"יש לך…ריח של קוקוס…", הוא ניסה לדבר וכל נשימה הייתה קשה יותר מקודמתה.
"נכון", היא חייכה אליו, "זה לא רק קוקוס, זה גם פפאיה", היא הסירה את הצעיף האדום מצווארה וניסתה בחוסר הצלחה להפסיק את פרצי הדם מהירך שלו, היה נראה גם שעצם מציצה החוצה, לבנה ותמימה, היא ניסתה לא להביט עליה, המחזה עורר בה בחילה קשה.
מסביבם היו צעקות, צרחות, ריח שריפה עמד באוויר, חלק מהעוברים ושבים עצרו לעזור וחלק שלפו טלפונים והחלו לצלם. הרעש הזה החליף את השקט הנוראי שהקיף אותם אחרי שהכל קרה.
היא ניסתה לראות אם מעבר לשוטרים וחיילים ברובים ואקדחים שלופים יש מסביב פרמידקים, מכוניות בלבן או צהוב. היא הורידה את מבטה כי המראות היו קשים מידי והיא התקשתה לנשום.
היא הסתכלה עליו, חייל צעיר ויפה, כמו בסרט. שיער שחור קצוץ שבטח חברה שלו אוהבת להעביר את האצבעות, עיניים חומות מלאות סקרנות ואף כמו בהזמנה, מתחתיו שפתיים בשרניות ספק גבריות, ספק נשיות, שמזמינות לנשיקה רכה.
"הלו, הלו!! ", היא צעקה אליו, "לא להירדם לי פה, אתה שומע?" הוא ניסה שוב להביט אליה כשהוא מונח עליה בתנוחה לא אפשרית עבור שניהם. "את נראית כמו מלאך", הוא חייך אליה ברכות והעגיל המנצנץ בגבה שלה קרץ אליו והיפנט אותו.
"בדרך כלל אומרים לי שאני נראית כמו נסיכה מהאגדות, אתה לא חושב?", היא ניסתה לחשוב מה עוד אפשר לעשות, תחשבי, גל, תחשבי.
"הלו, גולני!" היא צרחה לחייל שהיה במרחק מה ממנה, "בוא הנה, תוריד את החגורה שלך ותביא לי את התחבושת האישית שלך". "מ..ה..", הוא גמגם, הוא היה לבן כמו רוח רפאים, יותר מבוגר מהחייל שהיה בידייה ועדיין, מי יכול לראות מראות כאלה ולהישאר אדיש.
"יאללה, יאללה, גולני, אין זמן, קדימה, תחבושת אישית וחגורה", היא הסתכלה על החגורה שניסה להוציא בהתרגשות רבה והגיש לה ואז שלף תחבושת אישית שנפלה מידיו ישר אליה.
"תפיסה טובה", הוא גירד בראשו.
"גולני, תקשיב לי טוב, אתה רואה שאני ו…איך קוראים לך?", היא חזרה לחייל שהיה בחיקה, "הלו, לא להירדם, כבר דיברנו על זה, להישאר איתי, כל הזמן, איך קוראים לך?"
" שח..ר", הוא גמגם, "שחר".
"איזה שם יפה, שחר". היא חזרה לחייל השני שעמד מולה. "אז גולני כמו שאתה רואה, אני ושחר פה במצב לא רגיל, אני צריכה שתלך לראות אם הגיעו חובשים".
"מ..ה?" גולני הלבן והחיוור עמד והמשיך לבהות בה.
"עכשיו, גולני, עכשיו, לך תראה אם יש פה מד"א, חובשים, מישהו שיודע מה הוא עושה, קדימה, יאללה,
מה אתה מסתכל עליי?? יאללה לך, אנחנו סומכים עליך פה, שחר ואני".
גולני התחיל להתרוצץ בזירה, היא רק קיוותה שהוא יעמוד במשימה ולא יעצור לקטנה להקיא, כי אין זמן אבל מי יכול להאשים אותו?
"אז שחר, היא אמרה והחלה להשתמש בחגורה של גולני כחוסם עורקים בשילוב לא הגיוני עם התחבושת האישית, "נראה לי אנחנו תקועים ביחד, מה אתה אומר".
"קוקוס, את…יש לך ריח של קוקוס", שחר גמגם.
"כבר אמרת את זה, כפרה. אתה המשימה שלך, שחר, היא להישאר איתי, עם הריח של הקוקוס ולהיות ער, זה לא הוגן להשאיר אותי פה לבד, שמעת?!!"
