אם חתולים יכלו לבכות
יש לי זיכרונות מהעיר הזאת שמסמרים את הפרווה שלי עד היום. דברים נוראיים שהיו גורמים לחתול הבית האהוב ביותר לרוץ אל תוך משאית נוסעת. גורים שננטשו בקרטון ליד מכולה מסריחה באמצע החורף. נערים שתפסו משוטט-רחוב מסכן, דחפו אותו לשק וצחקו כשצרח.
בני האדם אכזריים, תמיד היו. הם נלחמים והורגים אחד את השני מהתקופות החשוכות, כשלגזע שלהם היה גב מכופף ושיערות על כל הגוף.
אבל אנחנו?
תמיד חשבתי שאנחנו שונים. חלק מהטבע. כל מה שאי פעם עשינו נועד להגן על עצמנו, לשרוד. אז מתי השתנינו? ואיך הפכנו לאכזריים כמוהם?
נכון, לא כל בני האדם חלאות, וחלק מאיתנו זכו לדעת חברות אמת ואהבה. הבעיה היא שיותר מדי חתולים ברחוב חייבים לשרוד בזכות עצמם, ויותר מדי מהם מתים.
כשזה מגיע לפשעים של בני האדם נגדנו אף פעם לא היה הרבה מה לעשות. אבל פשעים בינינו לבין עצמנו, זו הייתה המומחיות שלי. לרוב טיפלתי במקרים יום-יומיים. סכסוכיי טריטוריה, קטטות, תקיפות מצד הנבחנים.
הסיפור שאני עומד לספר לכם הוא אחר. כזה שאפילו עכשיו כשאני בן שבע עשרה, מרוט ומרייר, אני לא מסוגל לשכוח.
ואולי יותר מהכול אלו עיניה, בהירות וחדות כקרח, שירדפו אותי עד יום מותי.
–––
בלילה ההוא מאיה נכנסה למיטה בעשר.
"רוקי?" היא קראה. " לא תבוא לישון איתי?"
מצמצתי אליה מהכורסה בפינה.
"רוקיייי," היא התעקשה בקול המעצבן הזה שעד היום היא חושבת שהוא חמוד. "פלייייז? בוא לאימא." היא טפחה על השקע בפוך בין הרגליים לבטן.
לרגע התפתיתי.
אולי, חשבתי. רק לחצי שעה.
במבט לאחור היה עדיף אם הייתי מצטרף אליה ונשאר שם כל הלילה. אבל זה לא מה שעשיתי כי השכונה הייתה צריכה אותי.
במשך שעה ארוכה מאיה התהפכה במיטה.
יוגב המטונף לא הגיע לישון איתה ולמרות שהרגשתי שהוא חסר לה הייתי מרוצה. השיער שלו נראה כמו סמרטוט מלא ג'יפה והוא תמיד הסריח מהנבחנים שלו ומוויד ומקורקינט חשמלי. והכי גרוע? כל פעם שהוא בא תמיד אני זה שסיים את הלילה על הספה.
בני אדם.
והם אומרים שאנחנו מהחלל.
כשמאיה התחילה לנחור כמו מורדי השותף שלי לשעבר במארב, קפצתי מהכורסה, התגנבתי לסלון ומצאתי את הכובע שלי על השולחן. חבשתי אותו, השחזתי ציפורניים על לוח הגירוד, ויצאתי למרפסת.
הרוח עוררה אותי ונשמתי עמוק את הקור של ינואר. בחוץ טפטף אבל יש דבר אחד שכולם בעיר יגידו עלי גם היום: רוקי השחור מעולם לא פחד להירטב.
קפצתי אל מנוע המזגן של הדירה מתחת, אדן חלון מלאה אדניות, גגון של חנות ומשם לרחוב. חציתי את המדרכות של הקישון ליד חנויות שאת תריסיהן עיטרו ציורי גרפיטי דהויים. בצומת של לוינסקי זיהיתי חברה ותיקה מחטטת בפח ירוק.
"מחפשת סטייקים, מטילדה?"
האפורה המנומרת הרימה ראש וליקקה את שפתייה. "רוקי? שמעתי שהרוטווילר מוולפסון תפס אותך. כולם אמרו שהפכת לכבד קצוץ."
"הוא כמעט הוריד לי את הזנב אבל הבאתי לו שריטה בעין והוא ברח."
"דגים רקובים. השכונה הופכת למסוכנת עם כל יום שעובר."
"משהו חדש?"
"האמת… שכן." מטילדה קפצה מהפח וגירדה עם האחורית באוזן. "רוקי תראה, זה בקשר למכשפה הבורמזית."
"צ'אפטי? מה כבר היה יכול לקרות לה? היא בת תשע-עשרה חולנית, כל היום במרפסת."
"מצטערת. אני יודעת שהיא כמו המינקת שלך. שמעתי רק שכמה משוטטים ראו את הבן-אדם שלה תולה שלטים הבוקר. אולי כדאי ש… תדבר עם מיצי."
"זה בלי הזנב או זאת בלי העין?"
"מיצי משביל החלב." לימים הבר הפך לבית השני שלי אבל בתקופה ההיא עוד בזתי למקום ולבעלים שלו. הייתי צעיר. חשבתי שאוכל להציל את העיר עם ציפורניים חדות ומבט מאיים.
אז חשבתי.
"מיצי הבריטי," נשפתי.
"רוקי, הוא אולי היחיד שיכול—"
"עזבי, אני אמצא את צ'אפטי לבד."
–––
בזמנים שלפני מאיה הייתי כמו מטילדה ורבים אחרים. משוטט-רחוב טיפוסי.
הומלטתי בחניון הילטון, עטוף בריח המלח ורעש הגלים בלילות. אני לא מרבה לדבר על ימי כגור. אולי ההדחקה פחות כואבת. או אולי השארתי את הזיכרונות באיזו תחתית של גביע שמנת פג תוקף. אני רק אגיד שהיינו תשעה אחים ואחיות… ואני היחיד ששרד.
אחר כך באו שנים של מקומות מסתור. קטטות עם גורים חזקים יותר. חיטוטים אינסופיים בפחים וליקוקים משלוליות.
