עוד מהיום שהייתה הארץ הרחוקה, הופיעו גם דגי המשאלות. היו אלה דגי זהב אמיתיים, לא כתומים ולא צהובים, שקשקשיהם נצצו בגאון, כל אחד עשוי ממתכת דקיקה וטהורה. מבפנים, הם דמו לכל דג אחר, מלבד איבר יחיד ורב חשיבות, שמוקם מעט מאחורי הלסת, במרחק קצר מן הזימים. איבר זה , שהמדענים בעתיד יכנו "קופיוס אורורוס" ושדמה למעין שק קטן ואדום, היה בעל יכולת מופלאה: הוא איפשר לדג לעצב את המציאות מחדש כרצונו. למזלן של החיות האחרות, הדגים היו, ובכן, דגים: שכלם היה מוגבל, והם לא השתלטו על העולם. שימושו העיקרי שח השקיק היה בהמרתם של מי ים ואוויר, שבהם הדג לא שרד, למים מתוקים. הדבר איפשר לדגים להתפשט מן האגמים והנהרות אל הים ובחזרה, ולהשריץ ולהתרבות עד כדי כך, שאפילו בשלוליות חורף מסוימות הופיעו דגים, שלאחר מכן מנעו מהן להתייבש בכוח רצונם בלבד. כאשר בני האדם הגיעו אל הארץ הרחוקה, הם לא יכלו שלא להיתקל בדגים, שבשלב זה נהיו למין פולש ונפוץ להחריד. הם גם לא יכלו שלא להבחין בסגולות הפלאיות של הדגים, ועד מהרה ראו בהם מלאכים, סגולה למזל טוב ואף אלים או דמויי אלים. כה הייתה גדולה ההערצה, עד כי הדגים לא ניצודו ולא נאכלו, ובעיקר שימשו לאספקת מים שוטפת, בגלל יכולתם למלא כל שוחה ובור במים ראויים לשתייה. הריגתו של דג נחשבה לפשע חמור, ובמקרים נדירים אף הגיעה כדי איום בהוצאה להורג. כך התנהלו להם העניינים, עד לבואו של זר מסתורי מארץ רחוקה לא פחות.
הזר, ששמע בילדותו סיפורי אגדות על דגים המעניקים משאלות, לא האמין בהם. אך עם זקנתו, ולאחר שהתגלתה באשתו מחלה סופנית, החליט לחקור את אמיתותה של האגדה. לאחר חודשים שבהם כמעט ונואש, הוא שמע מעובר אורח חולף על הארץ הרחוקה, ובשילוב של ייאוש ותקווה מצא את דרכו לשם. עם הגיעו לפונדק הראשון הוא שאל על דגי המשאלות. שיחה קצרה הובילה אותו אל הדגים בחצר, אך חשפה שבניגוד למסופר אין הם מדברים ומגשימים עבור בני אדם. הזר פנה לחדרו באותו הלילה, עייף ומדוכדך, ובבוקר, בהתקף טירוף, פנה על סוסו ללכוד לו דג. הפעולה עצמה התבצעה בשקט ובחשאיות מחשש להשלכות, ובסופה התחבאו בשיחים אדם ודלי מתכת שבתוכו הדג. ראשית הוא ניסה לדברר אותו בדברי חולין, אך הדג לא ענה. הוא ניסה לעתור ולבקש, לפנות אל חוש הצדק שבמוחו הדגי, אך הדג לא ענה. הוא התחיל להתחנן, ירד על ברכיו מול הדלי, צרח ובכה, אך הדג לא השיב. לבסוף, בהתקף זעם הוא שלף את סכינו ושיפד את הדג המתנשא המנוול הזה, שמסוגל להגשים משאלות וחומד את היכולת לעצמו. לאחר שנרגע מעט, הוא הביט שוב בגופתו הצפה של הדג בדלי, והתחלחל. הוא הבין את חומרת המעשה, ועד מהרה החליט להימלט עם שייריו של הדג, בתקווה יתגלה בהם פתרון עבור אשתו. הוא סגר את הדג בקופסא אטומה, ארז בשקט את חפציו בתואנה כלשהי ונמלט כל עוד נפשו בו. את הסוס מעולם לא החזיר, כבר רדף אותו פשע אחד. במזל הוא הצליח למצוא אוניה שתשיט אותו לביתו, ובילה על סיפונה מספר שבועות מתוחים, מביט בכל רגע על תושבי הארץ הרחוקה שעמו בחשד לסוכני חרש, ובלילות חושש ממצבה של אשתו. לבסוף הספינה עגנה בנמל, וכמו חץ שלוח מקשת הגיע לביתו. בפנים הוא מצא את אשתו שוכבת במיטתה, גוססת, ומוקפת בקרוביה. מזועזע, הוא חפר בקדחתנות בתיקו, עד שמצא את הקופסא האטומה ופתח אותה. צחנה נוראה מילאה את החדר, וקרוביו הביטו בזעזוע בשייריו הנרקבים של דג, שכיסו את קשקשיו הנאים בריר ירוק וצמיגי. נואש, הוא ניער את שייריו של הדג אל הרצפה, ושם, בינות לסירחון ולגועל, הוא ראה שקיק אדום קטן, שכבדרך נס לא נרקב. לא כבדרך נס אלא נס, החליט. האיש הרים את השקיק הקטן, שהיה מלא בנוזל, ובקול נשבר ביקש שאשתו תחלים ותזכה להאריך ימים אחריו. בן רגע השקיק התכווץ, מרוקן, והשכיבה מרע נשמה עמוק, סגרה את עיניה, נרעדה וקמה ממיטתה. יום האבל המתוכנן היה ליום חג.
