"בפקודת זאב הנהרות, וכרצוני, עשה ככה וככה." אגדת עם רוסית
טיול של אחרי ארוחת הצהריים ביער של הפקולטה לקסם בסיסי היה פינוק נדיר עבור סשה. היא נהנתה מרשרוש העלים, מכתמי אור השמש ומציוץ הציפורים. היא נאלצה לעצור לרגע ולפנות דרך לכיכר לחם עגולה. הכיכר התגלגלה ושרה בקולי קולות על כך שנולדה להיות חופשיה ומאושרת. השביל של סשה התפתל במעלה גבעה קטנה והוביל אל המפתן של מבנה עץ נאה בן שתי קומות. שונה מאוד מהצריף על רגלי תרנגולת, בו שכנה המעבדה לגלים של סשה. אשפי מעבדה וותיקים סיפרו לסשה שפרופסור יֵמֵלִין פורש וסוגר את המכון שלו. במקרים כאלה, כך הם סיפרו, מתחיל מרוץ 'לאמץ' כמה שיותר ציוד. סשה כבר הפסידה במירוץ הזה בגלל עומס גדול שהיתה צריכה להתמודד איתו בשבוע האחרון. היא לא ציפתה למצוא אוצרות במעבדה, אבל אולי תוכל לקחת קצת כלים פשוטים או מבחנות, אולי אפילו שולחנות יותר איכותים משהיו במעבדה שלה.
מעל הכניסה התנוסס שלט גדול 'מכון זאב הנהרות למחקר בהפעלת קסם'. על הקיר ליד הדלת הוצב סמל גדול – עיגול ובתוכו דג זאב הנהרות, שני דליים מהלכים מלאים במים ותנור רוסי גדול מאובזר היטב. סשה זיהתה את התנור. דוֹרוֹפֵיי, אשף מעבדת פרוייקטים, לקח אותו כמה ימים קודם לכן. התנור אפילו כיבד את סשה בפירושקי טריים.
דלת המכון היתה פתוחה מעט וחרקה על ציריה עם כל משב רוח. סשה נכנסה וסגרה אחריה את הדלת בזהירות. הקומה התחתונה היתה מבוך של שולחנות, ארונות ומחיצות. לפי סימני הגרירה באבק, חלק מהשולחנות והארונות הוזזו ממקומם וכעת הם חסמו מעברים. בכל מקום היו מגירות ודלתות פתוחות. ערימות של ציוד שאף אשף שביקר כאן לפני סשה לא מצא לו שימוש. אריזות פתוחות של מבחנות, מחזיקי קריסטלים חלודים, פיפטות, מלקחיים, כלי כתיבה, מחברות מלאות בחלקן, דפים ישנים, עטים שבורים וחתיכות פלסטיק שמקורן לא ידוע.
בפינה הרחוקה היה חלל ריק גדול בין השולחנות והמדפים. סימני חריכה על הקיר וקווי מתאר של אבק רמזו כי היה זה מקומו הקבוע של התנור. מצידו האחד השולחנות עוד עמדו בשורה ומעליהם היו תלויים ארונות ריקים עם דלתות זכוכית. מצידו השני הארונות כבר פורקו והשאירו אחריהם שורות של חורים שחורים בקיר. נראה כי השולחנות מתחתיהם הוזזו ואחר כך נדחפו שוב אל הקיר ללא סדר.
סשה הסתובבה ללא מטרה מוגדרת. פתחה וסגרה מגירות, סובבה מבחנות בידיה, דפדפה באקראי וקראה יומן מעבדה. לבסוף היא שוב מצאה עצמה בחדר בו היה כל כך חסר התנור הגדול.
על אחד השולחנות, בין בקבוקונים רבים ללא תווית עמד בקבוק גדול עם מתקן ריסוס. 'מים חיים' נכתב בטוש על הדופן. היא הרימה את הבקבוק וריססה סביבה. לרגע קצר המעבדה התמלאה ברוחות רפאים. השולחנות והארונות היו מסודרים שוב במקומם. קווי מתאר של התנור נוצרו מרסיסי מים עדינים. איש צעיר ישב ליד אחד השולחנות והתעסק עם מנגנון עדין שכיוון גביש. שלושה אחרים עמדו בצד, דיברו וציירו משהו בתוך מלבן על הקיר, שהיה נקי יותר מהסביבה. עוד שניים היו בדרך החוצה, צוחקים ביניהם על בדיחה כלשהי. הרוחות התמוססו במהרה והמעבדה שוב היתה ריקה ושקטה.
