המים געשו על הסלעים החדים מתחתיי. משב רוח חזק הגיע מהצד, איים להפיל אותי מהמעקה לפני הזמן. קול אוושת הרוח נשמע לי מוזר, היא צוחקת עלי? הרוח המשיכה לקצה הגשר הנטוש, אל העצים שרשרשו, כאילו אומרים לי לחשוב שנית, לבחור בחיים.
אבל החלטתי. אין עוד טעם, נשארה רק ריקנות.
השמש עמדה באמצע השמיים הכחולים, עננים לבנים ריחפו והתאחדו לצורת פנים, עם שני חורים ביניהם, כעיניים. בשעון הזהב שלי השעה הייתה בדיוק 12 בצהריים. כמו שתכננתי. היום שלא אראה את סופו.
צליל הודעה מכיס מכנסי החליפה שלי. הזדמנות אחרונה. אולי זה יעצור את הבלתי נמנע.
הוצאתי את הטלפון הנייד, שהוציאו רק לפני שבוע בהשקת טרום בכורה, למנהלים בכירים בתעשייה. הזכות עלתה הון תועפות, כנראה קיוויתי לעוד קצת טעם. לשאול מהעולם הזה עוד ריגוש. זה עבד לכמה ימים, אבל עומק הנפילה תמיד חזק יותר. כמו היין שריגש אותי עד שקניתי את היקב ואז איבד את טעמו, או התמונות שזכיתי בהן במכירות הפומביות ונשכחו רגע לאחר שנתלו על קירות הפנטהאוז.
דפדפתי בהודעות. אחת על בניין חדש שנרכש בהצלחה, עוד אחת על עליית המניות. הודעה אחת מאמא. ליבי דפק קצת מהר יותר.
"החלטנו להישאר כאן עוד שבוע, מזג האוויר מעולה, ואבא רוצה לבדוק בכל זאת את הנכס. לא אכפת לך לבדוק שוב אם יש הנחה, נכון? אתה יודע כמה זה חשוב לו."
ברור שזה חשוב לאבא. אבל מה חשוב לי?
זה לא משנה יותר. הם לא באמת צריכים אותי, עם הנחה או לא, תמיד השיגו מה שרצו. נכון, הם דאגו שגם אני אגשים כל מה שרציתי. לימדו אותי איך לסמן מטרות ולכבוש אותן. לקבל כל מה שארצה בכוחותיי. וקיבלתי.
הלוואי ולא היה לי כלום מזה. הלוואי ורק הייתי מאושר.
קפצתי.
שניה לפני המכה, בזווית העין קלטתי אור משונה בשמיים, שזהר דרך חורי העננים, כמו להבות קטנות, עיני אש חוזות בסוף שלי.
***
הכל מסביב לבן. אבל לא לבן כמו חולצת פולו ישנה, או של קיר שסיידו מזמן. לבן טהור כזה, אמיתי. כאילו הוציאו את כל הצבעים בעולם, השאירו רק את הלבן. בוהק, זוהר, מסנוור.
חוץ מנקודה אחת שחורה באופק. הלכתי לעברה.
שולחן בודד. צבעו השחור בלט ככתם על שמלת שבת. מאחוריו ישבה אישה שהתאימה לחדר, עם מכנסי כותנה בצבע קרם וחולצה לבנה ארוכה בעלת שרוולים עם פסי תכלת מעוטרים מלמעלה ועד לקצותיהן התפוחים. שיער השיבה הארוך שלה סודר בקפידה לאחור.
המוני טפסים ניצבו על השולחן והיא שלפה אחד.
"אדם ליבני. התאבדות." הביטה בי וצד פיה התעקל. "לא חבל?"
"חבל? על מה חבל?"
היא רק הנידה בראשה, כמו צליל, המורה ההיא לחשבון בכיתה ה, שהגישה לי בפעם הראשונה בחיי ציון נכשל, ומאז החלטתי שאני תמיד אקבל 100. היא חזרה לטופס וסימנה בו כל מיני דברים.
"אז אני באמת מת? זה נכון כל העניין הזה עם האור הלבן? עם… העולם הבא?"
"את העולם הבא אתה לא תראה בינתיים, זה מה שחבל."
"מה זאת אומרת?"
"התאבדת. עצרת את המהלך התקין. לא תוכל להמשיך הלאה." היא הצביעה לעבר מנהרה רחוקה. בקצה המנהרה החשוכה זהר אור לבן מנצנץ. "במקום זה הגעת למשרד התיקונים, פה אנחנו נמצא לך משרת תיקון שתתאים לך."
"משרת תיקון?" חזרתי אחריה, לוודא ששמעתי נכון.
"אתה תבין הכל, פשוט בוא אחריי."
היא התרוממה באלגנטיות שהפתיעה אותי והתחילה ללכת מהר, לעבר הלבן האינסופי.
השתדלתי לעקוב אחריה. לא שהבנתי מה היעד.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי כשהשגתי אותה לבסוף, "יש פה משהו חוץ מאור לבן?"
"בהחלט, יש את מסדרון המשרדים."
הסטתי את מבטי ומולי נפרש מסדרון ארוך, כאילו היה שם תמיד. הגוונים הבהירים שלטו גם בו עם מרצפות לבנות שהופרדו בקווים כהים רק במעט. מולנו ניצבו דלתות עד לאופק שלא נראה לעין, שלט עם כיתוב ניצב מעל כל אחת, הצלחתי לקלוט רק שמות מעטים.
"משרד משחקי המזל?"
"שמעת לפעמים על עוזרת בית שאין לה מושג בכדורגל אבל זכתה בטוטו? הם מתים על זה שם."
"יש משרד קללות?"
"תשתדל שלא לעצבן את העובדים שם, יש שמועה שהם יכולים לקלל גם את אלו שלמעלה."
המשכנו עוד ופתאום היא ירקה לצד הדרך.
"היי! זה כמעט פגע בי," קראתי.
