שאיפה… נשיפה… והנה אני כאן. שוב.
החיוכים שמרוחים על הפרצופים מסביב מדכאים אותי, מאסתי בבלונים שתקועים בכל פינה, והריח של העוגה רק מזכיר שעשן הנרות תיכף יעשה לי צרבת.
נשיפות יום-הולדת אמורות להיות עליזות יותר, אני יודע. אבל כבר כמעט התייאשתי. ארבעים ואחת גלגולי נשימה אני תקוע ביקום האָטוּם הזה ותמיד מתאכזב מחדש – שוב ננשפתי לתוך משאלה שאי אפשר להגשים.
לא רוצה לשמוע על המחויבות שבתפקיד, על הכבוד שבמילוי מאווי הלב. שטויות. אם בני האדם כאן היו יצורים ששווים משהו, אולי דברים היו נראים אחרת. אבל הם הטילו על היקום שלהם כל כך הרבה חוקים ומגבלות, ששום משאלה מופלאה לא יכולה להתגשם בו.
וכשאני לא יכול להגשים את המשאלה שננשפתי לתוכה, אני גם לא יכול להתמוסס בין המעברים ולחזור ליקום הטוב. ככה נתקעתי פה, מתגלגל בין משאלות כמו: 'הלוואי שאזכה בלוטו', 'הלוואי שכולם תמיד יאהבו אותי', ו-'הלוואי שיהיה פה שלום עולמי'… בני אדם, מתי תקלטו שבעולם האטום שלכם רק משאלות אטומות יכולות להתגשם?!
מה לעשות, קסם והיגיון לא הולכים ביחד. כשיש יותר מדי מן האחד, לשני לא נשאר מספיק מקום להתקיים.
הלוואי שינשפו אותי לתוך משאלה פשוטה, מעפנה. משהו שאוכל להגשים בקלות ולעוף מפה. לחזור ליקום הטוב שם אין מדינות, אין דתות, אין גן עדן או גיהנום. רק שמיים יפים, צורות בעננים, קסם בכל פינה ואנשים שיודעים לחיות את היום ולבקש משאלות ברות-הגשמה.
היי, אולי דווקא עכשיו, בנשיפה הארבעים ושתיים, ייפול עליי המזל?
ילד בן שבע נושף אותי הפעם. הוא נראה חמוד – שיער בהיר, עיניים ירוקות, בגדים חדשים. גם הבית שלו יפה – קישוטים מושקעים, שלטים צבעוניים, בלוני הליום ושולחן ממתקים גדול. לפי כל הסימנים אפשר לקוות שהגעתי לעשירים.
להבדיל ממה שחושבים, ילדי עשירים טובים לנו, נשיפות יום-הולדת. לעניים יש יותר מדי דמיון ופחות מדי אמצעים, אז הם מבקשים משאלות לא הגיוניות לגבולות המציאות שלהם. דווקא לעשירים אנחנו יכולים לסדר את הדברים החומריים שהם רוצים. לא הוגן, נכון? ככה הדברים עובדים ביקום אטום.
טוב, תסכול בצד. המתוק הקטן עומד להביע את המשאלה שלו –
רגע, מה?
לא! זה לא קרה עכשיו. הפרחח החצוף ביקש שיהיו לו שלוש משאלות!
איך נפלתי על אחד מהחוכמולוגים האלה? שמעתי עליהם, אבל לא חשבתי שהם באמת קיימים.
עד שהגעתי לילד, על פי כל הסימנים מבית עשיר, עם פוטנציאל להגשמת משאלה חומרית מעפנה… אבל לא. הוא כל כך חומרני שמשאלה אחת פשוט לא מספיקה לו.
הלך עליי. נכבה לו את הנרות ונחשוב מה עושים (כן אמא, תעקמי פרצוף על השעווה שנטפה על העוגה. חבל שהשקעת בציפוי שוקולד יותר מאשר בילד שלך).
עכשיו הם שרים. יופי, תשמחו לכם. אני תקוע עוד שנה ביקום האטום הזה, ואתם מקווים שהיצור החמדן שגרם לזה ישרוד עד שנה הבאה, ועל הדרך גם עד מאה ועשרים.
