***
"השורה התחתונה היא", סיכם אלוף הפיקוד, סוקר בעיניו את הנוכחים בחדר הישיבות הקטן, "שאין לנו מושג לאן הם התנדפו".
הוא נאנח, וחזר להצביע על המצגת: "כל נתיבי היציאה נסרקו ונבדקו, ותחקרנו את כל הסוכנים שלנו בעיר. יש לנו מצלמות – ושאר אמצעים טכנולוגיים – שמרשתים את המקום. ואין לנו שום רמז. ארבעת לוחמי הימ"מ שהתבצרו בהריסות העיר העתיקה בחברון, לא רחוק מהמערה, פשוט נעלמו לפני חמישה ימים. האחרונים שראו אותם שם היו שלושת הנערים שניצלו מהלינץ' בזכותם. המכשירים והאיתוריות של הלוחמים לא מגיבים, כך שאין לנו קצה חוט".
הוא כיבה את המצגת, והדליק את האור. "הצעות, מישהו?".
כעשרים קצינים בכירים, אנשי ביטחון ומומחים אזרחיים, הסתכלו אחד על השני בחוסר אונים. בראש השולחן ישב שר הביטחון, משחק בארבע כוסות הפלסטיק שמולו. כעבור כמה שניות, אחד הנוכחים, אדם מבוגר בחליפה מיושנת, הרים את ידו והחל לדבר: "שמי אליעזר אורלנסקי, ואני חוקר עצמאי של תולדות העיר חברון, וספציפית של הטבח בתרפ"ט. קראתי את כל החומר שנכתב בנושא, וראיינתי כמעט כל אדם אפשרי שקשור לכך. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל הקהילה היהודית בחברון בטרם הטבח בתרפ"ט מנתה כמעט אלף איש. בטבח האכזרי, שבוצע על ידי ערביי העיר חברון, נרצחו שישים ושבעה יהודים, ועוד רבים נפצעו. ביניהם אליעזר סלונים, אשתו, ארבעת בניו, חתנו – הרב אברהם אורלנסקי – רבה של זכרון יעקב, ואשתו. אחיו של הרב אורלנסקי הוא סבא שלי.
גם שם היה אירוע היעלמות מסתורי – כמה עשרות אנשים, שהתחבאו בסמוך למערת המכפלה, פשוט נעלמו, ואיש לא הבין היכן הם – גם לא הערבים שרדפו אחריהם. כמה מתושבי השכונה סיפרו שהאדמה בלעה אותם. אגב, חלק מאותם יהודים שנעלמו הגיעו אחר כך לירושלים. ההסבר המקובל הוא שידיד ערבי הבריח אותם במשאית ולא דיברו על זה כדי לא לחשוף אותו, אבל אף פעם לא הובן איך זה קרה בדיוק".
"מה אתה בעצם אומר?", שאל שר הביטחון, "מה אתה רומז?".
"רגע", הגיב אורלנסקי, "לא סיימתי. על פי מדרש ארץ ישראלי קדום, כלב בן יפונה, שהיה אחד המרגלים ששלח משה מהמדבר לארץ כנען, הגיע עד חברון – ושם נעלם. אז אני לא רומז. אני אומר – זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שאנשים נעלמים מאיזור העיר העתיקה בחברון. יש שם משהו".
במודעות הולכת וגוברת לחיוכים הנבוכים בחדר, הוסיף אורלנסקי בתחינה: "המשאלה היחידה שלי היא שתבדקו את הענין ברצינות".
"טוב", גיחך השר, "בסדר. אולי נחזור גם לאדם הראשון?!". הוא הרצין, ופנה לאלוף הפיקוד: "אני מציע שנמצא משהו שדווקא יועיל לנו. מה אנחנו כן יודעים מהמצלמות?".
***
אליעזר אורלנסקי יצא מהבנין, כועס על עצמו. 'ברור שאף אחד מהם לא יקשיב לי', חשב. 'מה עלה בדעתי?'. הוא הגיע לתחנת האוטובוס, התיישב על הספסל – ולצידו התיישבה אישה צעירה, כמעט נערה.
