"נו, ליילה, למה לוקח לך כל כך הרבה זמן? בואי! אנחנו נפספס את עין הסערה!"
"אבל אתה מהיר מדי, חכה לי," רטנה ליילה ודילגה מעל דלת מתכת חלודה שנעקרה מג'יפ הפוך על גבו כתיקן מת, גלגליו מונפים באוויר. רגליה הקצרות לא עמדו בקצב של איידן, שכאילו צמח בעשרים סנטימטרים תוך לילה בודד. היא חשדה שאמא ואבא האכילו אותו גלולות ממתחם הניסויים, אבל כששאלה הם רק צחקו ואמרו שפרץ גדילה זה לא דבר נדיר בעולם. זה לא עצר בעדה מלחפש גלולות חשודות בארון העזרה הראשונה, מתחת למזרן של ההורים, בארונות המטבחון ואפילו במיכל הפסולת מאחורי הבניין.
ליילה מצמצה בעיניה וניסתה לראות לאן אחיה התאום נעלם. "איפה אתה?" לחשה, מפחדת שתמשוך אליהם תשומת לב. היא עדיין חששה להתגנב מחוץ למתחם 219 לאחר כיבוי האורות. עד כה הורשתה לצאת רק בשעות היום, כדי לעזור עם חיפושי המטמון – כינוי שהילדים במתחם 219 נתנו לחיפוש אחר מתכות, חפצים שימושיים ומזון שאולי צמח פרא. אבל עם התחלת הסירנות וכיבוי האורות, נאלצה לחזור אל תוך האזור המגודר והשמור. המקום היחיד שעוד הגן עליהם מפני העולם מחוץ למתחמים.
מאז שחגגו אחת-עשרה, איידן יצא כמעט כל יום עם חברו מוֹז לשוטט בעיר החשוכה. הפעם ליילה לא נתנה לפחד לעצור בעדה והתעקשה לצאת עם אחיה. שום דבר לא יגרום לה לפספס את עין הסערה.
איידן הדליק וכיבה את המקל הזוהר שלקחו איתם, מהבהב באור האדום אל אחותו. הוא עקב בעיניו אחר הצללית של ליילה עוקפת את הג'יפ ההרוס, ואז הביט לצדדים. הוא לא שמח על כך שהצטרפה אליו היום, אבל היא לא השאירה לו הרבה ברירה. המעצבנת איימה לגלות להורים שהוא ומוֹז הרסו את החוטים של הגנרטור החלופי כששיחקו אבירים עם חרבות – ולא החתול חסר העין של גברת למדאני כמו שהאשימו בהתחלה.
הוא כבר עבר את קנה הטנק. ליילה התנשפה בזעף והתכופפה מתחת לפנס רחוב ישן שנפל, ממהרת אל הקנה הניצב בחול – נקודת הציון של השביל המוביל אל גבעת המשאלות.
איידן רצה להגיע כבר לגבעה. מוֹז אמר שעין הסערה תופיע כמה דקות אחרי חצות, והוא חייב להזדרז. למה היא איטית כל כך? אולי אתקדם לבד? כבר הייתי יכול להיות שם. הוא הפנה מבט בכיוון הגבעה ולרגע שקל להמשיך. לא. היא בחיים לא תמצא את הדרך ואם יקרה לה משהו, אמא ואבא ירתקו אותי לבית למשך חודש לפחות. הוא העביר את התיק שסחב לכתף השנייה. "בואי," הוא אחז בכף ידה ברגע שהגיעה והוביל אותה אחריו, מסמן לה מתי להתכופף, לטפס או לעבור תחת הריסות כאלו ואחרות.
ליילה קפצה במקום כשקול נפץ ואחריו רעש זכוכית מתנפצת חתכו את השקט של הלילה.
"אל תפחדי." איידן הידק אחיזה בידה. הוא כבר התרגל לרחשי הלילה במהלך החודשים שהוא ומוֹז התגנבו החוצה וחיפשו מקומות מעניינים בעיר ההרוסה – מגדל התצפית הצפוני הישן, הפסל של הרוכב על הסוס ובניין ישן שבתוכו שורות על גבי שורות של כסאות הפונים למשטח עץ מוגבה. מבנה מפעם הנקרא תיאטרון בפי המבוגרים. "ותשארי לידי."