אפילו עם הילדים של היקום הזה אין לי מזל. איפה כל החמודים הנורמליים שרוצים איזה משחק או בובה שאפשר לקנות בחנות? מה קרה להם? הילדים שנשפו אותי ביקשו לדעת לעוף, לחיות לנצח, שכל החדר שלהם יהפוך לשוקולד. אם היינו ביקום הטוב הייתי הופך את כל הבית שלהם לשוקולד בגרעפס אחד.
נו, מה החמדן הקטן עושה עכשיו?
במקום לפתוח את המתנות הענקיות שלו, הוא בורח לחדר ו… מוציא דף עם תיאור מפורט של כל שלושת המשאלות שהוא רוצה! מישהו כאן עשה שיעורי בית.
מעצבן. כל המשאלות ברשימה שלו ממש פשוטות – אם הוא רק היה מבקש אחת מהן! תוך חצי פעימת לב הייתי מטמיע לאמאל'ה היקרה את הרעיון לקנות לו טרקטור ממונע.
טרקטור ממונע! ביקום הטוב הייתי יכול להביא חדי קרן זוהרים וכלבים מדברים ומכוניות מעופפות תוך כדי התעטשות. לא להאמין לאן התדרדרתי.
הממ, אולי אפשר לפתור את הסיבוך הזה.
כן. אני יכול לקיים את המשאלה המקורית שלו… מה שהוא ביקש זה שיהיו לו שלוש משאלות – זה אומר שאני יכול פיזית (או רוחנית, בלי להתקטנן) לגנוב שלוש נשיפות יום-הולדת של ילדים אחרים ולהביא לו אותן.
הילדים האלה הם אותו דבר בכל מקום. אני רק צריך למצוא ילד בן שבע ממשפחה של עשירים, וככה להגדיל את הסיכוי שהחמדן שלי יאהב את המשאלות שלו. אם הוא ירצה להפוך אותן לשלו, אני אוכל להגשים אותן ואז להתמוסס מכאן!
זה משנה את כל התמונה. במקום להתגלגל מנשיפה לנשיפה ולקוות למזל, יש לי הזדמנות לבחור בעצמי את המבקשים הנכונים: קטנים, חמדנים ומועטי דמיון ככל האפשר.
היקום הטוב, אני בדרך!
ביי ילד, נתראה בקרוב. אני הולך לחפש כמה חוגגי יום-הולדת מסכנים שלעולם לא יקבלו את המשאלות שלהם. הערב בהיר. חלונות מסיבה מוארים יקרצו לי מרחוק, את המנגינות הרועשות אני יודע לזהות מקילומטרים, גם את הריחות המגעילים של העוגה. זה הולך להיות פיס אוף קייק.
*
היום הגיע. הבונבונה שלכם בת שבע.
סידרתם צלחות, ערמתם יפה לחמניות קטנות, פיזרתם על שולחן גבינות, זיתים, ירקות, חטיפים. הזמנתם את הסבתא, הסבא, הדודה והדוד. עוד מעט יגיע רגע השיא של הערב, הדלקת הנרות והבעת המשאלה של המתוקה הזאת. נו בטח שהיא מתוקה, ראיתם את תחפושת הפרפר שלה?
שימו את הציניות הרגילה שלי בצד, הפעם אני באמת מתרגש.
נכון, לקח לי יותר זמן משחשבתי למצוא מסיבות יום הולדת של עשירים, ובזבזתי כמה חודשים טובים על טכניקת גניבת הנשיפות עד שהיא עבדה לי כמו שצריך.
יש לי בינתיים שתי משאלות גנובות ממסיבת יום הולדת של תאומים שהיה להם חדר משחקים בגודל של סלון שלם. אין לי שום דרך לדעת מה הם ביקשו עד שאביא את המשאלות לחמדן שלי, אבל סביר להניח שזה יהיה עוד צעצוע לערימת המשחקים שלהם.
לרוע המזל, עבר יותר מדי זמן ולא מצאתי מסיבה נוספת. מחר בבוקר המבקש שלי יחגוג כבר יום הולדת שמונה ועדיין חסרה לי משאלת אחת.
נס שבסוף הצלחתי, ממש היום אחר הצהריים, למצוא את המסיבה של הפרפרית הקטנה הזאת. אני צריך להתפלל שהמשאלה שלה תהיה חומרית מספיק… לפי הכיבוד הפשוט המשפחה הזאת לא נראית מאוד עשירה.
