אולי ישבה ובהתה בחשכה שמולה. זו הייתה שעת לילה, והיא הייתה מאוד, מאוד, מאוד עייפה. אם זה היה תלוי בה, היא לא הייתה מתעוררת עכשיו, אבל בלתי אפשרי לישון ליד החבר שלה- החבר שלה- ולכן היא יושבת כאן, עיניים טרוטות, שיער סתור, בלי חזייה. באמצע היער, על האדמה, ממימינה- האוהל, ובתוכו זה-שאין-לומר-את-שמו. ממולה- היער החשוך, מואר רק בכמה גחליליות בודדות. אולי נאנחה ונשכבה אחורה, מביטה אל הכוכבים.
איכשהו היא תמיד חוזרת לכאן. כל החטיבה, כל השנים בתיכון, כל השירות בצבא. בכל פעם שנשבר לה הלב, בסופו של דבר היא הייתה מוצאת את עצמה מביטה בכוכבים ומנסה להבין. למה. למה גם הפעם אמרו לה לא. למה היא לא מסוגלת להיות נאהבת. למה היא עשתה את זה לעצמה שוב. למה, בסופו של דבר, רק הכוכבים מארחים לה חברה.
אולי לא מביטה במרירות באוהל; הצוואר שלה כואב מדי. אבל היא כל-כולה מרירות. היא באמת חשבה שהפעם זה יצליח. היא כבר לא בתיכון, היא אדם בוגר והיא החזיקה אצבעות שככה גם האדם הבא שהיא תצא איתו. כי אצל אולי אין שאלה: מאז הגן, מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא מאוהבת. בכל שנה מישהו אחר. היא זוכרת, בנוסטלגיה מוטעית, איך היא הייתה שואפת עמוק את רוחות הקיץ והן היו מזכירות לה בדידות. כי כמה שההתאהבות הייתה נפלאה- זה אף פעם לא שרד. תמיד היא נשארה לבד. תמיד היא נשארת לבד.
אולי שוקלת להיכנס לאוהל חרש ולחנוק אותו עם כרית. או עם חתיכת חבל. לקחת את שאריות המדורה ולהבעיר את האוהל. להוציא את הסכין מהצידנית ולחתוך לו את הצוואר- אבל הסדינים יתמלאו בדם, חבל.
אפילו לפסיכולוגית שלה (לשעבר) אולי לא סיפרה על הפנטזיות האלה. זה לא רלוונטי, היא לעולם לא באמת תעשה דברים כאלה, זו פשוט הדרך שבה הכעס שלה יוצא. אולי שמה לב שעל פי רוב, כשמנסים להסביר משהו ואומרים את המילה 'פשוט', הדבר אותו מנסים להסביר מאוד מורכב. החיים, היא חושבת כשהיא מביטה בכוכבים. מערכות יחסים. אהבה. החיים.
היא מתחילה לבכות. אולי יכולה לבכות מאוד מאוד בשקט, אחרי שנים שהיא חלקה חדר עם אחותה. הבכי האמיתי שלה קולני מאין כמותו, ועכשיו, בחושך, באמצע היער, היא מרשה לעצמה לבכות אותו. אולי, חלק פתטי ונאיבי בה חושב, אולי הוא יישמע אותה, ויתעורר, ויבוא וינחם אותה. אולי הוא סוף סוף ישים לב לכמה שהיא אומללה ושם, מתוך הבכי, היא סוף סוף תוכל לדבר איתו ואולי לפתור את זה.
אבל היא יודעת שהיא משלה את עצמה. קשה מאוד להעיר אותו, הוא לא מתמודד טוב עם בכי, הוא חצי חירש, וגם אם הוא היה מתעורר ושומע הוא ככל הנראה לא היה בא לנחם אותה. אולי כי לא היה יודע איך. אולי כי לא היה רוצה.
טיפשה, היא חושבת ובוכה יותר חזק. כאילו שלגרור אותו לאמצע היער יעזור לפתור את הבעיות הבסיסיות של הזוגיות שלכם. כמה שהיא רצתה שהוא יאהב אותה. כמה שהיא רוצה אהבה, בכל דרך וכל צורה אפשרית. בדיעבד, היא לא דיברה על זה מספיק עם הפסיכולוגית שלה, ועכשיו כבר מאוחר מדי. כשאולי וההוא-ששוכב-עכשיו-בין-הסדינים-שלה התחילו לצאת, אולי הייתה כל כך מאושרת, והפסיקה את הטיפול. היא מחייכת במרירות (אחד מסוגי החיוכים החביבים עליה). איזו נאיבית היא הייתה. חשבה שכל הבעיות שלה יפתרו.
והעניין הוא שהיא עדיין רוצה שהוא יאהב אותה- כל כך, כל כך רוצה. גם כשהוא קריר ומרוחק ולא רוצה לנשק אותה. זה נס שהיא בכלל הצליחה לגרור אותו לכאן, מפתיע שהוא רצה. עצוב כמה מעט היא מצפה ממנו.
אולי מנסה להרגיע את עצמה, לנשום עמוק את היער. כמה שהיא התגעגע לטבע. בנערותה היא הייתה מטיילת כל הזמן, והשירות הצבאי אילץ אותה להפסיק בשנים האחרונות. אבל עכשיו דבר חוץ מהעייפות שלה לא עוצר אותה מלטייל. ואולי עדיין צעירה, עדיין לא נכנעה לעייפות שעוטפת את רוב המבוגרים ומונעת מהם לצאת מהבית. והיא גם לא תהיה כזאת. היא נשבעה לעצמה. היא לא תיתן לעצמה להישחק, למרות שהיא כל כך מועדת לשחיקה. החיים שלה שוחקים, נכון, אבל גם כל כך כל כך נפלאים…
חיוך אמיתי עולה על פניה תוך כדי הבכי. החיים שלה. היא באמת אוהבת אותם. ורק הוא- החצ'קון בקצה האף, האבן בסנדל- מונע ממנה להיות מאושרת. יש בה חלק שמפחד שאחרי שהיא תיפרד ממנו היא תגלה שגם זה שקר, וכשאין לה במי לתלות את המלנכוליות שלה היא פשוט יוצאת כלפי עצמה.