בגלל שליילה עוד לא הכירה את השטח טוב כמו איידן, הדבר האחרון שרצה זה שימצאו אותם. הצבא, מתנגדי המתחם, הסוחרים הארורים או כל דבר אחר שנמצא בחוץ.
'טאק. טאק. טאק.' דפיקות על מתכת נשמעו סמוך אליהם.
איידן משך אותה לאדמה והניח יד מגוננת על ראשה. אור אדום בוהק ומהבהב עבר סמוך אליהם, מאיר את ביתן השומר ההרוס שמאחוריו התחבאו.
ליילה עצרה את נשימתה. סוחרי בשר. ליבה דפק ואיים לחשוף את מקום מחבואם. היא רק שמעה עליהם אבל לא יצא לה לפגוש אותם בעצמה, למזלה. איידן סימן לה להיות בשקט ולחץ על ידה בעידוד. למרות שהיה גדול ממנה רק בחמש דקות, אחיה התנהג כאילו הוא גדול ממנה בחמש שנים. היא בדרך כלל שנאה את זה, אבל ברגע זה שמחה שהוא דואג לה. שהוא לידה להרגיע אותה.
סוחרי הבשר היו אחד מהאויבים שמהם ההורים הזהירו. ציידים שחיפשו אנשים למכור בשווקי העבדים. תוחלת החיים הגבוהה והקלות שבה ניתן לשלוט בילדים הפכו אותם למטרה מועדפת.
"אולי כדאי לחזור?" ליילה שאלה כשהאור האדום המשיך הלאה ולקח איתו את הרעש האיום. היא הסתכלה מעבר לכתפה אל הכיוון של מתחם 219.
"אנחנו ממש קרובים," איידן אמר בקוצר רוח. ידעתי שהיא צריכה להשאר בבית. אני לא רוצה להפסיד את העין בגללה. "אל תדאגי. הם לא יוצאים מחוץ להריסות העיר. הצבא ילכוד אותם אם כן."
"אתה מבטיח?"
"כן, כן. מבטיח. אני שומר עלייך." הוא ניסה להשמע מלא בטחון, למרות שחשש גם מהצבא. מדי פעם הגיעו חיילים להביא ציוד לַמבוגרים. הם לא נראו נחמדים ואיידן אף פעם לא הבין בשביל מי הם בכלל עובדים. אמא ואבא גם לא הצליחו לענות לו. או שלא רצו.
ליילה היססה לרגע נוסף אבל השתכנעה והשניים המשיכו. כשהגיעו להריסות בית הנופש המפואר, איידן הזיז עבורה את גדר התיל המקיפה את המתחם, נזהר שלא תפצע ולקח אותה סביב המבנה. הוא ומוֹז כבר חקרו את המקום כמה פעמים, ורגליו לא התקשו למצוא את הדרך אל מה שהמבוגרים קראו לו "מגרש הגולף".
מהמקום הזה, שהיה בעצם גבעה גבוהה, יכלו לראות את המלחמות בין הצבא לבין כוחות ההתנגדות. הטילים שנורו מצד אל צד נראו כמו הכוכבים הנופלים שתוארו בספרים מפעם. לכן קיבלה הגבעה את שמה, גבעת המשאלות, על שם המנהג העתיק להביע משאלה כשכוכב נופל.
מבטה של ליילה התרוצץ לכל עבר. קירות צהובים מתפוררים, פסלים מנותצים ובריכה ענקית יבשה עם צמחיית חושך גבוהה. היא דמיינה כמה הבית היה מרשים ומפואר לפני מאה שנה, לפני שהשמיים התכסו בפיח. לפני שהחיים נגמרו והתחילו מחדש, כמו שהמבוגרים אומרים כל הזמן. מעליהם העננים נעו במערבולות קטנות, קודרים ואפורים, אינסופיים. מכסים כל פיסה ברקיע.
"אתה בטוח שזה יקרה היום? ומה אם לא נראה כלום?"