סשה פנתה לעזוב. היא עברה ליד ערימה גבוהה של ספרים ושרוולה הרחב נתפס בפינה של אחד מהם. לפני שהיא הספיקה לעצור ולשחרר את השרוול, כל הערימה התרסקה על הרצפה ברעש חזק והעלתה ענן אבק גדול.
סשה התעטשה שלוש פעמים ברצף. אחר כך התכופפה ואספה כמה מהספרים כדי להחזירם למקום. מאחורי הערימה, על הקיר שהיה מוסתר קודם לכן, היה מדף צר. על המדף עמדה תמונה קטנה במסגרת מוזהבת. סשה לקחה את התמונה לידיה והתבוננה מקרוב בזוג הצעיר. הגבר היה לבוש בבגדים פשוטים, אבל עיניו זהרו ועל פניו חסרי הייחוד נח חיוך ממזרי. האישה לצדו הייתה עטויית בגדים מפוארים ותכשיטים יקרים, יציבתה אצילית ופניה יפות.
"את יכולה לקחת מה שאת רוצה חוץ מהתמונה."
סשה הסתובבה בבהלה. מולה עמד גבר גבוה. תוי פניו היו נאים והקמטים הוסיפו להן חן של נסיון חיים. סנטרו עוטר בזקן צרפתי מחודד ושיערו הלבן מסודר בתספורת מוקפדת. הוא לבש מכנסיים מחויטים, מגוהצים עם כפל ברור וחולצה לבנה כשלג רקומה בחוט אדום. שפתיו נעו בלחישה והתמונה התרוממה מבין אצבעותיה של סשה ושייטה בחדווה אל ידו המושטת.
"פרופסור ימלין?"
הוא הנהן. מבטו שוטט במעבדה וחזר אל סשה. "הסתכלת על העבר?"
"רק רציתי לראות איך המקום נראה כשהיה בשיאו."
"הכנתי תה. רוצה?"
בקומה השניה שכנו המשרדים. דלתות פתוחות לרווחה גילו לעיניה של סשה שולחנות וכונניות ריקות. מול המדרגות היה מטבחון מרווח ומזמין. במרכזו עמד שולחן גדול, שעליו בוודאי יכלו לסעוד בנוחות שישה אנשים. כעת עמד לידו כסא אחד וספל אחד מלא תה המתין על השולחן.
פרופסור ימלין מילמל משהו וכסא נוסף טופף מאחד המשרדים ונעמד ליד השולחן. צלוחית וכפית שייטו מהארון אל מקומן על השולחן. ספל תואם ריחף אל הסמובר הגדול שעמד בפינת החדר וכשהתמלא בתה הריחני, שייט גם הוא אל השולחן, ונחת בדיוק במרכז הצלוחית. פרופסור ימלין החווה אל השולחן.
הם ישבו זה מול זה ולגמו מהתה. למטבחון היה חלון גדול שהשקיף אל מרחבי המכון להנדסה וקסם. על שביל היער שמתחת לגבעה התגלגלה כיכר הלחם, עכשיו רדף אחריה ארנב לבן. במרחק, מעל ההר הגבוה של הפקולטה לתעופה עלה באטיות לאוויר זְמֵיי גוֹריניץ'. סביבו, שומרים על מרחק בטוח משלושת הראשים נושפי האש, חגו מספר מדוכות. פרופסור סַדוֹב אהב להוציא את הסטודנטים שלו מחדרי הלימוד לשיעורים באוויר הפתוח. חיי המכון להנדסה וקסם המשיכו במסלולם, אבל במעבדה של פרופסור ימלין הזמן עצר מלכת.
"בתמונה, זה אתה?" שאלה סשה.
הוא הנהן. "לפני הרבה שנים. לפני שביקשתי פנים יפות."
סשה בחנה את פניו שוב.
"את בוודאי מכירה את הסיפור." הוא חייך אליה. "בחור צעיר, עצלן וחצוף, דג באגם הקפוא זאב נהרות קסום. זאב הנהרות מבטיח למלא כל משאלה אם הבחור יחוס על חייו."
"כל משאלה?"