"מצטערת, זה הנוהל כאן," אמרה כשעברנו את הדלת עם השלט 'המשרד לאמונות טפלות', "כל אחד לפי אמונתו, אני לא אוהבת לזרוק מלח או כוסות."
לבסוף נעצרה. "זהו, הגענו."
"משרד המשאלות?"
"כן, תיכנס לכאן ומיד יתפנה אליך שדון."
הסתכלתי על הדלת. "מה זה אומר שדון?"
אבל כבר לא היה אף אחד לידי.
סובבתי את הידית והאור הלבן נחלש. אבל לא נעלם.
נכנסתי לחדר עם שולחן קפה עגול במרכז ועליו כמה מגזינים, כורסאות נוחות בצבעי קרם בצדדים ודלת סגורה שמאחוריה נשמעה המולה, שהזכירה לי את המשרד שלי בצהרי היום. רק חסר הנוף של תל אביב.
תל אביב… אני כבר לא אראה אותה יותר.
היא אמרה לי לחכות, אז הרמתי מגזין. על הכריכה צולם בחור שעמד בגאון, עם משקפיים שחורים, בלורית שיער חומה, מסודרת למשעי וחיוך גדול וצחור שיניים על פניו. בכותרת נכתב 'המגשים הגדול בדורנו', ומתחתיה בקטן יותר, 'מהענקת סוכריה לפעוט ועד להגשמת משאלה לנשיא המעצמה הגדולה, הדרך לפסגה של ג'יניוס'.
"זאת בהחלט השראה!" קרא קול לצידי.
חיפשתי את מקור הקול והבטתי למטה. ליצור הנמוך מולי התנוסס החיוך הגדול שראיתי בחיי. להבות קטנות בערו בעיניו וזהרו ביחד עם שיערו האדמוני.
"שלום, אני גחליל ואלווה אותך בימיך הראשונים בתור מגשים משאלות."
"מגשים משאלות? אני? לא הבנתי…"
"כן, ברור, כולם עוברים את זה בהתחלה. הגעת דרך אווה?"
"מישהי כזאת… לבנה… ממשרד התיקונים אני חושב?"
"כן, אווה," מלמל תוך כדי דפדוף בקלסר דק עד שעצר על אחד הדפים. "כן, זה רשמי, אתה צריך לעבור תיקון, לא השלמת את חייך בצורה נכונה."
"יש דרך נכונה לסיים את החיים?"
"בהחלט, לסגור את כל השבילים שהתחלת בעולם החיים, להיפרד מהמשפחה והחברים, למות בשיבה טובה, להשלים עם החיים ועם המוות. אפשר רק אחד מהם, אבל עדיף את כולם."
"נשמע כמו ערמת שטויות. אלו החיים שלי וההחלטות שלי. ואם אני רוצה לסיים אותם, זאת זכותי. למה שיגידו לי איך לחיות? ואיך למות?"
"אף אחד לא אומר לך כלום," אמר וחיוכו לא מש מפניו. אבל העיניים שלו, הלהבות האלו דיברו בשפה אחרת. זה הטריד אותי. "אבל לא תנוח ולא תשקוט עד שלא תתקן את הדרך שלך. כל אדם שמגיע לסיום חייו. אם לא יסיים לפי הכללים שהזכרתי, לא יגיע למנוחה."
"אבל המון אנשים מתים לפני זה, לא?"
"ולכן המשרדים שלנו מלאים בעובדים! תאר לעצמך שכולם היו מתים בשלווה!" הוא צחק בקול גדול.
לי זה לא נשמע כל כך מצחיק.
רציתי לומר הרבה דברים. לספר על ההצלחות בחיים שלי. על שהספקתי המון. על שבחרתי בכל דבר בחיי. ושבחרתי במותי. ושזוהי זכות אחת אחרונה של כל יצור חי. אבל רק שתקתי. כמו שמעולם לא שתקתי. כנראה שהמוות מערער אותך.
"בכל מקרה הרווחת, משרד המשאלות הוא המבוקש ביותר ולא כל אחד זוכה בו. תאר לעצמך לקבל את משרד הנבואות או משרד הכוכבים… אלו נושאים ממש קשים."
"אבל למה אני צריך תיקון? השלמתי עם המוות שלי."
"אבל לא עם החיים שלך. זוכר מה ביקשת רגע לפני שקפצת?"
הלוואי ולא היה לי כלום ממה שהשגתי בחיי. הלוואי ורק הייתי מאושר.
"אז למה לא קיבלתי את זה? בשביל זה קפצתי, רציתי לסיים עם הכל, עם ההרגשה הריקה הזאת. אבל זה לא עזב אותי. גם עכשיו. אני מרגיש אותו דבר, ריק."
"לא מקבלים את כל מה שרוצים. אתה תלמד את זה כאן, וגם איך למלא את הריקנות הזאת. אם תעבוד נכון, תוכל להמשיך בדרכך."
"דרכי לאן?"
"כרגע, למשרד. בוא, נכיר לך את המגשימים."
נכנסנו לאולם ענק, עם שולחנות רבים מסודרים, על כל אחד טפסים שונים, מכשיר טלפון מוזר ובועה שצפה לצידו. בניגוד לארגון המופתי הזה התחולל כאוס מסביב, כשיצורים שונים נעו ממקום למקום, דיברו, צעקו, העבירו הודעות ודפים.
היו שם אנשים כמוני, ושדונים כמו גחליל, וכל מיני יצורים שהכרתי רק מהאגדות, כמו אלפים גבוהים או גמדים מוצקים וגם כל מיני פיות מרחפות.
"כולם פה הם חלק מה… משרד?"
"חלקם עובדים קבועים," הצביע על יצורי האגדות, "לזה נוצרנו. וחלקם אנשים כמוך שבאו לתקן. אתה תעבוד שם," החווה לעבר שולחן שלידו חיכתה אישה, בערך בגילי.
מגש טפסים, טלפון, בועה. כמעט זהה לשאר השולחנות רק שמגש הטפסים היה ריק.
