חלקת קבר
בזמן שחיכינו לטילים האירניים, דפנה כבר לא הייתה בין החיים. אני ישבתי ליד הקבר שלה בהר הרצל, שרק לפני שלושה חודשים כוסה במצבת השיש הורודה. היה לילה שהספיק קצת להתבגר והצלחתי בקושי לפרוץ את גדרות בית העלמין ולצלוע את המרחק המוכר לחלקת הקבר בה הטמינו את גופת אשתי לשעבר. האם לשעבר זו המילה הנכונה? הרי זה לא שנפרדתי ממנה מרצון, אלא שהיא פשוט מתה. כלומר, נפטרה. בתכלס, נהרגה זאת כנראה המילה המדויקת. אשתי שנהרגה. יש לזה צליל מסוים שאני לא בטוח סולד ממנו.
אז איך היא נהרגה? אתם ודאי שואלים. כפי שהרבה אנשים נהרגו בשנה האחרונה: במלחמה. אם יש דבר אחד שאינו במחסור במדינת ישראל ב-11 החודשים האחרונים, הרי שהדבר הזה הוא מלחמה. זה התחיל בעזה וזה התפשט ללבנון אבל לא לפני שהיה לצה"ל אפילו הרפתקאה קטנה ברמת הגולן הסורית. איך אמר אבי כשאוגדות צה"ל החלו לחצות את הליטני? חגיגה.
הכל התחיל כשנורה טיל נ"ט מחאן יונס והוא פגע בהאמר שנסעו בו מפקד אוגדת עזה, הרמטכ"ל ושר הביטחון. רק המאו"ג לא שרד אבל שר הביטחון נהיה נכה והרמטכ"ל נעלב עד עמקי נשמתו, אז הם החליטו לפתוח את שערי הגיהנום על יושבי עזה הרעים והמסכנים. אחרי חודשיים המיליציה האירנית שבסוריה לא יכלה עוד להתאפק והחליטה לצאת למסע טבח בקצרין שנגמר רק אחרי שהצליחו לרצוח 30 איש. ואז, בזמן שמטוסי חיל האוויר שטו בשמי סוריה וחיפו על צוותי קרב חטיבתיים שהיו על האדמה, חיזבאללה החל לשגר עשרות טילים הישר לתוך מרכזי אוכלוסייה בתל אביב ובחיפה. עם חגיגה כזאת מי בכלל חושב עוד על מסיבות בברלין?
אני ואשתי, לצערי הרב, היינו עמוק בתוך כל החרא הזה, מההתחלה ועד שנהרגה. היא הייתה הקמ"נית של גדוד "רותם" בגבעתי ואני הייתי המג"ד. (אולי אני עדיין בעצם; כמה מהר מפקד מפסיק לפקד כשהוא דופק נפקדות?) גדוד "רותם" היה בזמנו הגדוד שתפס קו בדיוק בגזרה שבה נהרג המאו"ג ונפצע שר הביטחון ונעלב הרמטכ"ל. מיותר לציין שהיינו הראשונים לאייש את החזית החדשה שאך נפתחה.
הגדוד שלנו גם היה בין האחרונים לצאת מעזה, יותר מחצי שנה לאחר אותו סיור האמרים גורלי על גזרת הגבול שמול חאן יונס. שבוע לפני שהיינו אמורים לצאת, היה לנו מבצע אחרון, הפעם בעיר עזה, לאבטח את יהל"ם בזמן שהיו אמורים לפוצץ מפקדה תת-קרקעית של חמאס. המבצע הלך חלק. המפקדה הושמדה והיה נראה שאיתה הלכו לאבדון כמות ניכרת של מפקדים בכירים משורות החמאס והג'יהאד האסלאמי. אלא שמה עוד קרה? איכשהו החמאסניקים עלו על הנ"צ של המפקדה הניידת שלנו שניהלה את המבצע. נורו עשרות רקטות לעבר הנ"צ וכמובן שרק אחדות באמת פגעו. אבל השתיים-שלוש רקטות שפגעו הספיקו כדי לשלוח שני אנשים לסורוקה – טכנאי קשר בשם רמי ואשתי דפנה. רמי שרד עם 90% נכות לכל החיים. דפנה מתה מפצעיה לאחר כמעט שבועיים. בני זונות.