"אני…", הוא ניסה לגעת ולהרגיש את הרגל ואת העצם שבצבצה ולהביט לכיוון.
"לא, לא, שחר, אתה מסתכל רק אליי, לא לשם, לא לשום מקום, רק אליי, יש? זאת פקודה". היא הסתכלה על חוסם העורקים וראתה שהוא עושה את העבודה, לפחות כרגע, עד שגולני יחזור. היא שמה לב לשרשרת שענד על צווארו לצד הדיסקית, היא שיחקה בשרשרת בידה, "מה זה, שחר? בטח יש פה סיפור, מה זה?"
"איפה החי", שחר נבהל והחזיק את השרשרת והרגיש את צווארו.
"מה?", היא שאלה.
"איפה החי, איפה החי?", שחר המשיך למלמל.
היא הבינה שהוא ככל הנראה מתכון למדליון שאמור להיות על צווארו אבל היא לא ראתה אותו, אולי נפגע ועף בזמן הפגיעה, אולי ו…היא גיששה מאחורי צווארו בעדינות ומצאה את החי.
"הנה, הנה שחר, אתה רואה, מצאנו את החי שלך", היא שמה את המדליון על חזהו. המראה של אותיות זהובות טבולות בדם על גוף הבחור הצעיר הזה, כל המחזה הזה עורר בה עצב עמוק, האם יצליח לשרוד?
העיניים של שחר החלו לעפעף בצורה לא רציונלית. "הלו שחר, היא צעקה, שחר לא היום ולא עכשיו, לא לסגור עיניים, אתה שומע אותי!", היא נתנה לו סטירה רצינית.
"אח", הוא התבכיין, "זה כואב, למה עשית את זה?"
"תפסיק, תישאר איתי, תחשוב על אמא שלך, כפרה עליה, איך היא תחבק אותך חזק חזק בבית חולים."
שחר הקשיב והיא ראתה איך הוא מרכיב את התמונה לאט לאט מרגעים קטנים בראש הכואב שלו. הבלגן סביבם לא שקט לרגע והיא לא הבינה איפה החובשים? עם מי צריך לשכב כאן במדינה המזדיינת הזאת בשביל לקבל עזרה? לא ברור, ממש לא ברור, היא חשבה לעצמה.
"אתה יודע, כשאני בלחץ רציני ושום דבר לא מצליח לעזור לי, אתה יודע מה אני עושה?"
"מה?" אמר שחר ופתח שוב זוג עיניים גדולות שהסתכלו עליה בציפייה.
"תרגיל דג במים, אני המצאתי", היא חייכה אליו חיוך שהעלים את עיניה וזה כישף אותו להמשיך להקשיב לה, "בחיים לא שמעתי על שום דג במים, מה זה, את עכשיו ממציאה, אין כזה דבר".
"באמת, תקשיב, אני כשמשהו מלחיץ אותי או כואב לי או לא יודעת מה ואי אפשר לקום וללכת, כן, אי אפשר, כשחייבים להישאר במקום, סטטי, ולהתמודד אז דג במים. אתה יודע שהדג לא יודע שהוא במים, הוא בכייף שלו, שוחה, בסבבה שלו. אבל אם הוא לא במים יותר אז הלך עליו, נכון?", היא לא חיכתה לתשובה משחר והמשיכה, "אז דג במים זה כשאתה בתוך זה כי אתה חייב אבל אתה גם חייב למצוא דרך להירגע, ללכת בראש למקום אחר מהגוף, אתה מבין? אז מה עושים? מזיזים טיפה את אצבעות הרגליים", היא ראתה על פרצופו שהוא מנסה אבל זה לא כל כך הולך לו והיא המשיכה,"ומדמיינים חול של ים, כמו שהולכים לים, והחול נתקע בכל מקום, על הרגליים, על הידיים, על האצבעות, אפילו…אפילו בתוך הפה ובין השיניים."
" בין השיניים?" שחר שאל והסתכל עליה בריכוז רב.
"כן, שחר, כן, בין שיניים, ואתה אומר לעצמך, אני מרגיש את החול על העור שלי, אני מרגיש את השמש על הידיים שלי וחוזר על זה בלב או בעל פה שכולם ישמעו ולאט לאט אתה יוצא מזה, חוזר לעצמך ונרגע. מה אתה אומר? ננסה את זה?"
שחר חייך, "אני מוכן להכול, מלאכית שלי".
"חיים שלי, יאללה מתחילים, אני מרגישה חול על הידיים שלי".
