מעניין מה היה אומר ש"י עגנון על הסיפור הבא, כל דמיון מקרי בהחלט, אבל, אהבתי את הכותרת.
כשדוד התעורר, הסתכל מסביבו, לא היה לו ספק שהוא לא בחדרו במיטתו לצד אשתו שרה.
הוא היה בחדר שונה לחלוטין מהחדר שבו ישן בעשרים השנים האחרונות, החדר היה לגמרי יפני.
הוא הסתכל לצד שמאל וראה אישה יפנית שנמצאת בשלבי התעוררות ראשונים, עדיין מנומנמת, אבל מסתכלת אליו מחייכת וסדקים זעירים לצידי עיניה החלו להסתמן בשני קווים ישרים בכל צד, "בוקר טוב אקי סאן" אמרה ביפנית והוא לתדהמתו הבין, גם שאמרה לו "קום עצלן, אמנם יום ראשון היום, אבל זה לא אומר שאתה יכול לרבוץ כל היום במיטה."
החדר החל להסתובב, הוא הרגיש מסוחרר, מבטו התמקד על תמונה גדולה בשחור לבן, אבל אמנותית, שלו ושל האישה היפנית שדברה אליו כדבר שבשגרה, "קום ולך להתרחץ, כבר שעה שמונה ואנחנו החלטנו שהיום נצא לטייל עד שנמצא עץ דובדבנים פורח." הוא הבין כל מילה והלב החל לפעום בחוזקה, זיעה בצבצה על מצחו והוא הסתכל עליה המום.
"ספרי לי בפירוט בלי להחסיר, עלי, עליך, מי אנחנו היכן נמצאים, וכמה זמן אנחנו ביחד" אמר דוד ביפנית שוטפת, היא הסתכלה עליו כאילו יצא מדעתו, אכן הוא יצא מדעתו.
הוא דוד שגר ברמת השרון, נשוי ואב לשתי בנות ובן, נכון, אתמול הוא ואשתו היו במסיבה רבת משקאות והוא לא זוכר איך הגיעו הבייתה, אבל לא היה שום סימן שהבוקר יתעורר לצד אישה יפנית והוא מדבר בשפתה ומבין אותה.
"שמי אריקה" החלה לומר, כשמסתכלת עליו בעיון, "אתה אקי, אנחנו נשואים תשע עשרה שנים, יש לנו שני בנים ובת, נטסו, נאוקי ואיירי, בני שלוש עשרה, עשר ושמונה, גרים בקוגניי, אני מהנדסת אלקטרו-מכניקה בחברת יאמהה ואתה מנהל לוגיסטיקה בחברת סוני, נראה לי שמשהו השתבש בשכל שלך, אמלא לך אמבטיה עם שמני מרפא, אכין ארוחת בוקר וכשהילדים יתעוררו נאכל."
דוד, או בשמו היפני, אקי, שכב בתוך מימי האמבט, המים היו חמים, ריח של צמחי מרפא התערבבו בריח של גחלים, שרחשו בכלי מיצקת שהיה מונח על שרפרף קטן, הוא נמנם ונבהל, כשחש בספוג גדול שהחל מקרצף את גבו בתנועות סיבוביות, כשפקח את עיניו ראה את אריקה אשתו היפנית, כורעת ליד האמבט, ומסבנת את גבו, את זרועותיו ואת חזהו.
נשמתו כמעט פרחה כשלמעשה ראה אותה בפעם הראשונה וקצת נרגע מההפתעה הלא הגיונית, אישה כבת ארבעים, יפהפייה מהממת, פנים עדינות עיניים חומות, מלוכסנות, יפניות, לא שאשתו הישראלית הייתה מכוערת, הן בערך באותו הגיל, אבל אריקה הייתה יפה באופן מדהים.
הוא הכניס את ראשו לתוך המים, עד שאריקה שלפה אותו משם, מבוהלת, והוא חייך קלות להרגיעה, כשהמים החלו להתקרר, היא עטפה אותו במגבת גדולה, והשאירה על הספסל הקטן שליד הדלת, בגדי בית.
כשיצאה, הוא נעמד מול המראה וראה גבר יפני כבן ארבעים, בעל מראה מעורב, דוד ואקי, כאילו בן תערובת, הוא הרים ידיים בכניעה, לא היה מסוגל להכיל את השינוי הדרמטי בחייו.
