בעומק הבאר מאת ישראל בולטון

"אם תדע מאין בא כל דבר, הפחד מהלא נודע יפחת".

בכל פעם שוולפי פחד, אימו חזרה על המשפט הזה.
הלילה וולפי פחד.
האש באח גססה לאיטה, כאילו התכווצה גם היא מפני הקור שחדר בין הסדקים.
הוא רעד במיטת הקש והתעטף היטב בשמיכת הטלאים, מאמין שתגן עליו. 

אילו אימו לא הייתה נפגעת מהמפלצת, ודאי הייתה מחבקת אותו וחוזרת על המשפט הזה. אילו אביו נשאר בבית, היה מערסל אותו, מביס את הקור והפחד באמצעות חום גופו.אביו היה גיבור, פסל גדול במרכז העיירה, הנציח את הרגע בו קטל את דוב האופל, מציל עלמה ממלתעותיו. וולפי שמע את הסיפור הזה פעמים רבות. גם מאביו, שהיה מדגיש את יופי העלמה, וגם מאימו שהייתה מתעכבת על גבורת אביו. 'יום אחד הפסל שלי יעמוד לצד הפסל של אבא' חשב וולפי לעצמו.

בבוקר אותו היום אימו יצאה מוקדם, "ללקט פירות יער, כדי שאוכל להכין לך את העוגה שאתה אוהב, הרי תיכף יום השנה שלך."
"אני לא אוהב שאת הולכת, אני רוצה שתישארי." וולפי נצמד אליה בחוזקה.
"וולפי, אתה ילד גדול וגיבור ואתה לא לבד, אבא איתך ותכף הוא יתעורר, אל תבכה." ביד אחת הרימה את פניו אליה, בידה השנייה סידרה את שערו הבהיר, "אני אשוב לפני אמצע היום."

לא חלף זמן רב ודפיקות בהולות החישו את וולפי ואביו לדלת. בפתח עמדו מרפא העיירה ועוזרו, תומכים באימו משני צדדיה. אביו קפא לרגע, אבל אז לקח אותה מידיהם ונשא אותה בידיו אל תוך הבית.
"מפלצת, ביער…" היה כל מה שהצליח וולפי לשמוע.
אביו הניח את אימו של וולפי בעדינות במיטה, המרפא בדק אותה ביסודיות, כשסיים לקח את אביו לצד והם שוחחו בקולות מהוסים "היא חיה אבל…" וולפי התקרב כשהוא מטה אוזן "… זו כנראה הריקנות", סיים המרפא ויצא.

וולפי התקרב בחשש למיטה, אימו שכבה בעיניים פקוחות, אבל לא נראה שעקבה אחרי מה שהתרחש.
"אבא, מה זו הריקנות?"
"הקשבת?" אביו שבדרך כלל היה קנאי לפרטיות שלו לא כעס, עצב עמד בעיניו. "לפעמים, כשמפלצות מסוימות פוגעות בך," אביו לחש בקול מעובה וליטף את ראשו של וולפי ביד מחוספסת, "הגוף נשאר שלם, אבל משהו מבפנים… חסר." הוא התעטף בפרוות הדוב, הרים את גרזן הקרב ופתח את הדלת  "תהיה אמיץ וולפי, גם בשביל אמא. אחזור מהר." הבטיח ויצא.