גחליל לקח כמה דפים מהקלסר שלי והניח על השולחן. "תכירי, זה אדם, הגיע היום. וזאת שלומית, אחת העובדות הוותיקות שלנו, מגשימה מצטיינת!"
"תודה גחליל, אתה מגזים," חייכה אליו ועברה להביט בי.
היא צמצמה את עיניה השחורות ופיה הדק התעקל מעט. "שלום אדם, אני מקווה שאתה לא מהעצלנים האלה, שבאים להעביר פה את הזמן. אני צריכה עוזר טוב, השחרור שלי קרוב."
היא הגניבה מבט לעבר אחד השולחנות. בחור בחליפה ישב ובהה בבועה שלו, ידיו אוחזות בשערו החום בתנוחת ייאוש. הצלחתי להזדהות עם הרוח השבורה שהשתקפה מעיניו, זה הכה בי פה חזק יותר מאשר על הגשר ההוא.
"כן, הוא כזה," היא הגיבה למבט שלי, "הריקנות פה תכלה את אלו שלא רוצים להמשיך הלאה."
הסטתי ממנו מהר את המבט. "לא היה יום בחיי שהתעצלתי בו, אבל לא הבנתי עוד מה קורה פה, אני חי? מת? חי מת?"
"אתה לא חי אבל תצטרך לעבוד בשביל למות. יותר נכון, להמשיך הלאה."
"מה זה הלאה? העולם הבא? גן עדן? גיהינום?"
"כן, נניח. אבל בשביל זה אתה תגשים משאלות, זה התפקיד שלנו כאן."
"אני לא ביקשתי שום תפקיד… ואם לא אעשה את זה?"
"תיתקע פה. תאמין לי שאתה לא רוצה לבחור בזה."
הסתכלתי שוב על הבחור בחליפה לידנו. הוא הניח את ראשו על השולחן והתנדנד לאיטו. תפסתי פעם עובד כזה באמצע יום עבודה. הוא לא סיים את היום במשרד שלי. לא האמנתי בשיחות עידוד, מי שלא תרם, עף. אני לא אהפוך לדבר כזה.
זמזום רך נשמע לימיני ופיה קטנה, ורודה עם כנפי פרפר, תלתלי זהב ועיניים זוהרות הופיעה עם מגילת קלף ומסרה אותה לשלומית.
פיות ושדונים. אם מישהו היה מספר לי על זה רק לפני כמה ימים, הייתי מאשפז אותו. אולי אני באמת בכלל מאושפז.
"תודה ספירית, מה הבאת לנו להגשים?"
שלומית עברה על הכתוב. "מצוין, הזדמנות טובה לחפיפה, שיני חלב!"
"לחפוף אותי על שיני חלב?" הסתכלתי מבולבל.
"כן, משאלה פשוטה קלאסית. אבל רגע… אוי," אמרה והמגילה התפוררה מול עינינו. "משאלת שווא."
"משאלת שווא?" מבטי האבוד סחט משלומית חיוך.
"כן, זה קורה. אנחנו לא תמיד מספיקים לבדוק האם מגיע להם משאלות, לפעמים משיגים אותנו."
בבועה על השולחן התערבלו עננים, או מים, לא ממש הצלחתי להבין כי מיד הופיעה בה תמונה ברורה.
ילדה כבת חמש קפצה וצהלה ובידיה בובה בלונדינית.
"הורים זריזים, מילאו לה בדיוק את המשאלה, חבל."
"למה חבל? היא נראית מאושרת."
"לא יודעת, לא הספקנו לבדוק. היא באמת מאושרת לדעתך?"
"השיגה את מה שרצתה, זה לא מספיק?"
"זה הספיק לך?" שאלה והביטה בדפים מהתיק שלי. "אתה גם השגת כל מה שרצית."
קפאתי במקום בלי מילים.
"יש לנו אחריות פה. לפני שאנחנו מגשימים משאלה, אנחנו מוודאים שהמבקש ראוי לה. או לפחות יוכל להפיק ממנה את המשמעות הנכונה."
"אבל זאת ילדה קטנה, איזו משמעות יש במשאלה שלה? במתנה של בובה?"
"הגיל לא משנה, אלו הכללים והם נכונים מתינוק ועד זקן. לא כל מה שרוצים, ראוי להתגשם."
"אז זה כמו בעסקים? אל תיתן ללקוח את מה שהוא רוצה, אלא את מה שהוא צריך?"
"משהו כזה. רק שאנחנו לא קוראים להם לקוחות, הם המבקשים ואנחנו המגשימים."
"אצלי כולם לקוחות."
לפחות ככה התייחסתי אליהם. מה אפשר לקחת מהם וממה ארוויח יותר. קונים, העובדים שלי או מערכות יחסים.
"כן, אתה עוד מחובר לעולם הקודם. אתה תבין את הטעויות שלך." היא הביטה בי שוב ונאנחה. "גם אני התחלתי ככה כשהגעתי לפה, התרכזתי בעבודה, לא בדרך."
"איך את הגעת לפה?"
"תאונת דרכים."
"לא נעים… ולמה לא המשכת… הלאה?"
"לא הייתי לבד ברכב." עיניה נצצו ונעו ממני לנקודה רחוקה באופק. "אני לא רוצה לדבר על זה כרגע."
"מצטער, לא התכוונתי…"
"אתה לא אשם, זה התיקון שלי. בוא נראה מה עוד אפשר להספיק היום."
היא הובילה אותנו לחדר נפרד. המוני פיות, בכל צבעי הקשת, ריחפו מצד לצד, מעבירות מגילות קלף ביניהן, יוצאות ונכנסות. הבלגן הכי מסודר שיצא לי לראות.
"יש למישהי אולי משאלה סוג 1?" שאלה שלומית.
"בדיוק אספו מפה כמה פרחי סביון," צייצה פיה ורודה בפינת החדר.
"בבוקר היו לי שתי משאלות ריסים," ענתה פיה כתומה לידה, "בטח אקבל עוד כמה מחר."
"פרחי סביון?" שאלתי.