ואני? אני התאבלתי בהלוויה, בקושי ישבתי שבעה ואחרי פחות משבוע עליתי עם כל הגדוד צפונה, לרצועת החוף המהממת של דרום לבנון. אחרי שבוע נקלעתי עם החפ"ק הרכוב שלי למארב של חזבאללה: צומת משנית על כביש החוף הלבנוני שהייתה ממולכדת עד הצוואר במטענים. הנהג שלי נהרג במקום, לקשר הייתי צריך לשים ח"ע בזמן שהחוג"ד צורח מכאבים בגלל רסיס בישבן שערער לגמרי את כל שיוווי המשקל הנפשי שלו. ואני צלעתי עם רסיס תקוע בתוך הבשר שמעל הקרסול ברגל ימין, עד שהגעתי למ.ק. שנזרק מההדף כמה עשרות מטרים מזירת המטענים. הזעקתי עזרה שלא התמהמהה יותר מדי והגיעה בדיוק בזמן לפני שהיו צריכים להוריד לקשר שלי את כל הרגל. אני והחוג"ד נשלחנו עם עוד חייל מהחפ"ק לבית-החולים זיו. אחרי שבוע שוחררתי.
בזמן שתפסתי טרמפים מצפת לבית הוריי במושב חגור, סוף סוף התחלתי לחשוב על דפנה. כלומר, התחלתי באמת לחשוב עליה, לא בתור אשתי שכבר איננה או מישהי שהייתה לי עוגן בחיים, שהייתה לה נוכחות כמעט אינסופית בחיי היום-יום שלי שבבת אחת הנוכחות נהייתה אפסית. בפעם הראשונה, התחלתי לחשוב עליה בתור האישה שאהבתי. חשבתי על החיוך שלה כשאמרתי משהו מטומטם ליד חברים שלה, או על הנשיקות החטופות שהעזה להגניב לי בפומבי. חשבתי על השדיים שלה קופצים בתנועה הרמונית בזמן שהיא רוכבת מעליי ואני שכוב פרקדן על המיטה הקטנה בדירה השכורה שלנו בבאר שבע. חשבתי על הלילות שבילינו יחדיו ללא שינה ועל הסרטים שניסינו לראות ושלא הצלחנו לשמור לרגע על עירנות בזמן שצפינו בהם. חשבתי על ארוחות וסיגריות שחלקנו, סבונים ומברשות שיניים, מדי ב' ופודרה שנשמנו. חשבתי על כל אלו ולא חשבתי על המלחמה ולא חשבתי על צחי הנהג שלי, שהיה בסך הכל בן 19 וכבר לא יזכה להיות בן 20. לראשונה לא חשבתי על ישראל או על פצועים, חשבתי רק על עצמי ועל דפנה ועל כמה אני פאקינג מתגעגע אליה.
בסוף הגעגוע, הגיע הכעס. על עצמי, על המדינה, על חמאס והחיזבאללה, ואז עוד פעם על עצמי ואולי אפילו קצת על דפנה. למה היא בכלל הייתה צריכה להיות חלק מהמבצע המטומטם הזה? אין מקום לנשים בשדה הקרב. ואז חשבתי שגם אין שם מקום לגברים, אולי בכלל אין מקום לאנשים, לפחות לא לאלו מבינינו שחיים. אז התחלתי להשתגע ולאבד אמון במערכת או בחיים או במדינה, זה לא משנה, פשוט התחלתי לאבד את כל מה שעזר לי להמשיך לשרת. החלטתי באותו רגע שלגדוד, לחטיבה, לצבא – אני לא חוזר.
מאז אני חי-נודד בישראל המדממת, מוכת הטראומה והשכול, חסרת כיוון וחסרת מעוף. כמו רקדנית בלט שבבת אחת הורידו לה כף רגל. איך אפשר לצפות ממנה להמשיך לרקוד? כמעט ולא באתי במגע עם אנשים שהכרתי מחיי הקודמים. ההורים שלי הסתפקו בווטסאפ קצר אחד לשבוע שבישר להם שאני עדיין חי ונמצא איפהשהוא בישראל. דבר אחד לא נתתי לעצמי לפספס – את ה-30 ליום קבורתה של דפנה. התחבאתי בין שיחי הרוזמרין ועצי האורנים שבקצה המערבי של המתחם בהר הרצל בו הוחלט לקבור את אשתי שנהרגה. הצצתי מנקודת המסתור שלי על האירוע המצומצם שכלל את הוריה ואולי עוד עשרה אנשים והבטתי במצבת השיש הורודה שהונחה על חלקת הקבר שבה נטמנה האישה שאהבתי. וכל מה שחשבתי היה למה לעזעזאל בחרו בצבע ורוד. דפנה אף פעם לא לבשה ורוד.