הלילה ירד, אך אביו עוד לא חזר.
תחילה ניסה להתכרבל עם אימו, כמו שעשה בפעמים הרבות שאביו יצא למשימות ארוכות. אבל היא רק שכבה שם, נמצאת אך לא נוכחת. חוסר התגובה שלה הפחיד אותו ולאחר זמן קצר הלך למיטה שלו.
וולפי נשאר לבד מול הקור, לבד עם הרעשים שרק הלכו וגברו. הוא ניסה ליישם את מה שלימדה אותו אימו ולמצוא את ההבדלים שברעש.
הרעש הראשון שזיהה, היה רעש הרוח החובטת את דלת האסם הגדולה ללא רחם.
אחריו, רעש העצים המרשרשים כמו קוראים תיגר על הסערה. אחרון היה רעש נשימותיו.
רעש זה השתלב בקצב הסופה, עיניו החלו להעצם וכמעט ונרדם, אם לא היללה שחתכה את הלילה.
זאת לא הייתה קריאתו של זאב לירח, אלא זעקת כאב, תחינה לעזרה, כזו שהזכירה לו גור כלבים שננטש על ידי אימו.
משהו בקול ניער את וולפי, כאילו פרט על מיתר בודד בחלל הלב. פעימה הצטרפה לחברתה ויחדיו התגבשו לטיפת אומץ, מספיק כדי שירים ראשו להביט מהחלון. השלג הוטח בחלון, כאילו הרוח עצמה זעמה על המכשול השקוף שחסם את דרכה.
היללה הפכה חדה יותר, חזקה ונואשת, כמו קריאתו של כלבלב שרגלו נתפסה במלכודת ציידים.
משהו בוולפי השתנה, כאילו הקריאה נועדה לאוזניו שלו, ומרגע שנכנסה חייבה אותו לעזור ליצור האומלל.
וולפי פתח את החלון מבלי לחשוב. הרוח נשכה את פניו, אבל הוא לא נסוג, עטוף בשמיכת הטלאים כגלימה, הוא קפץ החוצה, אל תוך השלג.

הוא צעד כמהופנט, מתעלם מצריבת הקור, היללה משכה אותו עמוק לתוך הלילה הסוער. הסופה טשטשה את שדה הראייה, לוולפי לא נותרה ברירה אלא להמשיך בעקבות הקול, פסיעה אחר פסיעה, עד שהגיע לאסם. לצד דלת האסם, משהו פגם בלובן שמיכת השלג שכיסתה את האדמה.
כשהתקרב, הצליח להבחין בפרטים, זה לא היה כלב, לא קרוב, זה היה שחור, אך עם זאת כאילו הצבע זלג מהעור, היו לו כנפיים, אחת בזווית בלתי אפשרית, האחרת נמתחה סביב הגוף, מגוננת מפני העולם הסוער, בקצה הגוש, משהו שיכול היה להיות זנב, אילולא היה שבור ומדמם, דם שחור.

"ש… של… שלום?" וולפי רעד, לא מהשלג.
הכנף התרוממה באיטיות, לרגע התחזק הצבע שבה, ומיד חזר לשקיפותו העכורה, מתחתיה ראש נחשי, עיניים זהובות, שיניים רבות, חדות.
'משאלה?' פי היצור לא זז, המילה לא נאמרה, אך הקול פעם בראשו של וולפי. כאוב ונואש.
"מ-מה? אני… אני חושב שאתה צריך עזרה!"

הכנף צנחה בלאות, חושפת חתך עמוק ומדמם בבטן היצור  'מים?'

"אתה צמא? יש פה באר, אבל אצטרך רגע לשבור את הקרח" וולפי עדיין לא התרגל לקול המהדהד בתוך ראשו.
'משאלה? מים?' זרוע עבה השתחררה מתחת לגוף בתנועה חדה, אולי חדה מדי, היצור השתנק.
וולפי נרתע והחליק לאחור.
אצבעות היצור נעצרו באוויר, קרוב לפניו של וולפי. 'משאלה?'
"א-אני… וולפ… וולפגנג," הוא נעמד "באתי לעזור."
'וופגג?' היצור סובב את ידו, הפעם לאט יותר, עד שהצביע על עצמו 'משאלה'.
"אז… זה השם שלך? משאלה?"
'משאלה!'
"טוב, משאלה. אני אה… הולך להביא לך מים."

הבאר עמדה במרכז העיירה, בין הבית לאסם.
וולפי הרים אבן המחוברת לחבל והשליך אותה לבאר, שכבת הקרח הדקה שהצטברה על פני המים נשברה, קול השבירה הדהד לרגע עד שנבלע בלילה הסמיך.
הדלי שבדרך כלל היה לו כבד, הרגיש כעת קל יותר, הוא סחב אותו בזהירות, מנסה שלא לשפוך.
כשהגיע לאסם, הניח את הדלי לפני היצור ונסוג לאחור. היצור שלח יד רועדת, פועמת ואחז בדלי, להפתעתו של וולפי שפך היצור את תכולת הדלי על החתך המדמם בבטנו, קול תסיסה נשמע ועשן עלה מהפצע.

