….
אני כותב מהר בימי האחרונים.
כדי להספיק.
אין לי את הזמן, או הכישרון, לבנות דמויות עגולות ולכתוב מערכות יחסים. אפילו שמות אין לי כוח להמציא.
אני כותב את הסיפורים המציפים את ראשי, כפי שהופיעו, בצורתם הגולמית.
לאנשים שמחוץ לקהילה שלנו זה נשמע מופרך, אבל אצלנו זו הדרך לגלגול הבא.
הרי זה ידוע, שאם בימיך האחרונים סיפורים יציפו את ראשך, אלו הם הסיפורים על הגלגול הבא שלך. אם תכתוב את הסיפורים במלואם, אז הדברים האלו יקרו לך כמו שכתבת.
אם לא תשלים את המשימה, הגלגול הבא יהיה דומה לזה המסתיים בקרוב: שרירותי, עתיר בלבול ומבוכה.
או שאולי כך כתבתי אותו בגלגולי הקודם? קשה לי להאמין.
המחשבה על הגלגול הבא לא מקלה ולו במעט על הפרידה מהגלגול הזה. הפרידה משלומית.
למרות זאת אני כותב במקום להיות איתה. אני מסתגר מכולם עכשיו, ומספר לעצמי שזה בגלל שאין לי זמן לבזבז.
אבל זה גם בגלל החיץ שקם ביננו. ביני לבינכם – אנשי החיים.
החומה שנולדה ביני לבין אוהבי בימים האחרונים. החומה שקמה, למרות הכוונות הטובות, ואומרת: אתה כאן והם שם. לא ניתן לגשר על זה במילים טובות.
זה התחיל כמו וירוס צינון עונתי. הייתי קצת עייף, אבל המשכתי ללכת למעבדה הגיאולוגית.
אבל אז זה התדרדר, והמשיך להתדרדר, כל יום קצת, ואיש לא ידע לתת לכך פשר.
הייתי מאושפז כמה שבועות. הרופאים עשו הרבה ניסיונות כושלים. זה היה רע.
אלו היו ימים רעים.
שלומית בכתה מחוץ לחדר בבית החולים. תמיד מחוץ לחדר היא בכתה. כשניכנסה, ראיתי רק את העינים הדומעות. זוג גדל ויפה של עיניים אדומות. של עיניים אהובות.
ואז שלחו אותנו הביתה.
אף אחד לא הסכים לתת לי תקווה, וגם לא לשקע אותי בייאוש.
אני חושב שמבחינת הרופאים דיני כבר נגזר, אלא ששלומית לא יכולה לקבל זאת. היא רק אומרת שוב ושוב "אנחנו לא יודעים, אלי. אנחנו פשוט לא יודעים."
אני מקבל הרבה אהבה בימי האחרונים, אבל זה לא משכך את כאב הפרידה, אולי רק מעצים אותו.
אנחנו כבר גרים בעולמות שונים, אני והיא. אני ואהובתי. היחידה שאהבתי באמת, והנה, אפילו כל האהבה הזאת לא מספיקה אל מול החיץ שביננו.
אז אני כותב מהר. שוכב על המיטה, מגביה את ראשי עם כריות, ומקיא את המילים אל תוך הלפטופ.
על השידה יש אקמול, שלא עוזר לי, וכוס עם מים פושרים. יש בהם מינרלים וחיידקים. אם נחכה קצת, רק שני מיליון שנים, הם יתאבנו. הם יתחילו להיות מעניינים. עכשיו הם סתם מים.
שני מיליון שנים… נעצרתי על המחשבה הזו. אני אהיה פה מזוית אחרת לגמרי.
על השידה מונח עותק מרופט של "ההיסטוריה הסודית של המונגולים" שמלווה אותי מגיל עשרים.
כמה פעמים קראתי אותו? אני לא זוכר. זה גם לא משנה. מה שחשוב, שלומית תמיד הייתה אומרת, הוא למה אני צריך את כל האלימות הזאת של ג'ינגיס חאן, ואני רק הייתי מושך בכתפי.
היא הייתה מסתכלת עלי בחצי חיוך החמוד הזה שלה ולא אומרת כלום. אבל אני הכרתי את הביולוגית שהיא. וידעתי מה היא חושבת עלי. לא אמרתי לה את זה אף פעם.
אולי כבר אז היה חיץ בינינו. מכאיב לי לחשוב על זה עכשיו.
