משאלות השקר
"זו לא ברכה! זו קללה!" צרח דורון, משליך בכל כוחו את המטבע המוזהב בקשת רחבה. המטבע הבזיק פעם אחת לאור הדמדומים ונעלם הרחק בין צמרות העצים.
"אידיוט! היית יכול לבקש הרבה תמורתו" צעק גיל ואחז בחוזקה את דש בגדיו של דורון, מטלטל אותו בזעם. "היית יכול לתת לי אותו אם לא היית רוצה אותו!. אני כבר שבועיים מנסה להשיג אחד ואתה פשוט זורק אותו במקום להשתמש בו!"
"אתה לא מבין!" צעק דורון חזרה ותלש בגסות את ידיו של גיל מחולצתו "כל המשאלות האלה הורסות אותנו!, במקום להיות חברה שמבוססת על עזרה לזולת ועל כבוד הפכנו להיות תאבי בצע של המטבעות הללו" סיים ועיווה את פניו בשאט נפש.
"זה מה שאתה חושב, דורון. אני לעומת זאת בטוח שאם היה לי מטבע הייתי עושה איתו משהו או משתמש בכסף שהייתי מבקש תמורתו לעשות דבר טוב, בניגוד אליך" אמר בחירוק שיניים. אגרופיו נקפצו בכעס אבל כמעט מיד שחרר אותם.
"תראה אותנו!" קרא דורון בכאב "אנחנו הבטחנו לעצמנו שזה לא יהרוס את החברות בנינו ועכשיו אנחנו כמעט הולכים מכות בגלל משאלה מטופשת שיכול להיות שבכלל לא תתגשם!? מה זה שווה??"
דורון הפנה את גבו והחל לפסוע חזרה לעבר תחנת האיסוף, נוטש את כלי החפירה מאחור. הוא הצטער שהצליח לפצח את סוד מציאת מטבעות המשאלה.
"כשאני אמצא לבסוף מטבע אתה תדע שאתה טועה!" הטיח גיל מעבר לגבו "אני אוכל לעשות איתו דברים הרבה יותר טובים מאשר פשוט לזרוק אותו!"
"אתה גם תגלה בסוף שהמטבע דומה יותר לזהב שוטים מאשר לזהב אמיתי" אמר דורון בקול שקט לעצמו, יודע שגם אם המילים אכן יגיעו לאוזניו של גיל הן יפלו על אוזניים ערלות.
בימים הבאים הוא וגיל מיעטו לדבר על אף שישנו באותו האוהל שהקימו לעצמם בתחילת החיפוש. גיל היה עובד שעות נוספות בחפירה ביער, מתודלק בלהט להוכיח את טעותו של דורון. לעומתו, דורון ישב וקרא את ספרי העיון שהביא איתו בניסיון להעביר את הזמן עד שהקבוצה הבאה תבוא להחליף אותם בחיפוש. הוא התחרט על הרגע שקפץ בהתרגשות ואישר מיידית את השתתפותו במשלחת ברגע שקיבל הודעה שהוא זכה להשתתף במשלחת החמישית בלבד מתוך אלפיים המשלחות שתוכננו.
המשלחות המסודרות והמאובטחות בכבדות, נועדו למנוע את הנהירה ההמונית של אזרחים לאזור ופריצה של כאוס פוטנציאלי שיכול להיווצר כתוצאה מכך. בהתחלה, עוד היו ממשלות שתחמו בגבול היער שניסו לנכס לעצמם את הקרקע, שעד גילוי המטבעות אף ממשלה לא הייתה מעוניינת בה במיוחד. בהיעדר הסכמה רחבה על בעלות השטח, זה היה הפתרון הטוב ביותר שהתקבל על הסכמת רובן המוחלט. הממשלות עצמן עשו הון תועפות ממכירת כרטיסים להגרלה על השתתפות במשלחת.
מתוקף זכאותו, דורון היה יכול להביא איתו מלווה אחד נוסף. בלי להסס הוא הרים טלפון אל גיל, חברו הטוב בדם ובנפש, שנענה בהתלהבות דומה.
"הצלחת למצוא משהו?" דורון הרים את עיניו מהספר כאשר פתח האוהל הוסט וגיל נכנס בכבדות, בגדיו ושערו הבהיר עדיין מכוסים באבק ובוץ מהחפירה היומית.