"אתה לא מכיר אותם?" פנתה אלי שלומית, "אלו עם התפרחת הלבנה שמפזרים בנשיפה?"
"זה אמיתי? באמת מקבלים מזה משאלה?"
"משאלות פשוטות אנחנו לפעמים מגשימים. למה, ריסים לא מפתיעים אותך?"
"הכל מפתיע אותי כרגע. אבל למה יש כל כך מעט? בכל העולם רק שני ריסים?"
שלומית צחקה. "כל העולם? אנחנו המשרד של גוש דן, יש אלפי משרדים כמו שלנו, לכל אזור."
"אה, יש אזורים מסודרים? בשמיים? ואוו, זה ממש מוזר."
"כן, גם אני חשבתי ככה כשהגעתי. מתרגלים מהר."
"מישהו פה חזה בכוכב נופל," אמרה פיה סגולה ומגילת קלף בידה.
"לא, כוכב נופל זה סוג 4, אנחנו עוד לא שם."
עוד פיות הציעו לשלומית משאלות שונות שסירבה להן, לא את כולן הבנתי, הצלחתי לקלוט מטבעות במזרקה (אבל לא קסומה, סתם כזאת שיש במרכזי ערים), עצי משאלות, והרבה ימי הולדת.
"אוי," פלטה פיה ירוקה וזוהרת.
"מה קרה?" שאלה שלומית.
"לא, אני לא יכולה לתת לך את זה."
"בל, מה זה?"
"תפילה לאלוהים," ענתה בל והשפילה את עיניה הכחולות, "ילדה קטנה שמבקשת שאמא שלה תחזור."
שלומית הביטה בה ולחלוחית הופיעה בעיניה. כתפיה השתופפו לרגע ואז חזרה לעמוד יציב.
"ומה קרה לאמא שלה?"
"פציעת אימונים בצבא… היא… מורדמת ומונשמת."
שלומית ניסתה להסתיר את פניה, ואני שתקתי במבוכה. אני לא יודע איך להגיב במקרים כאלה. אף פעם לא ידעתי. גם הפיה חזרה להשפיל את עיניה והחזיקה את הקלף צמוד לגופה.
"ולמה את לא יכולה להביא לי את זה?" שאלה שלומית לבסוף.
"רשום שזאת משאלה עם סיכויי דחיה גבוהים. ו… את יודעת…"
"אחרי כל הזמן שלי במשרד? הם חושבים שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה?"
"רגע," אמרתי, "לא אמרת שניקח משימה קלה להתחלה?"
שלומית נשמה עמוק והביטה בי. "לא חייבים. גם לקפוץ ישר למים יכול לעבוד."
לקפוץ למים… ככה הגעתי לפה, והם לא חושבים שזה היה נכון. תהיתי אם אמרתי את זה בקול או רק חשבתי, אבל שלומית התעלמה ופנתה שוב לפיה, "בל, אני צריכה את המשאלה הזאת."
בל העבירה את מבטה על חברותיה, ואז חזרה לשלומית. "ואם תצטרכי לאכזב את הילדה? תוכלי לעשות את זה?"
שלומית רעדה מעט, ידיה נקפצו.
"כן, אעשה מה שנכון לעשות."
חזרנו לשולחן שלנו ושלומית דפדפה בתיק המשאלה.
"כשהייתי קטן לא ביקשתי משאלות," אמרתי, לא יודע למה. לא נהגתי לשתף, אבל רציתי לעודד אותה.
"חינכו אותי להשיג מה שאני רוצה בעבודה קשה. כשרציתי צעצוע או ממתק קיבלתי מטלות, להרוויח את המתנות. קיבלתי את החינוך הכי יקר, אבל מה שרציתי לעצמי, השגתי בעבודה. ככה ההורים שלי עזרו לי להשיג את מה שארצה, לדעתם. ובסוף הגעתי לפה, מאוכזב. אבל אני בספק שהם ניסו לפגוע בי או לאכזב אותי."
היא חזרה לעיין בתיק, אבל ידיה רק רפרפו בדפים, עיניה נשארו מקובעות בנקודה אחת.
"אני לא סתם אכזבתי. אני פצעתי אותה, סיכנתי אותה. והכי גרוע, השארתי אותה לבד בעולם." היא עזבה את התיק שנחת בחוזקה, דפים התפזרו על השולחן.
"אמרו לי שזה היה הגורל שלנו, שאני לא אשמה, שאני צריכה להשלים עם המוות ולה יש עוד זמן. אבל אני לא קיבלתי את זה, עדיין קשה לי לקבל את זה. יעל… הבת שלי… גדלה בלי אמא שלה."
היא החניקה אנחה והמשיכה, "הגעתי לפה כועסת ומלאת רגשות אשמה. לא הייתי מוכנה להתנתק ולעזוב אותה."
"ועכשיו? למה את חושבת ש… את מסוגלת… להתמודד עם דבר כזה?"
"ראיתי פה הרבה דברים. משאלות שהוגשמו וכאלה שנדחו, וראיתי מה קרה לאנשים בכל מצב. מה שצריך לקרות בסוף קורה וברגע שנשלים עם זה, נמשיך הלאה בחיינו, וגם במותנו."
"אני השלמתי עם זה. ולא נותנים לי להמשיך הלאה."
"אתה לא השלמת, אתה ברחת. לפחות מבחינתם," אמרה והביטה למעלה, "תקוע. ככה הם קוראים לזה כאן. אדם שלא סוגר את כל הקצוות, שלא התמודד עם הבעיות שלו."
"אבל התמודדתי. ההורים שלי לא קנו לי צעצוע? מכרתי לימונדה וקניתי אותו. נוייה מי"ב2 לא התייחסה אלי? לא התייאשתי עד שהשגתי אותה. לא קידמו אותי במשרד השקעות? פתחתי משרד משלי וחיסלתי אותם. התאמצתי מאוד להיות מאושר, הגשמתי הכל ו… לא הרגשתי כלום. את הצעצוע בטח זרקתי בצד אחרי יום. את נוייה עזבתי לטובת נופר אחרי שבועיים ומשרד ההשקעות שלי… טוב, הם יצטרכו להסתדר לבד עכשיו."