היא חשבה: יש בו, באיש העדין הזה, אלימות. באיש הרך הזה יש רצח. האבולוציה טבעה בו את האלימות הזכרית, לא ניתן אחרת. והיא, כלומר האלימות, מצאה משכן מחוץ לגופו. אל דפי הספר. אל המונגולים שדרסו את ערבות אסיה. ואז הוא יכול להירגע.
עכשיו אני מבין שהיא טועה. נמשכתי למונגולים כי ידעתי, במקום כלשהו, שהם הגלגול הבא שלי.
כל החיים אני קורא על המונגולים. אני חולם על חיים חופשיים, על סוס דוהר בערבות אסיה. והנה החזיונות שלי לפני מותי הם עליהם. בגלגול הבא, משאלתי תתגשם: אדהר עם ג'ינגיס חאן וצבאו האדיר תחת השמיים הפתוחים.
אל תופתעו, גלגול נשמות, יכול לשלוח אותך לכל נקודה בזמן.
לעתיד, אבל גם לעבר.
תמיד הרגשתי שהטבע שלי לא מתאים לחיים הסגורים בעיר הגדולה, מוקף בניינים ועצים שמסתירים את השמיים. המונגולים סגדו לשמי התכלת הנצחיים, ואני כמהתי אליהם כמותם.
אין לי זמן למחשבות האלו עכשיו. במקום לכתוב אני עושה לעצמי שבעה. אלו סוג הדברים שאומרים בשבעה. רומזים אותם. הם לא נאמרים בפה מלא.
מתוך העיסוק שלהם בכישלון של עצמם, הרופאים מסתירים ממני את מצבי האמיתי. אני מבין אותם, אבל הגיאולוג שבי כועס. אם יש מישהו שמבין בארעיות, זה אני. מי כמוני מעריך את משכו של הזמן. את היחס שבין תוחלת חיי לבין זו של הסלע. השכבה. זו לא דרך לקבור גיאולוג.
זו לא דרך לקבור גיאולוג! רציתי לצעוק.
בוודאי אחד שמאמין בגלגול נשמות.
או אולי זה אני. אולי הם כבר אמרו לי הכל על מצבי ולא רציתי להקשיב. מביט הצידה. כרגיל.
כמו שאני.
זו אינה ביקורת עצמית. בגלגול הזה התמזל מזלי לחיות חיים קלים, וכידוע, בלי דרמות גדולות, לא מפתחים עומק רגשי.
מהבחינה הנפשית אני יוצא מהגלגול הזה כפי שנכנסתי אליו.
או שאולי הגלגול הזה היה קל, כי כך כתבתי אותו בגלגולי הקודם? אין לי מושג.
עכשיו די עם זה. כבר אמרתי שאין לי זמן לכתוב דמויות כמו שצריך, אז גם בדמותי שלי, לא אעמיק.
….
אין לי כוח לכתוב יותר.
אני עייף נורא.
הרבה אנשים נכנסו ויצאו מחדרי היום.
אף אחד מהם לא היה רופא. אף אחד לא הציע תשובות או תקווה.
כשזה רק התחיל סיפרתי כאן על החיץ שקם ביני לבין אנשי החיים.
התיאור הזה לא מתאים יותר. המצב עכשיו דומה יותר ללטאה נדירה בתוך כלוב, מזכוכית עבה, שכולם רוצים להספיק לראות לפני שיסגרו את גן החיות.
המבט של שלומית שונה היום. אצור. העיניים שלה נכשלות בניסיונן להסתיר את שמתחולל בתוך נפשה.
אני חושב שהיא מבינה מה קורה. היא מאמינה שנותרו לי רק כמה שעות.
נדמה לי שהרכבת של האנשים שנכנסים ויוצאים מהחדר שלי, יש לה רק הסבר אחד.
הם באים להיפרד.
לחלקם יש סיבה אחרת.
אפלה יותר.
לא נעים להגיד את זה, אבל מה כבר יש לי להפסיד.
אני חושב הם באים מתוך סקרנות.
להיות באותו החדר עם אדם צלול ומתקשר שבעוד מספר שעות לא יהיה כאן יותר.
אני מבין אותם. זה באמת מסקרן. זו חוויה מיוחדת. זה ישאר איתם לכל החיים.
המבט שלי, הצליל של קולי. הריח שלי.
