היינו יושבים במטבח שלנו, שהיה צבוע בצהוב בוהק, כמעט צורב עיניים. המטבח הקטן שלנו, בדירת חמישים מטרים רבועים. מטבח שתמיד הרגיש צפוף מדי, עם דלת המקרר שחסמה את הגישה לכיור, אילו פתחת אותה עד הסוף. במרכזו של המטבח צמוד לקיר – שולחן עץ, צרפתי לדבריה, מכוער לדעתי. כבד, מגושם, רגליים עבות, משטח לא ישר. היא אהבה אותו. הלוואי שידעתי למה.
האנה הייתה זו שבחרה בו (מן הסתם). באחד הטיולים שלנו לצפון, מצאנו את עצמנו עוצרים ליד בקתה מעץ מתפורר, ממוקמת בין נחל שוצף וכביש מהיר. מקום שכולו רטיבות, לחות ואדמה שנהייתה לבוץ שמכסה כל סנטימטר. ובתוך הבקתה – רהיטים, כאילו מישהו ניסה לשווק את הרעיון של נגרייה צרפתית בתוך ליבה של ביצה ישראלית.
המוכר, עם חיוך עקום וחסר שיניים, הביט בנו כאילו ידע שאנחנו עומדים להפוך לעוד זוג פראיירים –כזה שקונה כל דבר, כל עוד מישהו שם עליו תו איכות מטעם איזו אוטוריטה סמויה לעיצוב פנים. היא הביטה בשולחן ואמרה: "הוא מדבר אליי". רציתי להגיד לה שזה זבל, וגם להתבדח על כך שקשה להבין שולחנות צרפתיים בהתחשב בכך שצרפתית איננו מדברים. שהיא מתאהבת שוב באשליה מערבית. אבל היא חייכה, ובעיניה כבר ראיתי שההחלטה התקבלה. החלטתי לשתוק, הריי גם ככה לא הייתי מנצח בוויכוח הזה, וגם ככה הימים היו רגישים. במיוחד השבוע הזה של החודש, שבו כל מילה יכולה להפוך לקטסטרופה.
עכשיו כשאני חושב על זה, גם את הצבע המזעזע של המטבח היא בחרה. היא אמרה שהיא רוצה שהבית ייראה חי, שירגישו שיש כאן אנשים, לא רק פועלים שנותנים לחייהם לעבור בריטואל אפרפר. המילים המדויקות שלה היו: "מונוטוניות קבועה של חיים מבוזבזים". כך ממש. ניסיתי לא להיעלב – ניסיתי להתרכז במטרה: לא להרוס את הרגעים הטובים, לעשות אותה מאושרת. אבל בכל זאת, זה היה מעליב. ידעתי גם שאמירה זאת לא נועדה להעיד על תחושותיה האישיות של האנה, לפחות לא באשר לאופן שבו הקשר שלנו בזבז את חייה. אני יודע ששנינו מצאנו נחמה אחד בשני. תבין – כשכל עולמך נכבש ונהרס, הבית הפרטי שבו אתה לבד עם זוגתך או משפחתך, אלו מתחילים להרגיש כמו צוללת מלאת אוויר לנשימה, מוקפת מי ים, שקועה בחשכה. ניתן להגיד שהפכנו למדינה של שני אנשים. מדינה משועבדת.
היינו יושבים שם, במטבח הצהוב-חרדלי, ליד שולחן עם צבע מתקלף, ומספרים זה לזה זיכרונות. רגעים שבהם הראש מתנתק מהמציאות, והלב שוכח את הכובד. רגעים של חופש מוחלט. היא הייתה מספרת על ילדותה – איך הלכה עם אמה לחנויות מזון עמוסות בירקות ובפירות, עופות ובשרים, עוגיות, בקבוקים נוצצים. איך כל מדף היה עולם שלם, כל עטיפה נראתה כמו ציור מלא דמיון. ואני סיפרתי לה על אבא שלי – עליו השלום – ואיך היינו הולכים ביחד, בימי שבת, לאצטדיון עם דשא אמיתי. לא סינתטי. דשא של אדמה. איך אנשים רדפו אחרי כדור, בעטו, נגחו, צעקו. אז עוד שבתות היו שבתות. לא עבודה. לא מפעל.