"אני בטוח, אני בטוח. מוֹז נשבע לי על כל הגולות שלו שזה מגיע הלילה. הוא התחבא בחדר העבודה של אבא שלו ושמע את המבוגרים מדברים על אות מבחוץ, ועין סערה מעל מגרש הגולף."
"אני מקווה שזה יקרה. הלוואי שזה יקרה."
עין סערה הגיעה לעיתים נדירות ולא תמיד הצליחו לחזות מתי תופיע. ליילה ואיידן כמובן למדו לחיות עם השמיים מכוסי העננים, אחרי הכל הם נולדו לעולם בו אין את מה שקראו לו שמש וכוכבים. רק פיח וחושך שהסתירו את השמיים. העולם הסתגל ובנה תחנות שסיפקו אור ואנרגיה במקום השמש, והקים מתחמים לבני האדם ששרדו. הצבא לקח שליטה במהרה ונוצרה הפרדה בין המתחמים לאזורי הערים של העולם הישן. בין תומכי הצבא לבין המורדים וסוחרי הבשר.
אבל מדי פעם התרחשה תופעה מוזרה שלא תמיד חזו מתי תגיע. "עין סערה" שהופיעה בכיפת העננים המקיפה אותם, ולרגע קסום ונדיר, ניקתה את השמיים מהפיח וחשפה את החלל מעליהם.
הם יצאו דרך פרצה בגדר ומיהרו מעלה, אל המיקום בו מוֹז חיכה להם. נקודת התצפית הטובה ביותר בראש הגבעה. מסביבם הבזיקו מדי פעם אורות אדומים נוספים ומלמולים חרישיים הגיעו לאוזניהם. אנשים אחרים עשו דרכם אל הגבעה. כנראה האות התקבל במתחמים נוספים וכולם באו לחזות בכוכבים.
"מוֹז, אתה פה?" איידן לחש כשהגיעו למיקום ואימץ את עיניו בחשכה. איחרנו? הוא הדליק את המקל הזוהר והאיר על שעון היד המכני, השבור, עם המסגרת הכחולה ומחוג השניות החסר – מתנה שקיבל מאביו. השעה התקרבה לחצות.
רחוק מהגבעה, בשטחים הפתוחים מאחוריה, תותחים הרעימו ופרצי אור הבהיקו באופק. הפצצות הצבא מול המורדים.
"יו, איידן. אני פה. כבר חשבתי שלא תגיע," אור כחול נדלק והאיר על פניו של מוֹז. "אה, הבאת אותה. טוב, בסדר, אבל שלא תפריע לנו."
"אני לא מפריעה!" ליילה זעפה. "גם אני רוצה לראות את הכוכבים."
"את אפילו לא יודעת מה זה." מוֹז ניפח את חזו ברוב חשיבות. תמיד אהב להתרברב ולהשוויץ בידע שלו על החלל. כמובן שבתור בנו של מדען במתחם, קיבל גישה לספרייה הגדולה של מכון המחקר.
"בטח שכן! אלה נקודות נוצצות בשמיים שעשויות קסם. ולפעמים הן נופלות ואז אפשר להביע משאלה." ככה לכל הפחות קיוותה, אבל באותו הזמן גם חששה. כשגדלה שמעה מעשיות על איך העולם נהרס. לפני שהשמיים התכסו עננים, הרבה אנשים הביעו משאלות בעזרת כוכבים נופלים מהשמיים. אבל לא הרבה מהן התגשמו כל פעם, ואז אנשים הרגו אחד את השני כדי להגדיל את הסיכוי שהמשאלה שלהם תתגשם.
"אין דבר כזה קסם." מוֹז צחק בקול חרישי. "כוכבים נופלים הם מטאורים שנשרפים בדרך לכדור הארץ. והם ממש לא מגשימים משאלות. חוץ מזה, כוכבים לא נופלים כל הזמן. לא בטוח שתראי אותם."
"אל תשקר לה," איידן התערב לפני שהספיקה לענות. "אלה בכלל הטילים שהמורדים יורים עלינו. כולם יודעים את זה."