'אהההה, וופגג, מים, משאלה' היצור אמר בהקלה.
וולפי חייך. "כן… וולפגנג הביא מים ל… משאלה."
'משאלה, וופגג, משאלה?'
"מה? אני… לא מבין."
'וופגג, מים, משאלה.' היצור הניח יד רפה על בטנו הפצועה 'משאלה, משאלה, וופגג.'
"א-אתה רוצה להודות לי? אין צורך… קודם נטפל בפציעה שלך!"
'משאלה!' היצור נשמע מתוסכל.
"אני… אה… אביא לך עוד מים." וולפי עמד להרים את הדלי אך נעצר.
היצור נעמד, רגליו רעדו, אחת מזרועותיו תמכה בכנף השבורה 'וופגג… משאלה, מים.'
"אתה רוצה… להתקרב לבאר?" ניחש וולפי.
היצור החל לדדות, וולפי מיהר בעקבותיו. כשהגיעו, קרס היצור.
"חכה כאן. אמלא שוב את הדלי".
'משאלה, מים, מים'.

"כן… הנה, מים"
הבזק פעם בראש של וולפי, הפעם לא רק קול, אלא חיזיון ממש.
משאלה נראה שוחה באגם גדול, פצעים שונים בגופו מבעבעים ונסגרים.
וולפי מצמץ, נרתע ואז הביט ביצור. "הבנתי."
הוא ניגש ליצור, תמך בו. ועזר לו לטפס מעבר לאבני הבאר.

————

וולפי התעורר במיטתו עם עלות השחר, לרגע חשב שליל אמש לא היה אלא חלום. 

השמיכה שלו הייתה רטובה, רגליו כאבו. 'אז הכל באמת קרה?' תהה וולפי 'למה שאצא החוצה ללא נעליים?' הוא שיחזר פרטים מאתמול ואז נזכר בדבר החשוב ביותר 'אמא!'. הוא רץ לחדר השני, אימו שכבה על המיטה, עיניה פקוחות והיא נושמת נשימות קלות. "הלוואי שיכולתי לעזור לך," וולפי חיבק אותה ובכה, "אלך לקרוא למרפא, אולי הוא יוכל לעזור."

הוא מיהר להתלבש ורץ למרפא, אך כשהגיע ראה שלט המסמן שהמרפא יצא לסבב עיירות. בלית ברירה חזר הביתה, השמש כבר החלה מטפסת, אך לא הייתה לה השפעה של ממש מול הסופה, וולפי הידק את חולצתו היטב 'הייתי צריך לפחות לשים מעיל'. כשהתקרב לביתו ראה את האסם. השלג ירד ללא הפוגה וטשטש מעט את עקבות הלילה שעבר.
וולפי הביט אל המקום בו שכב משאלה אמש. הוא הלך בצעדים איטיים, בוחן את הסביבה, הוא ניגש לבאר, התכופף והביט פנימה, פני המים שיקפו את צללית פניו. "משאלה?" קרא בתקווה. הוא המתין לתחושת הפעימה בראשו, אך רק ההד השיב לו.
"משאלה, אתה פה?" קרא שוב, מגביר את קולו. 'אולי באמת היה זה רק חלום?' הרהר לעצמו.
יד כבדה נחתה על כתפו. "בוקר טוב וולפי, השכמת קום?" הנריק, שואב המים הזקן, על פניו נסוך חיוך עייף. "התחלת לדבר אל המים?"

וולפי התיישר במהירות, מסדר את חולצתו. "א… אני רק…  באתי לקחת מים לאמא שלי."
שואב המים טפח על כתפו. "אתה ילד טוב וולפי, אבל אל תטרח, זו העבודה שלי!" עיניו הצטעפו לרגע. "אתחיל היום מהבית שלכם. מזלך שהוא בין הקרובים לבאר."