משם המשכתי בנדודיי. קיבוץ מיצר, הירדן ההררי, טבריה, ג'סר, חוות יתיר, ירוחם, שחרות – בכל חור בארץ הייתי. אפילו ירדתי לסיני, היציאה היחידה שלי מתחומי ארץ ישראל. לאורך מסעותיי חזיתי בהרס ובחורבן שהמלחמות הבלתי-נגמרות הותירו במדינה שפעם אהבתי, הצלקות שטרם הגלידו. חשבתי לעצמי שזה בטח מתמגד לעומת ההרס והחורבן שהותרנו אצל אויבינו. צרת רבים ופחות ממאית נחמה. בקושי עקבתי אחרי החדשות, רק לפעמים הייתי מסתכל על הטלוויזיה הרועשת בתוך פיצוצייה שכוחת-אל, מביט בנונשלנטיות על מניין ההרוגים המטפס. בפיצוצייה כזאת בבית שאן נודע לי לראשונה על מתקפת הטילית האיראנית הממשמשת ובאה. היו לי 24 שעות עד תחילת האפוקליפסה (לפי חדשות 12). יממה שלמה. יצאתי לרחוב הראשי והתחלתי לתפוס טרמפים דרומה, לכיוון ירושלים.
רעם ראשון בקע מהרקיע שמעליי. הסתכלתי למעלה וראיתי הבזק קטן וממושך של אור, ספק זיקוק ספק פיצוץ מבוקר. אולי יירוט? ואז שמעתי עוד רעמים והופיעו עוד זיקוקים של יירוטים מזדמנים. נשמעו מרחוק גם פיצוצים קרובים יותר, כלומר זה היה נשמע כאילו קרו באותו קו גובה כמוני. כנראה שלא הצליחו ליירט את הכל. המשכתי להביט במופע האור-קולי שהבהיר והבעיר את כל השמיים וכאילו כעס עלינו, הקהל השבוי ממתחת שאינו מצטרף לחגיגה. הבטתי ושתקתי.
"מופע כזה לא ראיתי מימיי… בחיי…"
הבטתי לאחור. הוא עמד זקוף מאחוריי, איש מבוגר מאוד, כבר זקן, נחבא אל הצללים. לפי דמותו הרחבה והאיתנה שקווי מתארה נתגלו מבעד לצלליתו, היה לו מבנה גוף חזק ויציב שבקושי התחיל לדעוך לעת זיקנתו. את תווי פניו לא הצלחתי ללקט מתוך החשיכה.
חשבתי קצת ועניתי לו: "החידוש זה שזה בשמיים. בסוף פיצוץ זה פיצוץ זה פיצוץ, וזה לא משנה עם זה טיל פוגש טיל באוויר, או טנק יורה על מבנה מרחוק או רימון שמתפוצץ על האדמה כמה מטרים לפניך. בסוף זה מלחמה ודברים מתפוצצים."
הפרצוף שלו עוד היה ברובו לוט בערפל אבל היה נראה שהוא קצת מחייך, אולי כמחווה לציניות שביצבצה מתוך דבריי.
"תאמין לי יקירי, ראיתי כמה מלחמות וקרבות ומבצעים מחיי. אבל זה שם למעלה, ומה שקורה במדינה עכשיו פה מתחת, זה עוד ייכתב בדברי הימים."
גיחוך השתנק-התפרץ מתוך עמקי נשמתי הדואבת למשמע תגובתו. דברי הימים? ומה עם הימים עכשיו? מה עם הדברים שנלקחים מהם יום-יום, שעה-שעה במלחמה העאלק קיומית הזאת? מה עם דפנה?
עיניו הנוצצות בחשיכה הפנו את מבטן הישר אל תוך עיניי. היה שם משהו מוכר.