אבל היא לא עומדת להיפרד ממנו. אולי הוא יפרד ממנה, אם יהיה לו את הכוח. היא לא רוצה להיפרד ממנו. לא יכולה. גם אם כואב לה, היא יכולה לחיות על קמצוצי האהבה שהוא נותן לה, על חצאי המשפטים ושמיניות החיוכים. היא יכולה. זה עדיף מלהיות רווקה. זה עדיף מלהיות לבד.
הבכי שלה שוב מתחזק, והיא חופנת אדמה בכף ידה. היא פשוט רוצה להיות אהובה. לקום בבוקר ושמישהו ינשק אותה. לחזור הביתה לארוחת ערב. זה באמת כל כך הרבה לבקש?
היא מכירה את התחושה הזאת מאז שהיא נערה. היא קיוותה שעם הטיפול, ועם ההתבגרות והאהבה העצמית התחושה הזאת תשכח. אבל היא לא שכחה, היא רק מתחזקת מיום ליום. היא באמת חשבה שזה יצליח איתו, עם האידיוט הזה. אבל הוא לא רוצה, או לא יכול, לאהוב אותה כמו שהיא רוצה. היא מפחדת לשאול. מפחדת שגם זה, פירורי האהבה האלה יעלמו לה מהחיים, והיא תשאר באמת לבד.
אולי הביטה בכוכבים ונזכרה בכל השברונות לב הקודמים שלה. כל החיפושים אחר אהבה. הדבר הנשגב שהיא לא מצליחה לתחזק, לא מצליחה להשיג, לא מצליחה להרגיש. תמיד, היא חושבת, תמיד אלו יהיו רק אני והכוכבים.
המחשבה הזאת מכווצ'צ'ת לה את הלב כמו שהוא, יימח שמו, מכווצ'ץ' פחיות. הלוואי שהוא היה אוהב אותה. אפילו לא הוא, כבר לא אכפת לה. הלוואי שהיא פשוט הייתה אהובה.
הבכי נגמר. יש לה עדיין משקעים בחזה, כמו החלק המגעיל שנשאר בתחתית הספל, אבל היא לא תצליח לבכות אותו הלילה. היא כנראה לא תצליח לבכות אותו מעולם.
אולי חושבת שהלוואי שהיא יכלה לבכות אותו החוצה ממחזור הדם שלה.
ואז היא חושבת על להשתין. אולי קמה, מנערת אדמה ממכנסי הפיג'מה שלה, ונכנסת ליער.
אולי השתופפה מאחורי אחד העצים והפשילה את מכנסיה, מוודאת שהשתן לא יזרום אליהם. אם הוא היה מתעורר הוא היה יכול לראות אותה, ככה, חשופה; היא לעגה לעצמה. הוא יודע, טוב מאוד, טוב מדי, שהוא יכול לראות אותה ככה כל ערב. והעובדה שהוא לא בוחר בכך היא הדבר שמוחץ לה את הלב וגורר אותה לתהומות הייאוש.
היא סיימה את צרכיה ונעמדה, משפשפת את העיניים. היא הייתה עייפה; לפחות, העיניים שלה היו- המוח שלה היה צלול מכאב. היא הביטה סביבה על היער האפל, המטושטש, השומם מלבד כמה גחליליות בודדות. לרגע היא חשבה שהיא ראתה מישהו והלב שלה קפץ, אבל זה היה רק גזע משונה של עץ. היא הסתובבה והתחילה ללכת בלאות חזרה לאוהל. היא לא רצתה לשכב לצידו, לייחל שייגע בה ולא להצליח להרדם; היא רק רצתה-
ראשה של אולי סב במהירות לאחור, ולפני שהעיניים שלה הבינו מה היא רואה הפה שלה כבר צרח.
"אני מצטער," אמרה הדמות שיצאה מבין הצללים, מוארת בקושי על ידי אור הירח המלא והגחליליות. "לא התכוונתי להבהיל אותך." אולי נסוגה אחורה. "מי אתה?" היא שאלה בקור רוח שלא תאם את פעימות ליבה. השיניים שלו הבזיקו כשהוא חייך. "שמי פייר," הוא אמר וקד. ידו החיוורת הושטה לעברה, הצעה דוממת. "ומה שמה של הגברת?" אולי חייכה בעל כורחה; מצא חן בעיניה שהוא קרא לה הגברת. אולי הושיטה את ידה ואמרה: "אולי."
פייר נשק לידה, שפתיו חמות ומרפרפות על עורה. מוחה היה שקט להפליא, והיא לא חשבה למשוך את ידה. "ומה אולי בעלת הידיים הרכות עושה בשעה כזאת ביער שלי?" הקול שלו היה נמוך ועשיר, כאילו חיוך נח לו על השפתיים. היא הרגישה אותו מהדהד בבטן שלה. "יצאתי לקמפינג," היא אמרה קצרות. היא לא יכלה לראות אותו היטב, וחלק בה השתוקק שיצעד אל מחוץ לצל העצים. עיניו רפרפו לרגע כאילו רצה לשאול שאלה והתחרט. פייר משך אותה לאט, לעברו, ושאל בשקט: "והאם אולי הענוגה נמצאת כאן לבדה?"