"שלום", אמרה הנערה. "לא הייתי בפגישה, אבל אני מנחשת שאף אחד לא הקשיב לך".
לפני שאליעזר הספיק לענות, היא המשיכה: "אני יודעת על התיאוריה שלך. קראתי את מה שכתבת בעלון למורשת קרית ארבע והייתי בהרצאות שנתת. ברור שיש משהו מוזר בעיר העתיקה בחברון, משהו שגורם לאנשים להיעלם. אני חושבת שזה ישפוך אור לא רק על ההיעלמות של לוחמי הימ"מ, אלא גם על מאורעות תרפ"ט. ואני רוצה לעזור לך לחקור את הסיפור הזה".
"למה שתרצי לעזור לי להוכיח תיאוריה שאפילו אני לא יודע להסביר אותה?", שאל.
"כי קוראים לי סלונים". ענתה. "שרה סלונים".
שתיקה.
"וכבר שנים יש לי משאלה אחת – להבין מה קרה באותו יום ארור בחברון".
"אוקי", אמר אורלנסקי, "אנחנו הולכים לפגוש חבר טוב שלי".
***
"תכירי את פרופסור ששי רביע, מומחה בין לאומי לארכיאולוגיה. בטח שמעת עליו מהחפירות בהרודיון", הציג אורלנסקי את חברו, שישב בפיצה המקומית בקרית ארבע הסמוכה לחברון. "במשך עשור ששי החזיק צוות שעבד תחת הסוואה בעיר העתיקה בחברון. היום זה כמובן לא רלוונטי, אבל הידע שיש לו על המקום לא יסולא בפז".
ששי חייך, העביר יד בקרחתו ואמר: "כולם יודעים שהמבנה הגדול, העתיק, שנמצא מעל פני הקרקע, הוא לא המערה עצמה. יש כניסה למנהרה מתוך "אולם יצחק", שבהזדמנות נספר על המהלכים שנעשו כדי לחקור את הכניסה הזו. אבל מתי מעט יודעים, ואנחנו מקפידים לא לספר או לכתוב את הדבר, שיש כניסה נוספת, מחוץ למערה".
"איך זה קשור להיעלמויות?", שאלה שרה, "הן היו כמה עשרות מטרים משם".
"אני מגיע לזה", אמר ששי ברוגע, "מבדיקות עם ציוד לגילוי התווך התת-קרקעי, שבוצעו על ידי עבדך הנאמן לפני כמה שנים בשעת כושר מיוחדת שאין לפרטה, נראה שיש מנהרה שמגיעה מתחת למבנה, אך היא ממשיכה גם לכיוון השני – בדיוק לאיזור ההיעלמות המדובר!".
"אז אתה חושב שהם נכנסו דרך מנהרה לתוך מערת המכפלה?".
"אולי", אמר ששי, "אולי". הוא השתהה רגע, ואז הוסיף: "במשך שנים חיכיתי להזדמנות לחקור את המנהרה, אבל המקום תמיד הומה אדם".
"מאז התקרית עם לוחמי הימ"מ", הוסיף אורלנסקי, "יש עוצר על האיזור. ואני וששי כבר 'שרופים' מבחינת המאבטחים במערה, אבל את תוכלי להכנס".
ששי הרצין: "זו לא משימה קלה, אבל אני מקווה שבזכותך נלמד על המנהרה הזו. מי יודע, אולי גם נמצא סימנים ללוחמי הימ"מ"
אורלנסקי הנהן, ואז הסתכל על שרה ומלמל בקול שהיא כמעט ולא שמעה: "הם היו חייבים להמלט לאן שהוא".