בכל מקרה, אין לי ברירה. אני חייב את המשאלה הזאת לפני חצות, אחרת כל המאמץ שלי יתנדף כמוני, עד הנשיפה הארבעים ושלוש. ואז מי יודע כמה נשיפות אצטרך לסבול כאן עד ששוב תזדמן לי משאלה ברת-הגשמה?
הערב מתחיל לרדת מבעד לחלון וצובע בזהב את הסלון החמים. הסבתא מפריחה בועות סבון והילדה הקטנה מתרוצצת לכל עבר ומפוצצת אותן, צוחקת ומנפנפת בכנפיים שקשורות לגבה.
כולם מתפעלים מכמה שהיא חמודה, ואני חייב להודות שמשהו בה באמת מקסים. עיני השקד החומות, השיער המתולתל שאסוף בקוקו גבוה על ראשה, החיוך המתוק. היא נראית מאושרת וזה צובט את הלב, בקטע טוב.
או ש… לא יודע, פתאום אני קצת עצוב.
למה? מעציב אותי לגנוב לה את המשאלה? לא, זה לא זה. ייסורי מצפון אף פעם לא היו הצד החזק שלי. חוץ מזה, היא בת שבע, לא יהיה לה אכפת… עד יום ההולדת הבא. בכל זאת, משהו מכביד עליי ואני לא מבין בדיוק מה.
אמא של הילדה מוציאה אל השולחן עוגה ועליה נר גדול. הילדה מתחילה לבכות. היא רצתה שבעה נרות, ואחד לשנה הבאה. הפרצוף העצוב שלה שובה-לב אפילו יותר מהחיוך והצחוק. אמא שלה ממהרת למטבח, מוציאה שישה נרות קטנים ומשבצת אותם מסביב לנר הגדול.
אה! עכשיו אני נזכר. הפרצוף העצוב, עיני השקד הדומעות, השיער המתולתל שקשור בקוקו גבוה. אני לא מכיר את הילדה הזאת, אבל אני מכיר ילדה אחרת. כן, גם היא הייתה בת שבע.
אני זוכר אותה.
אני זוכר איך העיניים שלה (כחולות דווקא) התמלאו בדמעות. איך הפה הקטן רעד. אני זוכר את הבכי מכמיר הלב שפרץ ממנה, דווקא ביום ההולדת שלה, דווקא אחרי שהביעה משאלה.
חדר של בית חולים. אמא ואבא שלה עמדו מחובקים ליד מיטתה. הם בכו גם. לעולם לא אשכח את המבטים שהיו על הפרצוף שלהם. בלי שהיא אמרה מילה, הם ידעו. הם ידעו בדיוק מה היא ביקשה כמשאלת יום-הולדת.
רק אני, בתור נשיפה בגלגול הנשימה הראשון שלו, לא הבנתי: למה שילדה בת שבע תבקש ללכת?
היו אנשים בחלוקים שהסתובבו בחדר מדי פעם. ההורים שלה הרימו אותה לכיסא עם גלגלים כשהייתה צריכה לשירותים. בבוקר למחרת נכנס לחדר הדוקטור (ככה ההורים קראו לו) ואמר שהפגיעה בתחתית עמוד השדרה קשה מדי וניתוח עלול להסתבך, אבל אפשר להשתיל לה כנפיים. הילדה שילבה ידיים כשהוא אמר את זה, היא בכלל לא רצתה כנפיים.
את זה דווקא הצלחתי להבין. כשהיא נשפה אותי, ריצדו בה תמונות, כמו בסרט נע. הן הבהבו בה למשך פעימת לב אחת, אבל הן נצרבו בי חזק, כחלק מהמשאלה.
בתמונות הנעות היו ילדים כמוה, אבל לא בדיוק. הם היו יותר מלוכלכים, לבושים פחות יפה, רובם היו יחפים. היא רצה איתם, הם שיחקו בכדור. היא הייתה מאושרת.