כמוב שאפילו בלי הרכב מורחב בביתו, ניסים לא נשמרים בסוד לאורך זמן. השמועה על כך שהדגים מכילים איבר פלאי, בעל יכולת להעניק ניסים למי שיצוד אותם, התפשטה עד מהרה בעיר, בממלכה ובעולם כולו. רבים נהרו אל הארץ הרחוקה בתקווה לזכות גם הם מההפקר. עם הגיעם השמועה הגיעה אף היא, ובתוך שבועות ספורים פרצה בהלה לדגי הזהב. כל אדם, מצעיר ועד זקן, פנה לבריכות, לנהרות ולאגמים במטרה לצוד את הדגים ולזכות במשאלות. רבים נכשלו בדבר, בהיעדר הנחיות מפורטות, אבל עד מהרה שקיק המשאלות, כפי שכונה בציבור הרחב, נקצר בהיקפים הולכים וגדלים. קשקשיו של הדג, שלפני כן נשמרו באדיקות, הושלכו אל הבריכות וסביבותיהן באין להם צורך. הבעלים פשוט דרשו כמה זהב שרק ירצו. המלכות, שניסתה להשתלט על המצב, הצליחה רק לגרש את המחפשים הזרים. חיילי הצבא עצמם מיהרו עד מהרה להצטרף לחגיגה, ורבים אף לא טרחו לחזור לשירות לאחר שהתעשרו. תוך זמן קצר הידרדרה הבהלה למשבר: שחיקה מוחלטת בערך המטבעות העולמי, קרבות ברחובות ואיומי פלישה ממדינות אחרות, שתמו רק לאחר שפגעו בהן משאלות. למרבה המזל, הציד הבלתי מרוסן תרם את חלקו, ומספרם של הדגים דעך דרמטית. בתום שנה לתגלית מרבית הדגים כבר ניצודו, ואלו שנותרו הפכו ליקרי מציאות. עד מהרה המצב התייצב, ופעולות צבאיות נמרצות אכפו את המונופול הממשלתי על הדגים שנותרו, אשר חולק כמכסות לעשירים ואצילים. רק הדייגים, שלכדו דגים בלב הים, עוד יצאו למסעותיהם אביונים וחזרו עשירים כקורח. במהרה אף הם הוחלפו בספינות דיג מתקדמות ומשוכללות, עם רשתות ענק שירדו עד קרקעית הים, סחפו את כל אשר בדרכן, וזרקו מסיפונן את הדגים המיותרים. בתום חמש שנים מפרוץ הבהלה חל מהפך. הדגים נעשו נדירים למציאה ברמה שלא תאומן, ולבסוף קבוצה של מדענים פנתה אל המלך באזהרה חריפה: אם לא ייעשו צעדים כאן ועכשיו להגן על האוכלוסיות הנותרות, דג המשאלות עלול לעבור מן העולם. זעזוע זה היה סופו של עידן: בריכות המים היפות שטיפחו הדגים בשעתם יבשו וכלכלת המדינה קירטעה לאחר שמרבית העושר מוסה או בוזבז. אך השלטון סירב להתייאש: השדות שנותרו מלאי יבולים מרקיבים נוקו ונחרשו מחדש, וההון שצבר האוצר בזמן הזה שימש כדי למשוך את גדולי המוחות אל המדינה. מאמץ השיקום הפך עתה למשימה לאומית: אוניברסטיאות מחקר שלמות הוקמו, בריכות נחפרו ודגים נלכדו בעודם בחיים כדי לעבור לשם. על הבריכות הוטל משמר הדוק, וכל מי שנתפס צד דג משאלות נענש בעונשים החמורים ביותר. עם זאת, החוקרים שבו עד מהרה עם מסקנות עגומות: בשל יכולתם להתאושש מכל מחלה ולגבור אף על הזקנה עצמה, דגי המשאלות התרבו לעיתים נדירות, אולי פעם בעשר שנים. הסירוב המוחלט לצוד אותם, כמו גם יכולתם להתפשט לכל מקום, היו הגורמים שיצרו אוכלוסיות גדולות כל כך מלכתחילה. בלית ברירה המשמר הקיים והענישה הוכפלו, אך ללא הועיל. שחיתויות, תאוות בצע ואף משברים לגיטימיים לחלוטין שהצריכו עזרה על-טבעית תרמו כולם את חלקם. כעבור עשור מפרוץ הבהלה נותר רק זוג דגים אחד, זכר ונקבה, ששהה תחת טובי שומריו של המלך באוניברסיטה המלכותית הראשונה במעלה.
