במקום שמעל זמן ומרחב ומעבר לתודעתם של בני האדם, עלה הבוקר על אי-כוכב של מרחבי אור ושקט עמוק, כמו נשימה בין פעימות הלב. האור גישש את דרכו בעדינות לעברו של בית קטן אך גבוה, עשוי אבן-ענן, ביתו של אייוויש.
ייתכן ובני האנוש יכנוהו מלאך, שדון או רוח, כפי שהם נוהגים לעשות לגבי יצורים אחרים שאינם יודעים ומכירים אותם באמת. בכל אופן ודאי שאת אייוויש עצמו לא העסיקה שאלת מהותו שלו, הוא היה עסוק בדברים חשובים יותר.
גופו רך וגבנוני אך עדיין גמיש ונמרץ, שערו הלבן והקליל כצמר גפן גולש לו עד מותניו, זקנו רך כקורי עכביש, ועיניו-עיניים שראו הרבה יותר ממה שהלב מסוגל לשאת. הוא נראה כמי שידע גם סבל ועצב, אך חיוך עדין תמיד היה על פניו ובליבו בער זיק ילדותי שאף פעם לא כבה.
בעוד אייוויש ניגש להכין לעצמו תה קינמון ועלי חלום נדירים עם פרוסה של עוגת פרחים, נמלא עולמו קולות כבכל יום. רחש קל ועדין של רבבות ומיליוני כנפי פרפרים, וקולות דקיקים ושקופים של צחוק, יפחות בכי, מלמולי תקווה, ולחישות תפילה.
כבכל בוקר יצא אל המרפסת הפונה אל מרחבי הנצח, נתן שלום בהנהון ראש לשלושת השמשות המקיפות אותו, לקשת שהאירה בשמים ולגירית ולקיפוד שהסתובבו בחצר. אחרי שכולם השיבו לו שלום, התיישב לשתות ולצפות בהמון הפרפרים, לבחון ולהרגיש כמה שיותר מהם, ביודעו שבסוף יצטרך לבחור בכמה אלפים בלבד.
כל פרפר נשא עמו משאלה של אדם אחד. ובכל יום עלו פרפרים להמוניהם לאחר שנוצרו ממשאלותיהם של השוכנים בעולם בני האנוש. אייוויש ישב וצפה במשך שעה ויותר בפרפרים מכל סוג, גודל, צבע וצורה. גם אלו הגיעו לפה אחרי סינון כלשהו. כל הפרפרים השבורים, המעוותים, וקצוצי הכנפיים כלל לא הצליחו לחצות את שביל הרצון החוצץ בין העולמות. כיון שאלו לא באמת היו משאלות, הלא הן שאלות בתחפושת בקשה, אלא יש שמלבם היו יוצאות מדרשות-דרישה המתחפשת למשאלה, ובאלה, לא היה חפץ. רק אלו שנבעו מרגש אמיתי ומלא הגיעו לעולמו. ואלו התחלקו למיניהם כמספר הרגשות המתרוצץ בליבותיהם הנפתלים והמסקרנים של האנשים. היו גדולים וקטנים, כבדים וקלים, דקיקים כרגש מודחק ופראיים כתשוקה מתפרצת. יש שהיו כחולים כגעגוע, צהובים כמו תקוה, אדומים כתשוקה וירוקים כמו כיסופים. את כולם היה סוקר, בכולם היה מתבונן לפני שיחליט את אלו מהם יגשים. והיו כאלה לבנים כאמונה וכתפילה, את אלה היה שומר בארון מיוחד ופונה אליהן בתשומת לב בזמן שהקצה עבורן בסוף היום. אף שם מיוחד נתן להן- משאלוהות.
משימה כבדה, רצינית ומלאת אחריות היא הבחירה, ולאחר סקירת הבוקר המלאה ניגש אייוויש למלאכה בכל כובד הראש הראוי לכך. צריך להציב סדר עדיפויות על פי סוג הרגש ממנו נבעה המשאלה ועוצמתו, כמה זמן כבר מקונן הרצון, כמה התבשל בלב וכמה נשקל במח, גילו ומצבו של המבקש, ועוד כמה וכמה מדדים שאת כולם ידע אייוויש לקרןא בגודלו ובצבעו של הפרפר, במשקלו, בצורת כנפיו, ובנימים השזורים בו- בעוביים ובדוגמאותיהם, ובעוד אלו סימנים הידועים רק לו. ולבסוף, הרי היתה זו זכותו, נכנסה גם העדפה מסויימת של אלו שנגעו במיוחד באייוויש. גם אם עטה מראה רטנוני שנוצר מדורות פרפרים שנשאו אליו סבל וכאב, הרי היה לבו רגיש ועדין, ומלא חמלה ואהבה…
אייוויש כבר היה מסדר בראשו את הפרפרים לקטגוריות- דחוף, כדאי בהקדם, מחכים בתור, ואולי בהזדמנות, ואז ניגש למלאכה עצמה.
הנה כבר בחר לו פרפר ראשון לבוקר זה.