הטרידה אותו השאלה, מה קורה בביתו הישראלי, האם יש מישהו שתפס את מקומו, אולי הבעל היפני של אריקה, או שהם מודאגים מהיעלמו וכעת ממלאים טופס הודעה על היעדרותו של דוד במשטרה?
הוא סיים להתלבש, יצא לחדר האוכל שהיה מלא כל טוב במאכלים יפניים שאת רובם לא הכיר, הוא לא שמר על כשרות אבל, שמר על הפרדה בין מאכלי בשר וחלב, לא אכל שרצים ומאכלי ים, בוודאי חזיר, כל אלה גדשו את שולחן האוכל.
דוד-אקי ברך את הבנות והבן בברכת בוקר טוב, הם השיבו לו בנימוס, כנראה שאימם ספרה להם שאביהם לא במיטבו, שיהיו סבלניים, לא ישאלו שאלות ויתרכזו באוכל, אכן הם היו מנומסים להפליא.
'צד שמאל, צד שמאל. צד שמאל' מלמל לעצמו כשהתחילו לנסוע, לחפש עץ דובדבן פורח, קצת שלג צחור היה מונח בשולי הכביש, שמש חורפית זרחה והמכונית שייטה מביתם, מהשכונה ומהעיירה, לכיוון המרחבים המכוסים שלג ועצים המפוזרים בשדות שיתחילו להוריק בעוד מספר שבועות.
אחרי נסיעה של כשעתיים לכיוון מזרח, הם הבחינו בקבוצת עצי דובדבן, פורחים בצבע ורוד, מאחר והיה קר והאזור היה מכוסה שלג, אריקה מזגה ניהונשו לשתי כוסיות, הגישה לו פחזנית וברכה "קאנאפאי" הוא השיב "קאנאפאי".
למרות שהדרך הייתה די ישרה, הוא לא היה בטוח שימצא את הבית, הוא ביקש מאריקה שתנהג, היא הסתכלה עליו כאילו יצא מדעתו לחלוטין, מעולם לא הציע שתנהג, אבל, היא לא אמרה מילה, לקחה בלי אומר את צרור המפתחות והתיישבה ליד ההגה, היא חשבה בלבה, שאולי כדאי להתייעץ עם מומחה לחקר המוח שיבדוק עד כמה השתבשה דעתו.
בדרך כמעט לא דברו דוד הסתכל על הנוף המדהים, ההרים המושלגים נצבו כחומה בכיוון האופק, בצד הדרומי של הדרך התנוססו גבעות שגם הן היו מכוסות בשלג, מדי פעם ראה אחד מבעלי הקרניים שחיו בסביבה, חלקם עם שניים שלושה צאצאים, לאחר כשעת נסיעה, הוא שקע בשינה עמוקה והתעורר כשהגיעו הבייתה, ביפן.
בלילה, אחרי שהילדים נרדמו, דוד-אקי ואריקה ישבו והאזינו לקובץ מנגינות של שוברט, לאחר שהקובץ הסתיים, הם הלכו לחדר השינה, החדר היה חמים, החימום עבד בקירות, וברצפה, אפילו המיטה הייתה חמימה.
היא התפשטה, הוא ישב על קצה המיטה, כאילו ראה אותה פעם ראשונה עירומה, ובאמת הוא ראה אותה פעם ראשונה עירומה, ליבו חשב להתפוצץ, גופו החל להעביר דם מכל גופו למקום אחד, ביקש מאריקה שתסגור את האור, היא שכבר הבינה שמשהו מוזר עובר על בעלה, כבתה את האור.
לאחר כמעט שעה, היא שכבה חסרת נשימה וחסרת אונים, כי שנים לא חוותה סערת חושים כמו בלילה הזה, רק דבר אחד לא הבינה, למה תוך כדי ההתעלסות הוא מלמל 'שרה' 'שרה'.