"מדהים, ניצחת בכל תחרות. אבל אולי פספסת את הדרך? אולי במקום להשקיע במה שיש, להתמיד במה שהשגת, ברחת מהר לאתגר הבא?"
עיניה בחנו אותי וקמט נחרץ במצחה, כשניסתה לקרוא אותי.
"בכל מקרה, לא תפתור הכל ביום הראשון. בוא, נתחיל במשימה – לאולם השחזורים."
***
האולם רוהט באותם האביזרים שניצבו על כל שולחן מגשימים, רק עם בועה ענקית שנפרשה על כל הקיר, במקום הקטנה על השולחנות. שלומית הניחה את התיק על הערימה מולנו. הבועה הענקית התחילה להתערבל ותמונה התגשמה מולנו.
חדר לידה. אחיות בצידי המיטה, רופא קורא ליולדת. לא ממש שמעתי מה אמר, אבל ניחשתי ש"תדחפי". ליד האישה עמד גבר שהחזיק את ידה בחוזקה.
שלומית משכה באפה.
התמונה התחילה להיטשטש ואפקט של הילוך מהיר הופיע בבועה, כשתמונה רדפה תמונה במהירות עד שנעצרה.
גן ילדים, כולם יושבים במעגל.
ילדים קטנים זה לא הקטע שלי, תמיד ידעתי שאני לא הטיפוס לגדל כאלו. נראו בני שנתיים או שלוש. ניסו לשלב ידיים. זה היה חמוד.
באמצע ניצב שולחן קטן עם חלה, נרות ושני ילדים שישבו צמודים, בן ובת, בבגדים לבנים חגיגיים והגננת שרה איתם שיר לשבת. ההורים של הבן ישבו לידו וצחקו. ליד הילדה ישב רק האבא והחזיק טלפון בשיחת וידאו. שמענו קצת הפעם.
"ליה החמודה," אמרה הגננת, "קחי את סלסילת החלות. תראי לאמא איך את מחלקת."
ליה הקטנה חייכה בפה סגור וניגשה בזהירות לסלסלה ואז קפאה, היססה מעט. היא הביטה באביה ואז במסך הטלפון. עיניה התרחבו מעט וגבותיה התעקלו.
מבעד למסך הטלפון אמה במדי צבא מקומטים חייכה אליה. "זה בסדר ליה, אני איתך, גם מרחוק, כל הכבוד לך."
"אבל אמא, אמרנו שנעשה את זה ביחד."
"נכון, את יודעת כמה רציתי. זה בסדר, אבא ואני נלווה אותך."
אביה קירב את הטלפון, אחז בסלסלה מהצד השני וליה התרצתה, לקחה ממנו את הסלסלה והמשיכה לכיוון מעגל הילדים.
לאחר החלה השלישית שחילקה אמרה, "זה בסדר אבא, אני מסתדרת."
הוא נסוג לאחור וחיוך עגום בפניו. "אם תצטרכי עזרה תגידי, טוב חמודה?"
"זאת נקודת מפנה," אמרה שלומית. "שלב מוקדם, אבל לא נראה טוב."
"לא הבנתי את הבעיה," הבטתי בה. לא ראינו את אותו הקטע? בסך הכל אירוע שולי בגן.
"אלו גילאים חשובים לפיתוח האישיות. והילדה תתחיל לפתח דפוס. היא מבינה שהיא צריכה להסתדר בלי אמא שלה."
"נראה לי קצת מוגזם. הם גם התאמצו, האמא ראתה אותה בווידאו. אין הורים שעובדים קשה, לדאוג לילדים שלהם?"
"ברור שיש." היא הביטה בי בפנים עגומות. "בוא נראה איך זה מתקדם."
התמונה נעצרה בסלון הבית. מלא אנשים, באמצע ליה ומולה עוגת יום הולדת, נר גדול עם הספרה 5 באמצע.
"קדימה ליה," קרא האבא, "תביעי משאלה!"
היא עצמה עיניים, מתרכזת.
"אני זוכרת את זה," קראה שלומית והתמונה קפאה, "אני קיבלתי את המשאלה הזאת."
היא דפדפה בערמת התיקים מולנו ושלפה אחד. "כן, זה שלי."
הסרטון המשיך להציג. ליה פתחה את עיניה ונשפה בחוזקה על הנר. הוא נכבה וכולם צהלו. ליה הביטה מסביב, מחפשת משהו.
"ליה, אמא ביקשה לחתוך איתך את העוגה," אמר אביה ופתח את הטלפון אבל בדיוק דפיקה בדלת.
"אמא!" צעקה הילדה ורצה לעבר הפתח, "המשאלה שלי הצליחה!"
הן התחבקו לרגע ארוך והאם בכתה, דמעותיה משתלבות באלו שזלגו כעת אצל שלומית.
"נראה לי שעשיתי טעות," אמרה שלומית כשהיא מוחה את הדמעות מעיניה.
"למה טעות? תראי איך היא שמחה! עשית החלטה נכונה."
"זה גם מה שחשבתי, אבל לא, נתתי לה תקוות שווא. הילדה הייתה צריכה להשלים עם המצב. לא לקבל הגשמה שתקלקל את הדרך שלה."
"למה שתקלקל? בכלל, למה שלא תגשימו את המשאלות של כולם? למה צריך את כל הבדיקות המוזרות האלו?"
"להגשים לכולם?" שלומית הסתכלה עלי במבט מבועת. "מה פתאום! זה אסור. העולם יקרוס."
"אם כולם ישמחו העולם יקרוס? נשמע לי כמו שטויות."
"אתה יודע כמה אנשים מבקשים מלחמות? הרבה יותר משלום רק שתדע. או להיות ראש הממשלה? יהיה כאוס. שלא לדבר על בקשות פנטזיה, לעוף או להיות חסין כדורים. אנחנו לא נוגעים בעל טבעי."