************************************************************************************************
למזלו הרב של טוביה, הוא היה בין בני המזל שזכו להשתבץ במשרה יוקרתית כל כך. לרוע מזלו, חסכונותיו אבדו בבהלה הראשונית בשל הפיחות בערך הזהב, והשכר שקיבל אולי היה נחשב יוצא דופן לפני עשור, אך כעת היה נדיב רק בהשוואה למצבם של שאר התושבים. עם זאת, לטוביה הייתה משפחה להאכיל, ועל אף שגם אשתו עבדה במשך מרבית היום במתפרה המלכותית, לא היה להם סיכוי לקיים אורח חיים סביר בלי משכורתו. כמו כן, טוביה מאז ומעולם היה חייל צייתן, שאף סבל מכך קשות כאשר הבהלה הגיעה, בה השתייך לבודדים שהתמהמהו להפר את פקודת המלך ולקחת לעצמם מן הדגים. למרבה המזל נאמנות זו תוגמלה עכשיו, והוא הקפיד לקום כל בוקר בשעה מוקדמת, לאכול בדממה ולסייע מעט לביתו היחידה שפרה בהכנות לבית הספר. לאחר מכן לבש את שריונו, קשר את חרבו לירכו, הרים את החנית והמגן ויצא לעבודה. בבוקר זה, כמו כל הבקרים, הוא רכב על סוסו האציל בעל שמונה הרגליים, תוצר משאלה של צעיר הנסיכים, בדממה, עד שהגיע אל השער הראשי לאוניברסיטה. שם הוא עבר בדיקה קפדנית לוודא שלא הכניס עימו שום שק או אמצעי אחסון אחר שבו יהיה ניתן לגנוב דג, מסר את כלי נשקו באופן זמני, פלט מהזיכרון חמש סיסמאות ששינן לעצמו, ענה על שאלות אישיות להוכיח שהוא לא משנה צורה, קבוצה שנוצרה ממש ולבסוף קיבל את תו האישור היומי שלו ועליו סיסמאות היציאה, הזדיין בחזרה בחרבו וחניתו, ונכנס.
מיד עם כניסתו הוא הבחין באדם צעיר יחסית ומקריח שישב על הספסל ועיין בספר ביולוגי מסובך למראה. האדם, ששמע את כניסתו, הרים את עיניו וחייך: "אה, גדליה, טוב לראות אותך. הנלכה יחדיו אל הגן?". טוביה הנהנן בחוסר רצון מסוים, וד"ר תשבי זינק מכסאו, הכניס את הספר אל תיקו ופנה ללכת. מסיבה שלא הייתה ברורה לו עד היום, תשבי החליט שטוביה הוא אדם מעניין מאוד, וניסה להתחבר איתו. טוביה, שזכה להשכלה בסיסית בלבד ולא הבין את שפתם של מדענים, לא הבין מדוע הוא נבחר. עם זאת, לאחר הפעם השלישית שתשבי קשקש בפניו על הרגלי רבייה של דגים וההבדל בין צפניר הים המצוי לצפניר הים השכיח, הוא סוף כל סוף חווה הארה. הד"ר הנכבד היה אדם שאהב לשמוע את עצמו מדבר, כמעט ללא תלות בתגובתו של הצד השני. טוביה, לעומת זאת, ידע מעוד מראשית ימיו במשמר המלכותי לשמור על הבעת פנים חתומה לחלוטין לא משנה מה, ולהנהן ולהמהם באופן שגרם למאזין לחשוב שהוא הקשיב לו. על כן השניים פיתחו להם שגרה: הראשון מהשניים שהקדים להגיע המתין לשני על הספסל מול הכניסה. ברגע שרעהו סיים