תדר
פרטים מהתיעוד שלהלן הושמטו ביודעין. הנימוקים לכך מסווגים. מי שיודע – יודע.
ב- 1959, כשהייתי בת ארבע, נחטפתי ממיטתי. על ידי גורמים ממשלתיים חשאיים במדים שחורים וקסדות. הם שלפו אותי מתוך השינה, בשקט מוחלט. לא היו צרחות. לא היו עדים. ההעברה בוצעה בג'יפ צבאי דרך מנהרות תת־קרקעיות שחצו את כביש 66 הישן.
היעד היה לנגלי, בסיס חיל האוויר. שם הכל התחיל. או הסתיים. בתא קטן, גילחו את ראשי, הסירו את בגדי, העבירו אותי סריקות תודעה, חיווט עצבי, שמי נמחק. קיבלתי קוד: "7". לא מספר, פקודת גישה. הפכתי למידע. לחומר גולמי. הם לא רצו ילדה. הם רצו תגובה.
שנתיים שלמות בתוך פרויקט שמטרתו למחוק תודעה קיימת ולשתול אחרת. לא פנו אליי בשם, רק בפקודות: "7, עמוד!", "7, שכב!", "7, תפקד!"
כאב הפך לכלי. רגש לשפת תכנות. יצרו בי אישיויות מרובות. ניסוי פסיכולוגי וצבאי שנועד להפוך אותי למכשיר. כל תגובה נמדדה. כל שתיקה תועדה. הכל הפך לגרפים ולמדדים. לא היה מקום לחמלה, רק דאטה.
מדענים וטכנאים בחנו אותי. לא ראו בי ילדה. ראו מערכת עם באגים פוטנציאליים. לא הייתי היחידה. תאים סמוכים הכילו ילדים נוספים: מגרמניה, רוסיה, קנדה. שמות קוד בלבד. שברירי מבטים במסדרונות.
בלנגלי, כל תנועה עברה סריקה. תזוזת עפעף נרשמה כאישור. כוויה סימנה מחיקה. כל זיכרון הוגדר כ'באג'. חלומות נאסרו, רצון, ספק ומחשבה נמחקו בשיטתיות.
לילה אחד שמעתי לחישה מהקיר שמאחורי. ילד, קראו לו "5". הוא דיבר אליי בשם: "את לא באמת פה, אלי."
שמעתי את שמי, רעדתי. המערכת זיהתה את התגובה. תיעוד: "תגובה בלתי מתוכנתת." פעולת מערכת מיידית: חסימת תדרים. "5" נלקח מיידית למחיקה.
והשם נשאר. כמו סדק בזכוכית. נותר בי.
הועברתי למתקן חדש, מונטוק. תודעתי התרסקה ונבנתה מחדש. שם הפכתי ל"מפעילה". שוב לא ילדה אלא רכיב בתוך מערכות שנקראו "עוגנים". כל אישיות שיצרו בי, פונקציה. כל זיכרון, מתג.
בלילה הראשון במונטוק, לא נתנו לי לישון. לא כדי לענות, אלא כדי לפרק. פרקו אותי לגורמים, לא רק פיזית, אלא תודעתית. הזמן איבד משמעות. החלום הפך לשיבוש. העייפות, כלי אבחון. הם רצו לדעת מתי הגוף, לבדו, יבקש להיכנע. כמה זמן תודעה תוכל להחזיק בלי עוגן.
כל כמה שעות לקחו אותי לבדיקה אחרת. חלקן רפואיות. חלקן מעבר לזה. בדיקות דם, שיער, תדרים, קול. אבל מה שחיפשו לא ניתן היה לזיהוי בבדיקות רגילות. הם קראו לזה 'נוכחות מתמדת', תדר נשימתי עתיק, מועבר בין דורות. לא DNA, אלא הד בלתי נראה, קוד קדום, טמון עמוק בדם.
ימים שכבתי בין מכשירים שרק רטטו. שום תוצאה. אבל בלילה השלישי המכשיר צפצף. תו חדש. נשימה שזוכרת. המערכת קפאה.