***
שרה בדקה, בפעם השלישית, שכל המקרופונים והמצלמות מחוברים למקום. נשמה נשימה עמוקה, ויצאה מהרכב בהליכה מהירה. היא עלתה במדרגות לכיוון מבנה מערת המכפלה, ובמקום לפנות שמאלה, לעבר עמדת הבדיקה הבטחונית, המשיכה ישר, חולפת על פני "המדרגה השביעית", שם עמדו מספר יהודים חרדים והתפללו. 'אף פעם לא הייתי פה', עלתה בה המחשבה, 'תמיד חשתי סוג של בוז כלפי הגלותיות שלהם, ההתמסרות למקום שפשוט לא הייתה ברירה אחרת אלא להיות בו. אבל האמת…'
אישה מבוגרת, שהסתכלה עליה בעיניים מופתעות, קטעה את הרהוריה: "ילדה", אמרה בקול איטי, "אף אחד לא הולך לשם!".
שרה חייכה, חושבת לעצמה: "זו בדיוק הסיבה שאני הולכת לשם".
"תגידו", היא דיברה במקרופן, "למה בעצם לא שלחו לפה חיילים לסריקה?".
ששי נאנח, בקולו נשזרה נימה קלה של עלבון: "אף אחד לא קיבל את התוצאות שלי לגבי המנהרה. איזו סיבה יש להם לקשר בין מקום ההיעלמות לבין המערה?!"
שרה נכנסה מאחורי המבנה הענק, מתפעמת מגודלם של האבנים. "הורדוס ידע מה הוא עושה", הרהרה. בהתאם להנחיות נכנסה בין השיחים, דרך דלת המבנה הרעוע הסמוך לבנין המערה, הישר לחדר השמאלי ולבור מתחת למדרגות הרוסות. היא נחתה בקפיצה פנימה, מודה על הסנדלים החדשות שלה, הסדירה את נשימתה והדליקה את הפנס. היא לחשה למקרופון: "אני בפנים".
צחוקו הצרוד של אורלנסקי בקע מהמשדר: "עוד לא, שרה, עוד לא".
***
שרה בחנה את סביבותיה. היה זה בור מאובק, שהיה מלא בעפר ולכלוך. לאחר דקות של חיפוש ונבירה מסביב שידרה שרה: "אני מחפשת ולא מוצאת פה כלום. אף אחד לא היה פה שנים – ואפשר להבין למה. זה סתם בור מטונף".
פרופסור ששי ענה: "יכול להיות. אבל בואי לא נתייאש כל כך מהר. יש לי רעיון, זה עבד לנו עם הקבר של הורדוס. עימדי כמה דקות ללא נוע ונסי לחוש משהו".
שרה עמדה בלי לזוז וחיכתה. כעבר כמה שניות הרגישה דגדוג קל בכפות הרגלים. 'רוח', היא הבינה. "אני מרגישה רוח בכפות הרגלים", אמרה.
היה ניתן לשמוע את החיוך של הפרופסור דרך האזניה: "בדיוק. אם יש רוח יש מעבר. תחפשי מאיפה הרוח מגיעה, תפני את מה שחוסם את המעבר ותראי מה יש שם".
שרה פינתה את ערימות העפר והזבל הצידה, חושפת מעבר נמוך, חבוי תחת הקיר. היא הזדחלה בקושי בתוך מנהרה קטנה, מודעת לכך שחלק מהמכשירים שעליה נסרטים. אחרי דקות ארוכות היא נתקעה בקיר. מימינה ומשמאלה נמשכה מנהרה רחבה, מסותת באבן. "הו וואו", נשמע פרופסור ששי באזניה, "זו מנהרה בת לפחות 2,000 שנה. מתקופת… מתקופת… אולי אפילו בית ראשון".
אורלנסקי התערב: "מימינך המנהרה ממשיכה לכיוון מקום ההעלמות של לוחמי הימ"מ. משמאלך המנהרה ממשיכה לכיוון מערת המכפלה. זו כנראה המנהרה שחיפשנו! נסי לראות אם מישהו עבר במנהרה לאחרונה".
שרה התבוננה ברצפת המנהרה, מאירה בפנסה את הלכלוך הדבוק לרצפה. במספר מקומות ניכר שהלכלוך נמוך יותר. "רגע אחד", לחשה, "זה עקבות! נראה שמישהו. אה… כמה אנשים, עברו פה לאחרונה. לכיוון מערת המכפלה!".