הוא חזר אחריה, "אני מרגיש חול על הידיים שלי, על השיניים שלי", הם המשיכו שניהם ביחד, "אני מרגישה את השמש על העור שלי", ואז היא הוסיפה "ומצבי הולך ומשתפר מרגע לרגע", שחר חזר אחריה בספקנות "מצבי הולך ומשתפר מרגע לרגע". הם המשיכו ככה בזמן שהיה נראה כמו נצח והיא חיפשה בעיניה את גולני אך ללא הצלחה, היא ניסתה להתחמק מהמראות של אפוקליפסה שהיו מסביבם ובעיקר מהריח, הריח הנוראי.
שחר חייך, "אני מרגיש יותר טוב, מלאך שלי". הוא בחן את פניה ואת שערה, חיוורת, לבנה, ושיער אדום ספק טיבעי ספק צבוע, עור כל כך שקוף שרואים את הורידים רצים כחולים, ורודים, סגולים לכל הכיוונים.
היא חייכה אליו בחזרה, "אתה יודע מה עוד טוב בדג במים? שלפעמים, רק לפעמים הם נותנים לך משאלות, מה אתה אומר?"
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
"על זה אתה מבזבז משאלה, הגזמת, חבוב, זה אני אומרת לך ככה חופשי", היא צחקה והוא נשאר מכושף מהעגיל המנצנץ, החיוך וקולות הצחוק מול כל מה שסביבם.
"אני אתחיל, אני רוצה שנהיה כבר בשלב של הבירה על הבר, מספרים לכולם את הסיפור הזה שלנו של מה היה פה, ומראים צלקות, ומקבלים צ'ייסרים של גיבורים, מה אתה אומר? זאת המשאלה שלי. לחבק את הבת שלי, קרוב קרוב ולהריח אותה, זאת עוד משאלה, ואחרונה, נעשה את זה בשלשות כמו בצבא, כמו באגדות, נעשה קעקוע ביחד ואתה תתבכיין כמו ילדה עם קוקיות", היא חייכה, "עכשיו תורך".
"אני רוצה לראות את אמא שלי, אבא שלי, לחבק את חברה שלי ו…לדעת מה השם שלך", הוא החל להחוויר והיא כבר חששה שהוא לא יעמוד בזה יותר.
"אני גל, כולם קוראים לי גלגול (Galgool)", היא חייכה אליו וליטפה את ראשו והזיזה קבוצת שערות שהפריעה לו, "ונראה לי שנתקענו פה ביחד, מה אתה אומר, איזה עוד משאלה יש לך? אני נגיד, למרות שכבר עברתי את מגבלת המשאלות, הייתי עכשיו מתה לגלידה קוקוס, כי הדלקת אותי עם הדיבורים שלך על ריח של קוקוס", היא צחקה בזווית העין ראתה סוף סוף צוות של חובש וחובשת שמתקרבים לעברם, היא נשמה בהקלה מהולה בחשש.
הם ניגשו והזיזו ממנה את שחר בעדינות קודש והחלו להפעיל את הקסמים שלהם. היא התבוננה עליהם וזה היה נראה לה מתוזמן כמו מופע בלט וג'אז מודרני ביחד, משלימים זה את התנועות של זו במעין הרמוניה מושלמת, היא הרגישה לאט לאט אור לבן ועוטף אותה, וככה היא נכנעה לתוך שלווה שלא הכירה.
+++++
שחר מצא את עצמו בחדר התאוששות לאחר הניתוח, מיזוג מקפיא כמיטב המסורת, ריחות של בית חולים, דם ועוד משהו הוגנב לנחיריים שלו. הוא הרגיש מטושטש לחלוטין, אולי מההרדמה, חשב לעצמו, אולי משככי כאבים לרציניים. הוא הביט לצד המיטה וראה אותה. "גל", הוא חייך, היא עדיין נראתה לו שמיימית, "אני כל כך שמח לראות אותך".
היא חייכה אליו בחזרה והחזיקה לו את היד, "בשלב הזה אתה כבר יכול לקרוא לי גלגול, גם אני שמחה לראות אותך. אמא שלך מקסימה, תן לה אחר כך את החיבוק הזה שמגיע לה, אתה שומע?"
"מה, בטח, בדוק, את, גל, את…גלגול, אני חייב לך, את הצלת אותי".
"אויש, אל תדבר שטויות, היה לנו כיף בזמן שלנו ביחד", היא קרצה אליו," אתה הצלת את עצמך, כזה מזל. אני יכולה לגלות לך משהו?"
"מה?", שחר שאל.