כבר שנים שלא הדלקנו נרות שבת. לא אני, לא האנה, לא אף אחד שאנחנו מכירים. המשטר החדש אסר על כל טקס, כל מחווה, כל פעולה שנשאר בה ריח של העולם הישן. העולם שבו נולדנו – האנה ואני – קראו לו פעם "ישראל".
אתה בטח עוד זוכר. זה הרי היה רק לפני עשרים שנה, אולי פחות, אם סופרים מהנקודה המדויקת שבה הכריזו בחדשות שהמלחמה – מלחמת השביעי באוקטובר – הסתיימה רשמית. סוף שהרגיש יותר כמו שאיפה קצרה של נשימה מאשר נשיפה של הקלה. זמן קצר אחר כך צמחה מפלגה אחת, כמעט משום מקום, בקצב של פטרייה אחרי גשם רדיואקטיבי. הם קראו לעצמם בשם שובר שיניים אך תמים להפליא – מפלגת הממשל הסוציו-טכנולוגית החדשה. אבל כל ילד בן שמונה יכול להבין שזה משטר. במלוא המובן הכבד של משטר, כזה שמניח לך יד על הכתף ומחייך, רק כדיי לדחוף אותך לחדר נעול.
היום, באולמות האוניברסיטאות של המערב, יושבים אקדמאים חכמים, מגרדים את קצה הראש ושואלים: "איך ייתכן שדבר כזה קרה שוב? איך קיצוניות עטופה בהבטחות מתוקות חזרה לשלטון במאה ה-21? הרי, כבר היה לנו קומוניזם סובייטי פוסט מלחמת עולם שנייה. האם העובדה שהקיבוצים שנחרבו במלחמה, הוקמו על תורות הסוציאליזם של מארקס וטרוצקי – הם אלו תרמו לנפילת החברה הישראלית חזרה לקולקטיביזם? אבל הרי כבר למדנו, או שלא?"
והתשובה – העצובה, הפשוטה, והעלובה, היא שלא למדנו כלום. כמו תמיד, כל מה שנדרש בשביל שנפתח את הדלת לנגע רע הוא משבר. משבר פוסט מלחמתי? נהדר. ואם יש עליו תוספת של קריסה כלכלית – זה כבר ממש מובטח. הרי בעולמנו, אין תמריץ חזק יותר ממחסור בכסף – אותו זהב אלכימי מודרני, הוא הסם שגורם לחברה למכור את נשמתה שוב ושוב במכירת חסר.
וכך היה, כצפוי ממבצע צבאי רחב היקף שנמשך שנים, מצאנו את עצמנו עם חור תקציבי מבעית. זוכר את ההפגנות בוושינגטון בשבוע שעבר? אחרי שהנשיא מאסק ביטל את חובת המס לחברות בשליטת בינה מלאכותית? אז תכפיל את עצימות ההפגנות האלה פי עשרים, תוסיף קצת שחיקה של כל המשק הישראלי, תעלה את כל תרגיל החשבון הזה בחזקת תרבות נפיצה, ותקבל את ההפגנות שהיו אצלנו בישראל באותם שבועות של סיום המלחמה.
אני הייתי אז ילד, בן 11 בערך. אני זוכר היטב (ברזולוציה של ריח וזיעה) את אבי, עליו השלום. שנים הוא ישב בסלון, עם וריד כחול פועם במצחו, וצרח על הפוליטיקאים דרך המסך. מילים, ברובן קללות, נאמרו בשצף קולח, לעיתים מלווים ברסס רוק שהצליח לצלוף בי אם העזתי לשבת קרוב מדי. הוא איים לזרוק כפכף על הטלוויזיה, להתנתק מחברת הכבלים, שנעבור כולנו לברלין (כאילו הדרכון הגרמני פשוט נח לו בהמתנה במגירה). ואז, ערב אחד, קרה משהו משונה – הוא היה רגוע. לא עוד קצף בזווית הפה, אלא חיוך קל, כמעט מאושר, למול שדרנית החדשות. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמם: מפלגת הממשל הסוציו-טכנולוגית החדשה.
