אידה קדוש היתה מתה. כלומר, היא עדיין נשמה, לפחות ככל שזה נגע למכונה המצפצפת שעמדה ליד מיטתה, ועדיין היו צריכים להחליף לה חיתול מדי פעם בפעם, אבל היא עצמה ידעה שהיא מתה. היא ידעה את זה כי היא יכלה לצאת מגופה, ולראות את החדר כאילו שכבה על התקרה והסתכלה מטה. כשהיתה למעלה, היתה רואה מיטת בית חולים מגודרת, ודמות זקנה, קמלה, מוטלת עליה, והתקשתה להאמין שזו היא, הקמטוט המרוט הזה. היא היתה רואה את המיטה הריקה ששכבה מעברו השני של הווילון, מסודרת למשעי. המיטה היתה ריקה כי אידה קדוש קנתה אותה, כי רצתה שיהיה שקט בעודה גוססת, כי רצתה לראות את החלון ושאף אחד לא ידבר. לצערה בני משפחתה לא הבינו שזה הזמן האחרון שלה להרהר בעֻלָּם של החיים, ובאה לבקר אותה בתכיפות מעצבנת. רק היחיד שרצתה שיבוא לא הגיע. היא לא כעסה עליו, היא ידעה מדוע לא בא, היא ידעה שהנה, הנה, עוד מעט יהיה פה; אך הגעגועים בהקו בליבה, החוט היחיד שקשר אותה לגוף הלבן והרופס.
הדלת נפתחה, אח נכנס, והרוח של אידה קדוש חמקה מהחדר. היא לא אהבה לראות אותם רוחצים אותה במגבונים עצומים, מחליפים חיתול, נגעלים מהריח, מהמגע. היא לא זכרה את עצמה ככה, היא פעם היתה יפה, יפה מאוד, והעור שלה היה רך וחלק. האחים בהוספיס היו בסדר, הם לא ביצעו מעשים מלוכלכים בחולים, לא היו נכנסים לחדר ובמקום לעשות את עבודתם היו יושבים ובוהים בטלפון, כמו שלפעמים פחדה שיקרה לפני שנכנסה אליו. היא דאגה למצוא את ההוספיס הזה בדיוק, אחד היחידים שנודעו ביושרם, ושילמה עבורו הרבה מאוד כסף, בניגוד לעצת משפחתה. אבל האחים, בכל זאת, טיפלו בגוף שלא היה ברור אם היה חי או מת, בגוף שנשם בכבדות, שלא ברור היה למה לא נקבר כבר. כל איבר היה נפול, שום חלק לא החזיק מעמד לבדו וללא תמיכה; לא היה בו רצון חופשי, לא היה בו גץ יחיד של ערות, רק סוף, רק סוף היה.
אידה קדוש שטה על פני תקרת המחלקה. היא השתהתה בין שתי האחיות שישבו ושוחחו בשקט. היא אהבה לשמוע אותן מדברות במבטאן הרוסי הכבד, אבל בעברית, כאילו פוחדות שמישהו יגער בהן, מה, פה זה ישראל. היה להן קול של אמהוּת, מעין גרוניות עמוקה יחד עם ר' מתגלגלת, שעורר בה הד של זיכרון מילדותה. הזיכרון היה מעורר בה נחמה, תחושת מוגנות, ואידה קדוש תמיד היתה מצטמררת מעט כשהיתה חושבת על זה. שנים רבות לא הרגישה את התחושות הללו.
הרוח שלה נסחפה לעבר דלת ההוספיס. היא ראתה את השמיים מבעד לדלתות השקופות. הם היו כחולים, מעוננים מעט, צמריריים. היה בה איזה צורך, איזה חשק בלתי נשלט, שהדלתות יפתחו ושהיא תחליק החוצה. היתה לה תחושה שאם תעשה זאת תתעופף, תפרח באוויר כמו בלון שנשמט מיד הפעוט המחזיק אותו, ותמשיך לדרכה הלאה משם. אבל לא עוד העת, עדיין לא. עדיין אינו פה. היא הכריחה עצמה לעבור על פני הדלתות, להמשיך לרחף לעבר פינת הקפה. היא רצתה לשמוע את בתה ונכדתה מדברות.