הנריק ניגש ללא שהות והחל ממלא את הדליים. "אתה עדיין ילד, וזה בסדר לנסות כל דבר שיכול לעזור לאמא שלך, אבל משאלות… הן לא באמת עוזרות."
ליבו של וולפי החסיר פעימה "א… אה… שמעת אותי?"
שואב המים סובב את הגלגלת ונאנח. "אל תדאג ילד, אני מבין. לו יכולתי לבקש משאלה, כבר מזמן הייתי מבקש שהגב שלי יפסיק לכאוב."
'משאלה!' הקול קרא בתוך מוחו.
וולפי קפץ במקומו.
הנריק נעץ בו מבט משועשע. "מה קרה וולפי? פתית שלג נשך אותך? כדאי שתלבש מעיל, לא כולם יכולים לשרוד את מזג האוויר הזה בחולצה."
הקול בראשו נשמע חזק יותר 'אהההה… משאלה' וולפי חשב שהקול נשמע מסופק.

הנריק התכופף והרים את מוט האסל, נשען על ברכו, נאנח והחל מתיישר.
"אוי… הגב שלי!" ואז קפא, עיניו נפערות "הגב שלי?" הוא הזדקף בבת אחת, גבותיו מורמות, חיוך מאיר את פניו הקמוטות. "זה… לא כואב! אני לא זוכר מתי הרגשתי כך."

————

וולפי העביר את היום בין הבאר והבית, מישהו השאיר פשטידה על סף הדלת, וולפי הניח אותה על גבי האח, המתין שתפשיר, אז הגיש חתיכה עד לפה של אימו, ברגע שנגע האוכל בפה, אימו אכלה, אם כי עדיין לא הגיבה.

עוד בטרם ירד הערב, הפכה הבאר לשיחת העיירה. "באר המשאלות", כך קראו לה. מה שתבקש יתגשם.
הנריק עמד לידה בגאווה, מציג אותה לכל סקרן כאילו הייתה שלו.
פיוטר הנפח ביקש פטיש חדש. 

ברברה ביקשה שפאי הָרוּבַּרְבִּים שלה יזכה בתחרות.
ודיטריך העגלון ביקש סוס חדש, אחד בריא.
עוד באותו היום, פיוטר מצא פטיש חדש בחגורת הכלים שלו.
השופטים בתחרות קבעו שפאי הָרוּבַּרְבִּ של ברברה "טעים כל-כך, שראוי לכתוב עליו שירים".

ובארווה של דיטריך עמד סוס. צעיר, בריא, לא מוכר.

בתחילת הלילה הופיעה משלחת מהעיירה הסמוכה.
"שמענו שיש פה באר…" אמר גבר מבוגר עם עיניים טרודות. "אין לנו הרבה משאלות, רק אחת."
הנריק ניגש אליהם, חיוכו רחב ולבבי. "בואו, בקשו! אנו עוד חייבים לכם על האספקה של חורף שעבר."
פני הקבוצה אורו. "תודה לכם, אם כך לא נבזבז זמן יקר."

הזקן ניגש אל הבאר, נשא עיניו לשמיים, ואז הרים את קולו: "באר יקרה, משאלתי היא, שהריקנות תעזוב את מנהיג העיירה שלנו!" 

לחשושים נשמעו מכל עבר. כולם ידעו מהי הריקנות.

וולפי התקרב. הייתה זו אותה הריקנות שאחזה באימו.

"אני מודה לכם מקרב לב," אמר ראש המשלחת, "ומבטיח שלא נשכח את העזרה הזו."