לעולם לא יהיו להם כנפיים, גם אם ייפגעו בתאונה כמוה. אני לא יודע איך זה עבר בתמונות, אבל זה היה ברור לי. והיא – היא לא רצתה כנפיים. היא רצתה ללכת שוב, כמוהם, איתם. היא רצתה לרוץ, היא רצתה לשחק. היא רצתה להיות עם החברים שלה. היא לא רצתה שום דבר אחר.
כל זה היה לפני ארבעים ואחת גלגולי נשימה. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי ביקום הטוב, המופלא, מלא הקסם, שהכל בו אפשרי. הכל באמת היה בו אפשרי.
לקח לי שבוע, אבל ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות.
חיכיתי לרגע שבו הילדה הנכה תהיה לבד. היא אהבה להסתכל מהחלון ולדמיין צורות בעננים. ההורים שלה קירבו את מיטתה לחלון במיוחד בשביל זה. אז היא שכבה במיטת בית החולים, חסרת יכולת לקום אבל זקופה, והסתכלה בחלון. הקוקו המתולתל שלה התבדר ברוח. ההורים שלה יצאו להביא לה ארוחת צהרים. ריחפתי מולה בשקט, וחיכיתי.
לפתע נשמעו מבחוץ קולות של ילדים. היא הורידה את מבטה מהשמיים אל הרחוב שמעבר לגדר בית החולים. היו שם כמה חברים שרצו ביחד, קוראים זה לזה ומשתעשעים.
נרעדתי, כי ידעתי שזה עומד לבוא ועליי להתכונן.
הילדה שלי חייכה, וידעתי בדיוק מה עובר לה בראש. היא דמיינה את עצמה רצה וצוחקת כמוהם. היא ידעה שהיא תעשה את זה. היא הרגישה את זה.
זאת הייתה ההזדמנות שלי.
איך שהחיוך שלה הופיע, חיבקתי אותה. פשוט הושטתי את זרועות הרוח שלי מסביבה, ולחצתי על עמוד השדרה שלה מבפנים. היא פלטה קריאת הפתעה קלה כשכפות רגליה זזו מעט. התרחקתי מהחיבוק. הילדה הזיזה את רגליה עוד כמה שניות ובהתה בהן באלם.
התחלתי להתמוסס לאיטי, נרגש, כשראיתי אותה מסירה את השמיכה ומורידה רגל אחרי רגל לרצפה, מהססת. ואז נעלמתי, נשאבתי בין מעברי היקומים.
לא הספקתי לראות אותה עומדת, לא הספקתי לראות אותה הולכת. אבל בכל יום בהיר מאז, כשראיתי צורות בעננים, דמיינתי אותה רצה, צוחקת, משחקת עם החברים שלה בכדור. מאושרת.
*
זה היה גלגול הנשימה הראשון, והיחיד, שלי ביקום הטוב.
איך שננשפתי ביקום האטום הרגשתי בכל נימי רוחי שאני במקום אחר בתכלית.
השמיים אפורים, לא צמריריים ומלאי הבטחות. התנודות חדות וישרות, בלי קסם שמרחף לכיוונים בלתי-אפשריים. המשפטים קצרים. המילים קשות. הנקודות סופיות.
אטום. אטום. אטום.
גם האנשים אטומים, חסרים. והכוחות שלי, כמוהם, כבולים, כבויים, חסומים תחת היגיון כבד.
עם כל נשיפה שננשפתי, עם כל משאלה שלא הייתי יכול להגשים, עם כל אדם שביקש יותר ממה שהיה יכול להשיג – נשכחו בי הרגשות ההם של שמחה טהורה, התרגשות וייעוד. הם התחלפו במרירות, בתסכול, אפילו באנוכיות.
כן, זאת האמת. כבר לא רציתי להגשים משאלות בשביל לשמח את מי שנשף אותי. חשבתי רק על עצמי ועל כמה שאני רוצה להיות שוב ביקום הטוב. כל מה שקיוויתי היה להינשף למשאלה הקלה והטיפשית ביותר, כדי להצליח להגשים אותה ולחזור לשם.
עם כל הזמן שעבר, נראה שאפילו שכחתי למה אני רוצה כל כך לחזור. שכחתי את הילדה שלי, הנשיפה הראשונה שלי. כמעט שכחתי אותה לתמיד, עד היום.
