משאלה אחרונה
האיש בשיריון נעץ את החרב הענקית שלו בקרקע והתיישב בחצי נפילה על האבן הקרובה אליו ביותר. דם נזל מכמות מקומות גדולה מאשר ידע או יכל לספור. גם ככה לספור אף פעם לא היה הצד החזק שלו.
בקצה ראשו של הר ‘האדם הבודד’, בפתחה של מנהרה חשוכה וטחובה, שם הוא ישב. לרגע רצה להוריד את הקסדה ולנשום קצת מהאוויר הקר. אין זמן לכזאת מותרות. האיש בשיריון הביט בראש הדרקון שנותר דומם על הקרקע מנותק משאר הגוף. חם ומהביל שקוע בדם הרקוב של עצמו.
אין הרבה זמן. הוא חשב. בעודו מרגיש איך נוזל החיים נשפך ממנו. האם זה היה שווה את זה? כעת כשהוא צעד אחד מגורל דומה ליריבו הדרקון.
"אין הרבה זמן". ניסה במילים עם משקל של קול בעולם האמיתי, לחבוט בו לכדי פעולה. אך ניסיון לקום זרק אותו שוב לרצפה. האנדרנלין בגופו מתחיל לפוג והוא מותש ופצוע מידי. ציור חזיר הבר החרוט על חזה שיריונו הכסוף היה מוכתם בדם. כנראה שנזל מהיד. הרגל הייתה במצב הקשה ביותר, שותתת ללא סוף.
אין הרבה זמן, צריך לפתוח את הראש של הדרקון ולהוציא משם את אבן המנהיט. אבן מכושפת בעלת כוחות אדירים אשר מסוגלת למלא משאלות. אבל ככל שעובר הזמן מרגע שהדרקון מת האבן מאבדת מכוחה.
"קסם מחורבן, אני לא מאמין שהגעתי עד לכאן, כל כך הרבה מתו בדרך, ואני לא אעמוד במשימה". הוא סינן לעצמו בעודו חובש את החתך העמוק בירך בתקווה שיאפשר לו תנועה.
הסוף קרוב הוא מרגיש את זה כמו שפל של ים המתרחק מהחוף. אך המשימה טרם הושלמה. המוות יאלץ לחכות.
צמא אחז בו כמו בחנק.
"מסכן סאנצ'ז, לא הגיע לו למות ככה". הוא הביט בנושא הכלים שלו מחורר בבטנו שוכב ללא רוח חיים. לידו מונחת המימייה ריקה ומחוררת גם היא. הנהר הקרוב ביותר נמצא בתחתית ההר. מים כבר לא יגיעו לשפתיו.
את סאנצ'ז האיש בשיריון הכיר שנים רבות. הם היו שותפים לכל דבר. סאנצ'ז היה חכם בהרבה מאיש בשיריון. לא פעם תהה האיש בשיריון מדוע סאנצ'ז נשאר איתו. הרי עם מוח כמו שלו הוא בטוח היה יכול למצוא עבודה טובה יותר. פחות מסוכנת. יותר רווחית.
זה לא שהם לא השיגו מטבעות זהב רבים במסעות שלהם. פשוט סאנצ'ז מסוגלת ליותר. בניגוד לאיש בשיריון שכל מה שהוא יודע לעשות זה להילחם. לסאצ'ז היה כישרון אמיתי.
זה כנראה היה ההרתפקאות שמשכו אותו. סאנצ'ז אומנם היה קטן בהרבה מגודלו של האיש בשיריון, אך הוא תמיד היה מוכן לפעולה. או שמע היה זה האתגר בלחשוב על טקטיקות קרב חדשות, או תוכניות פעולה שיתנו יתרון. בזכות סאנצ'ז והרעיון שלא עם הסלע הענק הם ניצחו את הדרקון. בזכות סאנצ'ז התוכנית לצאת למסע הזאת התבגשה. או שאולי בעצם זאת הייתה החברות ביניהם שסאנצ'ז העריך יותר מכל.
האיש בשיריון הצטער כעת שלא שאל את סאנצ'ז את הדברים האלה כשעוד יכל. הוא הצטער שסאנצ'ז נהרג לפני שהספיק לעמוד במשימה. האיש בשיריון ידע שזמנו על האדמה מתקצר מרגע לרגע. בקרוב הוא יפגוש את סאנצ'ז בעולם הבא. לפחות יוכל לספר לו שהצליח לעמוד במשימה.
אין זמן לבזבז.
בכוחות מחודשים הוא ניסה לקום בשנית אך כובד משקלו, פציעתו, וכוח החיים אשר נמוג ממנו לאט מנעו ממנו לעמוד והחזירו אותו אפיים ארצה. בתנועה שהייתה יותר קלילה משציפה הוא השליך מעליו את הקסדה הכבדה ונשם אוויר מלוא הריאות.