שניהם צחקו. ליילה לא אהבה את מוֹז שתמיד הקניט אותה. היא גם לא אהבה שאיידן מדי פעם שיתף איתו פעולה. למרות שתמיד ביקש סליחה אם נעלבה.
"מעצבנים." ליילה זעפה עוד יותר. "לא צריך. אני אביע משאלה לבד. אולי אבקש שהכוכבים יתנו לכם מוח."
"מצחיק מאוד. אז אני אבקש שתפסיקי לחשוב שאת יודעת הכל." מוֹז גיחך לעברה. "או שאבקש שיצמחו לך שיערות מהאוזניים!"
"למה שתבקש דבר כזה?!" ליילה נחרדה.
"כי אני יכול!"
"טוב, תפסיקו לריב. בסוף שניכם תפסידו את העין." איידן הוציא מהתיק שמיכה ופרש אותה על האדמה היבשה. פעם גבעה זו הייתה מכוסה דשא ירוק ומטופח, אך מאז שהפיח הגיע, בני האדם העדיפו לטפח דברים אחרים, כמו הרס ומכונות למלחמה.
אני חייבת לראות את השמיים שוב. לא משנה לי אם יש שם שמש או כוכבים. ליילה התיישבה על השמיכה והסתכלה מעלה, מתעלמת מאחיה וחברו שקשקשו ביניהם. גופה רטט בציפייה להיעלמותם של העננים. לאוויר הנקי. למשהו מלבד הפיח האפור.
שלוש שנים עברו מאז הפעם האחרונה שליילה ראתה "עין סערה". היא זכרה את האור החזק ששטף אותה כשחיטטה במכולת זבל מלאה מתכות במרכז הקניות ההרוס. זו הייתה הפעם היחידה בה ראתה את השמש. למרות שלא הצליחה להסתכל עליה לאורך זמן כי העיניים כאבו לה מאוד, היא חשבה שזה הדבר הכי יפה שראתה ותראה מעולם. עד שאיידן סיפר לה שהכוכבים בלילה אפילו יפים יותר. הוא לא ראה בעצמו, רק חזר על מה שאמא ואבא סיפרו תמיד.
מלמולי התרגשות וקולות התותחים הפרו את השקט המתוח, עד שרוח קרירה החלה לנשוב.
הדיבורים השתתקו והרוח התעצמה בהדרגה, מעיפה סביבם חול ואבנים קטנטנות.
"אתם מרגישים את לחץ האוויר יורד?" מוֹז נעמד על ברכיו ומתח צוואר למעלה. מחפש סימן להפרדות הפיח. "זאת חייבת להיות העין. תסתכלי טוב ליילה, שתראי שצדקתי."
ליילה השתנקה ואיידן קרא בהתפעלות.
העין נפקחה. מערבולת נוצרה בפיח מעליהם, מעיפה את העננים לצדדים, חושפת בשמיים העכורים פתח מספיק רחב כדי להבחין בו מכל מקום על הגבעה. לרגע ראתה רק חלל שחור ואכזבה כרסמה בה, אבל אז הופיעו בזה אחר זה אורות קטנטנים ונוצצים. בהתחלה בודדים, ואז רבים, עשרות אם לא מאות כוכבים. פרפרים התעופפו בבטנה של ליילה כשהבזק אור קטן צץ בזווית עינה. היא ניסתה לתפוס אותו במבט אבל הוא נעלם. פיה נפער כשאחריו הופיעו עוד ועוד הבזקים קטנים. שובלי אור נוספים שחצו את החלל והתמוססו באוויר. אור ירוק, אחר כך כחול. גם הבזקים של אדום, צהוב וסגול. מטר של צבעים. לרגע התמזגו עם הפצצות שנורו במרחק, אבל הכוכבים האפילו ביופיים על הכל.
ליילה מעולם לא זכתה לראות משהו כל כך יפה. איידן צדק, זה הרבה יותר טוב מהשמש.
"קדימה ליילה, זה הזמן אם את רוצה להביע את המשאלה שלך." איידן עודד אותה בדחיפת מרפק.