את שלבי הבדיקה הבטחונית השניים צעדו להם ביחד אל בניין האוניברסיטה ושוחחו זה עם זה. ראשית שיחת חולין על מזג האוויר, המצב המשפחתי ואולי אף מעט פוליטיקה (למרות שהשיחה תמיד הגיעה מצד המדען). לאחר מכן, טוביה היה שואל בנימוס לגבי המחקר, ותשבי היה מתחיל בהרצאה של כעשרים דקות, בה הוא דיבר באופן שוטף על נושא אזוטרי כלשהו. לבסוף הם היו מגיעים אל הקמפוס, ושם התפצלו דרכיהם: טוביה פנה אל בניין השמירה בכניסה לגן הפנימי, בעוד שתשבי נכנס בדלתות הקדמיות וצעד לכיוון המעבדות, בהן הוא היה חלק מצוות ההצלה הרבייתי של דגי המשאלות. הפעם תשבי הלך לאט מן הרגיל, ולפי טון דיבורו היה נשמע כי הוא וצוותו גילו פריצת דרך משמעותית. טוביה פיקפק בעובדה שהם יצליחו להתגבר על סירובם העיקש של הדגים לפרות ולרבות, אך כמו שאר תושבי הממלכה הרשה לעצמו מעט תקווה לכך שאוטוטו הניסוי יצליח, והארץ תשוב לשגשוגה הקודם. מתוך הבנה למדען הנלהב הוא שיתף פעולה עם ההאטה בקצב, אך בקושי הצליח להחניק את אנחת הרווחה שלו כאשר הבניין הופיע באופק. ד"ר תשבי היה אדם מקסים מאוד וטוביה נהנה מהקשר שהיה לו, שומר פשוט, עם חוקר מכובד מן המעבדה, אך לעיתים דיבורו השוטף והמהיר התיש אותו. הם התפצלו, וטוביה פנה אל הגן, ואל שלושת רעיו האחרים שנבחרו לשמור אף הם.
הראשון לזהותו היה כמובן יששכר. מבין כל השלושה, הוא היה הצעיר ביותר. חייכן ופטפטן, שעוד לא התגבר על ההתרגשות מקבלתו לתפקיד יוקרתי כל כך. יששכר תמיד התנדב לצאת ליותר סיורים בגן, ובשאר הזמן ניסה לפטפט עם הנשארים בבית השער. טוביה לא חיבב אותו במיוחד, בניגוד לתשבי, יששכר לא התברך בשכל חריף במיוחד. התעקשותו על שיתוף השאר בהבליו אף לא הרשימה אותו בעקשנותה. הוא עצמו הכיר במגבלותיו האישיות בתחום, כפי שהדגימו שיעורי הבית של שפרה, ונמנע מכפיית בורותו על אחרים. מאחורי יששכר השתרכו שני השומרים האחרים: טרפון ונתן. השניים, חברים ותיקים מראשית ימיו במשמר, היו בלתי נפרדים, ונעו כגוף מתואם של גידופים, תלונות ועשן מקטרות. לאחר שנתן נפצע, בתום קריירה מזהירה בשמירה על הגבולות, הם זכו למה שחשבו כהצבה נוחה בגן, ומאז נהגו לארוב לבני נוער שוטים שחשקו בדג. בשאר הזמן הם נהגו לשחק בקלפים, ועל אף שלטוביה לא היו ראיות, הוא תמיד חשד שהם מתואמים כנגדו, בייחוד לאחר שסירב להמר בסכומים גדולים מפאת המצב המשפחתי. אף על פי כן הוא סמך עליהם, וזכר היטב את שירותם המשותף וארוך השנים במשמר. הוא נשם עמוק, דחק עמוק אל ראשו את רגשותיו ומחשבותיו, ושוחח בנימוס עם יששכר, שהתעקש לספר לו על טריק שמירה שהתגלה לפני שנולד.
