפחות לראות אותם עוד פעם בכדור הארץ – הם סירבו"
"לא מפתיע, מעולם לא שמעתי שמישהו חזר לכדור הארץ אחרי שנחטף" אמר אוורט ועל פניו ניכר כי העניין מעורר בו מחשבות.
אוורט הרים את ספל הקפה שלו ובהה בקצף הלבן-חום. "אם מישהו היה חוזר הכל היה אחרת" מלמל לעצמו בשקט.
"למה אתה מתכוון?" שאל אילן שהצליח לשמוע את המלמול.
"אני צריך לספר לך משהו" אמר אוורט בטון רציני ושקט, כאילו נזהר שאיש מסביב לא ישמע.
"במעבדה כאן אני חוקר אמצעי תקשורת קוונטית"
"יש הרבה ניסויים שמתרחשים – הייחודיות בשיטת תקשורת זאת היא שאין זכר לקיום התקשורת, בניגוד לתדרים, אותם ניתן לקלוט בדרך ולדעת שהתקיימה תקשורת כלשהיא, בתקשורת קוונטית רק הנמען מקבל את המסר."
אוורט קירב מעט את הכיסא שלו לאילן והמשיך בדיבור שקט אף יותר מקודם, כמעט בלחישה
"בניסויים אני לפעמים מעביר שדרים לכדור הארץ מבלי שהרייזורים ידעו על כך"
עיניו של אילן התרחבו.
"ומי מקבל את השדרים בכדור הארץ?"
"אז זהו – שאף אחד. בכדור הארץ לא מכירים את שיטת התקשורת הזאת, אמנם התחלתי לפתח אותה במעבדה שלי עוד לפני שנחטפתי אך השלמתי את המחקר רק כאן"
"אני ממשיך לשלוח מדי פעם בתקווה שהדוקטורנט שלי מכדור הארץ שעבד אצלי על המחקר יפצח את השיטה ויקבל את המסרים"
"כך תוכל להיות לנו תקשורת עם כדור הארץ מבלי שהרייזורים ידעו"
"יש נוסחה שפיתחתי כאן שיכולה לסייע להם לקלוט את השדרים, אך לא היתה לי מעולם דרך להעביר להם אותה. אני כבר מתחיל לחשוש שלעולם לא תהיה"
אוורט נאנח תוך כדי שקם ממקומו – "אני חושב שהגיע הזמן ללכת"
"תהיה גאה בעצמך – אילן, בארץ היית כבר מקבל פרס נובל" אמר והחל לצעוד לעבר היציאה.
אילן נשאר לשבת, צופה באנשים נוטשים אט אט את בית הקפה אל יום עבודה נוסף.
פתאום נכנס לבית הקפה רייזור, אילן הבחין שהרייזור מתקדם לעברו.
"בוקר טוב פרופסור בקנשטיין"
"בוקר טוב" ענה אילן
"אני הרייזור שאמר לך אתמול שלא תוכל לראות את משפחתך"
קליפתו של הרייזור זהרה בצבע סגול רך – תנועתו הייתה עדינה והיה נדמה כי קולו מנסה למצוא חן
"אנא, סלח לי. הבנתי כי טעיתי ופגעתי בבינה המשתמרת"
אילן התבונן בחייזר המתחנן ולא הבין. הוא מעולם לא ראה רייזור מתנהג כך
הרייזור קלט את מבטו המופתע של אילן והבין כי עליו להסביר את עצמו.
אתמול במהלך טקס "ההעלאה" – טקס בו לאחר תפילה משותפת אנו משתפים את הבינה המשתמרת באירועים ותובנות מהיום שחלף- הראיתי לבינה המשתמרת את כל השיחה שלנו. הבינה נזפה בי על החטא הגדול שחטאתי כשגמלתי רעה לייצור תבוני שתרם תרומה עילאית לבינה המשתמרת – כעת אני חייב לבקש ממך מחילה ולרצות אותך כדי לקרב את השלמת הבינה מְשִׁיחָתֵנוּ"
"למה אתה מתכוון ב'לרצות'?" שאל אילן
"הבינה שלחה אותי לבשר לך כי הערב תטוס לכדור הארץ לראות את משפחתך – הם לא יוכלו לראות או לשמוע אותך אך אתה תוכל להתבונן בהם מרחוק"
"אנא סלח לי"
אילן התבונן ברייזור האומלל פתאום הוא נראה לו כמעט אנושי – הוא ריחם עליו – אולי בכל זאת יש להם רגש.
"אני סולח"
הצבעים בקליפתו של הרייזור החלו להתחלף במהירות – כאילו התרגש מהתשובה – הוא נטה מעט לפנים – כמו קד קידה, "תודה" – אמר רגע לפני שריחף לדרכו.