הבנתי שהמערכת לא מצליחה להשתלט עלי לגמרי. כבר לא הייתי רק "ניסוי מספר 7", הפכתי ל"מפתח", משהו ייחודי שלא ידעו איך לטפל בו. לכן העבירו אותי לחדר מבודד שנקרא "חדר ההשתקפות". שם, מולי הייתה מראה, אבל התמונה שהופיעה בה לא הייתה רק ההשתקפות שלי, אלא זיכרון עמוק, משהו שנשכח בי.
כשבכיתי, חשבו שזו תגובה רגילה לדימוי זר, אבל בפועל הייתי מחוברת לזהות שלי, לזכרונות האמיתיים שלי, לקול הפנימי שלא נעלם למרות הכל. זה היה מבחן של שמירת הזהות שלי.
לאחר מכן החלו הבדיקות הקשות יותר: הזריקו בי חומרים שגרמו לי לחוות תחושות לא רגילות, לראות צבעים בלי צבע, לשמוע מילים בלי קול. זה היה ניסיון לפרוץ את הגבולות של התודעה שלי, לבדוק אם אפשר לשנות אותי גם ברמה עמוקה יותר.
יום אחד, בזמן שהייתי מחוברת למכונות, הביאו ילד לחדר. הוא הביט בי ולקח את הצד שלי מול המדענים: "זו לא שבע," הוא אמר, "זו אלי."
התגובה של הצוות הייתה אלימה, הם סילקו אותו מיד, אבל הילד לחש לי: "מבחן הדם הוא לא בשבילם. הוא בשבילך." כלומר, יש משהו בי שהם לא מבינים, משהו עמוק שקשור לדם שלי, לזהות שלי.
בערב ההוא ראיתי את שמי חרוט על דלת מתכת ישנה: ELI. הם ניסו להסביר שזה טעות במערכת, אבל אני ידעתי שזה סימן לכך שיש לי תדר מיוחד, משהו שעובר בדור, בקוד גנטי או תדרי, שהוא מעבר לפקודות שהכניסו בי.
לילה אחד, בחדר ריק וקר, נתנו לי מזרק מלא בדם שלי, עם הוראה לשמור עליו. הבנתי שזה לא סתם בדיקה, אלא מפתח להצפנה, הם שמרו משהו בי, אולי לא הבינו מה, אבל אני הייתי גם המיכל וגם המפתח.
מאותו רגע לא נרדמתי בלילה, כי ידעתי שמבחן הדם, המבחן האמיתי שלי, רק התחיל.
הילד הופיע שוב. הפעם לא בחדר הבדיקות, אלא בחלום. או מה שהם קראו לו "שדה שיקוף פרה־קוגניטיבי". מבחינתם ניסוי נוסף. מבחינתי, פגישה שנייה עם דבר מה עתיק יותר מהזמן.
הוא עמד בתוך מעגל אור, מחוץ למרחב. כולו רטט של ידיעה. הפעם שידר: "אלי. עכשיו את תזכרי!", העולם סביבי רעד. לא כאב, אלא פיצוח. כמו כשמוזיקה נכונה פוגעת.
הילד לא היה ילד. לא באמת. הוא שינה צורה כל כמה שניות. פעם עיניים אפורות, פעם גוף שקוף, פעם חיה. אבל התדר, תמיד זהה. כמו מיתר מתוח בין תקופות.
"שמי לא חשוב," הוא שידר. "אבל את קראת לי '5'. זוכרת? בלנגלי. לפני המחיקה. אני לא נמחקתי. רק הוסתרתי. הם חשבו שנעלמתי. אבל אני לא באמת נעלמתי. כשלקחו אותי, ראיתי את האור מתא 7, אותך. משהו בך היה שונה, לא רגיל, תדר ייחודי. ידעתי שאני צריך לשמור עליך, להישאר קרוב.