הצורה של עורי, שאינו מתאים עוד למידות גופי.
האם הגלגול הבא מפעפע כבר לתוך זה המסתיים בקרוב?
הגיעו אנשים מחטיבת הביניים שאני אפילו לא זוכר את שמם. היה מישהו מהטירונות ששנאתי. אנשים מהתואר הראשון, מהפוסט דוקטורט. עמית שדווקא אהבתי הגיע מקליפורניה. וודאי היו לו עוד סיבות להגיע לארץ, אז על הדרך הוא נפרד מחבר מפעם. יהיה לו סיפור לספר בפקולטה.
שוב אני מבזבז זמן שאין לי.
אני כותב כבר כמה ימים ועדיין לא סיימתי את סיפור חיי הבאים עם המונגולים.
אני חייב להזדרז. בלי תיאורים של קרני השמש החודרות בין העלים וכל החארטה הזה.
אני רוצה ששלומית תקרא את זה, אז שלחתי לה לינק, וליתר ביטחון הדפסתי את הסיפור שנכתב עד כה. קיפלתי אותו והנחתי על השידה שליד המיטה.
נקווה שהוא לא יעוף כשהחברה קדישה יפנו מכאן את הגופה.
ביקשתי משלומית לסגור את הדלת ולא להכניס עוד אבלים. שיקרתי שאני עייף מדי.
אני באמת עייף מדי, אבל לא מספיק עייף בשביל לתת לגלגול הבא לחמוק לי מבין האצבעות.
….
שלומית הניחה את דפי הסיפור שלי והתיישבה על מיטתי. היא קראה בו באדיקות דתית כמעט, בעוד אני הולך ונחלש. לבסוף סיימה את הקריאה בזמן.
היה לה חשוב שאדע שקראה אותו. שאדע שהבינה.
כבר לא יכולתי לדבר. רוב הזמן ישנתי, ובשאר הזמן ריחפתי, לבד, בין חיים למוות. הספר המרופט על המונגולים עדיין מונח לצד מיטתי.
היא אמרה בבכי, "עוד תגשים את חלומך, תדהר עם ג'ינגס חאן בערבות אסיה, אבל אני עדיין לא בשלה להיפרד. תן לי עוד כמה ימים. תלחם בשבילי".
גם אני לא הייתי מוכן להיפרד מאהובתי. על כל גלגולי הבאים אוותר בשביל עוד שעה אחת איתה. הפנתי אליה את מבטי בקושי. רציתי להבטיח לה שאלחם, אבל כבר לא יכולתי להחזיק את הכרתי מעל המים. התחלתי לשקוע. בשרי כבד על עצמותי.
שמעתי את המולת פרסות הסוסים שועטים בערבות הפתוחות. ראיתי את השמיים הפתוחים, במלוא יופיים.
אז ככה נראה הסוף.
שלומית חיבקה אותי והתייפחה. דמעה אחרונה נשרה על לחי.
ואז עולמי השחיר. נגמר.
….
גלגול החיים הבא שלי, כמונגולי, לא התנהל כפי שכתבתי לפני מותי.
לא נולדתי למשפחתו של ג'ינגס חאן. לא הכרתי אישית את הגיבורים של 'ההיסטוריה הסודית של המונגולים'. נולדתי למשפחה פשוטה של רועים שהתקיימה בקושי בערבות הגדולות.
במבט לאחור התברר שהאמונה שלנו לגבי כתיבת הגלגול הבא הייתה שטויות במיץ.
בכל זאת, חלומי לדהור עם כוחות החאן, בערבות אסיה, תחת שמי התכלת הנצחיים, נשאר בי, ועמד להתגשם.
אחרי מאמצים כבירים, התקבלתי לכוח סיור בשירות החאן הגדול. הייתי חייל פשוט, אבל בכל זאת עמדתי להגשים את חלומי.
נטינו את האוהלים על גדת ימת באיקל. היינו מאה לוחמים, מלווים במאתיים סוסים, ושקי צידה. סביבנו נפרשו הערבות הרחבות, ריקות מכל סימן חיים.
לא ידעתי עוד לאן ישלחו אותנו: המדבריות של סין הצפונית, או אולי המישורים הגדולים של מרכז אסיה. זה לא שינה מבחינתי.