הלוואי והפיח והעננים ילכו כדי שתמיד תהיה שמש וכוכבים. הלוואי שאראה המון כוכבים נופלים כמו עכשיו. הלוואי שהכל יתגשם כדי להוכיח להם שיש משאלות בעולם. הלוואי. הלוואי. הלוואי. אף אחד לא אמר לה כמה פעמים עליה לבקש משאלה כדי שזו תתגשם, אז היא חזרה עליה בליבה כמה שיותר. לא מסיטה את עיניה לרגע מהשמיים. לא מוכנה לפספס אף לא שנייה.
הרוח נחלשה. העין עמדה להעלם. הכוכבים עמדו לעזוב אותם.
הלוואי והכל יסתדר. הלוואי. היא חזרה פעם נוספת על המשאלה כשהכוכב האחרון חצה את החלל השחור והפתח שנפער בכיפת הפיח נסגר. החשכה של עולמם נפלה סביבם שוב. "זהו?" ליבה צנח באכזבה. הגעגוע כבר כרסם בה. "זה עבר מהר מדי."
"ראיתם כמה כוכבים נופלים?" מוֹז שרק בהתפעלות. "אתם חושבים שזה קשור לפיח?"
איידן משך בכתפיו ונעמד. "הצלחת לבקש כל מה שרצית?" הוא פנה לליילה והושיט לה יד. "מוכנה לחזור הביתה?"
"אני מקווה שהצלחתי לבקש כמו שצריך…" ליילה שלחה מבט אל השמיים האפורים. הלוואי שהצלחתי. למרות המשאלה, העננים עוד נותרו במקומם. מתערבלים וקודרים.
מוֹז ניער את בגדיו ואיידן ארז את השמיכה. שלושתם פנו ללכת חזרה, במורד הגבעה, דרך בית הנופש ההרוס והרחובות הנטושים, אל תוך מתחם 219.
***
מהצד השני של כלוב העננים, סירנת אזהרה ואור כחול מילאו את החללית של דיטניט וסקילי.
"לכל הננסים האדומים! שוב הורידו לי במשכורת!" סקילי התרעם וניסה להתעלם מרעש הסירנה הצורם.
"דיווחת על כל השעות? מילאת את הדו"ח החודשי כמו שצריך?" דיטניט שאל כשנקודת אור אדומה נוספת נעה על המסך – ספינה יופטריאנית בדרכה אל כדור הארץ. הוא הקיש על הכפתורים בלוח הבקרה מולו וטען את תותח קרני האור. זמזום רועש מילא את הסיפון העליון בחללית, מתערבב עם הסירנה הצווחת.
"כן. כן. גם את שעות ההדברה שעשינו ליד קפלר-186F." סקילי ענה בנפנוף זרוע אחת, והפך את התלוש כדי להבין מה פספס. הנהלת החשבונות התעקשה להדפיס את התלוש על דף נייר. אותה טכנולוגיה ישנה מכדור הארץ שאימצה חברת ההדברה בה עבדו השניים, כמו שאימצה את שיטת הטפסים ממדינה קטנה בשם ישראל. לא ברור אם כדי להקל על עצמם או להקשות על העובדים.
"שילמו לך החזרי נסיעות מהבית לתחנת העגינה בנוגה?" דיטניט שאל כבדרך אגב, משך בהגה וכיוון אל הספינה הפולשת שנכנסה לשדה ראייתם. היא טסה הישר אל חור קטן שנפער בכלא העננים של הצבא הגלקטי. קצת שמאלה. עוד קצת. עכשיו. דיטניט לחץ על ההדק וקרן אור מרוכזת פגעה במגן החיצוני של הספינה ופוצצה את הפולשים. חתיכות מתכת בוערות צנחו מטה אל כדור הארץ דרך החור בכלוב. הפתח נסגר לאיטו עד שהאדמה החשוכה נעלמה מעיניהם.
"כן, שילמו את התעריף הרגיל." סקילי אמר, מתוסכל, ורגע לאחר מכן נהם בקול. "אה, ברור. מוח אוראנוס. שכחתי להגיש טופס 106. ביטוח בין-כוכבי הורידו לי כפול. הכל בגלל עבודות הניקיון שעשיתי בפלוטו."