החבורה כולה הביעה את תודתם ויצאה לדרכה. תושבי העיירה התפזרו וחזרו לעיסוקיהם. רק אחרי שרוב האנשים הלכו, וולפי התקרב לבאר.
"הו, וולפי נערי, הנה אתה!" הנריק ניגש אליו, צוחק. "היית מאמין? ואני עוד זלזלתי בך." הוא טפח על כתפו של וולפי דוחף אותו בעדינות כלפי הבאר. "גש, גש… תבקש גם אתה. בשביל אמא שלך." והתרחק, נותן לוולפי פרטיות.
וולפי הביט פנימה. באור הפנס הגדול שהספיקו להתקין, נדמה היה שהמים השחירו מעט מאז הבוקר "משאלה?"
'וופגג, משאלה?' הקול פעם, בטוח יותר, עמוק יותר.
"כן, זה אני וולפגנג, אתה באמת מקיים משאלות?"
'משאלה, משאלה!'
"אני לא מבין. אתה יכול להיות ברור יותר? כמו אז, כשעזרתי לך להיכנס לבאר."
'משאלה…' הקול היה שקט, כמעט עצוב.
ואז הופיע החיזיון, ראשו של וולפי התמלא בתמונה: פסגת הר מושלגת, משאלה שחור כולו, בריא, גדול יותר.

תור ארוך השתרך במעלה ההר, העולים נשאו מנחות, היורדים צעדו בקלילות, צוחקים ושרים.
"אם כך…" וולפי לחש בהתרגשות. "יש לך את הכוח לרפא את אמא שלי?"
החיזיון נעלם, הקול בראשו נדם. שקט מוחלט.
"משאלה?" שאל וולפי.
"וולפי," הנריק קרב אליו. "הבאר לא בורחת," צחק בקול "תשאיר קצת משאלות לאחרים!"
וולפי התרומם בכבדות משקל הסוד הכביד עליו 'זו מפלצת… אני לא יודע אם זה נכון לבקש ממפלצת שתציל את אמא שלי, מצד שני הוא לא נראה מפלצת רעה'.
טרוד במחשבותיו הוא התעלם מהנריק שפרע את שערו, נכנס הביתה, וניגש לאימו. היא שכבה שם, בוהה בנקודה שאינה קיימת.
וולפי התכרבל איתה כל הלילה, חולק מחומו שלו איתה "אני לא יודע מה לעשות." יבב "ואבא הבטיח שיחזור מהר וגם הוא לא חוזר." וכך בסופו של דבר נרדם.

הוא שוב התעורר מוקדם ממה שהיה רגיל, אימו שכבה לידו באותה תנוחה, נדמה לוולפי שמצבה החמיר.
הוא ניגש למטבח, כל מה שידע לבשל היה מרק, הוא השתמש בירקות האחרונים שנשארו 'אצטרך לחכות ליום השוק הבא, אבל מאיפה אקח כסף?' חשב לעצמו.
"בוקר טוב, אמא. הכנתי לך מרק."  וולפי קירב את צלחת המרק אל אימו והחל להאכיל אותה. כשהצלחת התרוקנה, ניגב את פניה במטלית לחה. לבסוף, עזר לה לשוב ולשכב. אז יצא מהבית בזהירות, שומר על השקט אף שידע ששום רעש לא יפריע למנוחת אימו.
הוא נשאר קרוב לבאר במשך כל היום, עוקב בדממה אחרי ההתרחשות.

החיים סביב הבאר נכנסו לשגרה, אנשים באו מקרוב ומרחוק. הנריק קיבל את פניהם עם אותה הלצה קבועה. "ברוכים הבאים לבאר המשאלות שלי, מה שתרצו תשאלו".
כולם חייכו, חלק באמת חלק מנימוס. אחר כך ניגשו אל הבאר וביקשו.
היו ששיתפו בקול רם מה ביקשו, היו ששמרו לעצמם. אך דבר אחד היה משותף לכולם: המשאלות התגשמו.
ככל שעבר היום, כך וולפי נהיה חסר סבלנות, הידיעה שמפלצת היא זו שמגשימה את הבקשות לא נתנה לו מנוח. הפחד חלחל מתחת לפלא, כמו מים הממלאים את נקיקי הנחל.
הוא ניסה ליישם את מה שלימדה אותו אימו "אם תדע מאין בא כל דבר, הפחד מהלא נודע יפחת", אבל הוא לא ידע מאין בא משאלה ומה המטרה שלו, והפחד מהלא נודע רק גבר, 'אני חייב להבין עד הסוף לפני שאבקש.' חשב וולפי והמתין לרגע הנכון.