*
טוב, מספיק עם הרגשנות. מה שהיה, היה. מה שעכשיו, עכשיו.
השעה כמעט שמונה בערב כשאני מרחף דרך חלון חדר השינה של הילד החמדן.
הוא בטח ישמח לראות שהשגתי לו שלוש משאלות, ועכשיו נוודא שהן מספיק לטעמו (את האחרונה הצלחתי לגנוב בקלות. לא ציפיתם ממני לרחם על הילדה הזאת כי היא קצת, בקושי, אולי בכלל לא – דומה למבקשת הראשונה שלי, נכון?).
בכל אופן, החמדן הקטן כבר לבוש בפיג'מה ושוכב במיטה כשאני נכנס.
הכי הרבה שאני יכול לעשות במגבלות העולם האטום הוא לדבר אליו בתוך מחשבותיו. נקווה שהוא תמים וחולמני כמו שהוא נראה. אחרת, כמו כל האחרים, הוא פשוט יתעלם מהקול הקטן והחכם בראשו שמדבר אליו דברים של טעם.
"בוא נחסוך לשנינו את הזמן," אני אומר לו קצרות, "הבאתי לך שלוש משאלות, כמו שביקשת ביום ההולדת הקודם."
הילד, ירוק עיניים ומתוק כמו לפני כמעט שנה, נראה מופתע ומתלהב. "מה? מי זה?" הוא לא רואה אותי ועדיין עונה לי, זה סימן טוב.
"באתי להגשים לך את המשאלות," אני שמח שהוא משתף פעולה, "ביקשת שלוש משאלות ביום ההולדת הקודם."
"נכון! אז את הפיה שמגשימה לי אותן? חיכיתי לך!"
"אני לא פיה, אני נשיפה," אני נעלב, "ליתר דיוק אני רוח יום ההולדת שלך. ואני לא מגשים לך שלוש משאלות, אני מגשים לך את האחת שביקשת: שיהיו לך שלוש משאלות."
"רוח יום הולדת… לכן אתה שקוף? רגע, איך קוראים לך בכלל?" הילד שואל.
"אין לי שם…"
"אז תמציא אחד. לי קוראים יהביהב," הוא מציג את עצמו, "ואתה?"
"הממ," אני חושב ואומר, "אפשר לקרוא לי פוווּ."
"פוווּ, מגניב!"
"עכשיו בבקשה, בוא נתמקד. הגיע הזמן לבדוק מה המשאלות שלך."
"איזה כיף! חכה, יש לי רשימה…" יהביהב קם לעבר השולחן שבחדרו.
"זה לא עובד ככה," אני ממהר לומר, "לכל אחד יש רק משאלה אחת. אני לא יכול ליצור לך משאלות לפי רשימה, אבל הבאתי לך משאלות קיימות של ילדים אחרים."
"אה," קולו ספקני, "מה הם ביקשו?"
שאלת השאלות! עכשיו כשהוא מוכן לקבל את המשאלות, אני יכול לדעת מהן ולהגשים לו אותן כך שיהיו שלו. "בוא נראה: 'שיקנו לי משאית משחק גדולה', 'שיקנו לי רובוט מנגן', 'שתהיה לי אחות קטנה' -"
אוי ואבוי.
אחות קטנה?!
משאית ורובוט אני יכול לסדר תוך שיעול וחצי, אבל אחות קטנה (בטח המשאלה של הפרפרית ההיא) – זה פשוט חסר סיכוי! אני מרגיש את כל השמחה מתנדפת ממני תוך שניות. היקום הטוב ייאלץ לחכות, מי יודע עוד כמה זמן.
"אני רציתי טרקטור ממונע, כדורסל חדש ומשחק פלייסטיישן…" יהביהב מתלונן.
"אז היית צריך לבחור אחד ולבקש רק אותו!" אני נוזף בו, "במקום להיות חמדן ולבקש את שלושתם."
כל השנה הזאת שהשקעתי כדי לגנוב משאלות, באמת קיוויתי שאצליח למצוא כאלו שאפשר להגשים כדי לחזור ליקום הטוב. עכשיו התקווה נמוגה.
אנחנו שותקים קצת, כל אחד עם אכזבותיו.
"ילדים אחרים היו אוהבים משאית משחק ורובוט מנגן?" יהביהב שואל לבסוף.