"אתה המשאלה שלי, אתה הבקשה היחידה שלי", היא חייכה ודמעות קטנות החלו לזלוג לאורך לחייה כמו פנינים קטנות. המראה בלבל אותו ביחד עם ההילה המלאכית שעטפה אותה.
"מה? אני לא מבין, אל תבכי, הכל טוב, אני פה ואת פה, דג במים, זוכרת? הכל בסדר, אני…"
"אני חייבת ללכת, מחכים לי", היא נישקה אותו על המצח, "אתה המשאלה שלי", היא שוב לחשה.
הוא עצם את עיניו ללא שליטה וריח הקוקוס שלה נשאר באוויר. הוא רצה לקרוא אחריה, לרוץ אחריה, היא צריכה לפגוש את אמא שלו, את אבא שלו שיקניט אותו, את חברה שלו שתעקם גבות, והם כולם יצחקו על זה ביחד. העיניים שלו היו כל כך כבדות, הוא לא הצליח להשאיר אותן פקוחות ולקום אחריה, אחר כך אני אמצא אותה, בדוק, אמר לעצמו, בדוק.
"שחר, חיים שלי", אמא שלו ליטפה בעדינות את קצוות השיער שנפלו לו על המצח, אתה בסדר, אתה מוגן, כפרה, הכל טוב, תנסה לפתוח את העיניים לאט לאט".
הוא ניסה לפקוח עיניים, הוא ראה את הוריו עם פרצופים דואגים עומדים סביבו, חברה שלו עם השרשרת חי שהייתה עליו. הטלוויזיה פתוחה ברקע, ללא קול ועם מבזקי חדשות על כל מה שהיה ויהיה.
הוא חייך אליהם, "היי,זה שלי", הוא אמר אליה, "תורידי את זה". הוא צחק.
היא תפסה לו את היד, "אני רק שומרת את זה בינתיים", היא קירבה אליה את כף ידו ונישקה, "מבטיחה".
הוא שם לב שאינו יכול לזוז כל כך בקלות, הרגל נמצאת בסד וגם ברגים פה ושם, הוא הסתכל ולא הבין איפה הוא נגמר והברגים מתחילים.
"אל תזוז!", הם קפצו עליו, "בזהירות, בבקשה, שחר, כפרה, בזהירות".
מסך הטלוויזיה תפס אותו, הוא הרגיש צמרמורות עולות ויורדות במורד גבו, או שאלו היו משככי כאבים. "תגבירו", הוא ביקש, "תגבירו".
"מה", הם לא הבינו מה הוא רוצה,
"תגבירו, אני…אני מכיר אותה…תגבירו!".
"שחר, אל תתרגש", אבא שלו ניסה לתפוס את ידו והוא העיף אותה בגסות לא אופיינית, אמא שלו הייתה חסרת נשימה וחברה שלו נבהלה וחיפשה בעיניה אחרי השלט, היא מצאה, והגבירה את עוצמת הקול, לחבר את התמונה של האישה הצעירה עם השיער האדום על מה שנאמר עליה.
הוא הקשיב לקריין החדשות מסביר בצורה קרה ואינפורמטיבית והרגיש את הדם אוזל לו מהגוף,
"אם כן, אנחנו לצערנו מדווחים על ידי מד"א על הרוגה נוספת בפיגוע המשולב שהתרחש היום. גל עדן רבוביץ, בת 40, נקלעה לזירה, ממה שאנחנו מבינים אפילו הצליחה לסייע לפצועים בשטח. צוותי מד"א במקום ככל הנראה לא שמו לב לפציעות האנושות שלה והיא קרסה אחרי פינוי הפצועים מהשטח. מותה נקבע בדרכה לקבלת טיפול בבית החולים והודעה נמסרה למשפחה" .
שחר גמגם, וניסה להסביר למשפחתו אך ללא הצלחה, איך מוצאים את המילים, " אני מכיר אותה…היא הצילה אותי…גלגול…", הוא התחיל לבכות ולהתייפח ומשפחתו ניסתה לנחם אותו למרות שלא הצליחו להבין מה קרה. חברתו יצאה מהחדר בסערה למצוא רופא או רופאה שיצליחו להרגיע את שחר שלה.
"אבל היא…דג במים…היא המשאלה שלי… ".
אמא שלו חיבקה אותו חזק ולחשה לו, "שחר, חיים שלי, תירגע. יו, איזה מוזר, יש לך ריח של קוקוס".
הוא חיבק את אמא שלו בחזרה ובכה, "ופפאיה, קוקוס ופפאיה".