בתום משחק קצר, שבו טוביה דווקא זכה במספר זהובים, הוא נשען לאחור, דחה את המקטרת שהוצאה לו, ובמבט שליו אך זעוף המתין לשובו של יששכר. כצפוי, הוא שמע אותו זמן רב לפני שהבחין בדמותו. בפרץ של דברנות יוצאת דופן, הוא פנה אל נתן: "הוא באמת חושב שיצליח למצוא פורצים לפני שהם ישמעו את קשייו בחיזור מוכתבים לעץ או פרח ויתחבאו מאחוריהם?". הנשאל לא ענה, ובמקום זאת עצם את עיניו ונופף בידו בזלזול. טרפון היה זה שהשיב: "אל לך להתנפל עליו כך, טוביה. הילד עדיין צעיר ומלא שמחת חיים. יש לו חלומות ושאיפות יוצאות מהרגיל, והוא לא מסוגל להדחיק אותן. נכון, בעתיד הוא ככל הנראה יתאכזב, אבל גם לנו פעם היה עתיד, לפני שהדגים הארורים לקחו אותו. לפחות הוא מאמין שיום אחד משהו ישתפר כאן, בניגוד אלינו". "חוץ מזה", הוסיף: "אין אדם טוב יותר לשמירה על הגן מיששכר. אם הוא יחליט יום אחד לגנוב אחד מהם, היה בטוח שהוא ידבר על כך לפחות שבוע מראש, ויתייעץ עם שלושתנו על השיטה האידיאלית". טוביה צחק באי-נוחות, והשניים השתתקו כאשר הנציב עטוי השיריון נכנס לטווח השמיעה. יששכר הצדיע, וטוביה החזיר לו. "עכשיו תורך, טוביה". הוא הנהן, בדיוק לרגע הזה הוא חיכה.
לרוב הסיור היה סיוט, בייחוד בחודשי הקיץ. העצים אומנם הטילו מעט צל, אך ביחס לזה של בית השער הוא היה קלוש ביותר. גרוע מכך, השיריון להט, ושכבת הריפוד שתחתיו תמיד רוותה זיעה בחמש הדקות הראשונות. למזלו של טוביה, הוא התרגל. חוץ מזה, היום עניינים פעוטים שכאלה לא הפריעו לו, הוא היה עסוק במשהו אחר. לאחר שעבר מרחק סביר מהשער, הוא האיץ את צעדיו, ובאמצע הדרך פנה מהגדר, שעליה שמר באדיקות יום אחר יום. לא, היום הוא החליט להביט בבריכה, ובדיוק בשעה שבה המדענים יצאו לאכול בחלל המרכזי, והזקיף המשני בחלון הלך לפגוש את אהובתו, שניקתה את הבניין.
שביל של צמחים רמוסים ברגל גסה הוביל אותו אל מרכז הגן. לפני שבועיים, פורץ הצליח להסתנן פנימה, ועל אף מאמציהם כמעט והגיע לדגים. למרבה המזל, הוא פעל בחוזר זהירות, והותיר אחריו שובל של צמחייה הרוסה. עכשיו, טוביה ניצל את סימון הדרך, שגם הסווה בקלות את צעדיו שלו, וניווט אל מחוז חפצו. לבסוף, הוא חצה בזהירות בין שני עצי שיזף, נמנע מפגיעה בעשבים שצמחו ביניהם, והביט היישר אל תוך המים הצלולים. הגבעה הסלעית הציורית ששכנה במקור הנביעה הייתה זיוף, קישוט שהכין מדען חובב גינון. המים עצמם פיכו מתוך שני הגופים הזהובים שחגו בתוכה. עד כמה שהיה ידוע, זו הייתה בריכת הפלא האחרונה בממלכה כולה, נצר לאלפי החורים הריקים ששכנו בצידי הדרכים. טוביה זכר את פלאי המים מילדותו, והוא תמיד אהב לבוא לכאן פעם בשבוע, למראה נושן אך מוכר. הוא הוציא מכיסו את הביסקוויט שתמיד החביא, ופורר להם מספר פיסות מעל פני המים. האכלת הדגים נאסרה באיסור חמור, וכך גם ביקורים לא מאושרים של השומרים בבריכה, אבל טוביה התעלם מהם. הוא תמיד היה נאמן לממלכה, גם כשאחרים התייאשו, והייתה לו זכות להפר את הכללים מדי פעם. הדגים קרבו לפירורים, תחילה בהיסוס ואז ברעבתנות, והוא, כמוקסם, הושיט את ידו ללטף אותם.