צ'אפטי הייתה חתולת הבית הראשונה שהכרתי. היא מצאה אותי מיובש ומורעב באמצע אוגוסט ליד פיצה הברבנאל, נמק מתחת למכונית חונה. היא הגניבה אותי לדירה שלה, הרשתה לי לשתות מהברז, חלקה איתי אוכל יבש. מאז היא גידלה אותי וחינכה אותי להאמין שהיו דברים בעיר הזאת שהיה אפשר להציל.
אחרי שדיברתי עם מטילדה הבנתי שהבעיה גדולה. הקטע הוא שצ'אפטי לא נקראה המכשפה הבורמזית סתם. חתולי העיר האמינו שהיא יכלה להגשים משאלות.
אבל רק אני ידעתי את האמת.
אני.
ועוד אחת.
–––
החששות ליוו אותי כל הדרך לכפר גלעדי. שם, בכניסה לרחוב, ראיתי את השלט הראשון.
עיניה הצהובות של צ'אפטי קפאו בשלווה נצחית. לאן נעלמת? חשבתי. באמת הגיע הזמן? היא תמיד אמרה שהיא לא רוצה למות במרפסת; היא חלמה על מקום שישקיף על העיר כולה. ההיעלמות נראתה הגיונית, רק דבר אחד לא הסתדר.
צ'אפטי לא נפרדה ממני כמו שהבטיחה.
הגעתי לבניין והבטתי במרפסת שלה. בגילה לא היה סיכוי שהיא הגיעה משם לרחוב. נכנסתי לחדר המדרגות וצללים התאספו סביבי. ריחות מוכרים ריחפו באוויר: שליח מיוזע ופיצה. מרק העוף של השכנה. ונבחנים. הרבה נבחנים.
אבל מתחת לריחות האלו הסתתרו עוד שלושה. אחד של צ'אפטי, כמו הניחוח של בורמה שמעולם לא אבד לה. ושניים אחרים; נוטפים שנאה ויהירות. אני חושב שכבר אז ידעתי מי הם, אבל המוח שלי דחה את הרעיון כאילו הציעו לי סלט חסה לארוחת הערב.
עליתי לדירה של צ'אפטי. סימני בוץ הכתימו את שטיח הכניסה בצורה שהזכירה עקבות חתולים, גדולות ושבורות.
מוזר, חשבתי. בשנים האחרונות אף חתול לא ביקר אותה חוץ ממני. אם לא הפלדלת בטח הייתי מחפש בפנים. במקום, חזרתי לרחוב ועקבתי אחרי הריחות. כשהם התנדפו לא נותרה ברירה.
הייתי חייב לבקר את מיצי בשביל החלב.
–––
הלילה קרב לחצות כשנכנסתי לעומק השכונה.
מסביבי פלורנטין התעוררה והפכה לג'ונגל אמיתי. המוזיקה והדיבורים מהברים ברחוב חיים ויטל גברו על מחשבותיי, ניחוחות של המבורגרים צלויים מהבנץ התערבבו עם הגשם, ושתן של הומלסים התערבל עם אלכוהול וסיגריות מבגדי השיכורים.
לא רחוק משם עמד הבניין הנטוש. הצבע התקלף מהקירות, החלונות נופצו וקרשים מוסמרו אל הכניסה. חמקתי פנימה דרך הפרצה, רחרחתי את האוויר הדחוס בעובש וסימונים וירדתי למקלט.
מאחורי דלת הפלדה בקושי היה אפשר לשמוע מה התחולל בבר. משכתי בחוט הפעמון ותוך רגע חריץ נפער מולי.
"רוקי?" עיניו הגדולות של פרסי ג'ינג'י מצמצו אלי.
"ביסלי, מתי התחלת לעשות חלטורות בשביל הבריטי?"
"לפני חודש…" ביסלי פתח את הדלת. "שילגי הפסיקה לבוא."
"מה קרה לשילגי?"
"הזקנה שלה גילתה שהיא בורחת בלילות. מסכנה, היא נועלת אותה בכלוב ומאכילה אותה רק פעם ביום."
"לא עלינו."
ריח קטורת וניל חנק את המקלט. מנורות אולטרה סגול שפכו אור על השטיחים, פוסטרים של חתולות מדגמנות נתלו על הקירות. באמצע החלל זוג מעורבים שיחקו סנוקר; הם השתמשו בחוטמים לשלוח את הכדורים אל החורים.
חציתי את המקום בין פינות ישיבה בהם נזרקו חתולים וחתולות על כריות ופופים לצד קערות חלב. כשהגעתי לבר קפצתי על הדלפק. בצד השני שלושה משוטטים התווכחו וברקע פינק פלויד התנגנו מהטרנזיסטור הישן.
מיצי הבריטי קפץ לכיסא מאחורי הבר ומבטינו נפגשו. הייתה לו פרווה מאובקת, אוזניים מקופלות ועיניים חשדניות. "רוקי, מה אתה עושה כאן? חשבתי שאתה לא שותה חלב."
"בחיים לא."
"הממ. תמיד חשבת שאתה יותר טוב מאיתנו. מסתובב בשכונה עם כובע, משחק אותה בלש. איפה מורדי המתנשף? גם לו נמאס מהצדקנות שלך?"
"אל תתגרה בי, מיצי. אני רק מנסה לשמור על החתולים בעיר הזאת."
"כמו ששמרת על הבן שלי?" מיצי נהם וצמצם את עיניו. רבים מהחתולים ברחבי הבר הפנו אלינו מבטים והשתתקו.
"דגים רקובים, לא באתי לריב."
הבריטי נשף אבל לא זזתי ממקומי. "שמע, זה בקשר לצ'אפטי. הלכתי לבניין שלה, בדקתי אותו. אני לא בטוח אם היא עזבה בעצמה או שלקחו אותה."
הוא המשיך לבהות בי.
"אתה מכיר את השכונה, מיצי. כולם עוברים אצלך, שותים, מדברים. ואתה מכיר את צ'אפטי, אולי יותר טוב ממני."
"מה שהיה ביני ובינה מת כמו פגר של יונה שלמנקה לא היה אכפת מספיק לגרף מהכביש."
"היא חולה," ייללתי. "היא צריכה תרופות. אתה באמת כזה מריר שאתה מעדיף שהיא תמות באיזה חור?"