————

בלילה, כשכולם ישנו בבתיהם, יצא וולפגנג מביתו, הפעם היה מוכן: נעליו לרגליו, ומעילו העבה מגן עליו מפני הקור. אלא שהסערה פינתה את מקומה לשלווה צוננת ונעימה.
'מישהו ודאי ביקש על הכפור', חשד. 'כנראה הנרייטה המבוגרת שגם בימי הקיץ התלוננה שקר לה'.
הוא ניגש לבאר בביטחון.
"משאלה?"
'וופגג!' הקול שב פעם במוחו הפעם אף חזק יותר.
"משאלה… למה לא ענית לי מוקדם יותר?"
'משאלה?'
"כן! כששאלתי אותך אם יש לך את הכוח לרפא את אמא שלי!"
'משאלה…' עצב נמס בקולו.
"אתה לא יכול?" וולפי קפא. המחשבה שמשאלה לא יכול להגשים את מה שרצה לשאול הבהילה אותו.
"ומה עם אנשי הכפר ההוא? אלה שביקשו שתרפא את הריקנות? אתה לא יכול בכלל?"
'משאלה…'
דמעות חמות זלגו על לחייו של וולפי. "חשבתי שאולי… שיש תקווה. שלמרות שאתה… מפלצת אתה לא כזה רע. אתה מקיים משאלות. אתה עוזר לאנשים. אבל אתה שקרן."
'משאלה?!'
"כן! שקרן! הם ביקשו שתבריא את המנהיג שלהם, וגרמת להם להאמין שתעשה את זה!"
חזיון התבהר בראשו, הפעם מוכר יותר: חבורת המבקרים עומדת סביב הבאר, הזקן ביניהם פונה בקול רם
"באר יקרה, משאלתי היא, שהריקנות תעזוב את מנהיג העיירה שלנו".
"מה עשית?" לחש וולפי.
הישיש וחבורתו נמוגו, במקומם הופיעה מיטת ענפים יבשים, עליה שוכב אדם גדול, צלקות מכסות את גופו. בידיו חרב עץ, נזר עלים קלוע שזור בשערו.
"אז הוא… מת? הרגת אותו?"
'משאלה!'
"לקחת ממנו את הריקנות?" ההבנה פגעה בוולפי כמו חץ  "אז כבר לא נשאר בו כלום."
הוא צנח לאחור, נשען בגבו על הבאר. "אז לא אבקש שתיקח את הריקנות מאמא שלי…"
'משאלה?'
"ששש, אני מנסה לחשוב."

הוא התעורר לצליל קול מוכר, הנריק. "אתה ממש קשור לבאר, הא? אבל אין טעם לחזור על משאלות, אולי פשוט לוקח להן זמן."
וולפי התמתח, מנסה להתעורר ואז הבחין מיד, הנריק לא חייך. 

"קרה משהו?" שאל וולפי.
הנריק הביט בו, עיגולי עייפות מקשטים את עיניו "הכול בסדר. הגב לא כואב, העבודה קלה יותר, אפילו יש יותר הזמנות. אנשים חושבים שהמים קדושים, אבל אני יודע את האמת, זו הבאר."
הוא נאנח אנחה של כבדה עמוסה ועייפה. כמי שסוחב את כל הבאר על כתפיו.

וולפי הביט לעבר הבאר ואז התקרב להנריך. "אתה בטוח שהכול בסדר?"
"אני קצת עייף, זה הכול. כנראה עבדתי קשה אתמול עם כל הבאים לבאר, זה עוזר שהגב שלי לא כואב, אבל אני עדיין צריך לשאוב מים לכולם." הוא פנה לנפח שבדיוק הגיע. "בוקר טוב, פיוטר. אני רואה שגם לך לא הספיקה שנת הלילה."
וולפגנג הבחין מיד למה הוא מתכוון, פיוטר, שבדרך כלל התהלך בגב זקוף ושרירים מתוחים, נראה כעת כפוף, עייף, עיניו שקועות. הוא נופף יד בביטול. "כנראה חילופי העונות." קולו היה חלש.
וולפגנג רצה לשאול, אולי להזהיר, אבל תמיד פחד מפיוטר.
"אני בדרכי לדיטריך," המשיך פיוטר. "קבענו שאעזור לו להתקין פרסות לסוס החדש." ופסע משם בגרירה קלה של רגל ימין.