הלבנה יצאה מאחורי ענן ושטפה את פייר באורה, וכל המילים עופפו מפיה של אולי. לפעמים, כשנקרא לדרכנו גבר יפה באמת, אין שום דרך לתאר זאת מלבד שיתוק של המוח. פייר היה גבוה, בהיר, כמעט זורח. שערו ה-חום? הבלונדיני? היה מתולתל ומבולגן ומושלם בחוסר מאמץ, חיוכו נינוח וגבוה מעליה. הוא לבש תוגה או טוניקה, שנקשרה על כתפו השמאלית ונמשכה באלכסון עד מותנו, חושפת למחצה בטן כמעט שרירית. הוא היה יחף, וראשו נטה מעט וחיוכו התרחב כשראה איך היא מביטה בו.
"כן," אולי לחשה.
"אם כך, זהו יום המזל שלי," הוא אמר בנועם. "מי אתה?" היא שאלה שוב. ראשו של פייר התקרב אליה, והיא ניסתה להבין מה צבע עיניו. ידו הייתה על גבה התחתון, מקרבת אותה אליו. "אם את מתכוונת להתחרט על זה," הוא אמר ברכות, "כדאי שתגידי את זה עכשיו."
אולי הייתה רוצה לומר שהיא העיפה מבט אחרון באוהל. שלפחות הייתה לה נקיפת מצפון. אבל האמת היא שבאותו הרגע כל מה שהיא הרגישה היה את החור הפעור בבטן שלה, ואת הכמיהה, התאווה, ההשתוקקות הבלתי נגמרת. אולי הספיקה לראות חיוך זחוח אחרון על פניו המאירות של פייר לפני ששפתיו פגשו את שפתיה, ועיניה נעצמו, והמחשבות שלה השתתקו.
פייר נישק אותה בלהט, ואולי הבינה שהיא לא ידעה כמה זה חסר לה. רק לאחר זמן ממושך החלק האחרון שעוד פעל במוח שלה הצליח להתנתק לרגע מפייר כדי לשאול שוב: "מי אתה?"
החיוך של פייר נח על שפתיו, בטוח ושליו, ידיו מפתות אותה בעדינות. היא הייתה כה קרובה לשפתיו, ורצתה אותן כמו אוויר לנשימה, אבל הכריחה את עצמה להתרחק עוד סנטימטר. לפחות עד שתדע מי הוא. אם לאולי היה כוח על, זו הייתה היכולת שלה לכפות על עצמה לעשות דברים שלא רצתה.
"שמי פייר," הוא אמר שוב, כאילו זה מסביר משהו. ידיו הצמידו אותה אליו עוד קצת, מכין אותה לקראת הבאות. פיו התקרב לאוזנה ולחש: "אני איש גחלילית."
אולי מצמצה.
איש גחלילית. כמו איש זאב, כלומר, אתה יכול להפוך לגחלילית? איך זה עובד? היית אדם רגיל והפכת לאיש גחלילית או שנולדת ככה? איך נוצרת? אתה מסתתר מבני אדם? למה התגלת לפניי? הבגדים שלך נשארים עלייך בין שינויי צורה? בתור גחלילית, אתה עדיין חושב כבן אדם? אתה מחליט מתי לשנות צורה? האם יש לך כוחות שנשארים מהגחלילית בזמן שאתה אדם? ואם כן, איזה חלק בך זוהר, התחת או ה-
זה מה שאולי, חובבת פנטסיה מושבעת, הייתה שואלת אותו אילו המחשבות שלה היו צלולות. אבל הן היו מטושטשות להפליא, מעייפות ואור ירח ונשיקות משכרות. לכן כל מה שהיא אמרה היה: "ואו."
ואז: "באמת?"
פייר לא מש מאוזנה. "כן, אולי בעלת השפתיים המתוקות. ואם תרצי, אני אראה לך את הבית שלי."
אולי נשענה על החזה שלו, מתמקמת כנגדו. "ומהו הבית שלך?"
צחוקו היה חרישי. "את לא תאמיני עד שתראי אותו."
תעוזה מילאה את ליבה. היא הרימה את מבטה אל עיניו, ואמרה: "אז תיקח אותי לשם."
לרגע אחד, קטן וכמעט לא קיים, הגבות של פייר התרוממו בהפתעה. ובאותה מהירות שההבעה עלתה כך היא נעלמה, והחיוך הזחוח, המנצח שב לפניו. פייר הרים אותה על שתי ידיו, והיא הרגישה בטוחה להפליא. אולי לא הייתה בחורה קלה, וליבה התמוגג מן הקלות שבה הוא צעד כשהיא בידיו.
הם נכנסו לעומק היער, החשיכה מעמיקה ככל שהם מתקדמים. אולי התנמנמה למרות התנודות של רגליו; וכשפקחה את עיניה, היו סביבם עשרות, מאות, אלפי גחליליות. עיניה של אולי נפערו בתדהמה. הגחליליות רפרפו סביבם, זוהרות באור יקרות, מובילות להם את הדרך. אולי לא יכלה להסיט את מבטה. הם הלכו על שביל ארוך וישר, מעליהם עצים מיתמרים וסביבם אלפי הגחליליות כמו נרות או אורות או כוכבים בשמי הלילה; ולרגע אולי לא הייתה בטוחה מי היא, טבעה ביופי המסחרר שהקיף אותה. לרגע היא הייתה בטוחה שהיא רואה שובל שמלה לבנה מתעופף אחריה, וטבעת זוהרת על אצבעה- ואז היא מצמצה והרגע נעלם. אך משהו מזוהר החיזיון נשאר בה, משהו מן הבוהק ההוא.