"תמלא עכשיו ותשלח לסוזנאיל במשרד. תוודא בכל העיניים שלך שזה הטופס הנכון." הסירנה פסקה והאור המהבהב כבה. דיטניט החזיר את החללית שלהם למסלול הסיור הרגיל קרוב לכדור הארץ. הוא הזיז את לוח ההיגוי והוציא את קופסת ארוחת האמצע שאשתו ארזה עבורו, עם מסר אוהב בפנים ותזכורת שהיום תורו לאסוף את הצאצא אחרי החוג. "שוב כריך נויטרונים וגבינת מאדים? רוצה להתחלף?"
"כן. כן. אשלח לה. זה היה יותר מהיר אם היו משתמשים במייל-אור. אבל לא. בוחרים להשתמש בטכנולוגיה מלפני מאות שנים. בירוקרטים." סקילי מילא את הטופס במסך, לחץ על הדפסה והמכונה הרועשת ירקה החוצה את הנייר המוכן. הוא גלגל את הדף, קשר בסרט והכניס אל צינור הפקס-קול המיושן – שם נבלע בקול יניקה מחליא ושוגר לחלל. "אפשר להתחלף אבל הבאתי רק שייק חומר אפל וזרעי ערפילים."
"טוב, לא משנה. אני יוצא להפסק-"
"אזהרה. אזהרה. ספינה לא מזוהה. אזהרה. אזהרה. ספינה לא מזוהה."
האור הכחול הבהב בסיפון העליון, מלווה בסירנה הצורמת. עולה ויורדת.
"עוד יופטריאנים?" דיטניט סגר את קופסת האוכל וסקר את החלל מחוץ לחלון הקדמי. כלוב העננים נע ונרעד. חור נוסף נפער בכלא סביב הפלנטה. האדמה החשוכה נחשפה מבעד הפתח המלאכותי שהלך והתרחב, כמערבולת עצומה של גזים, פיח ומים עכורים.
האור האדום של איתור העצמים הבהב על חלון המסך ברגע שהופיעה ספינה נוספת מתוך הכלום של החלל. היא נעה במהירות אל הפתח שיצרה בכלוב בתקווה להגיע אל בני האדם הכלואים מתחת. ספינות יופטריאניות היו דבר בשגרה והכילו אספקה שנשלחה לכדור הארץ. הצבא הגלקטי כבר ניסה להגיע לשיחות הבהרה בכוכב צדק, להבין את מטרתם. הרי בפעם האחרונה בני האדם כמעט השמידו את עצמם ואת כוכבי הלכת הסמוכים כשקיבלו ציוד מחוץ לכדור הארץ. אבל כל ניסיונות הבירור התפוצצו כסופר-נובה מרהיבה והיופטריאנים המשיכו במעשיהם. לכן נשלחו עובדים כמו סקילי ודיטניט, להדביר את אותן ספינות אספקה לא מאוישות.
"מה התוצאה הנוכחית?" דיטניט שאל, הקיש על כפתורים בלוח הבקרה וטען את תותח קרני האור.
"478 לך ו-479 לי." סקילי ענה בהיסח דעת ודפק בתסכול על מדפסת הנייר שהשמיעה לרגע רעש של גריסת זכוכיות. "ערימת ברגים חלודים ומתכת מיושנת."
"בסדר, תורי שוב." דיטניט הניח בצד את הקופסה ולקח לידיו את הגה הירי. הוא כיוון את התותח אל הספינה היופטריאנית והזמזום הרועש מילא את הסיפון.
משיכה. לחיצה. הספינה הכסופה התפוצצה בחלל וסירנת האזהרה נדמה.
"יום אחד הם יבינו שצריך להשאיר את בני האדם כלואים." דיטניט מלמל והזיז את ההגה, לקח את הקופסה וקם לפני שהסירנה תתחיל שוב. "ואם אתה כבר מדפיס דברים, אל תשכח לשלוח למשרד גם את דוח המזיקים החודשי. תוסיף את השניים האחרונים. יצאתי להפסקה. אני גווע ברעב."