"אני מדבר על הבקשות הפשוטות."
"גם לאלו יש מחיר. כשבן אדם מקבל כל מה שהוא רוצה, נעלם הדחף לפעול. אין לו רצון לעשות. פשוט יבקש משהו, וזה יקרה. בשביל זה כל ה'בדיקות המוזרות האלו'," כיווצה את עיניה כלפי.
"אבל מה עם בחירה חופשית? אתם תחליטו כל דבר שאני עושה?"
"אין פה עניין של בחירה חופשית, זה משרד להגשמת משאלות, אנשים בעצם מבקשים קיצורי דרך."
זה עדיין נשמע לי מוזר, אבל גם קצת הגיוני.
"נשאר לנו קטע אחרון ואז נצטרך להחליט."
ליה שכבה במיטה שלה ובכתה. אבא שלה ניסה לנחם אותה.
"מה קרה ליה, למה את לא מתארגנת לגן?"
"רציתי שאמא תיקח אותי! והיא שוב הלכה."
"את יודעת שהיא התאמצה מאוד לבוא אתמול נכון? והיה לך כיף, לא?"
"אבל למה היא כבר הלכה?"
"אמא שלך מאוד אמיצה, היא בצבא ושומרת עלינו. הם צריכים אותה שם מאוד."
"גם אני צריכה אותה מאוד."
אביה רק חיבק אותה.
שלומית התקרבה לבועה. "אתה רואה? היא קיבלה את מה שהיא רצתה. אבל זה לא החזיק מעמד. והיא שוב תלויה בה. איזו טעות…"
"אבל לפחות אבא שלה איתה. גם שהייתי עצוב, לא חושב שחיבקו אותי אי פעם. לפחות לא כזה חיבוק, חם."
שלומית הסתכלה עלי, במין מבט רחמים כזה. ואז הלכה אל הבועה ונעלמה.
"שלומית? איפה את?"
עקבתי אחריה והושטתי יד אל הבועה. היא עברה דרכה ונעלמה. היד נרטבה, כמו במפל, אבל תחושת המים על עורי נעלמה בצד השני. מולי הופיע החדר של הילדה. הכל קפא, ליה ואביה מחובקים בלי לזוז ושלומית בהתה בהם.
היא ניגשה לארון קטן. הרימה נעל קטנה, ורודה, עם סרט בצבע תואם. אם תהיתי איך נראית תמימות, הייתי מדמיין אותה ככה.
"היו ליעל בדיוק כאלו נעליים," אמרה שלומית, ממששת אותן, מעבירה בעדינות את אצבעותיה על הסרט הוורוד. "היא כל כך שמחה לנעול אותן לחוג בלט. ודאגתי שיהיו לה את המורות הכי טובות ויקרות. ראיתי את הסרטונים שלה רוקדת אינסוף פעמים. תמיד אמרתי לה שאגיע למופע הבא. תמיד הייתי עסוקה מדי."
היא הניחה את הנעל ומיהרה חזרה לבועה, מסתירה את פניה.
הלכתי אחריה, שקוע במחשבות.
אולי גם ההורים שלי דאגו שאקבל כל מה שאני רוצה? כל מה שאני צריך כדי לבנות חיים טובים? לא ממש הצליח להם.
עקבתי אחרי שלומית לשולחן שלנו. היא התיישבה וממחטה בידה.
"נראה לי שנגמרו לי הדמעות," אמרה בחיוך עגום. "בל אמרה שזה תיק קשה, בצדק." היא דפדפה בהמשך התיק, היו שם מלא נוסחאות ותיאור של אירועים נוספים, בעיקר על האמא. "סדרתיות, הכל אותו דבר," מלמלה.
התיישבתי לידה והיא הסבירה. "אחרי שראינו את האירועים אנחנו צריכים לשקלל את כל הנתונים בתיק ולהעביר החלטה."
"בנתונים אני טוב. מה צריך בשביל להגשים משאלות?"
"אנחנו צריכים להבין האם למבקש מגיעה המשאלה. אז לילדה מגיע, אבל במקרה הזה מדובר בחיי אדם, אז בודקים גם את נשוא המשאלה, האמא. האם גם לה מגיע."
"ולמה שאתם תחליטו למי מגיע? ומי ראוי?"
"אנחנו," תיקנה אותי, "למה שאנחנו נחליט. אתה אחד מאיתנו עכשיו. וככה זה עובד, בכל המשרדים. הוראות מלמעלה."
"מה זה למעלה?"
"אף אחד פה לא ממש יודע. אולי נדע שנמשיך הלאה. אבל אלו החוקים, בודקים את נפש האדם ומעשיו ומחליטים על הגשמה או דחיה."
"כמו חתימה על מעשינו, מאזניים של מעשים טובים ורעים?"
"אפשר להגיד, כן," נאנחה. "היא ממש מזכירה לי את עצמי. נהניתי מרגעים מאושרים עם הילדה, אבל קצרים. מינונים נמוכים שמילאו אותי לזמן רב. אבל לא הספיק לילדה. עבדתי המון שעות בשביל שאוכל לתת לה הכל, אבל הקרבתי את הזמן שלנו יחד. והיא אותו דבר. נראה לי שגורלה נחרץ."
"אני לא מבין. החלטת שלא מגיע לה לחיות כי היא אמא לא טובה בעיניך? שתיכן עשיתן עוד דברים חוץ מלהיות אמא, לא? ובאמת אהבת אותה, הראית לה שאפשר להשיג כל מה שתרצה אם תתאמץ. כמו בתי הספר היקרים לריקוד?"
שלומית הרימה את עיניה מהדף. "היא באמת האמינה שתשיג הכל. פעם אחת כשאספתי אותה מהחוג בדרך לעבודה, היא רקדה בלובי ואמרה לי שיהיה לה סטודיו לריקוד גדול ויפה כמו המשרד של אמא." היא מחתה דמעה סוררת מעינה. "אבל אז כעסה שלא הגעתי להופעה בסוף השבוע."