"היית כבר יודע אם הייתי מוצא" ענה בעוקצנות ופנה לתיקו מבלי לטרוח להביט בדורון. הוא הוציא מספר בגדים נקיים ופנה בחזרה ליציאה מהאוהל.
"אתה רוצה שאני אעזור לך מחר?" שאל דורון "שניים בהחלט טובים יותר מאחד"
"אני יכול למצוא לבד בלי העזרה שלך" אמר בזעף ויצא מהאוהל, לא טורח להאט.
דורון נאנח במקומו וסגר את הספר. הוא עצם את עיניו והיטיב את גופו על המיטה המתקפלת שקיבל עם הגיעו לתחנת האיסוף. הידיעה שהחברות ביניהם לא תחזור להיות כפי שהיא גם בעוד שבועיים, כשהקבוצה הבאה תבוא להחליף אותם, כיווצה את לבו. לאחר דקות ספורות וראש עמוס מדאגות הוא קם ויצא החוצה לשאוף מעט אוויר. גיל כבר מזמן נעלם מהנוף, דורון שיער לעצמו שהוא לא רוצה לבזבז כל דקה פנויה שהוא יכול לנצל לחיפוש אחר מטבע מטופש. לאחר שיטוט קצר הוא הגיע למעגל של מחפשים אחרים שהגיעו איתו במשלחת והספיק להכיר בזמן הטיסה. דורון הספיק להגיע בדיוק בזמן כאשר הם סיימו לאכול ארוחת ערב ונשארו מעט סביב המדורה הקטנה להחליף חוויות מהיום שעבר.
"שלום שלום! תראו מי הגיע!. מה שלום אלוף החיפושים בדימוס שלנו?"
יהב הוא הראשון שהבחין בדורון ובירך אותו בקולניות, גורם לכלל המשתתפים להסתובב ולמקד בו את עיניהם.
"שלום שלום" ענה דורון בחיוך מאולץ "אפשר להצטרף אליכם במקרה?"
מהנימה של יהב, דורון ידע שישנו סיכוי גבוה שהשיחה תלך למקומות פחות נעימים. אבל הימים הספורים באוהל הקטן מבלי להיות מעורה בחברת אדם גרמו לו להיות נואש לשיחה כלשהי.
"בטח, ברור" אמר יהב בחיוך שדורון היה כמעט בטוח שהיה מזויף.
"תודה רבה" אמר דורון והתיישב במקום פנוי שמצא
"מישהו הצליח למצוא משהו היום?" פתח דורון בשאלה בניסיון להימנע מלהמשיך בנושא על סיבת עזיבתו את החיפושים.
"כן!, אני ושי הצלחנו למצוא מטבע אתמול והיום" ענה אורן בהתלהבות "הבענו משאלה על דברים פשוטים יחסית אבל הדבר היחיד שקרה זה שהמטבע פשוט התפוגג" סיים באכזבה.
"אני לא מבין איך ווינסטון קיבל יהלום עצום ששווה מיליארדים וכל פעם שמישהו מאיתנו מביע משאלה על כל דבר ששווה הרבה פחות הוא לא מקבל כלום!" רטן שי ממקום מושבו ליד אורן.
ג'ורג ווינסטון, האדם הראשון שחשף את חלקת היער עם המטבעות המשאלה. הוא מצא את המטבע במקרה באחד מטיוליו באזור וכשהביא אותו לסוחר עתיקות התבדח שזה יכול להיות שווה כמו יהלום גדול. מאז, השאר היסטוריה.
"לפחות יש לך הזדמנות לחפש בין הראשונים" ניסה דורון לעודד "מה שהרבה אנשים היו מתים להתחלף איתך עכשיו" הוסיף בחיוך
"בכל השבועיים וחצי האחרונים מצאתי רק שני מטבעות! ואחד מהם בכלל לא נתן לי כלום!" נשף שי בתסכול "ועכשיו נשאר לנו רק עוד שבוע וחצי של חיפושים עד שהמשלחת הבאה תבוא להחליף אותנו"
"ומה ביקשת במטבע האחר?" התעניין דורון
"ביקשתי להיות הנגן הכי טוב אי פעם על גיטרה!" חייך לפתע שי ונטל את הגיטרה מאחורי גבו. מבלי הכנה מוקדמת הוא פצח בסולו תזזיתי מבלי לפספס אף תו בודד. דורון בהה בתדהמה במהירות בה נעו ידיו של שי על צוואר הגיטרה. הוא היה יכול להישבע שהמנגינה שהוא ניגן דורשת לפחות זוג ידיים נוסף. אך לא רק מבטו של דורון היה מהופנט מהמנגינה הקסומה. מבטם של כלל יושבי המעגל היו מכושפים אל הצלילים שבקעו תחת ידיו של שי. לאחר מספר שניות נוספות שבר שי את ההרמוניה על ידי הפסקת הסולו והחיוך נמוג מפניו.