ברגע הבודד הזה, הוא הרשה לעצמו קצת נינוחות. הוא החליט שהדרך הטובה ביותר להשלים את המשימה היא לאגור מעט אנרגיה. הוא נזכר בשיחה עם סאנצ'ז במסבאה לפני היציאה למשימה.
"אתה חושב שאנחנו באמת מסוגלים לעשות את זה?". שאל סאנצ'ז בחשש.
"אם לא אנחנו אף אחד אחר לא יעשה את זה. כמו שאני רואה את זה, אין לנו ברירה". האיש בשיריון לגם מהבירה והניח את הכוס בחבטה על השולחן.
"אתה יודע שזה לא יחזיר לך את המשפחה. זה לא עובד ככה".
סאנצ'ז ניסה להחזיק את המבט שלו אל מול העיניים של האיש בשיריון כמו מנסה לקרוא ספר. העיניים של האיש בשיריון היו ריקות ומסוכנות כמו חור במרכז הגוף. סאנצ'ז נכנע והשפיל מבט.
לבסוף האיש בשיריון אמר בקול נמוך ומעוות. "אתה החכם מבינינו. אני רק יודע להרוג דברים".
האיש בשיריון חזר מדמיונו למציאות שבה סאנצ'ז כבר אינו. הוא הביט בסאנצ'ז ואז בראש של הדרקון.
"להרוג דברים אני יודע. טובים או רעים, אם על ידי החרב שלי או אם להיות לצידי, כולם תמיד מתים". הוא משך את עצמו לעמידה באנחת כאב ושלף את החרב הענקית שלו מהאדמה. אין זמן להתמהמה.
האיש בשיריון החל לצלוע את הדרך לראש הדרקון ומשתמש בחרב הענקית כמשענת. כל חייו החרב הייתה המשענת שלו. החרב הייתה כלי העבודה, המכשיר שמאפשר לו מקצוע. הדבר שאפשר לו להגן על משפחתו.
לפחות עד המכשפים הגיעו. מול הקסם, המשמעות של חרב היא קטנה מאוד. זה בערך כמו ההבדל בין דרקון לשממית. קסם מחורבן שהורס את העולם. פערי הכוחות הם גדולים מידי.
האיש בשיריון הצליח להגיע למקום מנוחתו האחרון של הדרקון ומעד שוב הפעם על ברכיו. הוא הביט מעלה על פניו של היצור המכוער. קשקשים ירוקים צהבהבים בוהקים מידי פעם בשמש, משמשים כהגנה על פניו של הדרקון. שיניים גדולות בולטות יצאו מהלסת התחתונה כלפי מעלה.
הלשון כלשון נחש השתרעה על האדמה כשטיח אדום ומחוספס. נחיריים כמנהרות בקצה של אף ארוך וקוצני. עיניים עצומות עצומות ללא גבות או ריסים. לפחות האיש בשיריון לא יצטרך להביט בעיני הדרקון המבחיל הזה.
בקצה הראש היו קרניים גדולות בצורת חצי סהר שניהם כמעט נפגשות שוב בקצה. ביניהם היה חלק שטוח. שם האיש בשיריון צריך לחפור על מנת להגיע לאבן המנהיט.
"הלוואי והמשפחה שלי הייתי איתי". הוא אמר לעצמו. אך הוא יודע, יש משאלות שלא יכולות להתגשם. האיש בשיריון אינו אדם חכם, והידע שלו הוא מוגבל מאוד. אך האמין לסאנצ'ז. נושא כליו היה החושב בשותפות הזאת. הוא אמר שהמוות הוא מוחלט. חזק יותר מכל קסם.
לסאנצ'ז היו ספקות גם לגבי המשאלה שהאיש בשיריון מתכוון לבקש. אבל הוא היה סקרן מספיק בשביל לנסות לגלות. מסכן סאנצ'ז תראה לאן הובילה אותך הסקרנות.
הזמן כמו החיים של האיש בשיריון התחיל לאזול. הוא הרגיש את זה בכל נשימה שלו, בכל מצמוץ של העיניים, בכל צמרמורת בגוף. לפחות הוא יפגש בקרוב עם משפחתו שוב. אולי אפילו עם סאנצ'ז ויוכל לספר לו שהם עמדו במשימה.
הוא חייך. המחשבה על לעמוד במשימה נתנה לו כוח. המחשבה על לפגוש את משפחתו שוב נתנה לו אף יותר. הוא נעמד בצרחת כאב ומסירות.
"ניצחתי אותך פעם אחת, אני אוכל לנצח אותך שוב". הוא קרא בקול לדרקון הניצב כעת כמו הר.