מיצי מצמץ בהיסוס. אולי עברו שנים מאז שהם היו ביחד אבל רציתי להאמין שבפנים עדיין היה אכפת לו ממנה.
בסוף הוא התנער וקפץ לרצפה. "שכח מזה, גור. עדיף לך לא להתערב הפעם."
"מה זה אומר?" קראתי אחריו. "מה אתה יודע?"
אבל הוא נכנס למחסן ונעלם.
ציפורניי ננעצו בעץ. הבריטי ידע. מה שלא הבנתי זה שלמרות השנאה שלו כלפיי, הוא ניסה להגן עלי. ירדתי מהדלפק וחציתי את הבר כשכל המבטים עלי. בכניסה ביסלי פתח את הדלת עם עצב בפניו הפחוסות.
"אל תתקע כאן, ביסלי. זה לא מקום לחתולים כמוך." עליתי במדרגות.
"רוקי, חכה." ביסלי בא אחרי. "תקשיב, אתמול שניים מהעכברושים של יצחק הקרנף הגיעו לבר. הם… הם דיברו עם מיצי במחסן. לא התכוונתי להקשיב—"
"מה הם אמרו?"
ביסלי הפנה ראש אל המקלט. "גינת בן עטר. זה מה ששמעתי. העכברושים ראו שני חתולים גדולים מושכים אחריהם שק."
–––
משביל החלב רצתי לגינת בן עטר, אם בכלל היה אפשר לקרוא למקום גינה. מרצפות כיסו את הקרקע, מזרקה בצורת אדנית עמדה במרכז ומסביב נשתלו כמה שיחים עלובים. פניהם של רוקרים מתים בהו בי מהקיר ושתי היפסטריות התנשקו על הספסל.
עליתי על הריח של צ'אפטי מהר וגם על שני הריחות האחרים. בדקתי את המרצפות ולא מצאתי עקבות; הגשם בטח שטף אותם. עברתי בין הצמחים בשוליים ויצאתי עם בחילה משתן של נבחנים. לא מצאתי שיער או ציפורניים או דם.
התיישבתי על שפת האבן שהקיפה את המזרקה. גשם המשיך ליפול והייאוש חלחל עמוק. צ'אפטי, הסתכלתי מסביב. מה קרה לך?
ואז זיהיתי משהו נח בקרקעית המזרקה.
צמצמתי עיניים והתלבטתי. נכון שנרטבתי אבל כדי להוציא את החפץ הייתי מוכרח לצלול פנימה. מצד שני, הריחות היו שם. ואם למדתי דבר אחד כבלש זה שתמיד נשאר רמז בזירה.
בבת אחת קפצתי למים והקור חשמל אותי. שלפתי ציפורניים, דגתי את החפץ וזינקתי החוצה, מתנער ונוטף.
זה היה הקולר הכחול של צ'אפטי.
השתטחתי מולו והרגשתי כאילו לסת של נבחן סגרה על גרוני. ניסיתי להבין איך הקולר הגיע לשם. בטח היא ניסתה לשרוט את דרכה החוצה. אולי היא קרעה חור קטן וזרקה אותו.
עזבתי את הגינה והמשכתי לאורך הרחוב, חוטמי קבור במדרכה. הריחות הובילו אותי מעבר לכביש וככל שהתקדמתי ריח אחד התגבר.
בסוף הרחוב מתחת למכונית חונה, מצאתי פלייר עם תמונה של מגדל דירות בבנייה. לאותו זמן הפלייר לא עניין אותי כמו סירחון הסימון שעלה ממנו. הוא הבהיר לי את מה שלא רציתי לקבל.
המיין קונים חזרו והם חטפו את צ'אפטי.
–––
כבר בתחילת הדרך צברתי אויבים רבים. היה את פנחס המזוהם, נחש ביבים עם חיבה לגורים. שולה הנינג'ה, נמייה שכמעט גמרה אותי בקרב בפארק התחנה. אבל המרירים והאכזריים ביותר היו משי וזיגי—המיין קונים.
היום המצב התאזן, אבל פעם הכאוס שלט. שמעתם על יצחק הקרנף ומשפחת הפשע שלו. כמוהם עוד עשרות משפחות איימו וסחטו עסקים כמו שביל החלב.
לפני הפרישה ניסיתי לדאוג שאף אחד בפלורנטין לא יחצה את הקו האדום. וזו הייתה הבעיה. המיין קונים טיפסו לראש הסולם, גזרו את הנתח שלהם מכל משפחה ועסק בעיר והשאירו אחריהם שובלים של גופות.
לקחו לי עשרות חקירות ורמזים כדי להגיע אליהם. הם הסיבה שחברתי למורדי והם הסיבה שהתפצלנו.
במשך חודשים רצו שמועות שהמיין קונים השתלטו על חיפה. אחרים אמרו שהם בבאר שבע, סוחטים ורוצחים כרגיל. אבל ידעתי שאם הם חזרו ותפסו את צ'אפטי, כל הסדר שהשכנתי היה יכול להתמוטט, אם יכריחו אותה להגשים את המשאלות המעוותות שלהם.
–––
כשגיליתי את הסימון של זיגי כל כך כעסתי עד שבקושי הצלחתי לחשוב. הייתי צריך הכוונה, וכדי למצוא פושעים כמוהם נאלצתי לפנות לאחד.
ככה מצאתי את עצמי מתגנב בצללים על דרך שלמה לכיוון המרכזית. הרחוב הסריח מפשע, סמים, זנות. אבל ככל שהתקרבתי אל התחנה עלתה צחנה אחרת—עכברושים.
לאט הם יצאו מהחורים, ממסתורים שבני האדם לא היו מדמיינים, ועקבו אחרי. המשכתי דרך המדרכות המקורות אל הכניסה והם התקרבו, רגליהם הקטנות מטופפות.
נהג מונית שדיבר בטלפון מחוץ לרכב פער את פיו ועיניו נמלאו חלחלה. הספקתי לשמוע אותו אומר, "ש'לום, 'תה לא מאמין—"
ונכנסתי לתחנה.