שאר היום היה שקט. השומרים צעדו בנאמנות סביב הגדר, שיחקו, שוחחו וצחקו. טוביה, כמקובל לאחר אחד מביקוריו בבריכה, התרכך מעט, והסכים לדבר ואף להתבדח עם יששכר, שהגיב בהתרגשות. עם זאת, הוא לא נסחף, ומדי פעם בלם בעצמו, או ווידא ששריונו מהודק לגופו כנדרש בפרוטוקול. לבסוף השמש התחילה לשקוע באור אדום, והם הבחינו בדמויותיהם של שומרי הערב. באנחה כבדה נתן וטרפון אספו את קלפיהם, ואחרי טקס קצר הרביעייה יצאה הביתה. בבדיקה ביציאה טוביה התנצל בפני הבודקת, שמיששה את שריונו בפנים מכווצות, על כך שהקיץ תמיד הפך את הריח שנדף ממנו לבלתי נסבל. היא הנהנה בעייפות אל מול הסבר תמציתי על זיעה והעובדה שלא הומצא שיריון נדיף, ושחררה אותו לדרכו. בדרך החוצה הוא שוחח מעט עם ד"ר תשבי, והשניים נפרדו כידידים עם הגיעם לסוסיהם. בבית הוא ניצל את העובדה שבתו למדה בסלון ואשתו עוד לא חזרה, ומיהר להחליף בזריזות את בגדיו. לבסוף הוא לחץ בחזרה למקומו את הקרש הרופף ברצפה שלא הספיקו לתקן, ויצא לברך את החוזרת מהמתפרה. המשפחה אכלה ארוחת ערב בשתיקה יחסית, שבמהלכה ניסה לדובב את שפרה לגבי לימודיה. היא בסך הכל הסתדרה, אבל קשייה עם המספרים נותרו בעינם, והוא דרש שתביא את המחברת לשולחן, וביחד, באיטיות בלתי נסבלת, פתר את התרגילים ביחד איתה. לאחר מכן הוא נשק לה, השכיבה לישון, ופנה לחדרו, שבו אשתו כבר נחרה, מותשת.
היה זה בוקר רגיל ככל הבקרים: השכמה, אכילה בדממה, עזרה לשפרה, פרידה חטופה ממנה ומאשתו, הצטיידות, רכיבה, בידוק בטחוני (הפעם קצר מהרגיל), ואז מפגש עם ד"ר תשבי. השיחה התנהלה בקווים המקובלים, עד שלפתע הוא סטה מהנושא. "תגיד, גדליה, שמעת שפיטרו את זקיף המשנה במעבדה?". טוביה הביט אליו בפנים חתומות: "לא, למה?". "הוא נתפס מבלה בנעימים עם אחת המנקות, במקום לעמוד על משמרתו כנדרש. גם היא פוטרה, כמובן". טוביה הנהן באיטיות: "נשמע הגיוני, במקום כמו שלנו מקצועיות היא חיונית". ד"ר תשבי הנהן בצער: "אבל לא חבל על המשפחות? הן כנראה היו תלויות במשכורת הזו". טוביה הנהן: "ואף על פי כן, אין מקום להפרות אמון מהסוג הזה. ראיתי אנשים שנזרקו ממשמר המלך על פחות". לאחר מכן הם המשיכו ללכת, ותשבי חזר למנות את ההבדלים בין שני זנים כמעט זהים של כרישים. רק בדיעבד טוביה הבחין כי רעהו לא נכנס למעבדה, אלא נעצר בכניסה אליה, הסתובב והמשיך להביט בו. רק כאשר ברכת הבוקר של יששכר הייתה כועסת מהרגיל, ולוותה בחניתות שכוונו אל חזהו, הוא הבין שמשהו כנראה לא בסדר.
לאחר שנעצר, הופשט משריונו ונשקו וצפה בדרגותיו ועיטוריו נעקרים בידי קצין נזעם, טוביה מצא את עצמו בחדר החקירות האפלולי, שהוקם מתחת לפקולטה. החוקר, נציג של הארגון החשאי המלכותי, תחקר אותו על מעשיו, ובכל פעם חזר לשאלה אחת נוקבת: "איפה הדג, טוביה?". לאחר הבהרה, שלוותה בסטירה, על כך שהדג המדובר אכן היה דג משאלות, הוא השיב בקור כי אין לו מושג, וכי הוא בכלל לא היה בזירה המדוברת. לאחר שצוין כי הוא כבר נתפס פעם אחת מבקר את הדגים, הוא נאלץ להודות בעובדה זו. עם זאת, כפי שהסביר בסבלנות, הוא היה שם רק כדי להיזכר בילדותו ולהאכיל את הדגים בפירורים. הוא הסכים כי הפירורים לא היו במיוחד בריאים להם, אבל בינינו, דגים מסוגם לא היו צריכים לחשוש מכך, וסתם מדובר בחרדות של מדענים. הוא ציין את שירותו הנאמן לכתר במשך עשורים, הזכיר כי הוא לא נטל מהדגים עד לשלב מאוחר יחסית, ולבסוף ירק בזעף תזכורת לכך שהשלכותיהן של המשאלות הללו היו הרסניות לו ולחייו. לאחר עוד דיון ארוך שלא נגמר בשום דבר, החוקר עוטה השחורים יצא, נזעם. טוביה חשב לרגע שבכך נגמר העניין, ואז הדלת חרקה, ואדם אחר נכנס, ד"ר