היה זה פרפר חום- עפר עם כתמי ירוק כהה, כנפיו בצורת עלי גפן, וריח של אדמה לחה נודף ממנו. אייוויש החזיק בו, לחש לו, ושאב ממנו זכרונו ומשאלתו. ילד קטן בכפר נידח באפריקה, מוטל בבקתה על מצע קש ועיניו עצומות. סביבו שדות סדוקים, אמו שותקת כבר ימים. הילד לוחש בקשה קטנה. אייוויש הרים את ראשו עם דמעה קטנה אך בהחלטיות- "לא עושר, לא תהילה. רק חיים… בבקשה!"
מספר שעות לאחר מכן, ילד קטן קם באפריקה בהרגשה טובה יותר והצטרף לאמו בעבודתה בחצר.
הפרפר השני היה קצת כבד בתנועתו, בצבע חום- אפרפר, ומין אבק כסוף עיטר את קצה כנפיו. אלמנה משכונה רגילה, בעיירה רגילה, בבית די נחמד… וריק. שכן נחמד היה עורך עבורה את הקניות. היו לה בן ובת שגרו במקום מרוחק כך שביקור- שנים בשנה מילא לדעתם את חובת ביקור הורים. למועדון המיועד לאנשים בגילה היתה מגיעה רק פעם בשבועיים כיון שכלל שני קווי אוטובוס שייגעו אותה יותר מהדרוש בשביל חברה שלא התלהבה ממנה יותר מדי, ובשאר הזמן- שקט. היא, הכורסה, כמה תמונות וספרים ומספר משימות שלא מילאו באמת את יומה.
הבקשה רעדה בפרפר. "מישהו. לדבר, לראות, להיות. שיהיה עוד מישהו". לבו של אייוויש נצבט. למלאכה זו ניגש ברצינות יתירה כפי שניגש לכל מלאכה שהיתה נוגעת בהשלכותיה ובהשפעתה לאנשים נוספים.
למחרת, שני דברים מאוד משמחים קרו. רנטי, השכן שהיה מביא לה את הקניות פעמיים בשבוע, עשה משהו שלא עשה אף פעם לפני כן. למען האמת, הוא מדי פעם חשב.. אולי.. אבל בסוף תמיד ה'לא נעים' וה'אולי' האחר ניצח, ואחרי שפרק את הקניות והכניס למקרר מה שצריך היה מתקפל במילות פרידה. הפעם, לאחר שסגר את המקרר, הביט שוב בעיניה של הגברת הזקנה, והחלטה גמלה בלבו. הוא עצר לפני הדלת ואמר "ראיתי שהנרקיסים שוב פרחו אצלך". במשך כמה שניות גברת סטורני האלמנה התבוננה בו בהפתעה קלה. מעולם לא פנה אליה מעבר לכמה הוראות או שאלות טכניות ו'יום נעים גברתי', אך לאחר רגע התאוששה וענתה "כן, הם כל שנה מחדש משמחים אותי, יש להם ריח נפלא". רנטי התעניין ושאל גם על יתר הפרחים ודרך גידולם, ומכאן התגלגלו לדבר קצת על הילדים שלו, על המשפחה שלה, על פשטידות אהובות, ספרים שקראו, וגם על מזג אוויר. רנטי התחיל בעמידה בפתח וסיים בכורסה ליד האלמנה. אחרי שעה ורבע נפרדו בידידות ורנטי ידע שזו לא תהיה הפעם האחרונה.
הדבר השני שקרה הוא שג'אמס התקשר. הנכד בן השתים-עשרה. מעצמו. לא 'שלום, מה שלומך?' או 'יום הולדת שמח סבתא' שההורים שהעבירו לו את הטלפון הורו לו לומר, אלא הוא בעצמו התקשר. שאלה שרצה לשאול בעקבות שיעורי בית שקיבל, ומשם גם ל"מה, באמת פגשת את הנשיא?" ושאלות יותר מתעניינות, וכך עוד יותר מעשרים דקות עברו בנעימים. והוא נפרד ב"להתראות, ביום חמישי אתקשר שוב".
בערב אייוויש אסף בברכה 'תודה' שהפנתה גברת סטורני כלפי מעלה.