העכברושים יצרו מעגל סביבי והובילו אותי למפקדה שלהם: חנות קטנה בפינה עזובה, ריקה חוץ מערמות של בלטות ודלפק מאובק.
שני מגודלים יצאו משבר בחלון ונעצרו מולי.
"רוקי השחור." אחד רחרח והתרומם על רגליו. "לא הגעת אלינו הרבה זמן."
"באתי לדבר עם יצחק."
"כן, הוא אמר שתגיע. בוא, הוא במשרד." נכנסנו דרך השבר והעכברושים שליוו אותי התפזרו בחנות והחליפו ציוצים.
השומרים נעצרו בכניסה והמשכתי פנימה. בתוך החדר המצחין דלקו נרות על פמוטים חלודים ונתנו למקום אווירה של מערת קבורה. קרטונים עמדו לצד קירות מכוסים ירוקת ומזכרות מילאו מדפים כמו אצל סבתא של מאיה.
יצחק הקרנף ישב בראש ערמת כריות מרופטות בצורת כס מלכות, פירורי גבינה מפוזרים סביבו. הוא היה עכברוש מפלצתי, פרוותו חומה ועל חוטמו הארוך נחו משקפיים שיכלו להתאים לילד.
"הא, הבלש רוקי. הגיבור המהולל מפלורנטין. איך בני האדם אומרים? איזה כבוד נפל בחלקנו." יצחק בהה בי עם הבעה שדמתה לחיוך ושני השומרים צחקו, אבל תשומת ליבי נמשכה מהם.
בפינות המוצללות עמדו כלובים ובהן חולדות עם עיניים שטופות-דם שצווחו וניסו לכרסם את הסורגים.
"מה יש להן?"
"כלבת," יצחק השיב כאילו אמר צינון.
"ואתה שומר אותן בחיים?"
"כמובן. העיר הזאת מנוהלת בידי כלבים וחתולים ואני בסך הכל עכברוש. כלבת זה הנשק הכי טוב שאני יכול להשיג."
"זה יכול להתפשט, להדביק גם בני אדם—"
"אז הם יסבלו וימותו כמו החולדות היפות האלו. זה לא ענייני. הדבר היחיד שמדאיג אותי הוא הישרדות המשפחה."
"נבלה."
" זה למקרה חירום, הבלש רוקי. אם למשל… אויבים ותיקים יחליטו לחזור לעיר ולפתוח במלחמה."
חשפתי שיניים והפעם יצחק לא צחק.
"כן, זה נכון. המיין קונים חזרו. אל תדאג, אני אעזור במה שאוכל."
"בכזאת קלות, הא?"
"אני עכברוש הגיוני, כל עוד העסקים שלי מתפקדים."
"ומי אמר שאתם לא משתפים פעולה?"
"אני? איתם? בגללם אין לי זנב יותר, בשם כל הגבינות…"
"אולי זה הקטע, יצחק. אתה צריך חתול שחור שיעשה את העבודה."
לכמה רגעים הקרנף נשאר שקט. ואז צפצף בקול שקול, "אתה צריך להירגע, רוקי. יש לך מספיק אויבים גם ככה."
הבטתי בו. ניסיתי לזהות איזה ניצוץ של שקר, מניע נסתר, אבל לא מצאתי כזה.
"מה אתה יודע?"
"לא הרבה." יצחק התרווח בין הכריות. "כבר שבועיים שמסתובבות שמועות. אתמול החבר'ה שלי זיהו אותם בפלורנטין סוחבים שק. והבוקר ראו את הבעלים של צ'אפטי—"
"את זה כבר הבנתי לבד."
יצחק החליף ציוצים עם שני העכברושים המגודלים. "השומרים שלי חושבים שהם קרובים לשדרות וושינגטון."
ניסיתי לחשוב. המפקדה הישנה שלהם ליד חומוס אליהו נשרפה בקרב בו אני ומורדי הכנענו אותם. אם הם חזרו לשכונה הם היו צריכים מפקדה חדשה. או לפחות מקום זמני.
"נו," יצחק צייץ. "מה אתה אומר?"
"שדרות וושינגטון? לא יודע."
"ראו אותם מסתובבים שם. ולסחוב חתולה בשק, אפילו בשביל זיגי ומשי…"
"משהו חסר." כל הרמזים הבזיקו בראשי. העקבות על השטיח. הקולר של צ'אפטי במזרקה. הסימון של זיגי על—
"הפלייר." הרמתי את הראש. "זיגי השאיר סימון על פלייר עם תמונה של מגדל בבנייה. אני חושב שהוא באזור וושינגטון."
"כן." יצחק נקש בשיניו, "מגדל זה מקום טוב לפעול ממנו."
המשכתי לבחון אותו.
"מה, יש לך רעיון אחר?"
"לא, זה פשוט… קל מדי. אם זיגי השאיר סימון על הפלייר—"
"הם יחכו לך."
נשארתי לעמוד שם מול כס הכריות. לא סמכתי על יצחק אבל ידעתי שצ'אפטי לא תשרוד עוד לילה בלי התרופות שלה.
"אני זז. ותדאג שאף אחת מהחולדות הנגועות שלך לא תברח. אם אשמע על חתול אחד שנדבק אני אחזור." הקרנף והשומרים צחקו שוב ואני חטפתי מבט אחרון ביצורים שבכלובים.
"הבלש רוקי, יש עוד משהו דיי מעניין."
נעצרתי בכניסה.
"המודיעים שלי טוענים שהפעם התאומים לא עובדים לבד. יש חתולה חדשה. והשמועות אומרות שהיא סיאמית."
–––
סיאמיות. תמיד הייתה לי חולשה לסיאמיות.
אני לא בטוח למה. אולי אהבתי חתולות קשות להשגה. אולי הפרווה הלבנה שלהן הייתה מנחמת בעיר האפלה הזאת.
הסיבה הכי הגיונית, הייתה לונה.
בנקודה ההיא, עברה שנה מאז שהיא אמרה לי שהיא לא מסוגלת יותר ללכת לישון עם המחשבה שכל לילה אני מסכן את עצמי, שאולי יבוא יום בו לא אחזור אליה.
תמיד ידעתי שזה לא יחזיק.