שביל הגחליליות הסתיים בקשת מרהיבה עשויה מענפי עץ חיים, ומעבר לה היה יער, מחולק על ידי שבילים נסתרים ומואר על ידי גחליליות מזדמנות. אולי ראתה דמויות מתנועעות בין בעצים, שמעה משק כנפיים ומוזיקה משונה ואפלה והריחה ריח עמוק ונפלא כשל יין. הם העמיקו עוד ועוד אל תוך היער, עד שפייר הניח אותה בעדינות בפינה שנראתה ככל האחרות: אפלה, רכה, פרוצה להחריד ואינטימית להפליא. מפלים של צמח מטפס הקיפו אותם, והאדמה הייתה מרוככת על ידי תלוליות טחב. הוא השאיר יד אחת על מותנה, והיא שאפה עמוק. "ברוכה הבאה לארץ הפיות," הוא אמר בקולו המתנגן והערב.
וכאילו מילותיו הבהירו דבר מה שחמק ממנה עד כה, הכל נעשה לפתע מעט בהיר יותר: הכנפיים על גבי הדמות שעברה על פניהם, הטחב הזוהר שהיה בכל מקום, הפרפרים הגדולים ממידתם והדמויות המשונות, חסרות המגדר או הלבוש שרקדו בין העצים. ראשה היה סחרחר עליה, מלא בהתפעמות ויראה וחוסר אמון. היא הושיטה יד לגעת בגזע של עץ קרוב, וקליפתו המחוספספת הבהירה לה שהכל אמיתי. עיניה נצצו, עד שהשפילה את מבטה ונזכרה מי היא.
"למה הבאת אותי לכאן?" היא תבעה לדעת, נסערת לפתע. "אני לא שייכת לכאן. המקום הזה כל כך נפלא, ואני…" אולי לא מצאה מילת תיאור מתאימה. "לא." פייר הביט בה לרגע, מבטו חומל ועדין, ואז משך אותה אליו במותניה וצחק צחוק גדול, פרוע. אולי חשבה שהוא יפר את השקט של המקום אבל הוא התאים במדויק, כאילו השקט רק היה מקום בשביל הצחוק שלו. הכל בו התאים במדויק: זוויות האור על פניו, עיניו הנוצצות, עורו הקורן ושערו הלוט באפלה. פייר נישק אותה עמוקות, ואמר ברכות: "אני לא רוצה לדעת מה יש שם, בעולם בני האנוש, שגרם לך לחשוב ככה." הוא הדגיש את המילה לך, ביותר כבוד ויראה משאולי שמעה אי פעם בחייה. ליבה כמעט עלה על גדותיו אבל ראשה לא השתכנע: "תסתכל עליי. אני כל כך… אנושית. אין בי שום דבר מן הקסם של המקום הזה." מבטו של פייר נעשה רעב. לא רעב כמו חיית פרא, רעב כמו אדם שצלחתו מלאה במטעמים, והוא יודע שבקרוב מאוד יטעם אותה, אך משהה את הרגע כדי שיהיה מתוק יותר. "עדיין אין בך את הקסם של המקום הזה." הוא אמר. הוא הביט לתוך עיניה, ומשהו בליבה של אולי נתמלא כמו הלבנה במלואה. פייר לחש:
"אולי, אני יכול להפשיט אותך?"
אם אולי הייתה יכולה לחשוב, היא בטח הייתה חושבת על המקור של המילה להפשיט במקרא. על כך שבפילוסופיה, להפשיט משמעותו להוריד מרעיון או עצם מסוים את כל התכונות הכלליות שלו כדי להגיע למהותו. היא הייתה חושבת על כך ומחייכת, כי אין דבר שאולי אוהבת יותר מבלשנות ומטאפורות. אבל על כל זה היא חשבה רק לאחר מכן, כי באותו הרגע, כל מה שהיה בדעתה היה המגע של פייר, והיותה עירומה בארץ הפיות.
לא רק העירום העסיק את דעתה; אלא תחושת הטחב תחת גופה, הריח הכבד באוויר, המוזיקה המפעימה. פייר שם לב לכך וחדל ממעשיו לרגע קט, נותן לה לנשום עמוק את היותה בארץ הפיות.
בממלכת הפיות, האור תמיד היה רך.
בלילה, הלבנה האירה ברכות את היער, מושלת על הכל ממעל, מסתירה יותר מכפי שהיא מגלה. בשעות הבוקר הקרירות, כאשר אולי ופייר הצטנפו תחת שמיכה עבה ועשירה, אולי הביטה בשמיים ונזכרה בכל אותם בקרים שהייתה כושלת הביתה אחרי ערב בילויים שהסתיים, שוב, בלילה לא מספק; נזכרה באור השמש שהכאיב לה בעיניים ובשמיים האפורים, המדכאים, הרק-כמעט-מוארים ששייכים הרבה יותר ללילה האפל מאשר לתקווה לבוקר חדש; ואילו בארץ הפיות האור היה חדש ובהיר ונוצץ כיהלום. את שעות הבוקר היא לא ראתה; היא התעוררה בשעות אחר הצהריים, עלוות העצים מעליה מגנה עליה מקרני השמש החמות. אולי תמיד הרגישה ששעות הצהריים הם הזמן המושלם לישון, ונדמה שכל ארץ הפיות הסכימה איתה: לאן שלא סובבה את ראשה היה שקט ודממה. "איפה כולם?" היא שאלה את פייר. באור אחר הצהריים הוא היה זהוב כולו: משיערו המתולתל שזהר באור השמש ועד עורו הזהוב ועיניו הבוהקות. הוא נשען על תלולית טחב, כל כולו אומר נינוחות. פייר, אולי הבינה, לבש את העירום שלו כמו חליפה מאוד-מאוד יקרה; לא כדבר שיש להתבייש בו, לא כאסופה של פגמים ומגרעות. זה גרם לה להרים את סנטרה ולהבליט את חזה- זה הרגיש כמו הצגה. במקום זאת, היא השתרעה לאחור לצידו, נותנת לשקט הנורא לשטוף אותה לתוכו, נותנת לזכרון עונג ידיו של פייר להשיל ממנה את כל ההגנות. פייר שיחק בתלתל אחד משערה- היא לא אספה אותו כשנרדמה, ועכשיו הוא היה סבך גדול כמו ענן סערה סביב ראשה. "ישנים," הוא אמר. "אנחנו הפיות יצורים של לילה." אולי שכבה במקביל אליו, אך לא נגעה בו. זה היה מבחן שהיא נהגה לעשות- היא יודעת שזה חרדתי, מניפולטיבי ולא בריא, אך מה לעשות לפעמים זו מי שהיא- לא להיות הראשונה להתקרב, לתת לו לעשות את הצעד.