"עכשיו אני רק צריך עוד מטבע אחד שייתן לי להיות הזמר הטוב ביותר אי פעם!" אמר בעיניים נוצצות וכמהות מרעב.
"איך אתה הצלחת למצוא כל כך הרבה מטבעות?" התפרץ אורן לשיחה "אתה בקושי עבדת בחפירות במהלך היום והצלחת למצוא חמישה מטבעות תוך פחות משבועיים!" נימת הקינאה בלטה מקולו.
"כל כך הרבה שכבר שבעת מלחפש ואתה כל היום באוהל נח לך" הוסיף יהב בלגלוג. הניצוץ הערמומי בעיניו החומות והחיוך שחשף את שתי טורי שיניו המושלמות רק הוסיף את סלידתו של דורון מהאיש.
דורון נאנח. הוא ידע שלא משנה מה הוא יגיד הוא לא יצליח לשכנע אותם. הוא כמעט היה יכול לראות באופן מוחשי את הרעב לכסף, כוח ושררה טבוע בעיניהם ומעוור אותם מלראות את הקללה הטמונה במטבעות. לו עצמו היה מזל שהתעורר בזמן.
"אתם תראו בסוף שהמטבעות האלה מזיקים יותר מהשווי שלהם" ניסה דורון בכל זאת והחל לקום ממקום מושבו. הוא ידע שאם ימשיך לשבת כאן השיחה תידרדר למקומות שהוא לא רצה להגיע אליהם.
"קל לך להגיד" נחר יהב בבוז מאחורי גבו. דורון התעלם והמשיך ללכת חזרה לאוהלו. הוא כבר התחרט על הרגע בו יצא מהאוהל על אף הבדידות של הימים האחרונים.
"דורון, אני צריך לדבר איתך" אמר גיל עם הסטת יריעת הבד שכיסתה את פתח האוהל.
דורון הביט בגיל המקולח שישב על מיטתו המתקפלת וניצוץ של תקווה מחודשת החל לפעם בקרבו כשלא ראה זכר לשנאה והכעס שאפפו את עיניו בימים האחרונים.
"אני… רוצה להתנצל על איך שהתנהגתי אליך ועל ההתנהגות שלי בימים האחרונים" אמר גיל במבוכה והשפיל את מבטו לרצפה.
"גיל!, כל כך התגעגעתי!" אמר דורון בהקלה שוכח לחלוטין מהשיח שהתרחש בחוץ לפני דקות ספורות. הוא רץ אל גיל, עוטף אותו בחיבוק אמיץ. גיל השיב בחיבוק איתן משלו וכך הם עמדו מחובקים במשך דקה ארוכה.
"אני כל כך שמח שזה מאחורינו" אמר דורון בחיוך רחב כשהתנתקו לבסוף מהחיבוק. מעיניו האפורות של גיל ניבטה הקלה דומה.
"באותו זמן אני פשוט…" ניסה גיל להסביר ועיניו פנו מדורון בבושה.
"מה שהיה היה. הכל נשכח" קטע אותו דורון ולחץ על כתפו "צריך יותר מריב מטופש בשביל למחוק קשר של כמעט חיים שלמים" מבטו הכן ולחיצת עידוד נוספת על כתפו הרפו את המתח מכתפיו של גיל והם התחבקו פעם נוספת.
לאחר שהתנתקו מחיבוקם דורון התיישב על מיטתו והוציא מתיקו את ארוחת הערב שכללה כמה פחיות שימורים ופרוסות לחם. לראשונה מאז הריב, דורון הרגיש את התיאבון חוזר אליו והוא החל לאכול בשקיקה את האוכל הפשוט.
"אמממ… דורון?" שאל גיל כשחזר להתיישב על מיטתו.
"כן?" ענה דורון בהיסח הדעת בעודו מורח שכבה נוספת של שעועית ברוטב על פרוסת לחם.