אני גדלתי ברחוב, נאבקתי כל יום בשיניים ובציפורניים עד שמאיה אימצה אותי. לונה גדלה בפנטהאוז של המיליונרית שלה. היא הייתה נסיכה שקיבלה שימורים של פנסי פיסט גולד בעוד שאותי מאיה האכילה באוכל קשה וחסר שם. לונה הייתה קיצונית, הפכפכה, והיא הטריפה אותי.
אבל אהבתי אותה.
נשבע בזנב שלי, אהבתי אותה.
גם אז, שנה אחרי שהיא זרקה אותי, ואפילו עכשיו, כשאני גוסס וחושב על הלילות שלנו יחד, מתכרבלים בסלסילה עד עלות השחר. אני זוכר שהיא סיפרה לי כמה היא רצתה גורים, ואיך נשבר לה הלב כשעיקרו אותה.
אחח לונה…
הייתי אומר שיום אחד ניפגש בגן העדן לחתולים שמאיה מספרת עליו, אבל בטח הפעם הבאה תהיה באיזה גיהינום שורץ רוטווילרים.
–––
אחרי שעזבתי את המפקדה של הקרנף נשארה לי עוד תחנה לפני המגדל. אם חיכה לי קרב עם המיין קונים רק מישהו אחד היה יכול לעזור לי. השותף שלי לשעבר—מורדי המתנשף.
לי ולמורדי היה עבר מסובך ואני לא יודע אם אי פעם היינו חברים או אם חתול וכלב בכלל יכולים להיות חברי אמת בעיר הזאת. הגענו לשתף פעולה בלית ברירה, אחרי שהמיין קונים גרמו למותה של ג'ולי זוגתו, אבל בקרב האחרון מורדי נפצע והחליט שהספיק לו.
חצי לילה עבר עד שהגעתי לנווה צדק. הרחוב הציורי היה שקט וחשוך מלבד לפנסים בודדים ששפכו אור על המדרכה. קפצתי לחומה שהקיפה את הבית שלו ומשם לדשא בחצר. מורדי יצא מהמלונה ליד עץ הרימונים, מתנשף. עינינו נפגשו והוא עמד שם מבלי לומר מילה. פרוותו נותרה חומה-בהירה, ולבנה בכפותיו, אבל פניו האפירו והתקמטו.
"הזדקנת," ייללתי.
"הייתי זקן. עכשיו אני זקן יותר."
"עדיין, אתה כאן."
"כן, אני כאן. ואתה עם אותו הכובע."
"זה כובע טוב. נאמן. תמיד שם כשאני צריך אותו."
מורדי השתתק לרגע. "מה אתה רוצה, רוק? למה אתה מופיע כאן באמצע הלילה אחרי כל הזמן הזה?"
"לא שמעת?"
"המיין קונים? הכלבים נובחים והנביחות שלהם מגיעות רחוק. אתה הולך להפוך לאובססיבי שוב? לרדוף אותם ולסכן את החיים שלך?"
"אני יודע איפה הם, מורדי. יש מגדל בוושינגטון. בוא איתי. נגמור אותם, פעם אחרונה."
מורדי פלט שיעול-נביחה שנשמע כמו צחוק.
"לא, רוק. יש לי בית, משפחה. הילדות אוהבות אותי. ולך יש את מאיה. מה אתה רוצה, לשבור לה את הלב?"
"מה אתה מקשקש? אם לא אנחנו מי יעשה משהו, הא? בוא איתי."
"לא."
"מה יש לך, שכחת את ג'ולי? את כל הזוועות—"
"לא שכחתי כלום. ג'ולי מתה ואני זקן. ועייף, יותר מהכול." מורדי הסתובב למלונה.
"זהו? אתה נוטש אותי שוב?"
מורדי השתהה. "אני מקווה שתשנה את דעתך, רוק. אתה שק פרעושים בלתי נסבל אבל לא מגיע לך למות."
"לא תעזור לי אפילו בשבילה?"
"בשביל מי?" הוא סובב את ראשו.
"מורדי, הם… הם חטפו את צ'אפטי."
עיניו נפערו ולשונו התנדנדה מחוץ לפיו.
"חשבתי שידעת. אמרת שהנביחות—" לקחתי צעד לקראתו. "מורדי, בוא איתי. אני לא יכול לתת לה למות ככה, לא בגללם."
הוא ייבב והשפיל את ראשו.
"בבקשה."
עינינו נפגשו שוב והתחלתי לחשוב שהוא יסכים, עד שהוא נבח, "מצטער, רוק. אף פעם לא נטשתי אותך. פשוט נטשתי את הרעיון שמישהו יכול להציל את העיר הזאת מעצמה."
"מעולה," נשפתי עליו. "אתה צריך לשלוח את השורה הזאת להוליווד, אולי הם יכניסו אותה לאיזה סרט מחורבן על בלש זקן וממורמר."
מורדי נעלם אל חשכת המלונה כמו אל קבר.
–––
כשעזבתי את נווה צדק הרגשתי גור שוב, לבד בעולם.
כפותיי צעדו מעצמם והמחשבות רדפו אותי. מצד אחד הייתה צ'אפטי, החתולה שהצילה אותי. מצד שני המיין קונים, ואני מולם.
מעולם לא הייתי פחדן. המחשבה שאמות בקרב לא הפחידה אותי. אבל מה שמורדי אמר על מאיה, הצער והכאב שהיא תרגיש אם לא אחזור, איך אפשר לעשות דבר כזה? לשבור את הלב למישהי שאוהבת אותך בצורה כל כך חסרת אנוכיות?
היום אני יודע שהבחירה שלי לא הייתה הוגנת כלפיה.
–––
המגדל התנשא מולי, שלד בטון חצי-בנוי של עשרות קומות שצמח אל הלילה מתוך אתר הבניה האפל. השומר ישב בתא, דוחס סנדוויץ' לפיו וצוחק מהטלפון שלו. חמקתי על פניו כרוח רפאים ונדחקתי ברווח הצר בין גדרות הפח.
ברק האיר את השמיים ואחריו הגיע רעם שסימר את פרוותי. הבטתי אל ראש המגדל וכשרחרחתי את האוויר—מעל האבק והגשם—זיהיתי ארבעה ריחות.