"כן," הנחתי יד בעדינות על כתפה, "אולי לא תמיד היית שם פיזית, אבל לנצח תהיי דוגמה אישית עבורה."
הצבעתי על אחד הדפים, "גם היא חשבה על הבת שלה. היא התלבטה פה אם לצאת מהצבא ולהיות עם הילדה. והתשובה של בעלה, "לכי תצילי את העולם, אנחנו מגבים אותך."
"ותראה מה הבת שלה אומרת – כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות גיבורה כמו אמא."
"גם אני רציתי להיות מוצלח כמו ההורים שלי."
"והיית. אולי פשוט לא לימדו אותך מה לעשות עם ההצלחה."
"יכול להיות. אבל זאת לא טעות שאתן עשיתן, אתן גם אהבתן וגם נתתן דוגמא אישית טובה."
חיוך קל עלה על שפתיה של שלומית. חיוך שהדביק גם אותי. היא פתחה את התיק בדף האחרון. 'החלטה' נכתב בכותרת של הדף.
היא המתינה עוד רגע והוציאה חותמת ממגירה בשולחן ולחצה. כשהרימה זהרה בירוק מילה אחת, 'הגשמה'.
***
"יש לי כוכב נופל!" קראה פיה סגולה וריחפה לעברנו, "נראה לי שיתאים לכם ממש."
"מה את אומרת?" פניתי לשלומית, "אני כבר מוכן לסוג 4?"
"אני חושבת שכן!" קראה, "בפיקוח כמובן. עברנו את מכסת המשאלות הפשוטות, אתה יודע איך לקרוא תיקים, כולל כל הנוסחאות," חייכה. "האמת שעשית את זה די מהר, כל הכבוד."
חייכתי בחזרה בגאווה. בחיים הקודמים התייחסתי רק להישגים, זלזלתי במחמאות על הדרך שלי. אולי אני בכל זאת משתנה פה.
"ירון, בן 16," קראתי בקול, "כוכב נופל, תן לי בבקשה לראות את הכוכבים שלי. קולד דרגונס הנדירים! אני רוצה לזכות בכרטיסים להופעה בלונדון, יחד עם איתי ושי, בבקשה בבקשה."
הסתכלתי על שלומית שבחנה אותי.
"אוקיי, לא נראית כזאת בקשה מסובכת, רק נסיעה לחו"ל עם חברים." שלומית רק הנידה בראשה קלות. "בסדר, נמשיך לנתונים, האם מגיע לו לקבל את המשאלה."
דפדפתי הלאה. היו שם תעודות בית ספר, רשימת מטלות שעזר בבית. "הו הו הו, איך התנהגת ירון?" פזלתי לעבר שלומית, אבל חיקוי הסנטה קלאוס שלי לא הרשים אותה.
"טוב, נער רגיל, מדי פעם עוזר בבית, אבל לרוב מבלה עם החברים שלו. תעודה בינונית כזאת," עיקמתי את הפרצוף. "אבל עוד אין סיבה אמיתית לדחות או לקבל."
המשכתי לדפדף והגעתי לחלק האהוב עלי, מספרים וגרפים. "היחס בין חיי חברה למשפחה די שקול. יש מגמה חיובית עם החברים הקרובים, בטח בגלל היום הולדת בצפון ששי ארגן להם," הצבעתי על נקודת שיא בגרף. "זה דווקא מטה את הכף לטובת ההגשמה, הוא ביקש את זה גם לחברים."
שלומית רק כחכחה בגרונה, אבל התאפקה לא להגיב.
"רגע, טבלת בית הספר, זה לא טוב. הוא בלחץ מבחנים גדול בזמן הזה, והציונים שלו יכולים להיפגע. מצד שני, זה בדיוק בתקופת רגיעה בין כמה מבחנים. דווקא יכול להועיל לו לנקות את הראש."
שלומית כבר לא התאפקה. "אתה מפספס את החלק הכי חשוב, מה עם ההורים שלו?"
"גיל 16 זה כבר די בוגר, ואם הוא יזכה במשהו, למה שלא ירשו לו?" אבל אז ראיתי למה היא התכוונה. משום מה זה חמק ממני. גרף הקרבה המשפחתית היה מאוזן יחסית, אבל במגמה שלילית. אם בחנתי את ירון כמו חברה שמדווחת בבורסה, אז הוא כרגע תלוי במשקיעים אבל הולך להודיע על הפסדים קרובים, על איבוד זמן עם ההורים. אולי הם יסרבו והעימות יכול לגרום לקריסה.
"אתה מבין?" שאלה.
היא צדקה, הכל הצביע לסירוב.
"רגע, תראי את זה, גם האבא נרשם להגרלה. מסתבר שגם הוא מעריץ נלהב." ואז עליתי על זה, אפשר לגרום למשקיעים להרוויח.
"אנחנו נגשים את המשאלה. אבל עם ההורים שלו."
שלומית התיישבה לידי, דפדפה קצת בתיק ולבסוף אמרה, "נראה שהתלמיד עולה על המורה. זה יהיה מושלם. להורים תתגשם המשאלה והנער יזכה בזמן החסר לו עם המשפחה."
***
המשאלה הזאת סימנה נקודת ציון מרכזית בתפקיד. הועדה למעלה הצהירה ש'אדם גילה איך לעזור למבקשים למצוא השלמה ולא לחתור להגשמה פרטית בלבד', הציטוט מתעודת ההצטיינות שקיבלתי. תחושה מוזרה הציפה אותי באותו יום. שמחה או גאווה, אולי שתיהן. בלי מוצר חומרי שהגיע עם ההישג. רק בזכות משאלה שהגשמתי למישהו שאני לא מכיר.
ובפעם הראשונה, עשיתי את זה בצוות. תמיד סמכתי רק על עצמי, עובד עצמאי, מנהל יחיד. מסתבר שנחמד לחלוק בעול עם עוד מישהו. בכישלונות, בהצלחות.