אייוויש המשיך למיין ולבחור פרפרים. כבר ידע במבט של הרף עין לזהות ולהבין טיבו של כל פרפר משאלות. היו פרפרי הבוקר המאוחרים, בהירים וקלילים, בצבעים עליזים. היו אלה משאלותיהם של ילדים קטנים, או של אלו שמזלם האיר להם פנים, ותקוותיהם היו גדולות ובטוחות בעצמן. היו פרפרים של צהרים, צהובים ומרפרפים בכבדות, בקשות פשוטות ושטוחות. צל, מים, חברה, יחס, רכב, יופי, כסף.. אלו התנהלו לאיטם בקבוצות גדולות, לרוב לא היו שם הפתעות. הפרפרים של ערב היו אלה הרכים והמלהיבים, נעים בין צבעי פסטל לצבעים העזים של האש, הלבה והתשוקה. משאלות של אוהבים, של צעירים שאפתנים, של אמהות לתינוקות, ושל אנשים מול שקיעה. איזו משאלה יכולה לצאת לא יפה אל מול שקיעה? פרפרים של לילה היו כבר ענין אחר, בדרך כלל צבעם היה אחיד ואטום. ארגמן, ירוק כהה או אפור. משאלות של שיכורים ומאחרים בנשף, של עייפות ושל שבורי לב. ולבסוף, כיון שהם אלו שהיו צובטים את לבו של אייוויש בצער, היו פרפרי הלפנות בוקר, כהים וכבדים אך מנוקדים בנקודות בהירות, תוצרים של לילות ללא שינה, של לבבות שבורים, של גופים כואבים, חלומות ותקוות של הכמעט מיואשים. עקרות המתחננות לבן, משאלות על הילדים החיים, להתחנן על הבעל שיגיע, או לבכות על זה שלצערה נישאה לו, משאלות של חסרי בית בקרנות רחוב, של המנקות, הפועלים ושאר האנשים השקופים. צרות של משפחה, עבודה, חברים וכל מיני ייסורים. כל מה שידע אייוויש על עולמם של בני האנוש, הוא למד מהפרפרים. מעולם לא רצה לרדת להיות שם באותו העולם.
וישנם פרפרים שהיה ניגש אליהם בזהירות מיוחדת. פרפרים שחורים. אלו הכילו בעיקר משאלות נקמה או תאווה, כעס או גאווה פורצת ודורסת כל הנקרה בדרכה. ולא פחות ממשאלות "הלוואי שההוא ימות" אליהן לרוב כלל לא היה מתייחס, היו משאלות "הלוואי ואני אמות". את אלה האחרונים היה בוחן ובורר כדי לחלץ את המשאלה האמיתית שהסתתרה בנבכי לבו של השואל, ונרמזה לו בנימים העדינים שבקצה כנפי הפרפר. לעיתים הסתתרה שם משאלת "הלוואי והייתי יודע כיצד לצאת מחובות כאלה", לעיתים "הלוואי והייתי יכול להחזיר את הזמן אחורה, הלוואי וכל זה לא היה קורה", ולעיתים, "הלוואי והייתי מוצא משמעות לחיים האלה", במקרה האחרון יש והיו הפרפרים מעורבים בגווני לבן בדומה לפרפרי המשאלוהות. וגם בדבר זה היו שווים, שאף בפרפרים הלבנים היה צריך לקרוא בין הנימים את המשאלה המסתתרת. אייוויש היה יכול להוכיח, להראות ולהכיר להם את האל, הוא קיבל יד חופשית בעניין זה. אבל במשך הזמן הוא נוכח ש"אני רוצה לראות את אלוהים" מסתיר פעמים רבות "קשה לי לקבל החלטות", "הלוואי שהייתי מבין את דרכי האל" עומד מאחורי "הייתי שמח להצליח יותר", ובפעם האחרונה שהפגיש בין בחור ובחורה ששניהם ביקשו לפגוש את אלוהים, הם התאהבו, התחתנו, ושכחו מבקשתם הקודמת.
הפרפרים שהוגשמו היו נעלמים, או ממשיכים לעולם אחר. בכל אופן, אייוויש לא ראה אותם יותר. ואלו שלא התפנה אליהם, היו עולים ומרפרפים על גגו ועל חלונותיו, ולאחר זמן היו מבינים דבר מה ככל הנראה, כיון שהיו פונים לרפרף ביער הסמוך או על גבעת הלילך. פעם בחודש היה אייוויש יוצא לסיור בעולמו, ומדי פעם מגשים איזה פרפר נשכח ומרוחק.
בסופו של יום, היה נוהג אייוויש לשבת על כסא הנדנדה במרפסת. במרחק רעו חדי הקרן בדשא הגבוה, למטה הקניטו שתי פיות- יער את הגירית שלו, ושלושת השמשות השוקעות היו משרות אווירה רגועה ושקטה. אייוויש היה פולט אנחה של סיפוק על עוד יום מוצלח למדי, ופונה להביט בפרפרים שהכי אהב. אלו הוורדרדים והעדינים, ובהם פסים תכולים, צהובים ואדומים, וכנפיהם מזכירים קצת צורת לב. פרפרים אלו לעיתים היו קשים יותר ולעתים קלים יותר להגשמה, אך הם תמיד היו חביבים עליו כיון שתמיד השתוקק ליום שגם משאלתו שלו תסתכם בכך.. "הלוואי.. בבקשה, שהכל רק יימשך כך".
כשאייוויש עולה למיטתו בסוף היום, הוא משחרר את הגחליליות ממנורות הפלא, מזהיר את ארבעת הגמדונים למטה שלא ירעישו בשעות מאוחרות מדי, ונשכב על מצעו הרך. לפני שהוא עוצם את עיניו פורח ממיטתו פרפר גדול תכול- טורקיז ומנומר ורוד, "הלוואי שמחר יהיו שם קצת יותר נחמדים".