"אתה נראה לי בחור על הכיפאק אבל עם הרבה כאב… אבל מה אני כבר יכול לצפות מבחור צעיר שאני פוגש בבית עלמין בשעת ערב מאוחרת?"
"ומה אני יכול לצפות מאיש מבוגר שאני פוגש באותו בית עלמין באותה שעה…שמע, אני לא רוצה להישמע חצוף אבל עם כל הכבוד נראה לי שאצטרך לבקש ממך ללכת מפה."
במקום להפנות את מבטו, עיניו כאילו ניסו לחדור עמוק יותר לתוך עיניי… בסוג של איום? הוא לא פצה את פיו.
אחרי כמה שניות מתוחות התחלתי לקום מאיפה שהתיישבתי ליד הקבר של דפנה אבל הוא עצר בעדי כשהחווה בידיו והחל לומר: "לא לא, איפה הנימוסים שלי… אין סיבה שתקום מהקבר של אשתך המנוחה… הבנתי את הרמז, אני אלך…"
כל העת שדיברנו פיצוצים עזים עוד נשמעו מרחוק. הרעמים קצת התרחקו ואף החלו להיעלם, אבל לא היה בי ספק שזו רק ההתחלה של מתקפת הטילים האירנית. אולי סבב ראשון.
"לא אמרתי לך שאשתי קבורה פה. או בכלל שהיא מתה או שהייתי נשוי…"
"כן, אבל ניחשתי. לפי השנים שכתובות על המצבה, איך שהתיישבת ליד הקבר וה… זה הכאב בעיניים שלך."
"טוב. תחשוב מה שבא לך."
הוא לא עצר: "וגם, אתה יודע, עם כל המלחמות האלו, כל ההרג והשכול, זה קל מדי… לצערי, זה קל מדי לנחש שמישהו מת."
כבר לא יכולתי להתאפק מלענות לו: "המלחמות האלו… אתה מדבר עליהן כאילו הן גזירת גורל, כאילו הן תופעת טבע. זה לא חיות טורפות או השמיים נלחמים באדמה או מזג האוויר משתגע כי משבר אקלים או וואטאבר. זה פאקינג בני אדם שזורעים חורבן וקוטפים רק כאב ויגון… ומוות. ואיפה האנשים שיעצרו רגע ויגידו מה לעזאזל קורה כאן? על מה אנחנו נלחמים בכלל? וההנהגה… איפה ההנהגה? איפה היא תעצור לרגע ותחשוב: מה עוללנו לאנשים במדינה הזאת?"
הוא הביט בי בשתיקה מתוך האפילה.
ואז הוא אמר: "אולי באמת כדאי שאלך… אבל אני רק אומר שאל תהיה כל כך נחפז להטיל את האשמה על האנשים סביבך, או על החברה שאתה חי בה או אפילו על ההנהגה שאולי לא בחרת בה."
התסכלתי לעברו ובדיוק כשהוא הסתובב ללכת בכיוון השני, נחשפה לראשונה פרצופו במלואה, רק לרגע, באור הירח. הרגע הזה הספיק לצמרצורת של הכרה לחלחל בכל גופי.
"היי רגע, אני יודע מי אתה! אתה אח שלו! אתה אח של ראש הממשלה!"
כשצעקתי לעברו הוא כבר היה מרוחק מספר צעדים והוא לא עצר, אבל הוא הפנה את מבטו לכיווני פעם אחרונה, חיוך קטן על פניו, העתק ממוזער אך מושלם של החיוך הנבזי שלא הפסיק להתנוסס על מסך הטלוויזיה כמעט כל יום. אבל זה היה רק לרגע ואחרי כמה שניות הוא כבר היה רחוק מדי ועטוף בחשיכה. זה לא היגיוני, זה לא ייתכן בשום צורה אבל לא היה לי ספק שזה הוא, שפניו היו פני הגבורה שנשכלו עוד לפני עשורים. לא יכולתי להאמין למראה עיניי אבל גם לא יכולתי להאמין לשום דבר אחר במדינת ישראל בעשור השמיני לקיומה. כוסעמק, איפה דפנה?
קולות רעמים החלו להבקיע את שמי הרקיע והזיקוקים האירניים התחילו שוב להבליח מתוך העננים.