זמן לא רב אחרי, שלומית המשיכה הלאה, סיימה בהצלחה. ההגשמה לאשת הצבא והחפיפה המוצלחת שלי היו החלקים החסרים האחרונים בתיקון שלה.
מאז כבר עברתי המון משאלות, חלק הגשמתי ולא פחות דחיתי ואז הגיע המכתב המרגש. קצר וקולע.
"התיקון עבר בהצלחה – הינך משוחרר! אנו מודים לך על שירות מוצלח במשרד להגשמת משאלות. הינך ראוי להתקדם ולעבור הלאה. מסיבת פרידה נקבעה להיום."
"איזו סגירת מעגל מושלמת!" אמר גחליל והאש בערה בהתלהבות בעיניו, אחרי שסיימתי להיפרד מכולם. הוא הציג לי את מגזין 'המגשים המצטיין' והדמות שלי על השער. "איך אתה מרגיש? עוד רגע ואתה ממשיך הלאה!"
"קצת חושש. אבל גם מאוד סקרן."
"כן, כולם סקרנים. בוא אחרי," אמר ודילג מחוץ למשרדים.
הייתי מאושר. אם היו מספרים לי על זה בחיי, הייתי צוחק להם בפנים. אבל בסוף בכיתי לבד.
ופה? בכל משאלה ראיתי את הדרך להגשמה ולא את התוצאה בלבד. כשעקבנו אחרי השפעות המשאלות או הסירובים מצאתי שגם דחיות הועילו למבקשים. בדרך כלל יותר מהגשמות. הירידות והעליות, הגרף המשתנה של החיים, שיא – רגיעה – שיא נתן להם טעם, עשה אותם שלמים יותר. וגם אותי.
הגענו למרחב הלבן האינסופי. זה נראה לי מוכר. במרחק הופיעה נקודה שחורה ולידה דמות לבנה. משרד התיקונים! מכאן הגעתי.
"אדם, אני שמחה לראות שסיימת את התיקון שלך," חייכה אווה, "אני רק צריכה שתחתום פה על כמה טפסים. גחליל, הוא סיים טופס טיולים?"
"סיים, השיב את כל ההרשאות."
"שלא תיעלם שוב חותמת משאלות? זה עושה לי בלגן בספירות מלאי."
"הכל בסדר, החזרתי הכל," הרמתי ידיים.
"מצוין, אז נשארה רק חתימת השחרור וזאת המנהרה שלך," היא הביטה ימינה, לעבר מנהרה רחוקה. חשוכה עם אור לבן מנצנץ בסופה. רפרפתי על הטופס, לקחתי את העט ו…
"עצרו רגע!" שמענו צעקה בטון גבוה, כמו ציפור שיר שהתעוררה עם השמש. ספירית ריחפה אלינו ובידה מגילת קלף.
"מה הבעיה?"
"יש לי משאלה שצריכה החלטה, בקשה מאלוהים."
"אז תעבירי לאחד המגשימים, אנחנו באמצע שחרור," אמר גחליל בעדינות, חיוכו לא מש משפתיו.
"אני לא יכולה, אדם נשוא המשאלה."
"מה זאת אומרת? מישהו ביקש משהו בשבילי?" לקחתי את המגילה. קראתי במהירות.
לא יכול להיות. איך זה יתכן?
"אני לא מת כבר המון זמן?" שאלתי והבטתי בגחליל, ואז בספירית ואז באווה.
"אל תסתכל עלי, אני רק מעבירה פה את הטפסים," ענתה אווה והמשיכה בעבודה.
"אפשר לראות?" שאל גחליל וקרא בקול רם.
"בבקשה שיתעורר. עשינו טעויות, אני יודע. חשבנו שזה מה שצריך. לא הקדשנו לו את הזמן, לא חיבקנו מספיק, לא נישקנו כמעט בכלל. בבקשה אלוהים, תעיר אותו, שיחזור אלינו. ניסינו כל מומחה, כל שיטה, שום דבר לא עוזר. אני פונה אליך אלוהים אחרי כל השנים האלו, תחזיר את הבן שלנו לחיים."
גחליל הביט בי. הוא לא חייך. מעולם לא ראיתי אותו ככה. "אווה, תוכלי להוציא לי את התיק המעודכן של אדם?" הוא רפרף ומלמל, "אני מבין."
"מה? ספר לי!" קראתי.
"נמשית מהמים אדם, והגעת למיון. לא הצליחו להנשים אותך בזמן ונכנסת לתרדמת. כך הגעת אלינו, את זה ידעתי גם אז." הוא המשיך לדפדף והגיע לדפים האחרונים. "ההורים שלך לא הסכימו לנתק אותך מהמכשירים. עד היום. הם עומדים לעשות את זה עכשיו."
"אז למה הבאת לי את המשאלה הזאת?" פניתי לספירית, "אני לא מבין."
"המגילה עברה דרך הועדה המאשרת. הם החליטו, לפנים משורת הדין, לתת לך להחליט."
"אני צריך לדחות או לקבל משאלה שתחזיר אותי לחיים?" שאלתי והבטתי בה, לא מאמין. ואז ראיתי את המנהרה החשוכה עם האור המנצנץ. אבל לידה הופיעה עוד אחת, זהה בדיוק, גם בה אור מנצנץ בקצה.
"יש לך שתי אפשרויות, הימנית – ותתקדם לעולם הבא. השמאלית, ותתעורר בבית החולים."
"וכשאני אתעורר… אני אזכור…"
"לא תזכור כלום," קטע אותי גחליל.
נשמתי בכבדות. שקלתי את האפשרויות כמו על מאזניים.
מצד אחד, להגיע לעולם הבא. מאושר, שלם, עם טעם במה שתרמתי, במה שעשיתי.
מצד שני, ההורים שלי. החיים שלי. אולי תהיה הזדמנות שניה. ואולי לא? האם אדם יוכל לשנות את גורלו, אם לא עשה דרך? או לא זכר שעשה דרך?
הרהרתי עוד כמה דקות ואז אמרתי, "אני יודע מה לעשות." וצעדתי לעבר האור המנצנץ.