ביום רגיל האיש בשיריון היה מטפס את המרחק הזה ללא שום בעיות. היום, הוא יומו האחרון בעולם הזה, זה אינו יום רגיל. הפציעות והעייפות לא יאפשרו לו שום דבר קל.
אך פרץ אדרלנין זרם בורידיו כאשר החל בטיפוס, כל צעד שעשה נזכר ברגע אחר מחייו. פעם יום חתונתו. פעם הולדת ילדיו. פעם התשלום הראשון שקיבל על עבודה שביצע. פעם פניו של אביו כאשר הוא ניצח את הקרב הראשון שלו. פעם את פניו של סאנצ'ז כשסיפר לו מה התוכנית שלו. את פניה הענוגות של אשתו כשראה אותה לראשונה בחווה שבה עבדה. זיכרון של הצעד הראשון של הבן שלו, החיוך הראשון של הילדה שלו.
כשהאיש בשיריון הגיע לקצה ראשו של הדרקון הראייה כבר הייתה מטושטשת מדמעות. הוא לא טרח לנגב אותם. בשאגה גדולה ובלהט של אדם אחוז טירוף התחיל לחבוט על העצם הקשה מנת לפצח את הגולגלת.
הוא נשבע שהמכשפים שלקחו את משפחתו ממנו ישלמו על כך. כל מה שעומד בדרכו כעת היא האבן הקסומה הזאת שקבורה עמוק בגולגולת הדרקון.
זה ממש צבוע להשתמש בקסם בשביל להילחם במכשפים המזוהמים האלה. הרי הקסם הוא זה שמשחיט והופך אותם למי שהם. אבל לפעמים בחיים אין ברירה. כשמישהו משחק מלוכלך, מים וסבון לא תמיד מספיקים. לפעמים הדרך היחידה היא לשפוך עוד לכלוך בחזרה עד לטביעה מוחלט של האויב. אבן המנהיט היא הלכלוך הכי חזק שיש בעולם הזה.
יש דבר אחד שהמכשפים לא יכולים בלעדיו. הקסם המלוכלך שלהם. איתו הם בלתי מנוצחים בלעדיו הם אנשים פשוטים, חלשים, ומרושעים. האיש בשיריון ידע, הוא לא צריך להילחם במכשפים. כל מה שהוא צריך זה לקחת להם את היתרון. לאחר מכן העולם יחזור לשיוויון.
דינם של המכשפים שרצחו את משפחתו ושרפו את הכפר שלו קרב ובא.
בקולות פיצוח ושבר הוא הצליח לחדור את הגולגולת ולמשוך החוצה את האבן. היא זהרה קלות באור כחול וכתום. האיש בשיריון הופתעה למראה גודלה של האבן. הוא ציפה שהיא תהיה לפחות בוגדל של ראש של אדם מבוגר. אך היא נכנסה כולה בתוך אגרופו.
האבן הייתה קרה למגע, כאשר קירב את האבן לפיו הרגיש חום אך ורק בשפתיו.כאילו האבן חיכתה למוצא פיו. כאילו האיש בשיריון הציל את ידה המושטת של האבן מאגם קרח והבל פיו מסוגל להשיב אותה לחיים. האיש בשיריון קיווה שיש באבן עדיין מספיק כוח.
למשאלה שלו ידרש כוח רב. אך אם הכוח של האבן שווה לכוח של הדרקון בו היא גרה, הפוטנציאל הוא עצום.
"הלוואי וכל הקסם בעולם יבוטל ויעלם". הוא לחש לאבן.
האבן בתמורה הבהבה עוד 3 פעמים וכבתה. בידו של האיש בשיריון האבן הרגישה מעט קלה יותר, מעט קרה יותר. אבן רגילה לכל דבר.
האיש בשיריון לא ידע אם זה עבד, או אם קסם מאבן מנהיט מסוגל לבטל קסמים אחרים. הרי הוא קסם בפני עצמו איך משהו יכול לבטל את עצמו. או שאולי בכלל הקסם יבטל את עצמו לפני שיסיים את המשימה. הוא חשב. סאנצ'ז היה החכם מבינהם ואפילו הוא לא ידע לענות על השאלות האלה.
בכל מקרה עכשיו זה כבר לא משנה. עכשיו האיש בשיריון יכול למות בשקט, למות בידיעה שהוא עשה משהו. שהוא העביר את הכוח לשאר העולם. לראות את המכשפים מתים בידי חרבו הוא לא יוכל. אבל הידיעה שבזכות חרבו המכשפים כבר לא בלתי מנוצחים.
אשתו וילדיו מחכים לו. את החרב הוא ישאיר בעולם הזה.