גם לדוד-אקי הייתה זאת חוויה כפי שלא חווה שנים, הוא שכב על גבו, מטושטש, חושיו היו במעין מערבולת והוא לא ידע איך להכיל את המהפך האדיר שחל בחייו, אחרי שלוש שעות, שלא יכול להירדם, מתוך ערות לא ערות, הוא החל ללטף את גבה, היא החלה להגיב אחרי מספר דקות והם פצחו בסדרה חדשה של התעלסות מוגברת, והיא תוך שהיא המומה, כי עם בעלה, היה סידור של פעם בשבוע, לא יצא, דילגו, כי זה לא היה כל כך חשוב לבעלה, שכנראה הייתה לו מאהבת.
לאחר ששכבו שוב, כשהיא באפיסת כוחות, שאלה אותו בזהירות, כדי לא לקלקל, מה קרה, הוא שלא הבין, שאל, "מה קרה מה?" היא אמרה לו "אנחנו שוכבים ביחד פעם בשבוע ביום חמישי, היום יום ראשון,"
"אין לי מושג", ענה לה "אבל אם מפריע לך, אפסיק ונמשיך בשגרה."
היא נבהלה, "לא לא, להיפך, זה הלילה הטוב ביותר שהיה לי בעשר שנים האחרונות."
הוא חייך ואמר לה "הלילה עוד לא נגמר." ונרדם.
בוקר יום שני, ריח חזק של קפה, העיר את דוד-אקי, הוא התיישב על המיטה, נשען על הכרית הגדולה, לגם מהקפה ואמר לאריקה שהוא לא מרגיש טוב, ביקש שתודיע בחברה שלא יבוא לעבודה, היא הסתכלה עליו כלא מאמינה, בעשר שנים אחרונות לא החסיר אפילו יום אחד מסיבת מחלה, אבל התקשרה והודיעה שבעלה חולה ויעדר מהעבודה, גם שם הופתעו.
היא החליטה שגם היא תיקח חופש, דאגה שהילדים, יסיימו את ענייניהם, לקחה אותם לבית הספר וחזרה הבייתה, בדרך הזמינה תור דחוף, אצל פסיכיאטר, שלאחר שהסבירה כמיטב יכולתה, את הבעיה עם בעלה, הסכים לקבל אותו בשעה שש בערב.
כשאריקה שבה הביתה דוד-אקי ישן שינה עמוקה, היא הכינה ארוחת בוקר, בלי אותם מאכלים, ששמה לב שהוא לא אכל בארוחה הקודמת, כשנכנסה לחדר, הוא כבר היה ער והזמין אותה למיטה, היא הייתה המומה, מצבו קשה, כך חשבה, אבל התפשטה ברצון.
בארוחת הבוקר, אמרה לו בחשש שהזמינה תור אצל מומחה לשינויים התנהגותיים, הסתכלה עליו ולא ראתה כל סימן להתנגדות, או תרעומת על שלקחה יוזמה והזמינה פגישה לטיפול במצבו המשונה.
בצהריים, כשהילדים שבו מבית הספר, אמרה להם אימם שאביהם נמצא בתקופה מיוחדת בחייו, הוא עובר משהו שאין לה הסבר ובערב תיקח אותו לבדיקות ובקשה פעם נוספת, שיתנהגו באיפוק, לא ישאלו שאלות, אלא, יתרכזו בהכנת שיעורים.
בשעה היעודה, הם נכנסו לד"ר אסה טנגה, שבירך בקידה את הזוג, שהשיבו בקידה.
לאחר שהתיישבו, שאל הרופא את דוד-אקי מה הוא חושב על כך שאשתו הזמינה תור אצל רופא נפש, "כי אני רוצה אותה במיטה, כדי שנתעלס בלי הפסקה" השיב דוד-אקי בחיוך שובב, אריקה הסמיקה עד תנוכי אוזניה, גם הרופא שהיה בעל ניסיון, בערך בגילו של דוד-אקי, היה נבוך, אף פעם לא שמע שמטופל, כבר בפגישה הראשונה והמשפט הראשון שמוציא מפיו היה בנושא מין, אבל כרופא לא הרשה לעצמו להראות שהוא מופתע עד מאד ואמר "אני לא חושב שזאת סיבה לקבוע פגישה עם רופא, בדרך כלל, כשאין סיבה רפואית, באים להתייעץ איתי, אבל זה לא המצב, בכל זאת, מה אתה חושב?"