"אתה חושב שתוכל לעזור לי בבקשה מחר בחיפושים?" שאל גיל
דורון עצר באמצע הלעיסה והרים את עיניו אל גיל. המבט הרעב בעיניו והציפייה הדרוכה לתשובתו של דורון גרמו בין רגע לאוכל להחמיץ בפיו.
"בטח, בוודאי" ענה דורון באדישות, בולע בכוח את האוכל שעוד נותר בפיו.
"תודה דורון! אין עליך!!" קרא בחדווה וחיבק את דורון, כמעט מפיל מידיו את הפרוסה גדושת השעועית.
"אז כדאי שנלך לישון כדי שנקום בבוקר ערניים בשביל החיפוש" ענה דורון וחייך ומתח בכוח את שפתיו לחיוך, התיאבון כבר עבר ממנו והלאה.
"צודק!, תודה רבה רבה דורון! לילה טוב" השיב גיל בהתרגשות וחזר למיטתו. הוא נשכב על יצועו ומשך את השמיכה הדקה עד כתפיו.
"אתה מדהים דורון! תודה רבה!" אמר גיל בפעם האחרונה כשחיוך מרוח על פניו והסתובב לצד השני.
"מובן מאליו אח יקר" ענה דורון בחיוך משלו, אך המילים שהוציא מפיו נשמעו לו חלולות. הוא הבין בדיוק את הכוונה מאחורי ההתנצלות של גיל ולבו שקע עוד יותר מהתקווה הנכזבת שהיחסים ביניהם חזרו לתיקונם.
"אני רק יוצא לזרוק את הזבל ולהתקלח" אמר דורון לעברו של גיל וצרר את כל האוכל מולו בשקית. לא היה לו חשק לאכול יותר.
"בהצלחה ולילה טוב!" ענה גיל "אני בטח כבר אהיה ישן כשתחזור. אני מותש לגמרי" אמר בצחוק קל.
"זה בסדר גמור" ענה דורון בגיחוך דומה אך טעם מר נותר בפיו.
ביציאתו מהאוהל דורון הנמיך עד למינימום האפשרי את אור העששית העדין. על אף שידע שגיל יכול לישון גם באור יום מבלי שהאור יפריע למנוחתו ליבו לא הניח לו להשאיר את האור פתוח לגמרי. כאשר גיל מנסה לישון.
דורון השליך את השקית לפח הזבל המרכזי ובמקום לצעוד לכיוון המקלחות הוא פסע היישר לכיוון היער. החיפושים אחר המטבעות נמשכו כל היממה כך שאיש לא חשד יותר מידי כשדורון צעד לעבר שטחי החיפוש כשאת חפירה זרוק שמצא אחוז היטב בידו הימנית ומימיה קטנה שתמיד סחב עמו תלויה על כתפו. אבל הפעם, הוא לא הלך לשם כדי לחפור.
דורון פסע בצעדים מהירים לעבר נקודה שהכיר היטב וחרט לעצמו בראשו כבר ביום הראשון שהגיעו אל תחנת האיסוף. נעזר באורות מזרקורים ארעיים שהוקמו בכלל שטחי החיפוש, דורון מצא את העץ עם החור הכמעט בלתי נראה במבט ראשון. לאחר שווידא שאין נפש חיה הקרובה אליו מספיק, הוא הכניס את ידו לתוך החור ודחף את אותה כמעט עד לכתפו. דורון נשף בהקלה כשאצבעותיו נגעו במצבור מטבעות המשאלה שהטמין שם בכל תקופת החיפושים שלו.
הוא החל לשלות מתוך העץ את המטבעות לאיטן עד שלבסוף בקרקע מולו נחו שלושים ושישה מטבעות משאלה נוצצים. דורון ידע שאנשים היו מוכנים להרוג בשביל רבע מכמות המטבעות הזאת. קל וחומר הערימה שנחה מולו כעת. לצערו של דורון, את חמשת המטבעות האחרים הוא מצא בנוכחות גיל, מה שלא אפשר לו לשמור על כך בסוד.
ואפילו על הכמות המעטה הזאת כבר הכתירו אותי בתור אלוף החיפושים נאנח דורון במחשבתו.
הייתה לו תוכנית שהתגבשה במוחו בשבוע האחרון, והוא הסתפק אם לממש אותה. עד עכשיו.