וולפגנג פנה אל הבאר, אך לא הספיק לדבר, כשהופיעה ברברה. היא אחזה סלסלה גדולה בידיה, גופה מתנדנד קלות ממאמץ.
וולפגנג מיהר לעזור לה, אך ברגע שנטל את הסלסלה נדהם, היא הייתה קלה כמעט כאוויר.
הוא הביט בה בפליאה. "גברת ברברה… מה יש בסלסלה?"
ברברה חייכה חיוך חלש, מתאמץ לחצות את פניה "הפאי שלי, כמובן!" אמרה, כאילו זה ברור מאליו.
וולפגנג הרים בזהירות את הבד שכיסה את הסל "אבל… אין פה כלום."
החיוך שלה קפא. עיניה התרוצצו לרגע, כאילו מחפשות תשובה במקום שלא נשאר בו דבר. ואז, בלי לומר מילה, נטלה את הסל מידיו והמשיכה ללכת.

"אולי לא היית צריך לומר לה את זה." אמר הנריק. קולו חסר מנגינה.
"אבל-" וולפגנג פתח את פיו, אך נקטע כשפיוטר חזר.
הוא התנשף, חיוור כסיד.
"זה… דיטריך." הוא בלע רוק "הריקנות!"
הנריק מיהר בעקבות פיוטר, משאיר את וולפגנג לבדו.

וולפגנג לא בזבז זמן וניגש מיד אל הבאר.
"משאלה!"
‘וופגג?’
"האם כל מי שאתה מגשים לו משאלה, מקבל גם את הריקנות?"
גם הפעם, החיזיון הגיע מיד. שוב הופיע ההר, בראשו עמד משאלה, גדול, עוצמתי, כמעט נשגב.
אנשים ירדו מההר שרים, פניהם קורנים. אבל כעת, החיזיון נמשך. הוא ירד עד לתחתית ההר.
ושם נחו גופות, אולי מאות, שוכבות בשקט, עיניהן פעורות לרווחה.
"למה?" קולו של וולפגנג נשבר.
"למה אתה עושה להם את זה?"
‘משאלה לא מבין.’ הקול היה שונה: ברור יותר, מבוגר, עמוק.
"למה אתה מעניש אותם בריקנות?"
‘משאלה לא מעניש, משאלה מעניק.’
"אבל למה ריקנות?" קולו של וולפגנג נשבר.
'משאלה מעניק משאלה, משאלה לוקח… חַיּוּת'
וולפגנג קרס על ברכיו. ההבנה הכתה בו שנית. "אז אתה… אתה לא מרושע. רק… עושה מה שאתה יודע?" הוא הביט במים, כמעט לוחש. "אתה יכול… לעצור?"
החיזיון נמוג.
בצליל שכשוך מים, עלה ראשו של משאלה מעל אבני הבאר, הוא נראה בריא יותר, עורו היה שחור למעט מספר נקודות בהן עדיין ניתן היה להבחין בשקיפות.
וולפגנג נרתע בפליאה "אתה גדל!"
'משאלה מגשים משאלות. אנשים מגשימים משאלה.'
וולפגנג הנהן, המום. אבל אז משהו התחוור לו.
"אבל… אמא שלי. היא לא ביקשה משאלה."
חזיון נוסף הופיע, אימו. ביער, מדברת עם משאלה שנראה שלם ובריא.

"זה לא מסתדר. אני מצאתי אותך פצוע…"
החיזיון השתנה במהירות, משאלה נאבק במשהו במישהו. גרזן הונף. משאלה נסוג, מדמם.
הכול התרחש במהירות מסחררת, אבל לרגע אחד וולפגנג ראה את הפנים.
"זה… אבא שלי!" קולו נחרד "מה עשית לאבא שלי?"
החיזיון נגמר באחת.
וולפגנג קם על רגליו, זועק "משאלה! מה עשית לאבא שלי?!"
הקול השיב, הפעם לא מיד. היה בו היסוס ‘אנשים… מבקשים משאלות, משאלה לוקח חיות. אנשים מבקשים דם… משאלה לוקח… חיים.’