***
שרה הסתכלה לעבר מה שנראה כמו באר עמוקה. "אתם רואים את הבאר שאני רואה?", שאלה למשדר, מבינה תוך כדי דיבור שכבר כמה דקות של הליכה איטית במנהרה היא לא שמעה דבר מהמכשירים. נדמה שהם פעלו, אבל ללא קליטה.
בזמן שהיא מתלבטת האם לחזור חזרה, שמעה שרה קולות מתוך הבאר. בזהירות התקרבה לשפה, שם ראתה שלוש דמויות עומדות על מעין מדף אבן שנמצא כחמישה מטרים בעומק הבאר. בהסתכלות נוספת על הבאר הרחבה, הבינה שרה שיש מדפי אבן בגובה יורד מסביב לבאר, מעין מדרגות לוליניות. הדמויות שוחחו ביניהם בקולות חרישיים.
"כדאי שנחזור", אמר אחד מהם, "אני לא בטוח שכדאי להמשיך לרדת, אין לנו מושג לאן זה מוביל".
"אתה צודק", ענה לו קול סמכותי ורגוע, "כל מה שרצינו היה למצוא ולשמור על הנערים, ונדמה שהם לא פה…"
שרה חשה במגע קר של מתכת בצד ראשה, הלב שלה צונח. קול נמוך לחש: "אל תזוזי".
***
הלוחם שתפס אותה, קובי, היה מוצק ומצולק, והוא עמד מאחוריה בזמן שחבריו טיפסו חזרה מהבאר. "את טוענת שהגעת דרך בור סמוך למערה, בשביל למצוא אותנו?".
"אה… כן", אמרה שרה, "כולם מחפשים אתכם".
יצחק, גבוה ושרירי, דיבר: "אני חושב שהם לא צריכים להמשיך לחפש. עבר מספיק זמן, ואנחנו יכולים לנסות לצאת חזרה לרחוב".
"חכה", אמר אדם, מפקד הצוות, והסתכל על שעונו, "אנחנו פה אולי שעתיים. זה לא מספיק זמן. לא מופרך שעדיין יהיו מהומות בסמטה".
שרה הסתכלה עליו: "שעתיים?! בהחלט לא! עברו חמישה ימים מאז שנעלמתם! חמישה ימים!".
ארבעת הלוחמים הביטו בה בבלבול. "זה לא יכול להיות!", קרא אבי, לוחם נמוך קומה עם רטיה בעין ימין, "למה אנחנו בכלל סומכים עליה?", שאל את חבריו.
שרה הוציאה את הטלפון הנייד שלה. כמו שציפתה, לא הייתה קליטה ולא היה חיבור לאינטרנט. אבל בתיקיית התמונות היא מצאה את מה שחיפשה – כותרת ראשית בעיתון עם תמונת חמשת הלוחמים.
"את המצאת את זה!", אמר אבי, "בטח…"
אדם הסה אותו, ופנה אל שרה: "נניח ואנחנו מאמינים לכל מילה שאמרת. איך את מסבירה את זה שלפני שעתיים עוד נלחמנו בסמטאות, ואת טוענת שעברו חמישה ימים?"
שרה חייכה במבוכה ואמרה: "גם לי אין הסבר, אבל ברור לי שהכל מתחבר. יש פה משהו שונה, משהו שמשחק בזמן ובמרחב. אתם ההוכחה לזה!".
קובי לחש כמה מילים לאדם, שפנה לשרה: "אם את אכן צודקת, ועברו חמישה ימים, אנחנו צריכים לחזור. כוחות הבטחון מחפשים אותנו. המשפחות שלנו מחכות לנו".
שרה הנהנה.
"בסדר גמור". אמר אדם, "קובי, אתה ויצחק – לכו קדימה ותבדקו שהמנהרה חזרה פנויה".
אחרי עשרים שניות נשמע פיצוץ קל, ואז קללה. יצחק חזר צולע ואמר: "אין אפשרות לחזור – המנהרה נראית פתוחה, אבל יש שם איזה מין מחסום בלתי נראה".
"אז מה עושים?", שאל אבי.