אולי הביטה בעיניו של פייר, שבהקו בזוהר לא אנושי. פניו לא הביעו דבר, לרגע.
ואז הוא התקרב אליה. הוא התקרב אליה.
הוא.
התקרב.
אליה.
אולי נשמה עמוק. היא לעולם לא תשבע מן התחושה הזאת.
ברגע שהשמש נגעה בקו האופק, כל היער החל להתעורר: רחשים לא מזוהים נשמעו, קולות בשפות זרות ומוזרות נקראו סביבם. אולי הרגישה בטוחה להפליא בין זרועותיו של פייר, ולא זעה אפילו קמעה כשהצעדים כבדים כשל ענקים חלפו על פני המסתור שלהם.
הם התעוררו לאט, ופייר לבש שוב את בגדיו, ואולי הצטערה על כך. היא הביטה בערימה שהייתה בגדיה הקודמים, ולא רצתה לגעת בהם ולו בזרת. "אין לי מה ללבוש," אולי אמרה לו, מפנה אליו את עיניה הגדולות. חיוך משועשע נח על פניו. היא נישקה אותו כל הלילה, ובכל זאת רצתה להמשיך. "את יכולה ללכת ככה," הוא אמר, מחייך. "ככה?" היא ניסתה להישמע מבועתת ללא הצלחה רבה. על הטחב הרך, בין גזעי העצים, נדמה קשה להיות מבועתת ממשהו. "לאן אנחנו הולכים?" היא שאלה, בסקרנות יותר מאשר בתביעה כפי שניסתה. אולי התרעמה על ההשפעה הבלתי רצונית של ארץ הפיות- אך חלק בה שמח עליו. לעיתים היא הרגישה שאם היא לא תצליח להאט את עצמה, העולם יעשה זאת בשבילה. "אם תרצי, נלך לרקוד," אמר פייר. "אבל כך או כך עלינו להשיג לך אוכל."
אולי לא חשבה על כך כלל.
"ומה בנוגע ל… זה?" היא אמרה והחוותה על גופה העירום.
הם יצאו מן המסתור כאשר הירח כבר היה בשמיים ולא נותר שום זכר מן השמש. אולי נשמה עמוק, חיוך של עונג עולה על פניה: האדמה תחת רגליה היחפות, שערה שנגע בשכמותיה, הרוח הקלילה על כתפיה. ומעל לכל, היא נמלאה עונג מן השמלה שפייר השיג עבורה: רכה וזורמת כמו מים, כהה כמו שמי המדבר. היא הרגישה כמו אלה בשמלה הזאת. כמו אחת מיצורי היער.
הם הצטרפו לחבורה של יצורים שרקדו, וזו הייתה חוויה שאולי מעולם לא חוותה: היא רקדה בפראות, בכוחות שלא ידעה שיש לה. בשחרור מוחלט. וכל אותה העת, פייר ישב על ענף של עץ מעוקל והביט בה: אולי יכלה כמעט להרגיש את מבטו עליה. עורה להט ועיניה נצצו: היא כבר הכירה את עצמה מספיק כדי לדעת שהיא זורחת במיוחד כשיש לה קהל. היא רקדה כל הלילה, ראשה סחרחר ודעתה מעופפת. היא שתתה מכל משקה שהגיע לידה וטעמה מכל מאכל שנקרה בדרכה, מתפעמת מן הטעמים החדשים והמופלאים.
פייר קפץ מן הענף שלו וצעד לעברה, פרי אדום כדם אחוז בידו, פיו נוטף עסיס אדום. אולי רכנה קדימה וליקקה אותו משפתיו. היא הייתה כל כולה בוערת מרוב תשוקה שנבתה כל הלילה בעודו צופה בה רוקדת. "קח אותי למסתור," היא המתה באוזנו, והוא עשה כבקשתה, מושיט לה את הפרי. היא נגסה בו, והעולם המשיך להסתובב והכוכבים נותרו במשמרותיהם. אך משהו בה, משהו עמוק יותר מכפי שהיא יכלה לקרוא לו בשם, השתנה.
היא הרגישה חופשייה, ואהובה, ומאושרת.
והתפשט גופך ממלבושיו; וזימנה נשמתך טוב וחסד; והיה שֱקט בראשך; ויצאת לחופשי.
פייר לא הפסיק לגעת בה. לנשק אותה. להחמיא לה. אולי הפסיקה לספור את הלילות שעברו: דברים כגון מספרים וזמן נדמו חסרי חשיבות בארץ הפיות. היו רק רגעים חדשים שהתווספו לשורה של רגעים שבאו לפניהם: רמות חדשות של עונג שהיא מעולם לא חוותה, פירות חדשים שהיא מעולם לא טעמה, יצורים מופלאים שהיא מעולם לא חזתה. לפעמים היה נדמה לה שזה הכל סיוט בלהות: ואז היו ידיו של פייר מוצאות אותה, מעבירות בה צמרמורות בכל מגע קל, והיא הייתה מבינה את האמת. זה חלום. זה חלום, והיא מסרבת לחשוב על כך שיום אחד הוא ייגמר.