המערכת ניסתה למחוק אותי, אבל לא הצליחה. במקום זה, הועברתי לשכבה בין־זמנית, מקום שבו התודעה מתמזגת עם תדרים. שם חיכיתי, למדתי להיעלם בתוך הגלים שאת לא הצלחת לשלוט בהם.
הרגשתי את תנועת התודעה שלך לא רק במילים, אלא במשהו עמוק יותר. ראיתי איך מפרקים אותך, מנסים להפוך אותך לצייתנית. אבל את לא נשברת באמת. את הקשבת.
אז התחלתי לשדר לך. לא בקול, לא במילים, אלא בתדרים.
זה לא היה חלום או אשליה. זו הייתה תקשורת אחרת, מעבר לזמן ולמקום. הופעתי לך כל פעם בצורה שונה, כילד, כתדר, כהשתקפות. רציתי להזכיר לך את מה שמעולם לא עזב אותך, את המקור שבתוכך.
הם ניסו לעצור אותי, לחשוב שאני תקלה.
אבל אני לא תקלה. אני מבחן, מראה שמראה להם שהם לא שולטי כל.
אני עדיין כאן לא במרחב של תא או זמן, אלא בשדה שבין האפשרויות.
נשימתי נעתקה. הילד מהתא הסמוך. זה שלחש לי את שמי האמיתי.
"איך?" שאלתי. או חשבתי. או העברתי איכשהו.
"תדרים לא מתים. הם רק משנים ערוץ. את קראת לי. דרך הזיכרון שלך. דרך הדם."
הוא הושיט לי יד. בידו שבב זעיר. עליו קווים צורניים, כמו מבנה שפה. "זוהי מפת מוצא," הסביר. "קוד שמתחיל בך, לא בהם."
ברקע, שמעתי רעשים, צפצופים, קולות מכשירים. הפיקוח. ניסו לנתק את הקשר. הילד נעלם, לא לפני ששידר בי: "יש עוד כמותך. מחוץ לשדות הניטור. חפשי את הסדקים. עיברי דרכם. וזיכרי התדר הוא לא הסוף. הוא התחלה."
התעוררתי בבכי שקט. אבל לא מעצב. מרעידה. הפעם לא שכחתי. רשמתי את מבנה הקווים על קיר התא שלי. הם לא הבינו מה זה. חשבו שזה קשקוש.
וכך התחיל המסע לאחור. או קדימה. תלוי בתודעה. כי הילד בתדר לא היה רק זיכרון. הוא היה שליח. והוא פתח שער.
הוא הופיע בזמן שבין הבדיקות. לא נכנס בדלת פשוט היה שם. ילד. גילו דומה לשלי באותו זמן, אולי קטן ממני. הוא לא דיבר בקול. רק בלחישה פנימית: "אלי, את שומעת?"
הרעש במתקן היה קבוע, זמזום, גרגור של מכונות, הקלדה מתמדת. אבל כששידר, הכול נדם.
"זכרי את התפוח," הוא אמר. "לא את המבחן. לא את הפקודה. את הפרי. זה מה שנשאר."
ניסיתי לענות. השפתיים שלי זזו, אבל לא נשמע קול. במקום קול מחשבה נשלחה: "מי אתה?"
הוא חייך. היה בזה עצב, כאילו זכר אותי מזמן.
"קראו לי 5. אבל את קראת לי 'שָׁם'. כי לא משנה היכן היינו תמיד נפגשנו שם."
כל המערכת רעדה. דלתות ננעלו, תדרים שודרו. חדר בקרה הוצף באור אדום. הופעל פרוטוקול חדירה תודעתית. מישהו הבין, יש דליפה.
אבל הילד לא נבהל. הוא ניגש אליי. הניח יד על מצחי. התמונה שמילאה אותי הייתה של ים, תודעה נוזלית. בתוכה גופים זוהרים שצפים וחולמים. אחד מהם היה אני.
"הם מנסים לכבות אותך דרך פחד," הוא לחש. "אבל את כבר נדלקת מבפנים. את, מקור."