שניים היו המיין קונים; שנאתם דחוסה כמו עשן שחור. השלישית הייתה צ'אפטי; ריחה דועך. אבל הריח הרביעי תפס אותי לא מוכן. הוא היה מתוק, מוכר, מצמרר. ואחד שלא חשבתי שאריח עוד לעולם. הוא היה זיכרון עצוב שערפל את ההווה.
השמועות אומרות שהיא סיאמית, קולו של יצחק הקרנף התגנב לראשי.
זה לא אמיתי, חשבתי. היא לא כאן.
רעם שני התפוצץ בשמיים ומבול שטף את העפר.
וככה, התקדמתי לתוך המגדל.
בפנים רחרחתי כל פינה ועליתי על שובל הסימונים של זיגי. כל קומה נראתה ענקית כמגרש חניה. חצאי קירות התרוממו לתקרה והצדדים נותרו פעורים; הרוחות פרצו יחד עם נתזים של גשם. בסוף, בקומה האחרונה, האינסטינקטים שלי עצרו אותי.
שקי חול נשפכו על הרצפה, שאריות אבנים וחצץ היו פזורים מסביב וקורות עץ נזרקו בערמות חסרות סדר. לא ראיתי זכר לצ'אפטי, וגם לא לבעלת הריח הרביעי שהטריף אותי.
"רוווווקייייי." קולה הארסי של משי הזדחל אלי מהאפלה ועיני תרו אחריה. "רוקי, חתלתולון מתוקון קטנטן… באת לשחק בריקוד המתים בפעם האחרונה?"
"איפה היא?"
"היא?" קול עמוק יותר נהם מהצללים. "מי מהן, רוק? הבורמזית? או הסיאמית?"
"צ'אפטי," השבתי. פסיעותיהם נדדו אלי, שקטות כנוצות הנופלות בחשיכה. "איפה היא?"
"הווו, זיגי," משי ייללה. "אני חושבת שרוקוש לא רוצה לשחק איתנו. הוא בא לכאן רק בשביל המכשפה המכוערת הזקנה."
"איפה היא?" נשפתי אל הצללים ושאגה נמלטה מפי. "היא בחיים?"
"אולי," הדהדה תשובתו השקולה של זיגי.
צללית פראית עם פרווה מנומרת ועיניים זהובות התגשמה מולי וצעדה לקצה מעגל אור הירח. "גורון קטן," משי לחשה. "אתה בחיים לא תגלה מה קרה לה."
והיא זינקה.
קפצתי הצידה בדיוק בזמן כדי להתחמק ממנה ומזיגי שניסה להפתיע אותי מאחור, והתאומים כמעט התנגשו. בפעם השנייה שהם זינקו הייתי מוכן ליד שק החול ההפוך. העפתי קומץ במהירות ובזווית מושלמת והוא פגע בפניו של זיגי.
לא חלפה פעימה ומשי הפילה אותי.
זיגי קילל והתפתל ואני ומשי התגלגלנו בחול והלאה על הרצפה המכוסה חצץ. שנינו ניסינו לנעול אחיזה, אך בסוף הגלגול היא סיימה מעלי.
משי צרחה והרוע שבער בעיניה החריד אותי.
מבלי לחשוב התחלתי לשרוט ולהכות בכפותיי. משי תקפה בחזרה עם רצף שריטות שחתך אותי בפנים, באוזניים, בשפה. לפני שהבנתי מה קורה התגלגלנו שוב, נפרדים ומזנקים, שורטים ונושכים ללא רחמים.
הפכנו להוריקן של פרווה ודם, של צרחות ואימה קדומה. אחת מציפורניה שרטה אותי בלחי ואז רגליה ננעלו סביב צווארי ושיניה ננעצו בגבי.
הצווחה שפרצה מגרוני כמעט החרישה אותי.
השיניים שלה חדרו פעם אחר פעם, כל כך מהר ועמוק עד שהרגשתי אותן בעמוד השדרה, מעבירות זרמים בגופי כאילו עשרות נחשים הקישו אותי בו-זמנית.
למרות הכאב עשיתי את הדבר היחיד שיכלתי. דחפתי עם רגליי, ועם התנופה התהפכתי והעפתי אותה.
נסוגתי בצעדים זהירים, עיניי נעוצות במשי מתנשפת, בעודי יורק גושי שיער שנתקעו בפי. מאחוריה הופיע זיגי, גור אריות שחור-אפור שדרש נקמה.
הם התחילו להתקדם, מאגפים וסוגרים עלי. הכרתי את המהלכים שלהם. ידעתי שאם זיגי יתפוס אותי בלפיתה משי תקרע את הבטן שלי.
מבטי חלף ברחבי הקומה. יכולתי לרוץ בין הקירות, לנסות לבלבל אותם, אבל לכמה זמן? לידי עמדה ערמת קרשים.
נשפתי וייללתי בהתגרות.
יחד התאומים ייללו חזרה אבל רק משי בלעה את הפיתיון.
ברגע שהיא זינקה השתמשתי בכל המשקל שלי וקפצתי על קצהו של קרש שנח כמו נדנדה. משי ריחפה באוויר כשקצהו השני של הקרש פגע בפניה וזרק אותה רחוק ממני. היא צווחה ונופפה ברגליה, ואז גופה הוטח בקיר והיא צנחה לרצפה בעילפון.
זיגי צרח ולפני שהצלחתי להתחמק הוא ניתר.
ראשו נגח בי והעיף אותי מערמת העצים אל הרצפה. גבי נחבט בבטון ושוב מצאתי את עצמי בסערת שריטות וגלגולים ונשיכות.
כשהמומנטום נגמר ונעצרנו זיגי לא חיכה. הוא היה ענק לעומתי ורצח עשרות אם לא מאות קורבנות לפניי. הוא זינק שוב ונשך אותי ברגל והפרווה שלי נעקרה יחד עם פיסות מעורי. ניסיתי לברוח אבל הכאב הכניע אותי.
זיגי תיקל אותי ונחבטנו באחד השקים. חול נשפך עלינו ולרגעים לא הצלחתי לראות או לנשום. חשבתי שזהו, שנינו ניקבר, עד ששיניו ננעצו בעורפי והוא זרק אותי כאילו הייתי עכבר אשפתות.
