פרולוג
האח מתיאו דה-פראטי משך במושכות סוסו כאשר הדרך הצרה נפתחה אל העמק של סן לוצ'ה.
למעלה מחודשיים שלא נשמעה ידיעה מהעיירה. לא שליח, לא מכתב, אפילו לא שמועה משווקי ורונה או קרמונה. הבישופ של מנטובה שלח אותו לתעד את הנזק שגרמה המגפה השחורה בעיירה, שכבר קטלה מאות כפרים ועיירות דומות באיטליה. מתיאו בורך, כמו נזירים מעטים אחרים, בחסד כנגד הקללה הנוראית. אך בשל כך נבחר על ידי הקרדינל להגיע לאזורים המוכים ביותר, כדי לדווח בחזרה לכנסייה, ובפסחא הקרוב יציין שנה שלמה לעשותו כך. הוא ראה במו עיניו את ההרס אליו מסוגלת המגיפה, אך מעולם לא ראה עיירה בגודל של סן לוצ'ה מוכה כה ביסודיות, וכה במהירות. הוא קיבל על עצמו בצניעות את השליחות שניתנה לו על ידי הכנסייה ועל ידי האל, אבל בדרך לסן לוצ'ה התקשה להכיל את הפחד שהלך וגאה בו ככל שהתקרב ליעדו.
מתיאו עצר בקצה הדרך. הרכין מבטו וסקר את העמק שנגלה לפניו. הוא הבחין מיד במגדל הפעמון של הכנסייה שבמרכז העיירה, והרגיש הקלה מעטה לנוכח המצב התקין למראה של הכנסייה והמבנים הסמוכים. לא נראו הסימנים הרגילים של יישוב מוכה מגפה, לא עשן ממדורות, לא קולות של תנים. מחוץ למרכז העיר היו פזורים בתי חווה קטנים לצד שדות דגן. מתיאו עבר על פני חלק מהם בדרכו מטה, בתקווה למצוא נשמה טובה עם שדה שיבולת שיתיר לו לרעות בו עם סוסו לפני הכניסה לעיירה, אמנם למורת רוחו נוכח שהם כולם נטושים. כשהתקדם לאורך הרחוב הראשי, הופתע לגלות שגם בעיירה אין סימנים לנפש חיה, הוא עבר בין הדלתות ונקש בעדינות, אך ללא מענה. מתיאו החל לתהות איך עיירה שלמה פשוט קמה והולכת מבלי לעורר הד, כשלפתע הוכה בריח שהקפיא אותו בבת אחת במקומו. צחנת המוות לא הייתה זרה למתיאו, אבל מעולם לא הכתה בו בעצמה כה חונקת. הדממה הכבדה שליוותה אותו מאז שירד לעמק נשברה כל סוף, לקול פעימות ליבו.
ריח המוות ניגר כמו אשד מלב העיירה לתוך הסמטה בה התקדם מתיאו, וראשו שקע בתוך צווארון גלימתו בעוד שעשה את דרכו לצד השני. האוויר הלך והתעבה עם כל צעד, ולצד הצחנה הנוראית כעת נישא גם קול רחש צורמני הולך וגובר. מתיאו חצה את הסמטה והגיח אל כיכר העיירה, ושם נעצר, אחוז תדהמה. במרכז הכיכר עמד מבנה אדיר ממדים, גובהו כחמש קומות אדם לערך, ונחילי ענק של זבובים מכל סוג חגו סביבו כמו ענני סערה רועמים. צורתו של המבנה הייתה כמעין עֶשְׂרִימוֹן מעוות ההולך ומתרחב כלפי מעלה בזווית בלתי אפשרית. שלדו הורכב מקורות עץ מסותתות בקפידה, אך את הרווחים שביניהן מילא מעין רפש גושי ומעורר קבס. מתיאו המשיך, מהוסס, אל עבר מקור הריח, שנדמה כי נובע מעומקי המבנה העצום. הוא התקדם לכיוון מה שנראה כמו פתח, אך כשהגיע אליו נגלתה לפניו מלוא אימת היצירה המחליאה. החומר דמוי-הרפש הורכב ממאות, אולי אלפים, של גופות אנשי העיירה, צפופות ודחוסות זו בזו, וידיהם הנוקשות לופתות את קורות העץ ומשתרגות זו בזו, כמעין שלד חי-מת שהעניק למבנה את יציבותו החריגה. מתיאו נפל על ברכיו.