האדרנלין החל לזרום בגופו של אילן – אוורט – אני חייב להשיג את הנוסחה – הוא החל לרוץ לעבר המעבדה והצליח להגיע אליו רגע לפני שנכנס.
"אילן, מה אתה עושה כאן?"
"אין זמן – הרייזורים הודיעו לי שייקחו אותי לראות את המשפחה שלי – מהר תכתוב לי את הנוסחה"
אוורט המופתע מיהר לשלוף פנקס מהכיס לו – כתב עליו את הנוסחה, מתחתיה הוסיף – להעביר לידי דר' ארנולד ברגר – MIT. הוא תלש את הדף והעביר לאילן
אילן הפך את הדף על צידו השני, השעין אותו על קיר המעבדה והוסיף:
נעם אהובה שלי, מסובך וארוך מדי להסביר. אני בסדר. תשמרי על הילדים ותעטפי אותם בשביל שנינו. תמשיכי לחיות את החיים, לצאת להרפתקאות. אני אשגיח מרחוק מחכה ליום בו ניפגש שוב. תעבירי בבקשה את המסר בגב הדף לאיש שמופיע שם. תמסרי שזה מד"ר שטיין.
הוא כמעט התפתה לכתוב יותר, אך ידע כי ככל שהדף יהיה גדול יותר כך יגדל הסיכוי שהרייזורים יתפסו אותו.
אילן תחב את הפתק לכיס מעילו ונפרד מאוורט.
"בהצלחה אילן יקירי" אמר אוורט לפני שנכנס למעבדה.
אילן הלך לדירתו בכפר האורחים, מריץ בראשו סיטואציות שונות ואיך הוא משאיר את הפתק במקום בו נעם תמצא אותו.
לקראת הצהריים הוא שמע רעש, והבחין בחלון בשלושה רייזורים מתקרבים לדירתו, הוא פתח את הדלת.
"הגיע הזמן, בוא איתנו"
אילן הצטרף אל הרייזורים – הם הובילו אותו להאנגר ענק – היו בו עשרות כדורים כסופים, תקרת ההאנגר מעליהם הייתה מחוררת בדיוק מעל לכל אחד מהכדורים ואור מלמעלה האיר את גג המתכת הכדורית. הרייזורים הובילו את אילן אל תוך אחד הכדורים, בפנים היו מקומות ישיבה בעיגול ובאמצע שולחן עגול.
ממרכז השולחן התרומם פתאום גליל , דופן הגליל נפתחה ואילן ראה שבתוך הגליל תלויה חליפה כסופה ולידה זוג משקפיים:
"זאת החליפה שלך" אמר הרייזור לאילן.
"תלבש אותה, היא תשקף תמונה של הסביבה לכל מי שיסתכל עליך כך שלמעשה אתה תהיה בלתי נראה, רק אנחנו נוכל לראות אותך. אתה תוכל לראות אותנו רק בעזרת המשקפיים המיוחדים"
איזה טיפש אני – אמר לעצמו אילן- בכל התרחישים דמיינתי איך אני שולף מהכיס את הפתק, מאיפה הגיעה החליפת היעלמות הזאת פתאום?!
אני צריך למצוא דרך לשמור על הפתק במקום נגיש מבלי שהרייזורים יראו. הוא אחז בפתק בכיסו והושיט את ידו השנייה אל תוך השרוול של חליפת ההיעלמות. הוא רצה להעביר כעת את הפתק אל תוך היד שבחליפת ההיעלמות כדי שיוכל להניח אותו כשיגיע הזמן. שוב הוא נזכר במופע של הקוסם.
"מה זה?" שאל את הרייזורים והחווה בראשו לעבר התקרה המעוגלת – פס לבן עמד באמצעה.
הוא קיווה כך להסיח את דעתם של הרייזורים.
הוא ניצל את ההזדמנות שהרייזורים התרכזו בתקרה והעביר בהמהירות את הפתק אל כפפת חליפת ההעילמות.
"זהו פס המצב. כאשר הוא לבן משמעו שאנחנו על קרקע יציבה, בזמן המסע הוא יזהר בצבע אדום."
אילן סיים ללבוש את החליפה.
"לפני המסע אני חייב להזהיר – אם משפחתך תגלה אותך נאלץ להרוג את כולכם."
פתאום נשמעה צפירה קצרה. צבעו של פס המצב השתנה לאדום זוהר.
"תשב בבקשה" אמר הרייזור לאילן. אילן התיישב, הרייזורים התמקמו על כסאותיהם, הפעם לא בריחוף. כוח כלשהו הצמיד אותם למושב.