סיכויי לחזור ממשלחת סיור שכזו הם לא גבוהים. לפעמים משלחות יצאו והערבה בלעה אותם, מבלי שאפילו סוס אחד ידהר בחזרה לבסיס האם. אבל לי זה לא הפריע. עמדתי להגשים את חלומי.
כולנו היינו רכובים. לכל אחד הייתה קשת קצרה על הגב, וחרב על הירך. המהירות הייתה היתרון שלנו. אם נפגוש כוח צבאי גדול נמטיר עליו חצים ונברח. אם הוא ירדוף אחרינו, נברח לקצה טווח החצים ונצלוף בו מרחוק. עוד לא פגשנו אויב שטווח החצים שלו משתווה לשלנו והמהירות של סוסיו גבוהה דיה כדי לתפוס אותנו.
מרחוק ראינו את המפקד שמינו למשימה מתקרב בדהרה.
השמועות דיברו על ג'בה או על מוקאלי. המפקדים הטובים ביותר בצבא החאן.
כל אחד הצטיין בדרכו. ג’בה נועז, מוכן להמר על חייו ועל חיי אנשיו. מוקאלי שקול, אטי, מסודר. ג'בה יצעיד אותנו עד קצה העולם או עד המוות בתוך שבועות ספורים. מוקאלי ימפה את השטח באופן שיטתי. הרווקים הצעירים רצו את ג'בה, המבוגרים, בעלי המשפחות, את מוקאלי.
כשג'בה ירד מסוסו לידנו, קראנו בקול, הרמנו את הקשתות ואת דגל הדרקון יורק האש, כנגד שמיי התכלת הנצחיים.
ג'בה סקר אותנו מבלי למצמץ.
"עולים צפונה," הוא צעק.
יישרנו את הגב, מילאנו את הריאות באוויר הקר, ויצאנו אחריו.
התרחקנו מהימה. נפרדנו ממנה בשקט שהפך לשירה רמה, מלווה ברעש הפרסות.
ג’בה נתן פקודותיו בשירה, על משקל שירי העם. הוא היה מהבודדים שידעו להפיק מגרונם שני צלילים בעת ובעונה אחת.
הכוח היה מחולק לעשר מחלקות של עשרה רוכבים. ג'בה רכב במרכז, ארבע מחלקות רכבו מכל אחד מצידיו, ועוד מחלקה אחת מקדימה ואחת מאחור.
המבנה הזה אפשר תנועה מהירה והתאים לערבות של אדמות הבית שלנו. אבל בדרך צפונה היער התעצם וסגר עלינו. נאלצנו לרכב בטור ארוך באופן שלא היינו מורגלים בו וסיכן את הכוח. לפעמים פילסנו את דרכינו בין העצים עם החרבות והגרזנים.
הרגשתי מועקה כשצל היער סגר עלינו, ולא ראיתי את השמיים.
אכלנו דגים מהנהר ופירות מהיער. הסוסים אכלו עשב. את השאר בזזנו.
בחרנו לרכב לאורך הנהר, כי אם יש בני אדם באזורים האלה, בוודאי הם יושבים ליד מים.
רק נהר אחד יוצא מהימה וזורם צפונה. הזרימה צפונה שיחקה לטובתנו: אם ניתקל באויב עם סירות, נברח דרומה. נגד הזרם לא יצליחו להשיג אותנו.
אחרי שבוע של מסע פגשנו את הכפר הראשון ובזזנו אותו עד תום. לפני הכפר כבר פגשנו בשדות ובבעלי החיים של התושבים וגירשנו אותם לכיוון הכפר. המהומה שיצר עדר הבהמות עזרה לנו לנטרל את הגברים שהעזו להתנגד.
לא דיברנו על מוות. סלדנו ממנו. שנאנו את פני הגוססים. הרגנו מרחוק, בלב שקט. שלחנו צעיר לאסוף את החצים מהגופות. אחרי כל ביזה רמסנו את השדות. השמדנו את תעלות ההשקיה. החזרנו את האדמה למצבה הטבעי. למרעה.
על אנשי הצפון שמענו אגדות: שיש להם גוף של סוס ורגליים המסתיימות בפרסות.
אבל לא ראינו דבר כזה. הם היו דומים לנו. רק רזים יותר. שקטים. בלי היהירות שלנו. בלי המבט שסיגלנו לעצמנו מגובה אוכפינו, מאז שהחאן הגדול איחד אותנו לכוח שיכבוש את העולם שמתחת לשמי התכלת הניצחיים.