פרק 1
במשך שני עשורים שימש האב לורנצו כסמכות הרוחנית העליונה בעיירת סן לוצ'יה בתור הכומר הראשי שלה, ואין החלטה שהתקבלה מבלי שעיניו עברו עליה. בכל בוקר, מיד לאחר המיסה, האב לורנצו היה מסיר את גלימתו הצרה, מתיישב בלשכתו הקטנה עם קולמוס בידו, ודיו כהה לצד כרך עבה חסר שם, חיכו לו על שולחן עץ פשוט. מדי בוקר, שמותיהם של בני העיירה שנפחו נשמתם בלילה האחרון נמסרו לו על קלפים בכתב ידם של אחים ואחיות לסדר שנכחו במקום לביצוע תפילות אחרונות, ולעיתים בידי קרובי משפחה של המנוח באם לא נכחו. הוא נהג לרשום את שמם המלא, לעיתים מלוּוה במילותיהם או בקשותיהם האחרונות, אם נאמרו כאלו.
כך פתח גם את היום. שש נפשות הלכו לעולמן. הוא הכיר את כולן. לורנצו נאנח חרישית, טבל את קולמוסו, והתחיל לרשום.
מריה לבית קולונזה. 23. "רחם על נשמתי אבי"
דייגו בן אנדראה. 56. אין מילים אחרונות
איזבל ריצ'י.9. ביקשה שבמקום בו נהגה לישון על מיטת הוריה, תישן מעתה הכלבה פינה לצד הוריה כדי שלא ייוותרו לבדם בלילות שאחרי לכתה.
הוא עצר לרגע. האם טעה בקלף?. פניו התכווצו במאמץ להיזכר. הוא היה משוכנע שראה בקשה זהה לחלטין, או כמעט זהה, לפני כשבועיים. האב לורנצו קם אל ארון הקלפים, שלף בזהירות את הכרך של לפני שבועיים, ודפדף עד שמצא:
"דניאל מרקוס. 14. ביקש כי לאחר מותו יוכנס הכלב הביתי כל לילה וישן ביחד עם ההורים באותו החדר שלא יהיו לבד."
לורנצו יצא בסערה להיכל המסדר וחיפש את האח גבריאל שבו חשד בזיוף הקלף של היום. הוא מצא אותו נושא דלי מים במעבר הצפוני.
"האח גבריאל," קרא אליו בקול, "הנח את הדלי בבקשה וגש אליי."
"כן, אב לורנצו, אני-"
"אתה מבין את קדושת המעמד? את החשיבות שבכתיבת מילותיהם האחרונות של המתים? זה הרגע בו הנשמה משתחררת, ואלוהים שומע את קולנו באופן הצלול ביותר!" גער לורנצו באח.
"כן, אב לורנצו, מה-"
"האח גבריאל," התפרץ לורנזו, "אתה הוא שנכח אתמול בבית פריירה? ואתה הוא שסעד ילדה צעירה בשם אליזבת?"
"כן, אב לורנצו, אבל-"
"האח גבריאל," קטע אותו, "אתה הוא שרשם את מילותיה האחרונות של איזבל פריירה?"
"כן, אב לורנצו, מה-"
"אל תעז לשקר לי," קטע אותו שוב בקול תקיף. "מה שרשמת זהה כמעט מילה במילה לבקשתו של ילד אחר, שנפטר לפני כשבועיים, גם הוא ביקש שהכלב יישן עם הוריו. כבר כשקראתי זאת לראשונה חשתי שמשהו אינו כשורה. מי בדעתו ימציא בקשה שכזו? ואם לא די בחטא גם מוסיף את הפשע של להעתיק אותה שוב ושוב, האם שום דבר כבר לא קדוש?" עיניו של גבריאל התרחבו. "לא, אבי. נשבע! היא אמרה את זה. במילים האלו."
האב לורנצו ניסה להכיל את כעסו "האח גבריאל. האם היית לבד בחדר עם איזבל כשזה קרה?".