אחרי שראה שאפילו גיל, חברו בדם ובנפש מאז שדורון זוכר את עצמו, נפל לתוך רעב התאווה ההרסני הוא ידע שאסור לו להניח לעולם שהסוד על המטבעות יתגלה.
רוב המחפשים חשבו שככל שהוא יחפרו עמוק יותר או לחילופין מהר יותר הם ימצאו יותר מטבעות משאלה. הם טעו.
דורון גילה כמעט במקרה שהסיכוי למצוא מטבע אינו תלוי בעומק החפירה או בגודל השטח שהוא חופר, אלא תלוי דווקא ברצף כיווני החפירה של אותו מחפש. רוב האנשים חפרו כמעט רק בכיוון אחד וכשהתעייפו הם החליפו יד או זווית שונה. מה שהוביל לכך שלעיתים רחוקות הם פגעו ברצף הנכון והמטבע הופיע בקרקע בה הם חפרו. דורון לעומת זאת, לא חפר יותר משלוש פעמים באותו כיוון. פעם קדימה, פעם מהצד, פעם כשהאת פונה לכיוונו, פעם נוספת מהצד, ככה המשיך ברצף אקראי עד שלבסוף מטבע זהוב היה מתגלה מבין גושי העפר. השיטה הזאת הניבה לו יותר מארבעים מטבעות בתוך תקופה של כשבועיים!
וזה הסיבה למה גלאי מתכות מעולם לא עבד על המטבע לפני שגילו אותו בפועל הרהר דורון בלבו. ההבנה הזו חיזקה את השערתו בנוגע לתיאוריה שלו.
וכעת הגיע הזמן לבחון תיאוריה נוספת חשב דורון בקדרות. הוא ידע שאם זה לא יצליח הוא כנראה יפסיד לתמיד את הקשר המיוחד עם גיל, קשר שהוא מעולם לא חשב שיוכל אי פעם להיפגע אפילו מעט, קל וחומר להיקרע.
דורון ווידא שידיו נקיות והרים את כל המטבעות בשתי ידיו. המגע המתכתי ומשקלן של מטבעות בשווי כה רב האיץ את פעימות ליבו. מחשבות הטוענות לבקש כוחות, עושר ועוצמה כמעט השתלטו על מוחו, אך דורון גירש אותן כמעט באלימות. הוא שבע די והותר מהבקשות המועטות שניסה לבקש מחמשת מטבעות שמצא בנוכחות גיל, על אף שרק שתיים מהם התגשמו בפועל. כעת, הוא ידע מה הדבר הנכון לעשות. הוא קיווה כי מספרן הגדול של המטבעות ימלאו את מבוקשו ולא יתפוגגו לחינם באוויר הלילה.
"אני מבקש" הביע דורון בקול רועד "שהמציאות תחזור לקדמותה לפני שג'ורג ווינסטון גילה על המטבעות ושלעולם לא יגלו אותן" סיים דורון ובלע את רוקו.
בבת אחת העולם החשיך לגמרי ודממה השתלטה על כלל היער. דורון חשב לרגע שהתעלף אבל קצב נשימותיו שהגיע לאוזנו סיפר לו מציאות אחרת. דורון התרומם ממקום מושבו והחל לנסות לנווט את דרכו חזרה אל תחנת האיסוף. למזלו, חוש ההתמצאות המפותח שלו והעובדה שלא התרחק יותר מידי מתחנת האיסוף עזר לו להגיע חזרה ללא עכבות רבות.
דורון, שעיניו הסתגלו כבר לחושך, חזה בפלא העצום מולו. לאור הירח הקלוש הוא הבחין בעצים ופרחים כמו שאחר חלקי היער היכן שהיה עד לפני כשעה תחנת האיסוף. חיוך רחב חצה את פניו כשהבין שמשאלתו התגשמה ואף אחד מעולם לא הקים מחנה כלשהו כי מעולם לא היה צורך בכך!. דורון שמח כשידע שהוא חוזר אל ביתו גיל האמיתי יחכה לו שם בלי שהמטבעות המקוללים האלו יעזו להרוס את הקשר ביניהם שוב.
לפתע, מחשבה הבזיקה בראשו כמעט מיד והוא הבין שעשה טעות כשלא הקפיד על נוסח המשאלה שלו.
איך אני חוזר הביתה?