"כל משאלה."
"מה המלכודת?"
"מלכודת?"
"אותיות קטנות? משאלות שמתגשמות טכנית אבל הפוך ממה שהתכוונת? מגבלות על כמות המשאלות ועל טיבן?"
"אה. את מדברת על ג'יני. הם בפקולטה למשפטים. לא, כל המשאלות שלי תמיד מתגשמות כמו שהתכוונתי. דליים צועדים הביתה, המזחלת מסיעה ליער, הגרזן חוטב עצים שמסתדרים יפה במזחלת, התנור לוקח אותי אל הארמון והנסיכה מתאהבת בי."
"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה." סיכמה סשה.
ימלין לא ענה. הוא שלח את שני הספלים אל הסמובר להתמלא מחדש והמשיך לצפות ביער שמחוץ לחלון. כיכר הלחם חזרה והתגלגלה בשביל, בורחת מזאב אפור גדול.
"לא באושר ועושר?" סשה שאלה. רגע אחרי שדיברה, הבינה כמה שאלה זו היתה חסרת טאקט אבל לא נראה שימלין כעס. פניו התרככו, הוא הביט אל המרחק אבל צפה בדברים שחלפו מזמן.
"היו לנו כמה שנים מאושרות ביחד." הוא השעין את לחיו על כף ידו וערבב את התה בהיסח דעת. "מריה, היא מדהימה. יפה, וחכמה וכל כך מוכשרת. פוליטיקאית חריפה. אין הרבה כמוה. ומי אני? כפרי טיפש ועצלן. לא הבנתי את זה בהתחלה. כל כך שמחתי על המזל שלי. הייתי מסנוור מיופי ומעושר. להפוך בין לילה מפשוט עם אלמוני לנסיך נשמע כמו אגדה, לא? אבל עם הזמן התחלתי להבין שאני לא שייך לעולם הזה. אף אציל אמיתי לא לקח אותי ברצינות. חשבתי שאם אתאים את עצמי אל היופי הזוהר סביבי זה ישתנה. אבל לא ככה הדברים עובדים. הם כולם גדלו לתוך העולם הזה, לכללים שלו, לנימוס ולטקסים. הם קראו את אותם הספרים, שמעו את אותה מוזיקה, דיברו באותה שפה. הייתי זר בעולם הזה.
"ככל שהתבוננתי, כך הבנתי שזה לא אמיתי. שהאושר שלנו הוא שקר. אישה כזאת לעולם לא תבחר מרצונה בבחור כמוני. האושר שלנו היה רק משאלה שהתגשמה. זה אפילו לא היה הקסם שלי, אלא הקסם של זאב הנהרות. ככל שהשנים חלפו כך היה לי קשה יותר ויותר לחיות עם השקר הזה. עד שלא יכולתי לעשות את זה יותר."
"עזבת?"
"קמתי והלכתי." הוא אישר. "הלכתי והלכתי, הרבה זמן או מעט, אני לא זוכר. חציתי נהרות ועליתי על הרים. הלכתי לאן שרגלי הובילו אותי."
"לאן הן הובילו אותך?"
ימלין נשאן לאחור בכסאו. "לעיר הגדולה. אל כיכר השוק. רצה הגורל והיה זה יום פתוח של המכון להנדסה וקסם. נרשמתי."
"נרשמת ללמוד?"
"כן. מי היה חושב שאחד עצלן כמוני, שאפילו כדי להביא מים צריך להשתמש בקסם, יום אחד ירשם ללימודים גבוהים. אבל הלימוד הסיח את דעתי ממחשבות עגומות. בכל חיי לפני הלימודים לא עשיתי שום דבר קשה. והלימודים היו קשים. הם מילאו את כל הימים ואת כל הלילות. הלכתי לישון עם בעיות לא פתורות וקמתי בבוקר לעוד הרצאות וידע חדש שלא ידעתי איך למקם בראשי. הייתי עסוק, הייתי עייף, אבל גם גיליתי שאני אוהב את זה. אני לא אוהב לעבוד. אבל אני אוהב לחקור ולשאול שאלות ולגלות דברים חדשים. נרשמתי לתואר שני."
"ומה איתה?"