להפתעתו, האח גבריאל ירה מיד ללא שהות "לא אבי. שני ההורים שלה היו ביחד איתי"
"בסדר גמור". אמר האב לורנצו ועזב בלי לומר מילה נוספת.
אחרי מיסת הבוקר, פנה האב לורנצו בזהירות לאם המשפחה.
"אני מצטער מאוד על אובדנך, גברת פריירה. שאלוהים ירחם על נשמתה" אמר בלחש.
"תודה אבי". החזירה מר פריירה בנימוס והשפילה מבטה.
"אני מצטער להטריד אותך, זה בנוגע לכלב שלכם…" שאל האב לורנצו בזהירות ומבטו סרק את פניה של האם השכולה.
"בוודאי!" קפצה גברת פריירה בתגובה.
"אני הייתי עם איזי שלי ושמעתי בעצמי מה היא ביקשה. היא תישן מעכשיו יחד איתי ועם בעלי כל לילה" ירתה גברת פריירה בטון כמעט מאשים.
האב לורנצו הביט בה חזרה בתמיהה, עיניו נעוצות בפניה של גברת פריירה. עוד לפני המגיפה למד שאין לחזות ואין להטיל ספק בדבריה של אם אבלה, אבל לתשובה הזאת בהחלט לא ציפה. מפתיע אף יותר בעיניו הייתה העובדה שהאח גבריאל דיבר אמת אחרי הכל.
"אני מצטער להטרידך גברת פריירה. ניכר שהילדה הקטנה שלכם אהבה אתכם מאוד. זה רק טבעי לייחס לבקשה שלה את הכובד לה היא ראויה". הוא פנה לאחור, נכון לעזוב.
"אני לא חושב שאתה מבין, אבי. איזבלה, היא… היא הייתה כבדת לשון… מעולם לא יכלה לסיים משפט בחייה…אבל את הבקשה הזו…היא דיברה כה בצלילות, בחוסר היסוס. כאילו…כאילו יד נעלמה הסירה את המחסום מלשונה."
האב לורנצו שתק לרגע. חייך והנהן. הוא לא שקל ברצינות את דבריה של גברת פריירה, אבל ניכר שניתנו לבתה טקסיה האחרונים בנוכחות האח גבריאל, וזה מה שהיה חשוב. בסוף תפילת הצהריים, עמד האב לורנצו בפתח בית המדרש והניח לשאון המון המתפללים להישמט מן ההיכל אל החצר. כשהדממה שבה, יצא לחצר ומצא את האח גבריאל צועד לאט לאורכה
"שלום עליך, האח גבריאל". אמר לורנצו בקול שקול שהסתיר מאמץ.
"ועליך, אבי". השיב בנימוס.
לורנצו הניח יד על חזהו. "אנא קבל את התנצלותי העמוקה. הבוקר הטחתי בך אשמת מרמה, הרשיתי ללשוני לרוץ לפני שיקול הדעת, ובכך חטאתי לך ולסדר כולו. סלח לי."
האח גבריאל הניד קלות בראשו. "אין לך על מה לבקש מחילה, אבי. לא ידעתי על הילד של משפחת מרקוס, אך לא מפתיע אותי שהייתי עד לאירוע יוצא דופן כלשהוא."
"בהחלט נשמע כך. גברת פריירה טענה שאיזבלה הקטנה הייתה מגמגמת". אמר בטון רציני, אבל בכוונה חצי מתלוצצת.
"ובכן, זה מסביר למה ההורים שלה היו כל כך נסערים." אמר האח גבריאל ונראה שקול בדעתו. "היית צריך לשמוע אותה, מגמגמת או לא, נחתה עליה לפתע מעין נחת צלולה, רק רגעים אחרי שבכתה את עצמה לשינה".
"נשמע שהיא הייתה ילדה אמיצה מאוד". אמר האב וחייך קלות.
"אכן. אתה יודע מה באמת היה מדהים? כשנטלתי את ידיה לקרוא לה את תפילת הפקדת הנשמה, הרגשתי שאיחרתי כבר את המועד. האצבעות שלה היו כבר קרות".
שתיקה קצרה חלפה ביניהם. לורנצו הזדקף מעט עת שחיפש את המילים הנכונות לומר "בתקופה שכזאת, חשוב אפילו יותר לשים לב לנסים שמתרחשים סביבנו כל הזמן".