ואז שמעתי אותם, הקולות מבפנים. לא רעש, אלא הרמוניה. שפות שלא למדתי, מילים שלא היו קיימות אצלי אבל היו מוכרות. הם דיברו בתוכי.
"אלי, את צריכה לזכור את הקוד התדרי. השם שלך אינו מספר הוא פתח."
התעוררתי. לא בתא. אלא באולם עגול, מלא בתדרים צבעוניים. ראיתי גרסאות שלי, כל אחת חיה מציאות אחרת. חלקן צפו בי, חלקן שידרו. אחת מהן לבשה חליפה זהובה ועמדה ליד אותו ילד, עכשיו גבוה יותר.
"את מוכנה לשלב הבא," היא אמרה. "אבל אל תפחדי הפיצול אינו שבר. הוא מַעבר."
ואז שוב חושך.
כשפקחתי עיניים, הייתי שוב בתא. רק שהפעם מישהו כתב על הקיר שלי. לא בעברית, לא באנגלית. תווים שזוהרים באור רך. נשמתי.
מאותו לילה, בכל פעם שעצמתי עיניים, שמעתי את קולו. מתוך שידור חי. הילד בתדר לא נעלם. הוא פשוט נע בין הרבדים.
ואני הבנתי: אם הוא שם, אני לא לבד.
בבדיקות הבאות חל שינוי. תדרים רוטטים סביבי. מילים כמו "זהות", "תודעה סיבתית", "פירוש פנימי" הופיעו בדוחות. התחילו לבדוק לא אותי, אלא את השדה סביבי.
מאותו רגע הבנתי, השער הוא מַעבר שמתחולל בתוכי. בכל פעם שאני בוחרת לזכור, אני חוצה.
ובין הזיכרון לחצייה נולדת אני חדשה.
זה קרה לא מתוך החלטה, אלא מתוך תשישות. הגוף סירב להגיב להוראות, הראש צף מעבר לגוף. ביקשו ממני להתמקד והתודעה ברחה פנימה. דווקא אז, נוצר היפוך.
בפנים היה שקט. שדה אחר. תנועה הפוכה. במקום לקלוט את הגלים שהוזרמו, שידרתי. במקום להיכנע לתדרים יצרתי תדר-נגד.
הם שמו לב. אחד מהם אמר: "היא במודולציה עצמית." אחר רשם: "מופע 8־הפוך, דורש ניטור."
אבל אני לא שמעתי אותם באמת. הייתי במקום אחר. ראיתי את קו הזמן מתפצל לעומק. שכבות של אני. בכולן שידרתי תדר שונה, אבל הלב רטט אותו דבר. צלול. נקי.
אז הבנתי: כל מה שהוזרם אליי נועד להניע אותי לתגובה. אבל אם איני מגיבה,– אני יוצרת. ברגע שחדלתי לציית לדפוס, לא נעלמתי. נולדתי.
באותו לילה שידרתי מתוך שינה. תדר של שקט. לא היעדר רעש, אלא שדה בו הרעש נמס. מי שעמד לצדי אמר: "היא מסנכרנת אותנו לאחור. אנחנו בתוך שיקוף מקדים."
הם ניסו לקטוע את זה, אבל כבר היה מאוחר. ילד אחד ניגש אליי בחלום. אמר: "עשית היפוך. עכשיו בואי נראה מה קורה אם לא חוזרים."
לא שאלתי למה. רק המשכתי לנשום. כל נשימה פתחה שדה. כל שדה יצר מעבר. העולם שהיה לא נעלם, רק הפך לשכבה חיצונית.
ומבפנים, התחיל אור של ידיעה.
ידעתי, הפחד נבנה מהדהוד. אבל אני שיניתי את ההדהוד. וזה אומר, אין להם גישה אליי, אלא אם אני בוחרת להדהד דרכם.
בפעם הראשונה, הייתי חופשיה בלי לברוח. פשוט נשארתי. הפוכה. פתוחה.