אחרי כמה שניות של שקט, אמרה שרה: "אני חושבת שיש יציאה בצד השני – דרך הבאר. ואתם לא הראשונים שמשתמשים בה".
***
"לא אומר שאני נגד, רק שאני אבין את התכנית", אמר אבי, בזמן שארבעת הלוחמים ושרה התכוננו לרדת במדפי האבן של הבאר, "אנחנו יורדים לתוך הבאר בגלל שאנחנו לא הראשונים שנעלמים פה?"
יצחק ענה לו: "כן, ובגלל שבכל מקרה אנחנו לא יכולים לחזור. מה אתה מציע? שנחפור את דרכנו החוצה? לא בטוח שגם זה יועיל".
שרה והלוחמים ירדו בזהירות במדפי האבן החלקלקים, הערפל מתגבר מסביבם. הם ירדו לפחות עשרים מטרים, עד שמדפי האבן הפסיקו לרדת למטה והחלו לעלות.
"מה קורה פה?", שאל אבי, "אנחנו עולים?".
"אז זה באמת מבוי סתום", אמר אדם, "אנחנו חוזרים למעלה".
הם המשיכו לעלות, עד שהגיעו חזרה לשפת הבאר. להפתעתם, החלו לשמוע קולות בוקעים מהמנהרה. בנוסף, נראה שבהמשך המנהרה יש אור.
"לפני חצי שעה היה פה חושך מצרים", אמר אבי, "זה לא מוצא חן בעיני".
שרה נרעדה.
בנשקים שלופים, התקדמו הארבעה לעבר מקור האור והקולות. הם שמעו צעקות בעברית, צרחות וקולות לא ברורים בערבית.
ואז הם שמעו את הקריאה, שרדפה את שרה בלילות מאז הסיפורים שהייתה שומעת מקרובי המשפחה, בדירת סבא וסבתא שלה ברעננה:
"איטבח אל יאהוד!"
***
את מקום הסקרנות והרצון לדעת, החליפו ארבע משאלות שמילאו אותה. אלו היו ארבעת המילים שהיו חקוקים מעל הדלת בבית סבא וסבתא: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי – ולקחתי".
היא הישירה מבט לעבר הרחוב ואמרה: "הגענו בזמן".
אדם הופתע מהמהירות והיעילות שבה שרה הבינה את המצב והתחילה לחלק להם פקודות, ועוד יותר הופתע מכך שארבעתם, כולל הוא עצמו, ביצעו את הפקודות.
"הסתכלו מסביבכם", פתחה שרה במהירות, "השנה היא 1929, ואנחנו באמצע טבח תרפ"ט, שמתרחש בחברון ובכל הארץ. יש כשמונה מאות יהודים בעיר, וכולם בסכנת השמדה".
"עכשיו אנחנו ב1929?!", שאל אבי בעצבנות.
"זה המצב", חתכה שרה. "אתה ואתה", הצביעה על אבי ויצחק, "אתם מרתקים את ההמון, בזמן ששניכם", היא הצביעה על אדם וקובי, "מובילים אותנו לבית משפחת סלונים שם, בקצה הסמטה. אמורים להיות שם עשרות מתבצרים. משם נתקדם לבית הכנסת 'אברהם אבינו', נקח איתנו את כל מי שנוכל ונחזור למנהרה".
"אבל…", התחיל יצחק.
"תעשו מה שהיא אומרת. עכשיו!", פקד אדם, הוא הסתכל על שלושת לוחמיו והוסיף: "ותחסכו בכדורים".
לוחמי הימ"מ פרצו מהמנהרה והסתערו במורד הסמטה. שני צעירים ערבים, חמושים במקלות ובגרזנים, נפלו מכדוריו המדויקים של יצחק, ושאר הפורעים נמלטו. בהכוונתה של שרה, שתרגמה בראשה את המפות המפורטות שראתה אצל אורלנסקי למציאות בשטח, הגיעו החמישה כמעט ללא טעות לבית משפחת סלונים.
דלת הבית היתה מעט פתוחה, וצרחות נשמעו מתוך הבית. אדם הזיז הצידה את שרה, בעט בדלת ופרץ פנימה, לוחמיו ממהרים בעקבותיו.