עם זאת, כשחזר לורנצו לחדרו בסוף היום מצא את עצמו חסר מנוחה. הוא לא היה מסוגל לנער את אירועי הבוקר, ואת המחשבה שמשהו לא כשורה ומישהו מחבל בעבודת הכנסייה. האב לורנצו היה כומר של סדר ונהלים יותר משהיה כומר של אותות ומופתים. הוא מעולם לא שמע את ה"קריאה", ונשא על כך אשמה רבה. למעשה, זו האשמה שהרגיש כל חייו בקשר לאמונתו, שהובילה אותו ללימודי הכמורה, בתקווה למצוא תשובות שיביאו את ספקנותו שלו לנחת. במרוצת השנים, אמונתו לא התחזקה, אך מצא שליחות אמיתית בעבודתו, ולמד לשמור את הספק בצד. אנשי קהילתו העריכו את המחויבות שלו אליהם והלב הפתוח שלו יותר מן הדרשות, וכך נעשה לבסוף לכומר הראשי.
הוא החליט לפתוח את כל הכרכים שנכתבו מתחילת המגיפה בעיירה לפני שישה חודשים ולעבור עליהם בחיפוש אחר רמזים לנוכל אפשרי. עוד לפני שפתח את הכרך הראשון, נחרד למראה עוביים של הכרכים בחודש האחרון לעומת החודשים שקדמו להם, ותהה אם זה המצב בכל המדינה. האב לורנצו פתח בזה אחר זה את כרכי הרישומים והחל לדפדף בהם בקפידה, שורה אחר שורה. תחילה, הבחין בדבר שהיה נדמה טבעי למדי. עלייה במספר התושבים שמתו בנוכחות כומר ושבחרו לשאת מילים אחרונות. לורנצו ראה בכך עדות להתחזקות האמונה בקרב קהילתו באחרית הימים, והנכונות של חולים לדאוג למוות נוצרי טוב. ואולם, ככל שדפדף ובחן את הטקסט לעומקו, ניכר כי בחודש האחרון היה שינוי קטן, אך מורגש, באופי המילים שנשאו רבים מהחולים. בדומה לאיזבל ומרקוס, הופיעו בהדרגה יותר ויותר בקשות ומשאלות קטנות שכוונו למשפחה ולפעמים אף לאחי המסדר, רגע לפני המוות. מעשים קטנים ברובם, שאף על פי כן בלטו בשל היותם כה גשמיים ומעוגנים בעולמם של הגוססים, במיוחד ביחס לווידויים והתפילות שמילאו את הכרכים הראשונים.
האב לורנצו החל לכתוב את כל הבקשות החוזרות על קלפים נפרדים, וכשעבר עליהן זו לצד זו, נראה שכולן חולקות מספר אלמנטים משותפים. כחצי מהבקשות ייחלו לאיחוד מחודש של החולה עם בני משפחה וחברים שהם רבו איתם או שאבד איתם קשר. כרבע ביקשו לתרום חפצים שונים שברשותם, בעיקר בגדים, לעניי העיירה. רוב הבקשות הנותרות נגעו בעיקר לרצון להיקבר לצד בני משפחה אחרים שמתו מהמגיפה, ובמספר רב היה ציון מפורש באופן מטריד שיש לפתוח מחדש קברים אלו. חלק רצו לעבור הטבלה מחודשת בנהר, גם אחרי המוות, כדי לנקות את חטאיהם. החלק הנותר היה הקיצוני ביותר באופיו, דרישות להרוג חתולים מתוך אמונה שהם נושאים את הרוע, ולצידן קריאות להכניס חיות אחרות הביתה, כאילו אלו דווקא מביאות מזור. ככל שצבר עוד קלפים, נחרד האב לורנצו לגלות כמה מהם הוא כתב בעצמו. לא ייתכן שמדובר באח סורר אחד או כומר עם דמיון פרוע. אך יחד עם זאת, לא היה ניתן להכחיש את הנוסח והטון המשותף בין כל הבקשות. חלקי משפט, לעיתים מילה במילה, הופיעו בפרקי זמן שונים ובמקומות שונים בעיירה. מבנים לשוניים דומים, תחביר שאינו טיפוסי לגוסס ברגעיו האחרונים, ומילים שלכאורה נאמרו על ידי ילדים וזקנים, כולן נושאות טון צונן ואחיד.