"התחלתי לשכוח אותה. קיוויתי שגם היא הבינה כמה טיפשי כל זה היה. חשבתי שברגע שאני לא אהיה יותר בסביבה היא תוכל להמשיך הלאה ולבנות לה חיים טובים יותר. עם מישהו שראוי לה יותר. שלא תבזבז יותר את זמנה על טיפש חסר תועלת."
הוא נאנח ובהה בחלון. בחוץ המדוכות של הפקולטה לתעופה הסתדרו בתור לנחיתה וזמיי גוריניץ' עשה סיבוב אחרון סביב ההר ונעלם מהעין.
"הדברים לא הלכו כפי שחשבת?" שאלה סשה.
"לא בדיוק." הוא לגם מהתה וצפה עוד קצת בצבעי השקיעה בשמי המכון. "תפסת אותי במצב רוח נוסטלגי. אני בדרך כלל לא מדבר על זה."
"אתה לא חייב לספר לי."
"אני פשוט לא יודע איך לספר את מה שבא אחרי זה." הוא שיחק עם הכפית בידו ואז הרים את מבטו. שפתיו מילמלו לחש, שהתחיל להיות מוכר לסשה ומהמשרד שלו התעופף מגש כסף. זה לא היה מגש כסף רגיל, ההיקף היה מקושט בצורות מורכבות ואלגנטיות ותפוח הזהב שלו היה אדום ובשל בדיוק במידה. "תראי בעצמך."
על המגש הופיעה דמות של אישה. אותה אישה שבתמונה הקטנה, מעט מבוגרת יותר. בערך באמצע שנות השלושים לחייה. הבגדים שלבשה לא היו בולטים או נוצצים במיוחד אבל הותאמו בדיוק למידותיה ושיוו לה מראה אלגנטי ויוקרתי. תנועותיה היו מלאות חן, יציבתה מדויקת. פניה היו קפואות מעט בארשת פנים שהיתה יכולה להתפרש כמתנשאת, אילולי עיניה העצובות וחיוכה המאולץ.
"עדיין לא חזרת." היא התחילה והשתהתה מעט."חשבתי שאתה צריך להתרחק. שאתה צריך קצת מנוחה מהחצר.
"השארת פתק משונה כל כך ועזבת בלי להגיד שלום. אני לא יכולה להגיד שלא ציפיתי לזה. ראיתי אותך מתרחק. מסתכל עלי במבט שלא הבנתי את פשרו. חשבתי שקשה לך להתרגל לחיים החדשים. אבל מעולם לא התלוננת. אולי הייתי צריכה לשאול יותר. אולי הייתי צריכה לנסות יותר. חשבתי שאתה רק צריך עוד זמן. שתתרגל. שתלמד. שתשתלב. שתחזור להיות שוב אתה. אתה, המלא בטחון עצמי עד כדי שחצנות. אתה השמח, חסר הדאגות, זה שאומר את שעל דעתו.
"עכשיו אני יודעת שטעיתי. הלכתי לחפש אותך. נסעתי לכפר. האחים שלך עדיין שם. חיים טוב בבתים שבנית להם. אפילו דאגת להם לתנורים חדשים במקום זה שלקחת איתך. אבל הם אמרו שלא דיברו איתך שנים. הם מוסרים דרישת שלום, דרך אגב.
"אתה לא היית שם. אבל לא יכולתי ככה סתם לעזוב. לא יודעת מה חשבתי שיקרה. שפשוט תופיע שם אם אחכה לך קצת. הלכתי לטייל. בכל המקומות ששמעתי אותך מספר עליהם. בכפר, היכן שרכבת בפראות במזחלת שלך. ביער שחטבת בו עצים. באגם… " היא חייכה, לרגע היה זה חיוך יותר קונדסי. "תגיד שלום." היא הזיזה את המגש שלה כך שבתמונה הופיע אגם גדול מוקף מדשאות מטופחות. מתוך המים הצלולים בצבץ ראש מוארך של דג גדול. הדג הניף את זנבו לשלום, עשה סיבוב וצלל שוב לתוך המים העמוקים. התמונה זזה שוב ופניה של הנסיכה חזרו למלא את התמונה. "סיפרתי לו את מה שקרה. והוא סיפר לי על הקסם שנתן לך…
"אני מבינה עכשיו למה עזבת. זה לא היה בגלל הארמון והאצילים והחיים השונים, נכון? עזבת כי לא יכולת לבטוח ברגשות שלי.