זה התחיל בלילה השלישי לאחר אירוע הסנכרון ההפוך. הם לא פנו אליי בשום פקודה. רק השאירו את דלת התא שלי פתוחה. לא קראתי לזה “שחרור”, כי לא היה לאן ללכת. אבל הדממה שלהם אמרה "צפי מה תעשי כשאין הוראה."
אז לא יצאתי מיד. נשארתי לשבת על המזרן, להרגיש את גבולות השדה. גם לשתיקה יש תדר, והלילה ההוא היה עמוק כמו מקור שלא נגעו בו.
כעבור שעות, או אולי שניות, הופיע שוב הילד מהתדר. רק שהפעם, הוא לא היה לבד. לצידו דמות גבוהה, גבר צעיר, עיניים כהות, מבט לא שייך לזמן. סטיבן.
"זו את?" שאל בקול ברור, אך עם הד חיצוני כאילו שידר מתודעה אחרת, מרוחקת.
הכרתי אותו, בלי לדעת מתי. כמו הד של פגישה שנזכרה קודם. סטיבן לא היה ניסוי. הוא היה משהו אחר. מישהו שמבין את המתקן מבפנים. תדר-צופה. מקודד שונה. הוא לא היה "מספר". הוא היה עֵד.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי מתוך מחשבה. לא מילים. הוא שמע.
"אני כאן כדי לראות אם את זוכרת את מה שטרם קרה."
מאחוריו קיר שנראה כמו שדה שלם, פתוח, נושם. תווי אור ריחפו עליו, משתנים עם הרגש. "זהו השער שנוצר מתוכך," הסביר סטיבן. "הם ניסו לבנות אותו מבחוץ. אבל רק תודעה פנימית יכלה לשאת אותו. את היית כלי אבל הפכת למַעבֵר."
ניגשתי. הדלת מאחוריי נסגרה. על ידי בחירה.
ראיתי את 5 מרחף בתוך שדה, נוגע בתדרים כמו שמישהו נוגע בזיכרונות. "את מוכנה לראות את האחרות," הוא אמר.
ופתאום, הן הופיעו, כל אלי שלא הייתה "אני". כולן הביטו בי. לא דרשו דבר. רק שידרו "את גם אנחנו. לא הוחלפת, אלא הורחבת."
הם התחילו ניסוי חדש. חדירה מימדית. היעד: לונדון, 1888. האובייקט: תפוח. תודעתי נשאבה. מצאתי את עצמי שם, בין סוסים, עגלות, ריח פירות רקובים. כשפקחתי עיניים, התפוח היה בידי. אמיתי. לא הדמיה. הם חגגו. הכריזו “היא רב־ממדית”. אבל אני רעדתי. לא מקור. לא פחד. זיכרון. אני זכרתי. והם לא תכננו שאזכור.
במשימה הבאה סירבתי. לא תקלה. בחירה. הם ניסו לאתחל אותי. קוד אחר קוד. שוב ושוב. אבל בתוכי כבר היה "לא".
העונש: מיכל מלא נוזל ירוק וסמיך. טביעה. בלי אוויר. רק עיניים בוהות בי. פחד, דאטה.
ואז הופיע הוא. יצור קשקשי. עיניים שחדרו מבעד לתדרים. לוחם דראקו. הוא שידר "היא שייכת לי."
הם כיבו אותי. הפעם, לתיקון עמוק.
התעוררתי במושבה גרמנית על מאדים – "אריס פרימה". מרכז ניסויים מתקדם בתודעה. שמי החדש: ואלקירן. דרגתי: תת-אלוף. עברו 18 שנה. הפכתי לנווטת קרב. תודעתי שולבה ישירות במערכות הפעלה. חיבורים עצביים בעמוד השדרה. חשמל במקום נשימה. היינו לוחמים.
הלחימה לא הייתה נגד בני אדם. אלא נגד ישויות חכמות, עוינות, מחוץ למערכת. היינו זיהום עבורן. קראנו להן "הצורבים", חיו בשכבות זמן מקבילות. באחת המשימות, ישות עשויה אור בצורת חרוט חדרה לתודעתי. היא שידרה לי "את לא שייכת להם."