באותו לילה, ישב בכנסייה הריקה, אור נר יחיד מרצד על פניו. הוא כרע מול הצלב והתפלל בפעם הראשונה בחייו לבדו. "אדוני…אם זהו קולך, תן לי להבין"
פרק 2
האב לורנצו התעורר לקולות הפעמון של מגדל הכנסייה. אור הבוקר עשה את דרכו אל שולחן העבודה שבחדרו. על שולחנו הופיעו לראשונה שני קלפים במקום קלף יחיד, מלאים בשמות אנשים שמתו בלילה הקודם. האב לורנצו כבר לא יכל להאמין למספרים. במיסת הבוקר, הייתה המולה שלא נראתה מיום הקמתה של כנסיית סן לוצ'ה.
אנשים יצאו ונכנסו בפראות תוך כדי צעקות ונפנופי ידיים. נראה כי מתוך כמאתיים מתכנסים לערך, לפחות חמישים התחרו על תשומת הלב של ההיכל, ומסיבה זאת לא היה ניתן לשמוע אף אחד מהם. לורנצו נאלץ להרים את קולו לראשונה בעשור אם לא שני עשורים, ונראה שהופתע בדיוק כמו שאר המתכנסים עד כמה עצמתי הוא נשמע כשיש בכך צורך. מתוך השקט, בקע קולה של בעלת הפונדק המקומי, ולנטינה, ידיה רועדות ועיניה לחות.
"אבי… בני חולה, אך אמר שאלוהים דיבר אליו! הוא אמר שהמגפה הזו איננה עונש, אלא מבחן! אלוהים יושיע את מי שיבנו להם תיבה. כתיבת נוח!"
אחר קרא מן הצד השני של החדר.
"גם אחי אמר זאת, אלוהים ישמור! מילותיו היו זהות ממש!'"
האב לורנצו נעמד במרכז הכנסייה. הקהל אחוז הדיבוק חיכה להוראות ממנו. הוא פחד לדבר, אך פחד עוד יותר להראות אובדן שליטה ברגע כה כאוטי, שמא כל העיירה תשבה בהיסטריה המונית.
"אחיי ואחיותיי, אנחנו נבחנים בכל יום. כרגע אנו מתבקשים להראות מידת סבלנות בזמן שנשמע מכל אחד מכם, ולהמתין בסבלנות לנבואה הבאה." לפתע נחת על האב מלוא משקל האירועים. נבואה. נביאים.
"אני מבקש שכל מי שחווה התגלות דומה אתמול, יגיע במהלך היום לראות אותי, וכל מי שחולה באבעבועות כבר יותר מיומיים יישאר בבית ההבראה שבכנסייה לפחות עד סוף היום" הכריז.
כראש הקהילה, האב לורנצו מצא עצמו בלב הסערה, הקפיד לרשום כל עדות, אך הצליח להשיג מענה רק לעיתים נדירות. רוב ה"נביאים" החדשים לא נשאו את דברם יותר מכמה שניות לפני מותם, כל שבידו היה לעשות בימים הראשונים, הוא לתעד. תוכן הנבואות נע בין הצהרות על אחרית הימים ותחינות לא לתת לאף איש לצאת או להיכנס לעיירה, ובהדרגה הפכו למשפטים ושרבוטים חסר פשר, מספרים, סוגי עץ, תאריכים, זוויות. בסוף השבוע הראשון הייתה פריצת דרך כשהאחות מריה הבחינה שחלק מהשרבוטים שציירו החולים הגוססים בבית ההבראה של הכנסייה התחברו ליצירת תכנית בנייה.