באינסטינקט קמתי על רגליי, התכוונתי לרוץ–
ולא נשאר לאן.
הגעתי לקצה הקומה וזיגי פסע אלי לאט. מאחורי נפרשו הגשם והרוחות, ונפילה שגם תשע נשמות לא היו מצילות.
התכווצתי, מושפל ומובס, וזיגי התקרב בצעדים בטוחים, מלקק את שפתיו שנטפו מדמי. "לא היית צריך לבוא, רוק, אבל תמיד היית צדקן מסריח. ועכשיו אתה תמות."
זיגי הרים את כפתו, שלף ציפורניים—
ונהמה עמוקה נשמעה מאחורינו.
המיין קון הספיק להסתובב ולנשוף לפני שנביחות הדהדו ברחבי הקומה.
ברגע האחרון התגלגלתי הצידה, ומורדי פרץ מהצללים, נגח בזיגי והעיף אותו מהמגדל אל הגשם והחשיכה.
נותרתי בהלם.
זיגי מת, אפילו חתול כמוהו לא היה שורד נפילה כזו, ולא רחוק ממני משי עדיין שכבה מעולפת.
מורדי התקרב ורחרח את הפצע ברגלי. "אתה בסדר?"
"כן… כן, אני חי." התרוממתי והבטתי בפניו המאפירות. "אתה חבר טוב, מורדי. בשם כל הסטייקים המדממים, נשבע."
"ואתה שק פשפשים שתמיד דוחף אותי לערמות חרא שאני לא רוצה להתגלגל בהן. בשביל מאיה, לא יכולתי לתת לך למות."
הנהנתי.
"מצאת את צ'אפטי?"
"אני חושב שהיא על הגג. ולא לבד."
מורדי הטה את ראשו.
"זה מסובך, אבל אני צריך להתמודד עם זה. תוכל להישאר למקרה שהנבלה תתעורר?"
"בסדר," מורדי נבח. "אבל אם היא לא מתה אל תצפה ממני לזרוק גם אותה. אני לא רוצה יותר דם של חתולים על הכפות שלי."
הודיתי לו שוב, ועם פחד ממה וממי שאמצא שם, טיפסתי לגג.
–––
החשיכה עטפה אותי וגופי רעד.
כל כך רציתי למצוא את צ'אפטי חיה, להגיד לה שאני מחזיר אותה לבן האדם שלה, שמחר היא תוכל לשבת במרפסת, להקשיב לגשם ולצפות באנשי השכונה. אני חושב שיותר מהכול משהו בתוכי רצה שהתקווה שנאחזתי בה לא תדעך.
זה לא קרה.
יצאתי אל הגג, אל הטפטופים והרוחות, ומצאתי את שתיהן תחת גגון רעוע מבד. על הרצפה נפרשה שמיכה כהה, ותחתיה נחה בליטה דוממת בצורת חתולה. לידה, הסיאמית השקיפה על פלורנטין ועל אורות העיר שכיסו את האופק.
"זאת את."
לונה הסתובבה ועיניה היו כשני כדורי בדולח בוהקים ומלאים קרח. "זאת אני."
צלעתי תחת הגגון והתיישבתי מולה, מצידה השני של השמיכה.
אני לא זוכר את הכאב הפיזי; אולי כבר התרגלתי אליו. אבל ההחמצה, אף פעם לא הרגשתי משהו דומה לה. היא הייתה פראית. אלימה. כמו ההפך המוחלט מכל זיכרון טוב שחוויתי אי פעם. מהחיבוק הראשון של מאיה. מלהתכרבל בתור גור בחיקה של אימא. מכל האדיבות ואהבה שצ'אפטי העניקה לי. הרגשתי שקרעו ממני כל רגש אפשרי, שפחלצו אותי… ולא השאירו מרוקי דבר.
הרמתי את כפתי הפצועה והנחתי אותה על גופתה של צ'אפטי. דם נספג בשמיכה והותיר טביעה אדומה. חשבתי, לפחות היא הספיקה לראות את העיר מלמעלה.
"רוקי, היא… מתה לא מזמן. המיין קונים הכאיבו לה, רצו להכריח אותה להשתמש בקסם שלה. ניסיתי לעצור אותם, ביקשתי שלא יפגעו בה. אני לא רציתי שהיא תסבול."
הבטתי בלונה.
פניה נראו עצובות כמו שמעולם לא ראיתי אותן, עצמותיה בלטו ופרוותה התכהתה. היא הייתה אחרת, לא החתולה היפהפייה שזכרתי. מישהי זרה ושבורה.
"למה, לונה? למה שיתפת פעולה עם המיין קונים, למה חטפתם אותה?"
"איבדתי הכל, רוקי." היא השפילה את ראשה.
לא הבנתי. אני חושב שאפילו אז לא דמיינתי שמשהו נוראי כל כך היה יכול לקרות לה. "תספרי לי. בבקשה, אני צריך לדעת."
לונה היססה. עיניה ריחפו מהעיר אל השמיכה. לכל מקום רק לא אלי. "אחרי שנפרדנו הייתי כל כך עצובה. ישנתי כל היום, בקושי רציתי לאכול. ואז, הגיע חתול חדש לבניין ו… הוא ניחם אותי. היה לנו טוב ביחד, אבל, ידעתי שרק משהו אחד יוכל באמת למלא אותי. וזכרתי את מה שסיפרת לי על צ'אפטי והקסם שלה.
"הלכתי אליה, רוקי. ביקשתי שתיתן לי חזרה את מה שנלקח ממני והיא סירבה. התחננתי אליה. אני חושבת שהיא ריחמה עלי. היא ידעה שהיית חשוב לי ושתמיד רציתי גורים ממך. היא הסבירה שזה יעלה לי בנשמה אחת, שזה יכאב, אבל בסוף שכנעתי אותה.
"כמה ימים אחרי הגיע הייחום הראשון ועד שהוא הסתיים ידעתי. הרגשתי אותם. כל כך שמחתי, רוקי. שכבתי בסלסלה שלי בלילות וחשבתי עליך. ואז… נעמה גילתה."
עמדתי קפוא מולה והמוח שלי הפך לתהום. "היא זרקה אותך?"