אחרי הרהור, כשאריקה יושבת לצידו, ראשה מושפל והרופא מסתכל עליו, ענה דוד-אקי "הסיבה שאני יושב כאן מולך, היא שבימים האחרונים, אשתי שמה לב לשינויים רציניים בהתנהגות שלי, לא זוכר את שמות הילדים, לא מבין היכן אני נמצא, לא מתמצא בדרך, מתקשה לנהוג, לא רוצה ללכת לעבודה, בקיצור אדם אבוד."
"אוקיי, זאת דעתה של אשתך, מה דעתך?" שאל הרופא.
"היא צודקת, אין לה מושג כמה היא צודקת." ענה דוד-אקי.
"אני לא מכיר מקרה דומה, מציע לערוך סדרת בדיקות, אם.אר.איי, דם ודי.אן.איי ולבוא אלי פעם נוספת אחרי הבדיקות, בינתיים, אתן לך שבוע ימים חופשת מחלה" פנה הרופא לדוד-אקי והוסיף כשהוא פונה לאריקה, "גם לך אתן חופשת מחלה, כדי שתהיי בקרבת בעלך, תשמרי עליו ותדאגי שיערוך את הבדיקות שהזמנתי עבור בעלך."
יומיים אחר כך תוצאות הבדיקות הגיעו לדוד-אקי ולרופא שקבע פגישה יום אחרי קבלת הבדיקות.
כשישבו מול הרופא הוא אמר להם, "לא מצאתי שום דבר מיוחד בבדיקות, סריקות המוח לא הראו שום דבר חריג, בדיקות הדם הראו שמצבך נורמאלי בהתאם לגיל, סוכר קצת גבוה, כל אלה לא מסבירים את השינוי בהתנהגות, אבל שני דברים מצביעים על משהו שלא ניתן להסבירו, אני לא נתקלתי מימי בתופעה וגם לא ידוע לי על כך ואני בדקתי בכל הספרות הרפואית במשך הלילה, אסביר בקצרה, בתיק הרפואי שלך, מופיע סוג דם A, והבדיקה האחרונה מצביע שסוג הדם שלך היום הוא B, בנוסף, בדיקה הדי.אן.איי, מראה, שאתה נמצא בקבוצת בני אדם שמוצאה במזרח אירופה, לא ברור לי איך."
דוד שידע בדיוק על מה הרופא מדבר, לא הגיב, משך בכתפיו, כאילו שהדבר לא נוגע אליו, אריקה שאלה, "מה עלינו לעשות?" הרופא הניד בראשו ואמר, "אין לי מושג, תשגיחי עליו, ותני לזמן להחזיר אותו למצבו הקודם, אולי חופשה תעזור."
לבקשתו המשונה של דוד-אקי, אריקה הזמינה כרטיסי טיסה לישראל, ההורים שלה הגיעו מטוקיו להישאר עם הילדים.
הם עלו על המטוס ולאחר כעשרים ושתיים שעות, נחתו בשדה התעופה ליד תל אביב, הגיעו למלון שנמצא ליד הים, כעשרה קילומטרים צפונית לתל אביב, ואריקה הודתה לאלוהיה שלמרות שחששה ממצבו של בעלה, היא הייתה זקוקה מאד לחופשה.
בישראל הייתה תחילת הקיץ, בגד הים שנגלה לעין כל כשהורידה את בגד החוף, גרם לגברים הים תיכוניים לשרוק שריקות התפעלות תוך התעלמות מבעלה.
למחרת, דוד-אקי התנצל ואמר לאשתו שהוא מבקש לצאת לבדו לשוטט בחוף הים, אמר לה שתזמין מונית לקניון הקרוב ותקנה כאוות נפשה.
לאחר שנפרד מאשתו, הזמין מונית אמר בעברית לנהג המופתע, "לרמת השרון, רחוב ש"י עגנון 38, בבקשה."
לאחר כחצי שעה הגיעו לכתובת היעודה ודוד-אקי ביקש מהנהג להמתין, ירד מהמונית, ניגש לבית ועמד לצלצל בפעמון דלת הכניסה, אבל הוא ראה מבעד לחלון חדר האוכל של הבית, את אשתו שרה, מתחבקת עם מישהו שדומה לא דומה לו, מעין דוד-אקי.
אקי סב על עקבותיו וחזר למונית.