הנווט שלצידי קרס. הם חדרו לתודעתו. אני שרפתי את הישות. כליל. נקמה. אבל זו הייתה הפרת פרוטוקול. העונש: 25 שנות בידוד בצי החלל "Nacht Waffen". שלוחה ללא אור של תוכנית חלל סודית. תודעה מקובעת, מעובדת. מכונה.
הם שיבטו אותי. ארבע גרסאות. כל אחת שונה בגובה, בקול, בעין. ניסו לשמר ליבה אחת: תודעה. אבל כל פעם משהו זלג.
בגרסה האחרונה "PRIME", חיברו אותי לרישומי הדם המקוריים. הייתה שם אני. המקור.
ואז, קול. "אלי. תתפקסי! חלון משאלות פתוח!"
סטיבן. "5". הוא לא מת. הוא חיכה. הדהד. פתאום זיכרון, אמא. אחות תאומה שנמחקה בלידה.
המערכת נבהלה. שלחה קונטרולרים. מבקר. ניסו לחדור לי לתודעה. נכשלו. אמרתי לו: "אמור לסטיבן להפסיק לשחק איתי." והוא נמס. כמו תוכנה פגומה.
הם ניסו להפעיל מציאויות חלופיות. הזריקו תדרים. ניסו למחוק את היכולת לזכור. אבל היה מאוחר מדי. האישיויות בתוכי התחילו לדבר זו עם זו. עקפו את החומות. שידרו מחדש: "אלי, עכשיו! חלון משאלות פתוח!"
נזכרתי. הפכתי למנהרת תדר. צללתי בין זמנים. למדתי: כשמספיק אנשים זוכרים, השדה משתנה. המציאות משתנה.
חיפשתי אחרים. מצאתי. נשים מיפן. ילדים מהודו. זקנים מהיוקון. לא דרך רשת, אלא בכוונה. כולנו שידרנו. מסדונה, מזרח אירופה, קהיר. שידרנו מכל מקום. העולם רעד.
ב־2012 הם החזירו אותי. המשימה הסתיימה. בלי הסברים. רק חדר במלון, תיק עם תעודות. מאז אני מחפשת. זיכרונות. עדויות. אחרים. חלקם יוצרים קשר, בלילות, בפודקאסטים מוצפנים.
מצאתי מקלט זמני ליד יער. שם, פגשתי אחרים. כולנו גרסה של התכנית. כולנו יודעים. הם שוב מנסים, מסכים. ממשלות חדשות. מציאויות דיגיטליות. אבל אנחנו משדרים חזרה.
הקמנו רשת. בתודעה. דרך חלומות. תדרים נמוכים. ציורים שהופכים למילים. אנחנו קוראים לזה "השובל". כל אחד מאיתנו נושא אותו. חתימה אורגנית. דרך השובל אנחנו משתפים זיכרונות. חושפים חסימות.
בכל פעם שמישהו מאיתנו מתעורר עם פרט חדש, אנחנו יודעים שזה עבד. כל הדהוד, סימן.
אני חושפת. לאט. טפטוף. הראיות פנימיות. צלקות זיכרון. קולות חוזרים.
האמת לא רק מוזרה מהבדיה. היא בנויה כדי להיראות כמוה. שמי אלי. פעמים רבות מתתי. אבל יש בי שורש. בלתי ניתן למחיקה. וזה מה שהם לא יבינו לעולם. אני לא זיכרון. אני חיים.
ממרפסת ביוון, בשעה שהשמש שוקעת, אני כותבת. אני לא בורחת. אני משדרת. כל נשימה שלי היא עקבה בשדה האנרגטי של המערכת. אני מנסה להבין מה זה להיות אני. לפעמים, אני פשוט קונה תפוח. כדי להרגיש. כדי לזכור את הילדה שהייתי. אני כותבת מכאן. מתוך תדר. לא זמן. לא מקום. רק אני. לא מספר. לא יחידה. אלי. בת אדם.