"אבל, הרגשות האלה," היא השתנקה לרגע אבל אספה את עצמה בזריזות וחזרה להסתכל על המסך, "הם לא נעלמו רק בגלל שעזבת.
"אתה יודע למה התאהבתי בך?" היא חייכה חיוך גדול שהגיע עד עיניה והדליק בהן ניצוץ. "אני זוכרת את זה כל כך טוב. באותו בוקר התפרצת עם התנור שלך לארמון. אבא היה המום. השומרים היו המומים. האצילים היו המומים. ואתה עמדת שם, על התנור עם הצבע המתקלף. בבגדים שלא מתאימים לך, קרועים ומרופטים בקצוות. עם מריחות פיח על הפנים ומגף אחד ביד. עיניים שמחות וחיוך חסר דאגות. פגשת את עיני, הנפת את ידיך באוויר וצעקת את המילים המגוחכות האלה. 'בפקודת זאב הנהרות, תאהבי אותי, נסיכה!'. היית כל כך נלעג, כל כך חסר מעצורים, כל כך בטוח בעצמך. באותו הרגע היה לי ברור שאתה יחיד במינך. שאני לא צריכה את אחד האצילים, מלא בגינוני טקס. אני צריכה את הבחור הפרוע והאמיתי הזה על פני כל הגברים בעולם."
היא עצרה ונשמה נשימה עמוקה. הניצוץ בעיניה כבה שוב.
"ועכשיו אני כל כך מתגעגעת… אני רוצה שתחזור."
ימלין עצר את ההקלטה ושם את מגש הכסף בצד.
"בדיוק כמו במשאלה…" בשקט הכמעט מוחלט של המשרדים הריקים הלחישה של סשה נשמעה הרבה יותר חזק מכפי שהיא תכננה.
"בדיוק כמו במשאלה." אישר ימלין. הוא מזג לשניהם כוס תה שלישית וזימן קופסה של קוביות סוכר מהארון.
"יכולת פשוט לבקש שהיא תפסיק לאהוב אותך?"
"חשבתי על זה. כמעט כל יום. אני לא גאה בזה, אבל בכל פעם דחיתי את זה. לאחרי השיעורים של הבוקר. לאחרי הצהריים. לאחרי שאסיים את המשימה. לאחרי המבחן. לסוף הסמסטר. עד שהיה מאוחר מדי."
על ההר של הפקולטה לתעופה עלו לאוויר שטיחים מעופפים נשלטים מרחוק, עוד שיעור התחיל. השמש התחילה לשקוע והיער נצבע בצבעים כתומים. סשה שיחקה עם קוביית הסוכר.
"באותו הקיץ תפסתי שטיח חזרה לממלכה." ימלין דחף את קוביית הסוכר שלו על הצלוחית סביב הספל. "היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות. דיברנו. הודיתי שכל כך התביישתי במה שעשיתי, שלא ידעתי איך להסתכל לה יותר בעיניים. שהייתי פחדן וברחתי.
היא כעסה. חשבתי שהיא כעסה על ששיקרתי לה כל כך הרבה זמן.
אמרתי לה שאני אבטל את המשאלה. שאני אשחרר אותה. שהיא תקבל את הרגשות שלה בחזרה ונפרד כאילו לא נפגשנו מעולם.
היא כעסה אפילו יותר.
היא האשימה אותי בכך שאני מחליט לבדי על דברים חשובים כל כך. כאשר ביקשתי שתאהב אותי, לקחתי ממנה את זכות הבחירה. אחר כך עזבתי על דעת עצמי. ועכשיו שוב אני מתכנן להתערב ברגשות שלה בלי לשאול מה היא רוצה.
באותו רגע הייתי המום. אני לא יודע אם ישבתי כך זמן רב או מועט, חסר מילים, אבוד.
בסוף הצלחתי להגיד רק שלוש מילים. שאלתי מה היא רוצה.
התשובה שלה הפתיעה אותי לא פחות.
היא אמרה לא.
היא אמרה שהרגשות שלה מזמן הפכו חלק ממנה. שאני הפכתי לחלק מחייה. שזה כבר לא משנה איך זה קרה אבל היא לא מוכנה לוותר על החלק הזה."
סשה עצרה באמצע לגימה והחזירה את הספל לצלוחית. "לא ציפיתי לזה."