הם דיברו כמו נביאים ששכחו שהם שקרנים. הבטיחו גלגל הצלה כלכלי, עבודה לכל אחד ואחת, בניית פרויקטים עצומים של מגורים בסבסוד מלא, חינוך חינם, ביטוח בריאות מקיף, אפילו טיפול בבעיית התחבורה. חזון אחרית הימים – בניסוח אחיד ומסודר. רק חמורים לבנים חסרו להם, כדי להשלים את התמונה.
אחסוך ממך את שיעור ההיסטוריה, הרי אין טעם לשחזר את הכל עכשיו בפניך – אבל כן אספר לך איך זה התחיל. איך, בבת אחת, צמחו המפעלים. לא אחד, לא עשרה – אלפים. אחד אחרי השני הם צצו על אדמת בטון חדשה. בצמוד להם נבנו בנייני דירות בקצב לא רגיל. כולן זהות זו לזו – חלונות שבלוניים באותו גובה, מרפסות מרובעות שנראו כאילו נבנו על ידי ביצוע חתכים במדויק בסרגל, וצבע לבן אחיד לכל המבנים, שגרם כנראה לנוף מחלון מטוס להיראות כמו ארוגה של נבטים.
כפי שאתה כבר יכול לנחש, לא לקח זמן רב עד שבנוסף לבניינים הגיעו גם החוקים.
חוק תגבור הייצור החקלאי, התשפ"ח-2028 – כי חייבים להאכיל את המוני הפועלים.
חוק דירה במתנה לכל גרעין משפחתי, התשפ"ח-2028 – כי קל יותר לשלוט בעם שמודה על נדבה.
אחר כך הגיע חוק הגבלת המכונית (תיקון לחוק התעבורה סעיף 10), התשפ"ט-2028 – אחת למשפחה בלבד.
באותו שלב עוד היו עדיין אופטימיסטים שפתחו שמפניות. הם באמת חשבו שזה ניצחון על הפקקים ועל זיהום האוויר. האשליות האלה לא שרדו הרבה זמן.
השלב הבא היה איגוד כל מקומות העבודה תחת מטרייה ממשלתית אחת (אני חייב להודות כי את שם החוק כבר איני זוכר). "משרד העבודה והתעסוקה" – שם כה משעמם, שאפילו לא טרח להסתיר את העובדה שהוא שולט בכל גרם של יזע. לא עבר זמן רב, והגיעה הגזירה הגדולה: חוק הבידוד הגלובלי, התש"ץ-2030. כך, בלי מלחמה ובלי ירייה, נהיינו מדינת אי בלב העולם. כניסה? יציאה? חו"ל? חלום ישן. הגבולות נסגרו כאילו מישהו נעל את כל העולם בחוץ והשאיר אותנו בפנים. אני קורא להם "חוקים", אבל זו מילה מנומסת מדי. אלו היו גזרות. פקודות על נייר מכתבים מהודר, שנמסרו לנו עם חיוך מנומס. החופש שלנו נלקח, ואנחנו – היללנו את שובינו. זה קרה לאט, כל כך לאט, עד שכמעט לא שמנו לב. הבחירה נעלמה: מה לעשות בחיים, היכן לגור, עם מי להתחתן, אפילו אם לקנות רכב או לא. והאדמה – כן, האדמה עצמה – הבינה לפני כולנו את הרוע שבמצב. ערים שלמות נבלעו תחת שכבות בטון, שדות דשא נעלמו כאילו בלע אותם האספלט. חלקה השברירי ביותר של האנושות – האומנות והבידור, נעלמו כמעט לחלוטין. רק הספורט נשאר – הוא הפך לאירוע טלוויזיוני בלבד. בידור הכרחי – "מזון ושעשועים להמון" כפי שכבר אמרו הרומאים.