אולי כבר ידעה זאת על עצמה: אחד הפגמים המהותיים שבה היה חוסר היכולת שלה להנות ממשהו מרוב פחד שהוא ייגמר.
יום אחד, פייר קם ועזב את המסתור בזמן שהיא ישנה.
לפחות זה מה שהיא סיפרה לעצמה; היא לא ידעה לבטח. הוא לא מש מצידה עד אותו הרגע, למרות שהיא כן משה מצידו. הוא בטח הלך להביא להם אוכל, או משהו כזה. אולי הוא הלך לפגוש יצורים אחרים בארץ הפיות; היא לא ידעה מה טיב היחסים ביניהם, מלבד המובן מאליו, ועד אותו הרגע גם לא הרגישה צורך לברר- הם היו מאהבים, והיא הייתה בארץ הפיות, ונאהבת. וזה כל מה שהיה חשוב.
אבל עכשיו מחשבות מהחיים הקודמים שלה החלו להטריד אותה, בעיקר בשילוב בטנה הריקה. זה הזכיר לה את הימים האומללים בהם אימה הייתה מסתגרת בחדרה, והיא הייתה מסתובבת ברחבי הבית, מייללת כמו חתול עזוב בקול שאיש לא שמע. היא ייחלה, השתוקקה לראות את דמותו של פייר עוברת בין הצמחים ששימשו כוילון, החיוך המוכר על פניו ועיניו מרצדות, ידיו עמוסות במטעמים.
היער החל לשנות את צבעו לזהב בוהק, וחרדתה של אולי העמיקה. הוא עזב, היא חשבה. נמאס לו ממנה, היא לא הייתה יפה כמו שאר יצורי היער, או שהוא פשוט שבע מנוכחותה. הוא ישאיר אותה כאן, בארץ לא-לה בלי חבר ורע, להסתדר לבדה. כי הוא לא באמת אוהב אותה, ומעולם לא אהב- מה יש לה שיעיד אחרת? לילות ארוכים וימים מתוקים של מגע רך? לחישות של מאהבים? אולי זו לא אהבה. אולי זו רק תשוקה, ולאולי תמיד הייתה בעיה להבדיל בין השתיים…
אומללות הכתה בה. אומללות מוכרת, כמו שיר ישן או בגד אהוב. אומללות שהיא הרגישה בכל פעם שהביטה בכוכבים: הדחייה. היא אף פעם לא תהיה מספיק לאף אחד. תמיד נדמה שהם אוהבים אותה, לרגע קצר- ואז זה נגמר. הם לא אומרים דבר, והשתיקה מתארכת, והיא צריכה לבקש מהם לגעת בה- וזה נגמר. כי היא לא טובה מספיק, ומעיקה ומתישה וחרדתית, ובטח שלא יפה מספיק כדי להצדיק את כל זה. ועכשיו היא בודדה יותר מתמיד, כלואה בארץ הפיות, שבה היא לא דוברת את השפה ולא מכירה אף אדם ואפילו את הכוכבים היא לא יכולה לראות מכאן. זה כמעט גורם לה לצחוק. היא מחייכת במרירות, וכמעט פורצת בבכי: החיוך הזה לא מתאים לעור שהיא לובשת עכשיו, של אולי נסיכת הפיות. החיוך הזה מתאים לאולי הדחויה, הלא-נאהבת, האומללה. והיא כל כך, כל כך לא רוצה להיות אולי ההיא שוב.
אולי לא שמה לב; כי לפתע הוא שינה צורה, עירום וקורן מולה, מופיע יש מאין. עיניה נפערו, וליבה עלה על גדותיו וראשה הסתחרר מרוב רגשות ומחשבות. הוא נראה כפי שהוא תמיד נראה: יפיפייה, טוב מכדי להיות אמיתי. טוב מכדי להיות שלה.
"יקירתי," הוא אמר, רכן לידה כדי למחות דמעה שלא השגיחה שזלגה מעינה. "אולי יקירתי, מה קרה?"
"אני רק רוצה להרגיש טוב," היא התייפחה, לא נותנת לראשה לשקוע לתוך ידו החמימה.
"את לא מרגישה כאן טוב?" פייר שאל בפליאה. "אנחנו יכולים-"
"זה אפילו לא קשור אלייך," עכשיו היא באמת בכתה, את הבכי הקולני והחשוף וחסר השליטה שהיא שונאת. היא נאבקה כדי לדבר: "אני רק רוצה להיות נאהבת, ולדעת שזה לעולם לא ייעלם. לדעת שהאהבה לא תעזוב אותי יום אחד."
בין חרכי עיניה היא ראתה את פרצופו התמה של פייר. זה גרם לה לחייך- לנסות לפחות- והיא אמרה, דבריה משובשים דרך הבכי: "אתם הפיות בכלל מרגישים אהבה? או רק עונג? אבל הרי אין עונג בלי כאב…" פייר כיווץ את גבותיו. "כמובן שאנחנו מרגישים אהבה," הוא אמר לבסוף. "הדבר שאני לא מצליח להבין הוא איך אהבה יכולה להיגמר."