"גם אני לא." הוא לקח את קוביית הסוכר שלו, בחן אותה מכל הצדדים ולבסוף פיצח אותה בקול חריקה ואז לגם עוד מהתה. "אני מניח, שיש דברים… גם אם הם נעשו בדרך לא נכונה, גם אם הם הגיעו מהמניעים הלא נכונים. אבל את הנעשה כבר אין להשיב. כל מה שאפשר לעשות זה לקבל אחריות על התוצאות."
"אני חושבת שאני מבינה." הנהנה סשה ושמה את קובית הסוכר שלה בתוך התה.
"נשארתי איתה כל הקיץ. ניסינו לאחות את הקרעים. להתחיל מחדש. יצאנו לטיולים ועשינו פיקניקים ושטנו בנהר וראינו הצגות. נסענו לכפר לבקר את הקרובים שלי. אבל בסופו של דבר, לה היו את המחויבויות שלה ואני רציתי לחזור ולסיים את התואר."
"אז שוב עזבת?"
"כן. אבל הפעם לא התגנבתי באישון לילה. היא הזמינה בשבילי את השטיח הכי טוב, ליוותה אותי אל השער, ציידה אותי בהרבה יותר מדי אוכל לדרך. היא חיבקה אותי ואיחלה לי דרך צלחה ובהצלחה בלימודים."
"אז נפרדתם בטוב." אולי לא כמו באגדות, אבל היה לסיפור הזה סוף טוב, חשבה סשה.
הוא הניד בראשו. "לא נפרדנו יותר. אנחנו עדיין ביחד. בדרכנו. מכתבים. הודעות. שיחות. לפעמים היא באה לבקר במכון. לפעמים אני נוסע לחופשה בין הסמסטרים לארמון." הוא חייך אל הבבואה שלו בספל התה. נשארו לו טיפות אחרונות לשתות. "יש לה כבר יורש. היא מתכננת לפרוש. ואני… " הוא החווה אל המשרדים הריקים. "עוד לא החלטנו בדיוק איפה ואיך. אבל הגיע הזמן לנסות למצוא מקום שבו יהיה לנו טוב ביחד."
התה של סשה היה מתוק מאוד עכשיו. בחוץ היער נצבע באדום וסגול של שקיעה. ביער של הפקולטה לקסם בסיסי דב חום מגושם דשדש וניסה לתפוס את כיכר הלחם. ימלין הסתכל סביבו ושפתיו נעו ללא קול. האור נדלק במטבחון, מיצר אי קטן של אור בקומה החשוכה.
"אז באושר ועושר שלך רק מתחיל." הציעה סשה.
"אני לא יודע. אולי זה יהיה באושר ועושר ואולי עוד נסיון כושל."
שפתיו נעו שוב וסשה כבר התחילה לזהות את המילים 'בפקודת זאב הנהרות'. מאחד ארונות המטבח גלשה קופסה אפורה מהודרת. הוא תפס את הקופסה והגיש אותה לסשה.
"בשבילך."
"בשבילי?"
"כל התלמידים שלי קיבלו אחד. זה האחרון."
סשה פתחה את הקופסה. בתוכה היה סט של ספל וצלוחית מחרסינה לבנה עם סמל מכון זאב הנהרות למחקר בהפעלת הקסם.
סשה חזרה באותו שביל המתפתל ביער. בקרחות היער היו פזורים צריפים על רגלי תרנגולת, בהן שכנו מעבדות הסטודנטים. בכל החלונות דלק עכשיו אור והאיר את השביל של סשה. ירח מלא התחיל לעלות מעל האופק. הערב היה שקט כל כך שאפשר היה לשמוע את קרקור הצפרדעים מהאגם של הגן האקולוגי.
דורופיי ממעבדת פרוייקטים היה גם הוא בדרכות חזרה לצריף שלו ועצר לדבר עם סשה. הוא החזיק בידיו את כיכר הלחם, שניסתה למחות בקול מותש על הגבלת החופש שלה. סשה הרימה את הגבות והסתכלה על כיכר הלחם.
"הסטודנטים שלי הכינו." הוא הסביר. "משאריות." הוא משך בכתפיו. "ברחה להם." הוא הסתכל בסקרנות על הקופסה בידיה. "נו, לקחת משהו ממעבדה של ימלין?"
"יותר ממה שציפיתי."