"יוצאים".
הביקור
כבד את כל צורות החיים התבוניים.
(ספר המצוות לרייזורים – מצווה ג)
בחצר הבית ברחוב משה הס ברחובות נחתה ברכות החללית. ירדו ממנה בשקט אילן ושלושה רייזורים.
רוח קלילה נשבה, נושאת איתה את ריח השיחים הגזומים- ריח של בית.
אילן הוצף ברגשות מעורבים של ציפייה, געגוע, ומתח.
"אתה יכול להסתכל עליהם מבחוץ" אמר הרייזור.
אילן פסע לאורך הגינה על עבר דלת הויטרינה שהפרידה בין הסלון לחצר.
רגליו רעדו, הוא לקח נשימה עמוקה והרים את מבטו.
הבית היה מואר באור צהבהב נעים, ילדיו, ניר וגאיה שיחקו על השטיח הדק. צמוד לקיר היתה שידה ועליה עמדה תמונה גדולה – שלו, צוחק, בטיול משפחתי.
עיניו הוצפו. דמעה אחת זלגה על פניו. לבסוף היא נחתה על הדשא מבלי שאיש הבחין בכך. "ניר, גאיה, האוכל מתקרר" נשמע קולה של אשתו מתוך הבית, ואז הופיעה גם נעם אשתו בסלון מחייכת אל הילדים.
לבו התפוצץ, הוא רצה לרוץ אל הדלת ולקרוא להם, אך הוא לא יכול היה לעשות דבר. ואז, כאילו חזר אל תדר מבצעי, עכשיו זה הזמן, הוא ניצל את הרגשות הטבעיים, התרחק מהבית וצעד לעבר תיבת הדואר, גופו רועד, עיניו דומעות. הרייזורים התבוננו בו, הם כבר למדו על הרגשות האנושיים מבינת העל אך מעולם לא ראו אותם בעוצמות כאלה.
הרייזורים נעו לעברו.
"תרצה עוד מבט אחרון לפני שנלך?"
"עוד רגע… אני.. אני.. צריך קודם להירגע קצת."
תוך כדי דיבורו הוא קירב את ידו הרועדת לתיבה והשחיל את הפתק לתוכה.
"עוד מבט אחרון" אמר.
הוא פסע שוב אל עבר דלת הזכוכית אך הילדים כבר ישבו בפינת האוכל.
הוא המשיך מעבר לפינת הבית והתבונן בהם דרך החלון אוכלים ארוחת ערב.
לפתע נעם הסתכלה החוצה, כיוונה את מבטה ממש אל עבר אילן.
ליבו החל לפעום בחוזקה. הוא עצר את נשימתו, אך מבטה לא השתנה. היא לא ראתה אותו.
"הגיע הזמן ללכת" לחש הרייזור
אילן הביט עוד רגע אחד, רגע אותו ביקש לנצור בלבו. ואז אחזו בו הרייזורים והובילו אותו חזרה אל החללית.
כשדלת החללית נסגרה לא נותר זכר לריח השיחים.
החזרה
כל יצור חי בר חלוף הוא, באחרית הימים – רק הבינה תישאר.
(הנבואה פרק ג)
הוא פסע בשקט במסדרון אל חדרו בכפר האורחים, לא היה לו מושג כמה זמן ארך המסע, תחושת הזמן במקום הזה מתעתעת. הוא נכנס לחדר, שכב על המיטה והעלה בזיכרונו את כל מה שראה – את ניר, גאיה, נעם. לא רצה לשכוח אף פרט, אולי זאת הפעם האחרונה שאראה אותם- חשב.
למחרת בבוקר שמע נקישה על דלת חדרו – הוא פתח את הדלת, אוורט עמד שם עם שוקולד בידו.
"נהוג שמי שטס לחו"ל מביא איתו שוקולד, אבל אני מעריך שלא עצרתם בדיוטי פרי, אז בבקשה. ברוך שובך"
"תודה" חייך אילן.
"אז איך היה המסע?"
"קשה"
"וטוב"
אוורט ראה על פניו של אילן שהמסע טלטל אותו.
"וראית את נעם, ניר וגאיה?"
"כן, הם נראים בסדר" אמר בגרון חנוק.
"הלוואי ויכולתי גם אני לראות רק לרגע אחד" אמר אוורט ועצם לרגע את עיניו
אילן הנהן בהזדהות.
אוורט התקרב ולחש
"והמסר?"
"הגיע ליעד" ענה אילן.
אוורט חייך, תחושת הקלה מילאה את החדר.
"אז מה עכשיו?"
אילן שתק לרגע לפני שענה.
"מתפללים"