את האנה פגשתי במקרה, בתיכון. מזל משמיים, כי אחרת היינו ודאי נגררים, כמו כל רווק בסיום השירות הצבאי, למאגר הממשלתי. שם, המחשב היה משדך לנו בני זוג בהתאמה "אופטימלית" – תהליך שהסתיים לרוב בתיעוב הדדי, ובחיים שלמים של שתיקה כבדה ליד שולחן האוכל. למזלנו אנחנו לא הצלחנו לקיים רגע כזה של שתיקה. מצאנו נושא מעניין מידיי לדבר עליו מדי ערב. היינו מספרים אחד לשני על מה שחלמנו פעם. על מה שיכול היה להיות. לפחות כך היה מבחינתי – עוד לא הבנתי זאת אז, אך האנה לא סיפרה על זיכרונותיה, אלא על משאלותיה. משאלות על מה שהיה, על עתיד שילבש את פני העבר שוב. אלה היו הרגעים היפים ביותר שלנו. שלה.
תמיד, מתישהו במהלך השיחה, היא הייתה מרימה את רגליה על הכיסא, מתיישבת עליהם כמו ילדה קטנה, ברכיה מקופלות, פונות אליי. ואז הייתה גוחנת קדימה, נשענת על השולחן הצרפתי המכוער כאילו מתכוננת לכבות את הנרות על עוגת יום הולדת. להביע משאלה. עיניה מבריקות, קולה מתרכך, כאילו נפתחה דלת סודית לחדר ילדותה.
זה היה הפולחן שלנו. הדת שלנו. שם, מול השולחן, היא שוב נהייתה ילדה. מתפרצת פנימה לתוך זיכרונותיה, נשפכת על שולחן העץ כמו צבע טרי שלא הספיק להתייבש. הייתה בה תמימות, בלתי אפשרית כמעט. כשהיינו מדברים על חלומות, זה לא היה סתם, זה היה לחלום על היכולת לחלום. לחלום לטייל בעולם, ללמוד מקצוע, לשחות שוב בים, לשבת במסעדה ולבחור מתוך תפריט ארוך. לצייר. לכתוב. לשיר. לנהוג.
אלוהים, כמה שהיא רצתה לנהוג. הייתה בה תשוקה כבירה למכונית. לדוושה. להגה. למנוע מגרגר. חופש אמיתי, כך קראה לזה. היכולת לבחור כיוון. היכולת להיעלם. מפאת חוק התחבורה החדש יכולתי רק אני להחזיק ברישיון למכונית. כמובן שהיא הגיבה רגועה לכך, לא עשתה סצנה. אך אני שראיתי את טיב העמדת הפנים הזאת – בתוך העצבות שלה, אני הרגשתי אשמה. אשמה צורבת על השנים שחלפו, על החיים שחלפו בלי שהיא נהגה, בלי שהיא בחרה. אולי בגלל זה הסכמתי לברוח. לקחתי אותה לפני כשנתיים בערך, ביום הולדתה השלושים, לכביש עפר מרוחק, ושם נתתי לה לנהוג במכונית (בסתר), הלוך ושוב על השביל. פרצופה היה כמעט צמוד לחלון, פיה פתוח כמעה ומעוקם כמעיד על הנאה אדירה. אחרי דקות ארוכות בהם לא עברנו את העשרים קמ"ש, היא עצרה את המכונית, הסתובבה אליי ואמרה בקול שעוד לא שמעתי ממנה: "בוא נברח. ניסע לחוף ונחצה את הים לקפריסין בשחייה". בניגוד לטון הכמהתי הרגיל שהיה לה בהשתפכויות כאלו, הפעם היא נשמעה כאילו מנסה לשכנע. היא אמרה את זה כמו מכשפה שמקריאה לחש מהפנט. ראיתי בעיניה שהחלטה כבר התקבלה. אני רק נדרשתי להחליט אם להצטרף או לא.
השארנו הכל מאחור, הגענו לחוף והצלחנו לחמוק מעיניי החיילים השומרים. חצינו את הים בשחייה, ותאמין לי שלא בקלות. המים היו קרים. חזקים. הזרם כמעט סחף אותנו – הרי לא שחינו מאז שהיינו ילדים. אבל שרדנו. הגענו. וזה הספיק. מצאנו דירה אירופאית של שלושים מטרים, בבניין לבן, מתפורר, עם מטבח לבן, ושולחן מתקלף – הפעם מתוצרת שוודיה (לא שדרוג משמעותי יש לציין). מצאנו עבודה. אני – מנקה שירותים בבנייני משרדים. האנה – וכאן אתה נכנס לסיפור מר פרנקלין – נהייתה המזכירה שלך. אני עובד בעיקר בערבים, והיא בבקרים. מכונית אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, ולכן היא נאלצת לקחת שלושה אוטובוסים כדי להגיע למשרד.