"כמובן, הם הרי ביקשו את זה כמשאלה." אם הייתי ננשף לאחת המשאלות שלהם מזמן כבר לא הייתי פה.
"אוקיי, אני יכול לוותר על המשאלות שלי בשביל זה," הוא מחליט, "כל עוד יהיו לי צעצועים חדשים כדי שיהיו לי חברים, זה מספיק. זה מה שבאמת רציתי."
"למה לא ביקשת פשוט שיהיו לך חברים?" אני שואל בעייפות. זאת אמנם משאלה מורכבת יותר מלקנות משחק בחנות, אבל עדיין היה אפשר להגשים אותה אם זה מה שהוא היה מבקש.
"אה, לא חשבתי על זה," יהביהב מופתע.
אני נאנח.
"פוווּ, אם היית יכול להביע משאלה, מה היית מבקש?"
"לחזור ליקום הטוב, כמובן," אני עונה בלי לחשוב.
"היקום הטוב?"
"כן. זה עולם כמו שלכם, רק שיש בו הרבה יותר קסם," אני אומר ומוסיף בעוקצנות, "והילדים שם לא מבקשים יותר ממשאלה אחת בכל פעם."
"אני מצטער," יהביהב אומר בעצב, "היית כל כך נחמד אליי. אז אולי אני אגשים לך את המשאלה? אני יכול?"
"אם היית יכול לסדר לעצמך אחות קטנה בארבע שעות…" אני ממלמל.
"זה באמת לוקח כל כך הרבה זמן?" יהביהב תוהה, "אמא ואבא רק צריכים להתחבק ואז…"
"אה," אני מחייך בעל כורחי, "גם אם החיבוק מצליח, עדיין לוקח כמעט שנה שלמה עד שהאחות מוכנה."
"אני מבין," אומר הילד ואני יודע שהוא לא מבין כלום. אבל הוא ניסה לגרום לי להרגיש יותר טוב, ואולי אפילו הצליח. פעם ראשונה שמישהו חושב להגשים לי משאלה. בכנות, זה די מחמם את הלב.
"אתה יודע פוווּ, אני בטוח שאמא ואבא היו מסכימים. להביא לי אחות אני מתכוון," אומר יהביהב. "כל כך חשוב להם להביא לי כל מה שאני רוצה… למרות שלרוב אני פשוט רוצה שהם יהיו איתי יותר. אני לא אוהב להיות לבד."
"אני מבין," אני אומר, והפעם אני זה שמנסה לגרום לו להרגיש יותר טוב. בתור נשיפה, אני לא באמת זקוק לחברה, אבל אני יודע כמה הבדידות קשה לבני האדם. הילדה הנכה ההיא, מהיקום הטוב, לימדה אותי כמה זה מכווץ את הלב.
בהחלטה של רגע, אני משמיע שיעול וחצי ומשדר מחשבה לאמא של יהביהב לקנות לו את המשאית והרובוט. אולי זה כבר לא משנה לי, אבל ליהביהב זה כן.
"אז…" הוא פותח, "אם אני אבקש מאמא ואבא אחות קטנה, זה יביא אותך ליקום הטוב?"
"גם אם תהיה לך אחות קטנה בשנה הבאה," אני אומר בעדינות, "לי זה כבר לא יעזור. היום בחצות אני אתפוגג, עד שאהפוך לרוח יום-הולדת של אדם אחר שינשוף אותי."
"אוי לא!" יהביהב קורא בצער, "אבל כל כך רציתי לעזור לך!"
"נחמד מצידך."
"וגם היה לי כיף פשוט לדבר עם מישהו."
"אתה יודע," אני אומר בחיוך, "אם הייתה לך אחות קטנה, היה לך מישהו לדבר איתו כל הזמן."
"באמת?" יהבהב מתלהב, "זה מה שאני רוצה! הלוואי שתהיה לי אחות קטנה!"
פתאום משהו קורה.
הרוח שלי מתחילה להתמוסס… לא הרגשתי את זה כבר ארבעים ואחת גלגולי נשימה, אבל אני יודע לזהות את זה כמו בפעם הראשונה.