לא השארנו אדם חי בכפרים לפני שעזבנו אותם. לא יכולנו להרשות לעצמנו שהם ישלחו שליחים ויגייסו צבא שיאגף אותנו מדרום. הדרכים דרומה היו חייבות להישאר פתוחות בכל מחיר.
ככל שהתקדם מסענו, היער התעצם, והערבות נעלמו. לפעמים רכבנו ימים שלמים מבלי לראות את שמי התכלת. לא על המסע הזה חלמתי. קיוותי שהיער יעלם סוף סוף, אבל ככל שהמשכנו במסע צפונה הוא הלך והתעצם, ואנחנו נכנענו לו. התקדמנו בשורה ארוכה ואיטית לאורך הדופן הצרה שנותרה בינו לבין הנהר.
כך המשכנו עוד ימים רבים, לאט, בחושך. הייאוש השתלט עלי. לא על זה חלמתי.
המסע ביער היה קשה מכל מה שהכרתי. עצים עצומים הסתירו את השמש, המעברים היו צרים, והגוף שלי נשרט ונחבל מהענפים והקוצים.
אחרי שבוע שמענו צעקות מאחור. שליח דהר קדימה לעבר ג'בה. זמן קצר לאחר מכן עברה הפקודה: אויבים בעקבותינו, רוכבים קדימה במהירות.
התחלנו לברוח צפונה, בחיפוש אחר נקודת מארב עם אפשרות מילוט. עקבנו אחרי ערוץ נחל צר שניתן היה לרכב בו, אך היער הפך צפוף יותר ויותר. לא נמצאו גבעות או נקיקים להסתרה. תוואי הקרקע היה לרעתנו. חיילי האויב, כך הבנתי, הובילו אותנו בכוונה לתוך מלכודת סבוכה.
קאג'י נהרג ראשון מחץ לגבו בעודו מנסה לפלס דרך בענפים עם חרבו.
אני שמרתי את חרבי בנדנה, ונתתי לסוסי להוביל אותי.
המאסף החל להתפורר. הלוחמים ניסו לפרוץ נתיבים ולהמלט. מי שהצליח, שרד. מי שנתקע, נהרג. המפקדים צעקו לנו להסתובב ולהילחם פנים אל פנים, אך זו לא הייתה דרכינו. תיעבנו את מראה פניו של האויב מתעוותים מכאב.
המפקד שלי הניף את חרבו עליי כשסירבתי לפקודה, אך חץ פגע בכתפו, והחרב נפלה ונעלמה בסבך.
המשכתי לברוח. ראיתי לוחמים נופלים, שמעתי תפילות, קללות ויללות. שמעתי את חבריי קוראים בשמות הרוחות השומרות שלהם.
חצי האויב לא נגעו בי, אבל נפשי כבר החלה מתכוננת.
איתרתי את קאסאר, הלוחם החזק ביותר, רכוב על סוסו הגדול. הצמדתי את סוסי לשלו, נהנה מהשביל שפרץ בחרבו הגדולה. אך לפתע נעלם. ברגע אחד היה שם, וברגע הבא נבלע ביער.
המשכתי עוד מעט, ואז קרס סוסי תחתי. עפתי ונחתתי בגבי על משטח קרח. איבדתי את ההכרה לרגע, וכשפקחתי את עיניי ראיתי את ראש סוסו של קאסאר מבצבץ מתוך הקרח. לצדו חרב ואשפת חצים. ניסיתי לקום אך הקרח נשבר תחתי.
צללתי לתוך המים הקפואים. הקור הימם את גופי שהיה עדיין חם ממאמצי הבריחה. ניסיתי למצוא את המושכות של סוסי כדי להיאחז בהם, אבל הסוס היה קבור בקרח וידי לא מצאו נקודת אחיזה. הגוף שלי החל לשקוע והקרח התפורר והתפרק. ניסיתי לאחוז בו בכפות ידי אבל כל ניסיון כזה רק פירק עוד גושי קרח לאבקה. הורדתי בקושי את התיק מגבי, וניסיתי להתיר את חגורת החרב ממותני. רק ראשי היה מעל המים.
גופי כבד, מושך אותי למטה.
ברגע האחרון, לפני שקיעתי, הבטתי למעלה, וראיתי את השמיים הפתוחים במלוא יופיים בפעם האחרונה.