הימים התחילו להיעלם להם ככה ביומיומיות שוחקת. לאט, בשקט, הפסקנו לדבר, הפסקנו לשבת יחד במטבח. ממש כמו זוג משידוך כפוי – לא היו יותר סיפורים, לא היו יותר חלומות.
לפעמים גם לא היינו נפגשים בכלל, חודש שלם, בלי לראות זה את זו. כסף היה חסר, אז לקחתי יותר משמרות. היא שמרה על הילדים של השכנים. ובתוך כל זה, הרגשתי שהנישואים שלנו מתפוררים. כמו הקיר הלבן במטבח. כמו הצבע בשולחן.
עכשיו מר פרנקלין, אני יכול להתחיל להסביר יותר במדויק למה אני עומד כאן עכשיו במשרדך, מטריד אותך בסיפור ארוך ומייגע. בדיוק לפני שבוע, התעוררתי בשעת אחר הצהריים אחרי שחזרתי מאוחר מעבודות הניקיון יום קודם לכן. היו לי רק כמה דקות לפני שהייתי צריך לצאת מהדירה, למשרדיה של איזו חברת פרסום שהייתי הולך אליה פעם בשבוע כחלק מעבודתי. האנה עוד לא חזרה מהעבודה. הטלפון זמזם, וקיבלתי הודעה מחברת הפרסום הזו, על כך שאין יותר צורך בשירותיי. אז החלטתי לבוא אליה – לכאן למשרד. קיוויתי להספיק לשבת על כוס קפה יחד – אולי בפעם הראשונה מזה שבועיים. כשהגעתי לכאן שאלתי את הפקידה בקבלה למטה היכן המשרד שלך. עליתי.
ואז ראיתי אתכם על השולחן הגדול והמהוקצע שלך. רגליה לופתות את מותניך, גופה מתעטף סביבך. מייד רצתי להקיא בפח שליד המעלית. כאב לי בבטן, מן כאב שלא הכרתי. התמהיל של הכאב והכעס הפך לרצון נקמה. רציתי להרוג את שניכם, ואפילו דמיינתי את זה לפרטי פרטים – איך אני פותח את הדלת, נכנס, וסוגר בשקט, לוקח את פח האשפה, ומנפץ אותו על ראשך. איך אני אפילו לא צועק, צורח או מקלל, פשוט שותק. איך אני חונק אותך בעניבה שלך, ואז ניגש אליה – כל הזמן ממשיך להסתכל לה בעיניים.
אבל פתאום משהו בי השתנה, הבנתי משהו פשוט. היא לא עשתה את זה כי אתה מיוחד, ולא כי אני לא. היא עשתה את זה כי היא יכלה. ככה בשנייה אחת נפל לי האסימון – הבנתי למעשה שהיא נהנתה מכל רגע מאז שברחנו. באופן כמעט מעצבן היא מצאה דרך להפוך גם את ההידרדרות הזאת של חיינו, את העובדה שהכול נהיה פחות טוב, פחות נוח, פחות מסודר – לניצחון אישי, סוג של התגשמות משאלה.
סוף סוף היא זכתה לטעום חופש שלא הכירה קודם, כזה שלא נולד מתוך חלומות ורודים או פנטזיות מטושטשות, אלא מתוך ההווה הגולמי, הקשה והבלתי מושלם. כנראה בגלל זה, למרות שזה מכאיב, והמעיים המתהפכים שלי נלחמים איתי בקרב עיקש, אני מקבל את העובדה שאפילו הבגידה הזאת – הייתה שיא של חופש. משהו שהיא מעולם לא יכלה להרשות לעצמה.
ובפעם הראשונה מאז שהכרתי אותה, היא מאושרת. באמת מאושרת. וזו הייתה תמיד משאלתי היחידה. חשבתי… אם כך, אולי הכל היה שווה את זה. אז לשאלתך, מר פרנקלין. למה באתי? ובכן…
רציתי לדעת, האם במקרה אתם מחפשים מנקה שירותים?
התפנתה לי בדיוק השעה הזאת.