אני מתפרק לאיטי למיליוני חלקיקים קטנטנים. כשההתפרקות תסתיים, אתחיל להישאב החוצה אל בין המעברים ומשם הדרך אל היקום הטוב פתוחה בפניי! יש לי אולי עשר – רק עשר! – פעימות לב אחרונות ביקום הזה.
"ילד, אני מתחיל להתפוגג, כנראה שבכל זאת הצלחת!"
"יופי!" יהביהב קופץ במקומו בשמחה, "תחזור ליקום הטוב כמו שרצית?"
"נראה שכן!" אני עדיין המום מזה. אחרי כל כך הרבה זמן של המתנה, זה קורה, פשוט כך.
אבל איך?! הרי הגשמתי ליהבהב רק שתיים מתוך שלוש המשאלות שהוא רצה שיהיו לו.
"ידעתי!" פתאום הוא אומר בביטחון, "אם מספיק רוצים משהו, הוא בסוף קורה."
ההבנה נוחתת עליי.
"באמת רצית את זה!" אני אומר ליהביהב, "כל כך רצית שתהיה לך אחות קטנה, כך שהפכת את המשאלה השלישית לשלך. שלך באמת. הרי לא ביקשת שיתגשמו לך שלוש משאלות, רק אמרת שאתה רוצה שיהיו לך שלוש משאלות. עכשיו הן כולן שלך, גם אם רק שתיים התגשמו והשלישית לא."
"אז יהיו לי משאית ורובוט?" יהביהב שמח ופתאום עוצר באכזבה, "אבל השלישית לא תתגשם? לא תהיה לי אחות קטנה?"
"הלוואי שתהיה לך," אני אומר בכנות, "אתה תהיה אח גדול נהדר."
הרוח שלי ממשיכה להתפרק, אבל עצב קטן הורס את השמחה שלי. בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן, באמת רציתי לשמח מישהו ולהגשים לו את המשאלה, למרות שהיא בלתי אפשרית.
פתאום אני חושב שאולי זה כל העניין. אולי אני מתמוסס בין המעברים לא בגלל המשאלות או יהביהב, אלא בגללי. כי באמת רציתי להגשים משאלה כדי לשמח מישהו, ולא רק בשביל שאעבור ליקום הטוב.
אולי כל ארבעים ושתיים הגלגולים שתקעו אותי כאן באו ללמד אותי לקח – לא להיות חמדן ואנוכי, אלא להסתפק במה שיש ולהתמקד בייעוד שלי: לנסות להגשים משאלות שישמחו אנשים ביום ההולדת שלהם…
יכול להיות. כך או כך, בעוד פעימת לב אחת כבר אהיה רחוק מכאן, ביקום הטוב והאהוב. כמה מוזר שדווקא עכשיו אני רוצה להישאר פה עוד, ולו רק כדי לשמח את יהביהב.
בעצם, אני עדיין יכול לעשות משהו.
אני יכול לעזור לו להגשים את המשאלה היחידה שהוא באמת רצה כל הזמן הזה.
"יהביהב," אני אומר בדחיפות, "מחר בבוקר תגיד לאמא ואבא שאתה רוצה אחות קטנה, בסדר? הם כבר יידעו מה לעשות. ככה לא תהיה בודד יותר, אף פעם."
"אז כן תהיה לי אחות קטנה עד יום ההולדת הבא?" הוא שואל, מאושר.
לפני שאני מתמוסס לחלוטין אני מספיק לומר לו: "מאוד יכול להיות, ילד. מאוד יכול להיות."
ואז הכל נגמר.
אני נשאב החוצה מהחדר, החוצה מהלילה, החוצה מהיקום. אני מרגיש את המעברים סביבי ויכול כבר לדמיין את האוויר הצח והבלתי-אפשרי שמחכה לי ביקום הטוב.
לרגע אחד, קצר ומוזר, אני חושב שהיקום האטום אולי לא כזה גרוע.
אם על כל ארבעים ושתיים גלגולי נשימה הייתי נתקל פעם אחת במישהו כמו יהביהב, אולי לא היה לי כל כך נורא להישאר.
אבל עכשיו זה לא משנה.
בעצם, זה כן משנה.
הייתי רוצה להישאר שם, רק למשך חצי פעימת לב, כדי להספיק להגיד לו תודה.