אם היה ספק למישהו שמדובר בהתגלות אלוהית, חלק מהגוססים הדגימו ידע אישי על אנשי עיירה שמעולם לא פגשו. פאולו בן השמונה מאחת החוות בקצה העיירה, ביקש למנות נגר שחי במרכז העיר. וגיירמו שלא מת מהמגפה, אלא בשיבה טובה בגיל 87 אחרי שהיה מרותק לביתו במשך חמש עשרה שנים, הפציר באח יוסף שלואיג'י בן ה-12 יהיה אחראי על קשירת החבלים לחיזוק הפיגומים. ניכר שהייתה התאמה בין משימות לכישורים קיימים לעבודות שונות, והאב לורנצו יהיה זה שיוודא באופן אישי שכל אחד מאנשי העיירה הנותרים עלו לתיבה.
האב לורנצו הרגיש לראשונה בחייו כמו הכומר שקיווה תמיד להיות, רועה את צאן מאמיניו בדרך לישועה. ועם זאת, מדי פעם, מכח הרגל מגונה, תהיות מסוימות עדיין צפו לראש מעיניו. אם העיירה נבחרה להיגאל, למה יותר ויותר אנשים מתים כל יום, ולמרות שלא טען לכל ידע בבניית ספינות, לא הבין איך מבנה בגודל וצורה שכאלו אמור לצוף.
מיום ליום הפכה הכנסייה ללב הפועם של העיירה. פינות התפילה מילאו תפקיד כפול כעמדות שרטוט. מגרש הדשא שבין הכנסייה לכיכר המרכזית הפך למחסן ותחנת מסירה של חומרי גלם. יומן המבצעים נכתב על לוחות העץ של דוכן הדרשה, ועדכונים בלוח הזמנים הוכרזו על ידי המקהלה לאחר כל תפילה. החדשות הופצו בין הספסלים במהירות, והוראות חדשות, שהגיעו דרך הנביאים, הוקראו בקול מעל המזבח. אף שבכל יום נוספו שמות חדשים לרשימת המתים, לא ניכרה בקרב אנשי העיירה רוח של אבל, וכל חולה היה גאה לשרת כנביא הבא.
במהלך שלושת השבועות הבאים, התיבה גדלה. קורות נוספו, זוויות הושלמו, ואיתה ההתרגשות לקראת הגאולה. לא היה אדם אחד בעיירה שלא איבד כמעט את כל משפחתו, ולא השתוקק לעלות לתיבה ולהתחיל מחדש.
פרק 3
הבוקר של יום העלייה לתיבה הרגיש כמו כל בוקר אחר. הקהילה התרגלה להתכנס בבוקר לקראת יום הבנייה, ולכן ההתכנסות לשם העלייה לא הרגישה שונה משמעותית, לבד מכך שבאותו יום, אף אחד לא איחר.
על פני הכיכר נמתחו צללי התיבה, וקורות העץ הגבוהות שלה זהרו קלות תחת אור ראשון. כמה מתושבי העיירה כבר נעו בחוסר מנוחה סביב התיבה, מסדרים את חפציהם המועטים על העגלות הקטנות שהוכנו להעלאה פנימה. ללא תרועות חגיגיות וללא מזמורים, בשקט כמעט מוחלט, נאספו המשפחות בקבוצות קטנות סביב חפציהם. איש לא זימר או הילל, רק רחשי צעדים ולחישות נרגשות מילאו את האוויר. אמהות אוחזות בתינוקותיהן, זקנים נשענים על זרועות צעירים – כולם עמדו הכן להישמע להוראה ולעלות פנימה. האב לורנצו פסע קדימה, מרים ידו לקרוא לתשומת ליבם.
"אליי, בניי ובנותיי" אמר בקול יציב ככל שיכול היה לגייס.
מבעד לדלת הפתוחה עלו קולות מהוססים של התרגשות, אנשים מצאו את מקומם, לחשו תפילות הודיה חרישיות ועודדו את ילדיהם שהביטו סביב בעיניים פעורות.