המראה היה נורא.
כעשרה פורעים, חמושים בסכינים וגרזנים, עמדו בחדר, שקועים בהרג חסר הבחנה. לוחמי הימ"מ, באינסטינקים הנקנים רק באימונים מפרכים, נכנסו תוך שבריר שניה לפעולה, תוקפים את הפורעים. "צדקת", צעק אבי, מרוקן מחסנית לעבר אדם מגודל שהסתער עליו עם סכין ביד, "הגענו בזמן".
שרה ההמומה, שהתקשתה להביט אל הזוועה המתחוללת לנגד עיניה, שמעה בקושי את דבריו. היא הסיטה את מבטה וראתה בקצה החדר פורע אוחז בתינוק ומתכוון להורגו.
"לאאאאאאאאאאאאאאא", צרחה שרה, גורמת לרוצח לעצור לרגע, בדיוק הזמן שהיה דרוש לאדם להסתכל עליה, להבין על מה היא מביטה ולחסל את האיום. שרה עצמה עיניה בפחד, בזמן שהטרוריסט הפיל את התינוק ונפל עליו.
הקרב נגמר תוך עשר דקות, כשלפורעים שטופי תאוות הדם לא היה סיכוי מול היעילות הקטלנית והזועמת של לוחמי הימ"מ. הלוחמים אספו את כלל האנשים החיים. שרה חיפשה בעיניה את התינוק, ללא הצלחה.
"באים עוד מלוכלכים", ציין קובי ביובש, "הם חוסמים לנו את המעבר לבית הכנסת".
שרה צעקה: "קחו את כל מי שפה איתנו לסמטה האחורית. הדרך הזו לבית הכנסת בטוחה". הלוחמים פתחו את הדלת והתחילו להוציא את כולם לסמטה. ולא כל הניצולים רצו ללכת איתם. "לאן אנחנו הולכים?", שאל אדם מבוגר, צולע, שסירב לזוז. שרה הסתכלה עליו, ואמרה בקול: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי – ולקחתי. באנו לקחת אתכם".
***
בבית הכנסת 'אברהם אבינו' נגלה להם מחזה קשה לא פחות. כעשרה יהודים מנסים, ללא הצלחה, להדוף פורעים צמאי דם. גם כאן, ארבעת לוחמי הימ"מ נכנסו לפעולה מהירה, והכריעו את הפורעים. אדם נפצע בכתפו מגרזן, אך הפטיר: "זה כלום. אנחנו ממשיכים מכאן חזרה למנהרה".
שרה הושיטה יד לילדה בת שש, ותמכה באמה ההמומה.
"קוראים לי שרה", אמרה שרה לילדה הבוכיה, "ואיך קוראים לך?". הילדה הסתכלה לתוך עיניה ואמרה בקול: "קוראים לי רבקה", קולה הונמך ללחישה כשהוסיפה: "ולאחותי שמתחבאת שם בפינה קוראים לאה".
שרה הסתכלה, ואכן בכוך בצד בית הכנסת הסתתרה ילדה כבת ארבע, שללא מילים סירבה לצאת. שרה חייכה אליה ואמרה: "שמי שרה, ובאתי להציל אותך". היא נשמה רגע והוסיפה: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי – אלו ארבעת לשונות הגאולה". לאה בכתה והושיטה לשרה את ידיה. שרה הרימה אותה בזרועותיה, ויחד הן מיהרו לצאת מבית הכנסת.
כפי שהיה ניתן לצפות, הדרך חזרה הייתה מסובכת יותר. כשבעים היהודים שהצילו השתרכו אחריהם, רובם מבוהלים עד כמעט ללא יכולת לזוז. בכוחותיהם האחרונים הגיעו היהודים, כמעט ללא נשימה, לפתח המנהרה. קובי ויצחק נעמדו בכניסה וירו לעבר הפורעים שהחלו להתקבץ סביבם, בזמן שכולם נכנסו פנימה.