————

וולפגנג לא ידע כמה זמן חלף. הוא בכה, צעק, כעס ואז שוב בכה.
כל אותו זמן, משאלה שמר על דממה. כמו נעלם.
כנראה שבשלב כלשהו וולפגנג נרדם.
כשהתעורר, ראשו כאב מהתנוחה, מהקור, אבל בעיקר מהידיעה.
העיירה דממה. אף אחד לא הגיע אל הבאר, 'הריקנות פגעה בכולם' הבין וולפגנג.

הוא צעד הביתה, נכנס לחדר וניגש אל אימו.
חיבק אותה. חזק. "אני אוהב אותך, אמא!" הוא הרים את ידה הרפה, והניח על ראשו. דמעותיו זלגו, מרטיבות את חולצתה, נזכר איך תמיד הייתה מעירה לו על זה, שלא ילכלך לה את הבד "אני אסדר הכול, את תראי," אמר לה בין יבבות "תראי כמה אני גיבור."
אחרי זמן מה, הוא ניגב את הדמעות וניגש לארון ושלף את שמיכת הטלאים הישנה, זו שחיממה אותו ונתנה לו אומץ באותו לילה ראשון ליד האסם. התעטף בה ויצא.
"משאלה!" קולו הדהד בלילה הצלול.
‘וופגנג?’ הקול נשמע מהדהד, מהוסס, כמעט פוחד.
"אל תתחבא! באתי לבקש משאלה."
‘משאלה?’
"כן, מגיעה גם לי אחת, תצא, אני רוצה לראות אותך כשאני מבקש."
המים געשו לרגע, משאלה צף מעלה, ראשו גדול יותר, קרניו כבר בקעו, כנפיו בריאות והעיניים… עצובות.
וולפגנג רעד, לא מקור, לא מפחד "המשאלה שלי," אמר בקול יציב, "היא שמשאלה יעזוב את העיירה ויחזיר את כל החַיּוּת שלקח."
משאלה נחר בזעם, המים געשו בתגובה לכעסו ‘וולפגנג לא! משאלה צריך חיות כדי ללכת, צריך… זמן!’
"זו המשאלה שלי" קולו של וולפגנג היה שקט "אני עזרתי לך, אתה חייב לי!"
'משאלה יצטרך הרבה חַיּוּת' אמר משאלה ביאוש.
"אני יודע מה המחיר."

————

האש באח בערה בעוז, שולחת שלהבת אחר שלהבת, לגרש את החשכה הקרה.
אמא של וולפגנג קמה והביטה סביבה בבלבול.
לפני רגע הייתה ביער וליקטה פירות לעוגה של וולפגנג.
היא ניגשה לחדר השני, המיטה הייתה מבולגנת, ושמיכת הטלאים שתפרה חסרה.
כשיצאה החוצה מיד ראתה את ההתקהלות ליד הבאר.
היא התקרבה חולפת על פני אנשי העיירה, גם היא כמו כולם הייתה מעט מבולבלת, אבל משהו משך אותה לבאר, כאילו ידעה ששם תמצא את מה שחיפשה, את מה שלא רצתה למצוא.
שם ליד הבאר עטוף בשמיכת הטלאים שלה, עמד וולפגנג שלה כשהוא מצביע אל הבאר.
לידו עמדו המרפא ועוזרו, כשפגשה בעיניו של המרפא הבינה מיד והתמוטטה.

————

"ברוכים הבאים לעיירה שלנו, וולפגנגשטיין. אני הנריק שואב המים, אם אתם צמאים, אני הכתובת.
אם כי… הבאר הישנה שלנו סגורה. למה סגורה? אה… שאלה טובה, בואו אראה לכם את הפסל של וולפגנג הגיבור, שהציל את הכפר מבאר הריקנות."