עכשיו היא באמת חייכה במרירות. "תאמין לי שגם אני לא מבינה. הלוואי והייתי מבינה." היא המשיכה לבכות, שואפת ונושפת בחדות, רק רוצה להמשיך לדבר, להוציא את המילים האלה החוצה. "אבל איכשהו האהבה תמיד נגמרת, כשאני עושה משהו או אומרת משהו או פשוט אחרי שהזמן עובר, וכבר אי אפשר להסתדר עם הפגמים שלי, והם עולים על היתרונות ועל היופי ועל כל מה שטוב והם כבר לא אוהבים אותי. וזה לא משנה כמה אני אנסה ואתאמץ ואשנה צורה בשבילם, הם לא יאהבו אותי, כי האהבה פשוט פרחה מהם ונעלמה והם כבר לא מרגישים אותה." היא הביטה בו, ודבריה פרצו ממנה כמו נהר: "ואני, אני אף פעם לא מפסיקה לאהוב אותם, גם אחרי שנים וגם אחרי שהם פוגעים בי וגם אחרי שהתאהבתי באחרים: וזו אולי השאלה הכי גדולה, השאלה שהכתיבה את החיים שלי ושמעולם לא הבנתי ושאולי לעולם לא אבין כי נגזר עליי לאהוב, ולאהוב ולאהוב גם כשלא אוהבים אותי. אני באמת לא יודעת איך אהבה יכולה להיגמר." הקול שלה נשבר במילה האחרונה, ואולי ניסתה למשוך בכתפיה ולא הצליחה לעבוד אפילו על עצמה. "אני באמת לא יודעת, וזה תמיד קורה."
אלה היו המילים הרבות ביותר שהיא אמרה זה זמן רב. אולי הופתעה שהמוח שלה עדיין עובד במילים, כמו פעם, ולא רק בתחושות וצלילים כפי שארץ הפיות גרמה לה לחשוב.
פייר לא ענה לה; יכול להיות שפיות באמת חושבות במגע ותנועות ולא במילים. יכול להיות שטוב להן ככה, יותר משטוב לנו בני האדם. פייר לא ניסה לנחם אותה; הוא פשוט חיבק אותה, אימץ אותה קרוב אליו, אל העור הרענן והמשיי והלא אנושי, אל החזה שהיא לא הרגישה בו לב פועם. ובכל זאת משהו בה נרפה בין זרועותיו, בתוך הגוף הזה שלמרות הכל היא לא הכירה היטב עדיין.
"אני רוצה להראות לך משהו," הוא לחש על אוזנה.
היא לא טרחה להתלבש, לא טרחה לסדר את ענן שערה, לא טרחה אפילו לטרוח בנוגע לזה. היא כבר הכירה את ארץ הפיות כדי לדעת שכל ביקורת שתהיה לה על המראה שלה תבוא רק מבפנים; אף אחד אחר לא יניד עפעף. לפעמים אולי חושבת שככה זה גם בחיים האמיתיים- אבל עכשיו היא לא חושבת על החיים האמיתיים. עכשיו היא מטפסת בסולם מחוספס, ולצידה פייר, בדמות הגחלילית הנדירה שלו, מזמזם סביב ראשה ומאיר לה את הדרך באור המתמעט. היא הגיעה לשלב האחרון בסולם, והנשימה שלה נעתקה.
היא עמדה על הסולם, ראשה מיתמר מעל הצמרת של העץ הגבוה ביותר ביער. והיער השתרעה סביבה, מכל עבר שעיניה משגות. היער התמשך והתמשך, עצים על גבי עצים, כמו הים. היא הייתה בגובה מסחרר; לא היה שום סיכוי שהיא עלתה כל כך גבוה. אבל גם לא היה שום סיכוי שהיער הזה קיים, ולכן היא הניחה למחשבה. היא טיפסה על הצמרת, נזהרת שבעתיים, לא ליפול, והתיישבה על ענף, מתייצבת בזהירות. היא הרגישה כל חספוס של העץ על עורה, כל עלה דוקר, כל משב רוח. היא הרגישה קטנה ועצומה בו זמנית, חסרת חשיבות וממשית יותר מן השמש. הלבנה בדיוק עלתה מעל קו העצים, כל כך דקה, כמו פס בשמיים. אולי נשמה עמוק- היא כאן כבר חודש. אולי יותר, כי מתחתית היער לא היה ניתן בקושי לראות את הלבנה. היא לא ידעה מה היא חושבת על זה. אולי, היא חשבה, עדיף שלא תחשוב בכלל.
פייר שינה צורה לצידה. היא שוב התפעמה מכמה הוא היה נינוח עם העירום שלו, וחיוך מרוצה על פניה כשהבינה שגם היא. היא עדיין לא הרגישה בטוחה לגמרי, עם שדיה המטלטלים ורגליה שמיהרו להשתלב- אבל היא התהלכה בארץ הפיות עירומה. תחושת גאווה חמימה פשטה בחזה שלה.