אדם הנחה בלחש את יצחק, ופנה לכולם: "כנסו עוד. רדו לתוך הבאר מצידי. אנחנו מפוצצים מטען בכניסה".
**
רק ביציאה מהבאר הבינו שרה והלוחמים שכל הניצולים שהיו עמם נעלמו. הם המשיכו ללכת במנהרה, כשלפתע החלו המכשירים בידיהם של הלוחמים לצפצף, ולאחריהם גם מכשיר הקשר של שרה.
"שרה?!", נשמע קולו הצרוד של אורלנסקי, "את בחיים?! עבר כמעט חודש!".
"חודש?", ענתה שרה בעייפות, מבינה לתדהמתה שהיא בכלל לא מופתעת, "מבחינתי עברו כמה שעות".
אורלנסקי, שלא כהרגלו, שתק.
"מצאתי אותם", הוסיפה שרה.
"את לוחמי הימ"מ?", שאל אורלנסקי.
"גם", ענתה שרה, "וגם את הניצולים של תרפ"ט".
המנהרה הסתיימה בעליה קלה לתוך מבנה הרוס. הלוחמים הסירו את לוח האבן ששמו כשנכנסו, והתכוננו לצאת לרחוב. רגע לפני שיצאו עצר אותם אדם ואמר: "הייתה לי משאלה אחת כשנכנסו למנהרה. להציל חיים. אני מודה שאני לא מבין מה קרה פה ואיפה הניצולים, אבל עשינו את זה. הצלנו אותם".
"אני חושבת", אמרה שרה בהיסוס, "שהמשאלות שלכם ושלי הובילו אותנו חזרה לתרפ"ט".
אבי פנה להעיר משהו, כשקובי כחכח בגרונו. "דבר אחד חשוב. המלצה שלי, כמי שחווה דבר או שנים מהמערכת – אל תטרחו לספר את כל הסיפור של טבח תרפ"ט. מבחינתנו שרה מצאה אותנו בבאר".
שרה יצאה אחריהם אל הרחוב.
**
"לא תאמיני מה גיליתי", אמר אורלנסקי לשרה, מנפנף בהתלהבות בעיתון. "שימי לב: 'לאה כץ, מניצולות הטבח בתרפ"ט, סיפרה על נס ההצלה שלה על ידי מלאך בדמות אישה".
"לאה?", חזרה אחריו שרה, "בת כמה היא?".
"כתוב פה שהיא חגגה לאחרונה את יום ההולדת המאה שלה, ושהיא צלולה כיין". אורלנסקי עצר רגע, ואז הוסיף: "ומצאתי לך את המספר שלה".
באצבעות רועדות חייגה שרה למספר הטלפון.
"שלום!", נשמע קול זקן ועליז במפתיע, "מדברת לאה, במה אפשר לעזור?"
"לאה מחברון?", שאלה שרה.
"אה…. כן, כמובן", ענתה לאה והשתעלה, "אבל מגיל ארבע אני גרה בירושלים".
"את זוכרת משהו מחברון? או מהטבח?", גיששה שרה.
לאה שתקה.
"לאה…", המשיכה שרה.
לפתע חייכה לאה חיוך רחב, שהיה ניתן לחוש בו גם בצד השני של השפופרות: "את שרה, נכון? שרה המלאך השומר שלי!". היא נרעדה והוסיפה: "לפני שאת לוקחת אותי לשלב הבא, אני רוצה שתבואי לפגוש את הבת שלי, שרה, שקרויה על שמך – ואת ארבעת הבנים שלה".
שרה התרגשה, דמעה סוררת נקוותה בצד עינה: "אני לא מלאך, אני רק שרה, שרה סלונים".
"סלונים?!", התפלאה לאה, "את קשורה לשלמה, התינוק שניצל על ידי המלאכים?".
"אני הנכדה שלו", אמרה שרה, "סבא שלמה ז"ל היה תינוק בזמן הטבח בתרפ"ט, אבל…". ואז הפציעה בה ההבנה.
היא התחילה לומר את ארבעת המשאלות שלמדה מסבא שלמה, שומעת את לאה משלימה אותה יחד: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי – ולקחתי".