לבסוף, לא נותר איש בחוץ מלבד האב לורנצו. הוא ניגש לנתק את היסודות שעיגנו אותה לבמתה, כך שתשאר לעמוד רק ביכולת עצמה. הוא הציץ סביב אל הכיכר הריקה ובחן אותה פעם אחרונה. ציוץ ציפור מרוחק וקורות העץ של התיבה שחרקו היו הקול היחיד שניתן היה לשמוע מרחוק. הרווחים שבין הקורות התמזגו לכדי מראה של קיר עץ מלא. בפנים, יכול היה לשער, האנשים תופסים את נשימתם. לורנצו ניער את ראשו, ממוקד עצמו במשימתו האחרונה, להצטרף אל בני קהילתו. הוא פסע במהירות לאורך הדופן החיצונית, עוקף את חזית התיבה אל צדה האחורי. שם, מעט גבוה מראשו, נראה הצוהר המיוחד וחסין המים שנבנה בעבורו. הוא ניגש אל לוח העץ הכבד ששימש כדלת הראשית, הניח ידיו על מנוף הסגירה, ועצר לרגע. נשימתו התקצרה. זהו זה. התיבה נעולה, והוא היחיד שנשאר מבחוץ. לבו הלם בחזהו. הוא תהה אם נח בעצמו הרגיש כך לפני שעלה לתיבה.
ידיו רעדו על הקורה, והוא עצם את עיניו בכוח כדי לייצב את רוחו. הצוהר היה קטן ומקושט בעיטורי גילוף עדינים. הוא אחז בשולי המסגרת וניסה להניפו כלפי מעלה. הצוהר תוכנן להיפתח כלפי פנים, אלא שהצוהר לא זז. לורנצו קימט את מצחו ודחף חזק יותר, נועל את מרפקיו מתחת למסגרת. הצוהר חרק אך נותר סגור. הוא דחף שוב, בכל כוחו. הוא משך באצבעותיו את שולי הצוהר כלפי חוץ וניסה פעם נוספת, מתנשף. עדיין לא זז. דממה מוחלטת שררה בטן התיבה. ודאי אנשים בפנים מבחינים שמשהו אינו כשורה. לבו הלם בפראות. הוא הסתובב וחזר בריצה אל חזית התיבה, אך המנוף הכבד היה תקוע במקומו.
ברגעים אלה נדמה היה שהעולם החל לרעוד. עשרות ומאות גופות של תושבי העיירה המנוחים קפצו מכל עבר, זינקו והתנגשו בדפנות העץ של התיבה. הקולות שהתפרצו מתוך גרונותיהם היו חסרי צלם אנוש. לורנצו הביט באימה כאשר ג'ובאני, הסנדלר קטוע-היד, החל להטיח את כתפו בגוף התיבה, פעם אחר פעם, בלי ניד עפעף. לצדו הצטרפו עוד ועוד מן המתים, דפקו באגרופיהם, שרטו בציפורניהם השחורות, ואף נשכו את העץ בשיניהם החשופות. טור של גופות נוספות הגיע מאחור ודחק את הראשונים אל הדפנות, כך שגופם של ההולכים הראשונים נמעך על קורות העץ. נשמעו קולות פצפוץ של עצמות המתים שהוסיפו ללחוץ ולהידחק, אך נראה שאפילו שברי עצמות לא עוצרים אותם. מי שידו נשברה במאמץ המשיך לנגוח בקיר בכל גופו; מי שרגליו כשלו זחל קדימה בכוחותיו האחרונים כדי להיצמד אל דופן התיבה. הם הלכו ונערמו, שכבה על גבי שכבה.
לורנצו חש כיצד השפיות בורחת ממנו בכל רגע שעובר. רק לפני שניות ספורות עמד בכיכר בין בני קהילתו הנרגשים, ועתה הוא לכוד בחוץ, צופה באסון שאין נורא ממנו. אף אחד מהמתים החיים לא התסכל לעברו, ואלו שרצו לעברו עקפו אותו במהירות כדי להצטרף לבני מינם בתיבה. לורנצו חש שראשו סחרחר. צחנה עזה החלה למלא את האוויר, ריח מעיים ומרה שעלה מהגופות הנמחצות בחום הצהריים. הוא השתעל בכבדות והחל להקיא ולהתייפח בצד, נפל על ארבע ונחנק. עיניו צרובות מדמעות.