"אני אוהב את המקום הזה," פייר אמר. "אני אוהב את הלבנה, ואני אוהב את השמש, ואני אוהב את העצים ברוח. אני אוהב להרגיש אדמה מתחת לרגליים שלי, ואני אוהבת לטפס על עצים, ואני אוהב לעוף ולהרגיש אחד עם האוויר. אני אוהב לשתות, ולטבול במים, ולהתחמם לצד מדורה, ואני אוהב לאכול ואני אוהב מין." לרגע החיוך שלו הפך לגרסה עמומה מעט, כשהוסיף: "אני לא אוהב את איך שקוראים לזה בשפה שלכם. המילה מין לא מכילה את כל הפלא שזה, אפילו לא במעט." הוא עצם את עיניו. "אני אוהב מגע, ואני אוהב לגעת, ואני אוהב לרקוד ואני אוהב לרוץ. אני אוהב את הגוף שלי, ואת ההרגשה שיש בי אחרי מאמץ מתמשך. אני אוהב לחייך, ואני אוהב לצחוק, ואני אוהב לישון אבל שונא להירדם. ואני אוהב את היום, ואת הלילה, ולחלוק את הטחב שלי ולפעמים אני אפילו אוהב לישון לבד. אני אוהב אורחות מזדמנות," וכאן הוא הפנה אליה את מבטו, קורן כולו כמו השמש, עיניים זוהרות וחיוך מסנוור. "אני אוהב להכיר גוף חדש, וללמוד אותו, ואני אוהב גם את הידיעה שיום אחד זה ייגמר." המבט שלו חזר אל השמיים שלאט לאט החלו להתמלא כוכבים. "שום דבר לא נמשך לנצח, לא היום ולא הלילה ולא המוזיקה היפה ביותר ולא הכאב הנורא ביותר. הכל בר חלוף. הכל משתנה תמידית. זהו טיבם הנפלא, האיום והיפיפיה של החיים." הוא גלגל את כתפיו לאחור והתמתח. "כמו דגים בזרם, אין לנו ברירה אלא להמשיך איתם, לדלג בהנאה בתוך המים הזורמים גם אם אנחנו לא יודעים מה יהיה מעבר לעיקול הנהר או אם הוא יתייבש יום אחד." נדמה שהוא הבין את שאלתה לפני שהגתה אותה. "והחיים האלה- כל מה שאת רואה, קמצוץ של אדמה וכל חיה וכל ישות וכל מקום- הכל, בסוף, מושתת על אהבה. היא המים החיים שלנו, האדמה הפורייה, הדבר שבלעדיה חיים לא יכולים להתקיים. היא נמצאת בכל נשימה שאת לוקחת, בכל שמש שזורחת.
האהבה לא יכולה להיגמר," הוא היגה את המילה האחרונה כאילו המילה מצחיקה אותו. "איך אפשר בכלל למדוד אהבה?"
לקח לה עוד זמן בלתי ניתן לתפישה להגיע להחלטה הזאת- פייר היה נפלא, וארץ הפיות הייתה מופלאה, אבל אולי התגעגעה לעצמה. בארץ הפיות, היא הייתה אחת משני דברים: או המאהבת של פייר, או זוג עיניים סקרניות שגמעו את המראות שסביבם. אבל אולי התגעגעה לבית שלה, למיטה שלה, לבשל אוכל ולקרוא ספרים וללכת לעבודה ולכתוב; היא התגעגעה ללשיר ולחברות שלה ולמשפחה שלה. היא לא חשבה שזה יקרה. ובמיוחד, היא השתוקקה לנסות שוב. לחיות את החיים שלה שוב, אבל טוב יותר. לחזור לעור ולשגרה המוכרת, אבל לדעת שעמוק בתוכה היא שונה, לראות את הבוהק של העיניים שלה בבוקר; להבין איך להשאיר שמץ מן הקסם של המקום הזה בחייה שלה. היא השתוקקה לגלות את עצמה, את עצמה של אחרי-ארץ-הפיות, אחרי-פייר, אחרי שהתפכחה- ככל יכולתה, לפחות. אולי הרהרה בכך, בזמן ששכבה לצידו של פייר, שהיו רגעים כאלה שהיא הבינה את טבע העולם כפי שהוא תיאר אותו בעצמה: שהאהבה לעולם לא נעלמת, או נגמרת; היא קבועה. רק הצורה והצבע שלה יכולים להשתנות. אבל כפי שאולי יודעת היטב, כמו מים זורמים, איפה שנחסם נתיב אחד ייפתח אחר; כי האהבה נתונה תמיד. ויש סוג אחד של אהבה שאולי רצתה בעיקר לנסות ללמוד. במקום לחכות שאחרים ייגעו בה ברכות, להיות רכה עם עצמה. לא לחכות לתשומת לב שלאורה היא תזרח, פשוט לזרוח מעצם היותה. היא ידעה שזה יהיה קשה. אבל אולי ידעה גם שכמו הלבנה המתמלאת ומחסירה תמידית, לפעמים היא תצליח ולפעמים לא; וכמו השמש, היא לא תפסיק לנסות, בוקר אחר בוקר, יום אחר יום.
עכשיו, כשהיא הביטה בגופו הישן של פייר, לא התעוררה בה תשוקה חסרת מעצורים. הוא עדיין היה יפיפה, בזה אין שום ספק, אבל אולי הרגישה… שבעה. החור הפעור בבטן שלה כבר לא היה קיים, או לפחות כל שנותר ממנו היה צל מרוחק- אפילו כשהיא חשבה עליו.
ואו. היא לא חשבה עליו הרבה זמן.
פייר ליווה אותה החוצה מארץ הפיות. היא לבשה את שמלת הלילה, ונישקה את פייר נשיקה אחרונה. היא קיוותה שהוא מבין דרכה את התודות המרובות שלה אליו, סשפתם חסרת המילים של הפיות. היא חייכה והתחילה ללכת החוצה מארץ הפיות, לארץ בני האדם. היא לא הסתכלה לאחור- פייר יהיה בסדר. הוא ימשיך לאהוב, ממש כמו שהיא תמשיך לאהוב, ולהיות אהובה. כבר עכשיו, זיכרון ארץ הפיות התחיל לדהות, כמו חלום…
אבל זה לא היה חלום; השמלה שלגופה והזכרונות שלה אישרו את זה. היא מצאה את האוהל שלה עומד בדיוק כפי שהקימה אותו, לפני לילה אחד או לפני חיים שלמים; היא נשכבה, נשמה עמוק את הריחות המוכרים והזרים בעת והעונה אחת, ונרדמה.
כשהיא התעוררה, השמש הייתה בשמיים והאוהל היה ריק. העולם מלא באהבה, היא חשבה, גוונים על גוונים שלה. אולי חייכה.
,