לונה ייללה.
"מה עשית?"
"פניתי לחברות שלי והן הפנו לי גב. אמרו שאני מסריחה מהרחוב. הן קראו לי…" היא נדה בראשה. "חזרתי לצ'אפטי. התחננתי שתגרום לנעמה לקחת אותי, אבל היא אמרה שאפילו עם תשע נשמות היא לא תוכל לגרום לבת-אדם לאהוב אותי כמו פעם."
לא הצלחתי להגיד דבר.
היא המשיכה. "אני… הצלחתי לשרוד לכמה שבועות עד שהגורים נולדו בתחילת החורף. ניסיתי לטפל בהם. הנקתי אותם, מצאתי מקומות מסתור, שום דבר לא עבד. הם פשוט… מתו, רוקי. כולם. אני בעצמי הייתי מתה אם לא הזקנה מוושינגטון שהאכילה אותי."
"דגים רקובים, לונה. למה? למה לא באת אלי?"
"כי הרגשתי מושפלת," היא נהמה. "כי הרגשתי שהחיים שלי גמורים ועוד עם איך שנפרדנו? אתה באמת חושב שיכולתי?"
"היית הכל בשבילי, הייתי מכניס אותך הביתה, מאיה בחיים לא הייתה נוטשת חתולה עם גורים. היינו יכולים להציל אותם."
"אל תצעק." לונה ייללה והניפה כפה לעברי. "אתה לא—"
ידעתי מה היא רצתה להגיד. אתה לא מבין. אבל הבנתי. ברור שהבנתי. אני הייתי הגור שכל המשפחה שלו מתה. אני הייתי היחיד ששרד.
"הלכת אליה שוב?" שאלתי.
"כן," לונה הודתה. "ביקשתי שתחייה את הגורים. לא היה אכפת לי יותר, אמרתי לה שתיקח את כל הנשמות שלי. והיא אמרה שהיא לא יכולה. שגם אם רציתי לא נשארו לי מספיק נשמות ושלנסות עלול להרוג את שתינו. נכנסו לריב, רוקי. והיא סילקה אותי."
"אני לא מאמין. ואחרי כל זה, הלכת למיין קונים? במקומי?"
לונה רעדה והתכווצה.
"מה הם רצו?" דחקתי בה. "מה המשאלה שבשבילה הם עינו אותה, מה הבטחת!" אבל התשובה הייתה ברורה.
היא הבטיחה להם אותי.
עיניי צנחו אל צ'אפטי וכל פעימת לב הרגישה כמו זריקת אשמה. היא הגנה עלי, עד הסוף, היא לא נכנעה. ועדיין, גם אחרי שלונה מכרה אותי… לא יכולתי להשאיר אותה לבד. "לונה, תקשיבי לי. אל תישארי ברחוב. בואי איתי למאיה."
הסיאמית מצמצה וכמעט יכולתי לקרוא את מחשבותיה. אתה רוצה לעזור לי? אפילו עכשיו?
התקרבתי בזהירות וליקקתי את לחייה. "שימי הכל מאחוריך. כל מה שהיה בינינו, כל מה שקרה לך. פשוט—תני לי לדאוג לך."
לונה השעינה את ראשה כנגד ראשי, ולכמה פעימות נשארנו כמו פעם, קרובים. ואז היא לחשה, "מצטערת, רוקי. אתה לא יכול לשנות את מה שעשיתי." עיניה נפלו על השמיכה הכהה לפני שהיא יצאה אל הגשם.
"לאן תלכי?" קראתי אחריה. עכשיו אני חושב שאם הייתי יכול לחזור לאחור הייתי אומר לה, את לא אבודה. אני עדיין אוהב אותך. בבקשה, אני לא רוצה שתמותי ברחוב.
לונה הסתובבה. "אני יודעת שאכפת לך ממני, רוקי. ואני יודעת שלא תשכח אותי, אבל, אל תחפש אותי. פשוט תחייה."
מאז לא ראיתי אותה יותר, ואני חושב שכל התקוות שלי נעלמו איתה.
–––
אחרי שהיא עזבה נשארתי על הגג.
מורדי הצטרף אלי והתיישבנו לצד צ'אפטי. הוא סיפר לי שמשי התעוררה. הוא אמר לה שאחיה נפל ונתן לה הזדמנות לברוח. משי נשפה, שרטה באוויר, קיללה… ועזבה.
מולנו העיר התבהרה והשמיים נותרו מעוננים.
"בוא," מורדי נבח. "ניקח אותה אל הבן אדם שלה."
חצינו את השכונה כשצ'אפטי עטופה ומונחת על גבו. השארנו אותה על השטיח בכניסה לדירה וכשהגיע הזמן להיפרד כל מה שהצלחתי להגיד היה, "אני מצטער."
בצומת הודיתי למורדי ולא נשאר יותר מה לומר. הוא פנה לבית בנווה צדק, ואני חזרתי לדירה שלי ושל מאיה.
נכנסתי מהמרפסת ועייפות נוראית השתקעה בעצמותיי. הפרווה שלי הייתה רטובה ומרוטה ומכוסה דם קרוש. צלעתי למקלחת, משכתי מגבת והתגלגלתי בה. כשהרמתי את הראש פגשתי בדמותי במראה—והבנתי שאיבדתי את הכובע.
מי אני עכשיו? חשבתי.
לא הספקתי להציל את צ'אפטי, לא הצלחתי לשכנע את לונה לקבל עזרה, ומי ידע אם משי תחזור לנקום יום אחד.
זה היה הכישלון הגדול בחיי.
בכלל יכולתי להמשיך לקרוא לעצמי בלש?
החדר היה חשוך מלבד לאפרוריות קלושה שחדרה מהחריצים בתריס. מאיה הסתובבה בפוך ולמרות הכאבים, קפצתי למיטה והתיישבתי מולה.
"רוקי," היא לחשה. "יוגב נפרד ממני."
הבטתי בדמעות ממלאות את עיניה, בדרך העדינה בה הן זלגו בין הנמשים. התקרבתי והיא עטפה אותי חזק בזמן שגופה רעד.
אם חתולים יכלו לבכות כמו בני אדם הייתי בוכה איתה.