כך, בתווך בין המתים בפנים למתים שבחוץ, מצא האב לורנצו עצמו לבדו, אדם חי יחיד בתוך קבר עצום המורכב מעץ וגופות. לבו פעם מהר מדי, ותחושת מחנק לפתה את גרונו. הוא החל להרגיש את שדה הראייה שלו מתערפל, שחור בקצותיו. ברכיו כשלו תחת משקל גופו הצנום, והוא החל לשקוע לאט לרצפה. קול נקישה עמום נשמע כאשר ראשו נחבט קלות בקורה, אך הוא כמעט ולא חש בכך. עיניו התגלגלו מעלה, והשמיים הסתחררו. גופו נטש אותו, לבסוף האב לורנצו צנח ארצה ואיבד את הכרתו, נשמט אל בין הצללים הקרים.
פרק 4
האב לורנצו התעורר. מתוך התיבה, היישות הציגה את עצמה דרך אלפי קולותיהם של אנשי העיירה.
"ברוכים השבים בני. האם תקדש אותי במילוי ייעודך כמשיח עמך?" דיברה התיבה בקול מאות האנשים המהדהד בתוכה.
"משיח? רימית אותי! שטן שכמותך! הו אלוהים! הו ישו!" התייפח.
"אני כל אלה אשר אתה מוקיע אותי להיות. אני הוא היוצרת, ואתה יצירתי המושלמת ביותר" חזר אליו הקול.
"העולם שיצרתי והעולם שאליו גורשתי, שניהם עולמות גיהנום, ומוות הוא הגשר היחידי ביניהם. כדי לברוח מהכלא שלי, הייתי צריכה להרחיב את הצוהר הקטן שנפתח לכלא שלך. ריכוז המתים בעיירה שלך היה מספיק דיו בשבילי לשתול מילה או שתיים על שפתיהם אחרי שמתו, ובעזרתם הפצתי את המגיפה, וכל מוות נוסף סיפק לי אחיזה איתנה יותר על עולמך.
"אתה הרגת אותם! הם מעולם לא היו חיים! אתה הפעלת ודובבת אותם כמו בובות! בעל-זבוב אכזר!" לורנצו החל לחוש שהוא מאבד את התחושה גם בידיו נוסף על רגליו.
זוהי מטרתו של כלי השיט שבנית לי." הוסיפה היישות "עדשת מוות, והרחם בו איוולד שוב לעולם אשר יצרתי לפני זמן רב כל כך."
"למה אני? מה עשינו? מה עשיתי?" צעק לורנצו.
"מה שנועדת לעשות. ליצור אותי כפי שיצרתי אותך" השיבה היישות בענייניות.
"בבקשה לא! בבקשה תן לי לחיות! בבקשה אלוהים רק אל תתן לי למות!" צעק שוב בקול צרוד.
"אבל בדיוק מסיבה זו בחרתי בך. בני. כבר יותר מיום שאתה מדדה בין החיים למוות."
"זה לא אפשרי, אני לא חולה ואין לי את המגיפה." אמר לורנצו, עוצם עיניים.
"החולי שאוכל אותך מבפנים גרוע בהרבה מהמחלה, חולי שעוטף כל סיב של היותך. בניית התיבה תוכננה להסתיים ביום שבו מחלתך הכריעה אותך. האדם היחיד שמת מספיק כדי שאוכל לשלוט בו, וחי מספיק כדי לשאת את נשמתי. עכשיו אם תרצה או לא. אתה המשיח החדש של עמך, תן לי לגמול לך על שירותך ולהחזיר לך את חייך" אמרה היישות.
"היעלם שטן! לעולם לא אעזור לך" אמר לורנצו, מתקשה כעת אפילו לבלוע.
האב הרגיש סחרחר, ותוך כדי שנפל קדימה עצר את עצמו ורכן שוב. לאט לאט עשה את דרכו קדימה בחוסר שליטה.
אפילוג
האח מתיאו דה-פראטי התקרב מספיק לגעת במבנה העץ המזוויע לפני שהחליט לחזור על צעדיו ולחפש נפשות חיו בכנסייה שאולי לקחו שם מקלט. אמנם כשהחל להסתובב, שמע צווחה נוראית מגיחה ממרכז המבנה. הוא התחיל לרוץ ואז שמע אותה שוב, והפעם עצר. זו הייתה צווחה של תינוק בן יומו. לאחר מספר רגעים של התייסרות מצפון, מתיאו החליט להסתובב ולרוץ לצד השני, לתוך החשיכה, והצליח להציל את הנפש החיה הנותרה בכל העיירה.