תשבי. פניו היו חיוורות מזעם, הוא נשא עימו שק מוכתם גדול, והתקשה שלא לגמגם בניסיון להדביק את קצב דבריו: "למה עשית את זה, גדליה? אחרי כל מה שעברנו? אחרי פריצת הדרך שרק אתמול סיפרתי לך עליה? אתה לא מתבייש?!". טוביה, שבשלב הזה קצת נמאס לו, החליט הפעם להשיב לתשבי כגמולו: "ראשית כל, ד"ר (בשלב זה הוא כמעט ירק), שנינו יודעים שלא פגעתי בדגים. שנית, לא עברנו ביחד כלום. אתה כל כך לא מודע לעצמך שאין לך מושג שאני טוביה ולא גדליה. שלישית, לא הייתה שום פריצת דרך. סיפרת לי בחמש השנים האחרונות על יותר פריצות דרך שאוכל למנות בעשר אצבעותי, ובכל פעם הן כשלו. רביעית, איך אתה וסוגך לא מתביישים?! יש לכם מושג איך אנשים פשוטים עברו את העשור הזה?! ברור שלא, אתם עסוקים יותר מדי בעצמכם ובהרהורים מופשטים על נושאים שנשגבים מבינתנו. מעולם לא חוויתם ולו יום אחד של רעב, גם בשיא המשבר, ומבחינתכם מדובר בכלל בהזדמנות: הזדמנות לחיות על חשבוננו, לערוך עשרות ומאות ניסויים מיותרים ולחקור חיה נדירה, שכולנו יודעים שתיכחד בשלב כזה או אחר, ואז תוכלו להיות היחידים שחקרו אותה. גרוע מכך, אתם מתחבאים מאחורי אתוס של מצויינות. בתי, שפרה, חכמה לא פחות ממך, ד"ר תשבי, אבל בגלל שהיא נולדה לשומר ואורגת מרוששים, היא צריכה להיאבק על סיכוייה להתקבל, ועל עיסוק שיהלום את רמתה, בזמן שהוריה מוציאים את נשמתם במימון לימודיה. אז, אם תסלח לי, עליך להתבייש בעצמך, ולהפסיק תכף ומיד להאשים אותי בכשלונך כמדען. טובי המוחות רכבו שנים על דג אחד, ברוכים הבאים לעולם של אלו שתמיד ראו את עליבותו של העולם במו עיניהם, ואף על פי כן לא פעלו מתוך קידום עצמי או תאוות בצע". תשבי בהה בו, חסר מילים, ואז, בתנועה חלקה, פתח את השק, שלף מתוכה גוויה מכוסה קשקשי זהב והטיל בה על השולחן. מזווית זו השסע בבטן, ומחסורו של איבר חיוני במיוחד, היו בולטים מאוד.
כשהמכתב הגיע בדואר, האם וביתה פחדו מהגרוע מכל. חוקי הממלכה קבעו בבירור עונשים חמורים לגזלני משאלות, והעובדה שהאבידה קברה סופית את תקוות הארץ כולה רק החריפה את ההשלכות. אומנם, כפי שהרגיע אותן חבר קרוב של המשפחה, ששירת בעצמו כשופט, שירותו הנאמן של טוביה הבטיח שהוא לא יוצא להורג. לרוע המזל, פה פסקו החדשות הטובות. על אף שלא נראה כי היו הוכחות ממשיות לאשמתו, שאר השומרים שמחו להעיד נגדו, וכמוהם גם חברו לשעבר, ד"ר תשבי. עם עדויות כאלו, ועילת הוכחה עמומה יחסית, הסיכויים לזיכוי היו אפסיים, והעונש הצפוי ככל הנראה יהפוך את הנאשם לאסיר עד יום מותו. גם אובדן המשכורת הקשה עליהם, במיוחד לאחר שהחלו להתנכל לאם בעבודתה, ובני כיתתה של שפרה לא היססו להציק לה. ערב אחד, לאחר שראתה כי נכשלה, שוב, היא ברחה לחדרם של ההורים בהתקף חרדה. בעודה בוכה, היא הבחינה לפתע בקרש הרופף, וסקרנותה גברה לרגע על ייאושה. מתחת לקרש התגלה חלל קטן, ובו, כפי שהיא גילתה במהירות, שכן אביזר עור שלא ראתה מימיה. הוא הזכיר מעין כיס פנימי, עם רצועות שאיפשרו לקושרו באופן מהודק מתחת לגוף. חיטוט מהיר הוביל אותה להפוך אותו מעל הרצפה, ולשקיק אדום וקטן להתגלגל החוצה. הילדה הביטה בו בהתשאות, היא שמעה על דברים כאלה רק בסיפורים מאביה. היא הרימה אותו בזהירות, ובהתה בסקרנות בנוזל נע בתוך השקיק, כאשר צץ במוחה רעיון. היא חיבקה את השקיק קרוב אל ליבה והביעה משאלה אחת פשוטה: שאביה יחזור, חופשי. לקח לה רגע להבחין כי אותו איבק מוצק הרגיש לפתע קשה ומכווץ. היא הרחיקה את ידה ,הביטה בשקיק, עכשיו קטן ומעוך, והכניסה אותו בחזרה. באותו לילה, לאחר שהכיס והקרש הושבו למקומם, היא ישנה בשלווה שלא זכתה לה מזה שבועות. תקווה היבהבה בליבה: אביה חוזר.
ואכן, ביום ראשון אחד, לאחר שחזרה מבית הספר, אימה הזעיקה אותה במהירות לבוא אל חצר הבית. שם, כפי שתמיד ציפתה, ניצב אביה: עייף, מדוכא ורזה מהרגיל, אבל חופשי ובחיים. נלהבת, היא רצה לחבק אותו, ובתוך כל ההתרגשות שכחה לספר על מה שמצאה.
לאחר שנגמרו כל החיבוקים המאושרים, וטוביה סיים להעיר בפני אשתו על כך שלא הייתה שום סיבה לדאוג, ושהוא תמיד ידע שיצא מכך בזול, הוא פנה אל חדרו, ושם הסיט את הקרש הקטן. הוא קרא שוב לאשתו ובתו: "שפרה, יש לי הפתעה בשבילך", הוא אמר וחייך. הילדה ניסתה גם היא לחייך, כאשר הוא הפך את האביזר המשונה, ובהה בהלם בשקיק העלוב והמכווץ שנגלה לעיניו. בזה הרגע היא פרצה בבכי, וסיפרה להם הכל.
האם אולי סלחה לבתה, אבל טוביה רתח מזעם. אחרי כל מה שקרה, אחרי שסוף כל סוף היה לבתו עתיד, הוא נשמט מהם כך, ברגע אחד של חוסר אחריות ילדי?! הוא התנפל עליה בצעקות, ורק זעמה של אשתו, בשילוב עם הדמעות שצצו על פניה, בלמו אותו ברגע האחרון. הוא התנצל, קולו עגום וחסר חיים יותר מאי פעם, ולפני ששתיהן הספיקו להגיב פנה והלך לישון. השבועות הבאים היו קשים יותר מאי פעם. הוא פוטר ממשרתו במשמר, כצפוי, אך בהיעדר מקור הכנסה ניסי הוא מצא את עצמו מכתת את רגליו ממקום למקום, ומחפש עבודה. לצערו, הוא לא היה מובטל רגיל, אלא האיש שהחריב אחת ולתמיד את חלומה של הארץ הרחוקה. הוא מצא בדוחק עבודה כקוצר בשדה חיטה, וגם אז במחצית מן השכר המקובל, ובידיעה שבבוא החורף אין לו כלום. גם אשתו נאלצה לעבוד קשה יותר מאי פעם, וקשייה של בתו נמשכו אף הם, למרות מאמציו לעזור לה. הארוחות הפכו שקטות יותר ויותר מיום ליום, ובבית שררה אווירת נכאים. בלילות הוא עוד חלם על ההזדמנות שחמקה מידיו, על המשאלה שהיה מעניק לבתו, אלמלא היא בחרה להעדיף את חירותו על עתידה. יום אחד, לאחר שקם ויצא לדרך אל השדה, הוא הבחין בזווית עינו בעיתון זרוק. הוא מיהר להרים אותו, והביט על כותרת גדולה, שבישרה, באותיות קידוש לבנה את הסוף: הנקבה, שנותרה לאחר מות הזכר, נעלמה אף היא מבריכת המים. הוא תהה מי היה יכול לבצע דבר כזה: יששכר, עם שאיפותיו לעתיד טוב יותר שפתאום התנפצו? נתן או טרפון, שתמיד היו ציניקנים חסרי תקנה כמוהו? או אולי בכלל היה זה ד"ר תשבי, שבטח בזבז את משאלתו על זנים נדירים או ציוד משוכלל. בכל מקרה הוא לא דאג מכך, ואפילו בירך על הדבר. אדרבה, שייבקשו כמה משאלות שהם רק רוצים. הוא מיצה את העניין, אחת ולתמיד, וחש שאבן נגולה מליבו. בבוקר למחרת הוא פקח את עיניו והתנחם קצת: גם שאר הממלכה קמה אל עולם חדש, שבו חלומות לא מתגשמים.