"אני לא יודעת, אמא, אנחנו כבר חודשים פה, כל יום, זה נמאס לי."
"אני יודעת מותק, אבל אין מה לעשות, צריך להפגין נוכחות, צריך לשבת, ככה זה מותק, ככה זה."
"אבל בשביל מה? תגידי לי, בשביל מה? היא במלא לא יודעת כלום, לא שמה לב, לא מרגישה, בשביל מה שנשב, ימים ככה מתבזבזים לי, ושלא לדבר על הכסף שזורם להוספיס הזה, לא על מיטה אחת, על שתיים, שתיים!".
רותה, בתה הנהנה בעצב. "נו, את צודקת מותק, מה אני אגיד לך." היא פתחה את שקית הסוכר ושפכה חצי ממנה לכוס החד פעמית, ערבבה עם הכפית הלבנבנה את הקפה, פעם אחת, פעמיים, ואז אחרי התלבטות קצרה, שפכה את שארית הסוכר לתוך הכוס והמשיכה לערבב במרץ. "אבל ככה היא רצתה, את יודעת. היא באה לפה, וישבה פה כמה ימים, ובהתה בחלון, ובדקה את כל החדרים, והחליטה שאת החדר הזה, ולבד, ומה שצריך, מה שצריך שיעשו. וזה שלה, הכסף, בסופו של דבר זה שלה."
"אבל על למות? על למות?"
רותה הסתכלה על בתה ומשכה בכתפיה. "עוד מעט זה נגמר, עוד מעט. אין מה לעשות, כשווינשטיין יבוא צריך שנהיה פה, אם אנחנו רוצות משהו ממנה."
אידה קדוש חקרה היטב לפני שבחרה את המקום שבו תמות. כשהחלה להרגיש את הדם האוזל מרגליה פקחה אוזניה בקרב חבריה הזקנים. ככה סָבָתָהּ אמרה לה, לפני שנים, שהרגע הראשון שמסמל שהסוף קרב הוא כשהרגליים מתחילות להיות לבנות וקרות. היא זכרה את זה במעומעם, היא היתה קטנה אז, ילדונת ממש, ושאלה את סָבָתָהּ אם היא יודעת מתי תמות. אז אידה קדוש לא הבינה למה היא מתכוונת, אבל לפני שנה בערך, כשהרגישה את הקור ברגליה, ידעה. לכן היא התחילה לבדוק איפה תבלה את רגעיה האחרונים. המוות במשפחה שלה בא לאט, עוטף חלק גוף אחר חלק גוף עד שהאדם נעלם, אין אבחה שקוטעת, אין מכת חסד, והיא ידעה שתצטרך להמתין לו. תחילה בחרה את ההוספיס עצמו, איפה האחיות נעימות, האוכל לא מזוויע, האחים מקבלים מספיק כדי שלא יתעללו במטופליהם. כשמצאה אחד שענה על דרישותיה, החלה לבחון את החדרים עצמם. אז כבר לא יכלה ללכת. היא היתה מתגלגלת לשם בבקרים, על כיסא הגלגלים, נדחפת על ידי הנכד התורן, נכנסת לחדר הריק, מבלה שם יום שלם, בוהה בחלון, רואה איך השמש עוברת בשמיים ושוקעת, שומעת את הקולות מחוץ לחדר. בסוף נבחר זה הנוכחי. ראו משם את השקיעה והוא היה רחוק מההמולה. "גברת, זה חדר לשתיים, אם את רוצה להיות לבד את צריכה לקחת חדר אחר", אמר לה המנהל. היא הרימה אליו את מבטה, אשר נותר חד למרות הטשטוש שכבר החל להשתלט עליו. "אני צריכה את החדר הזה." "אבל יש שם שתי מיטות, גברת, שתי מיטות." אמר והנהן, השיער על הפדחת שלו מקפץ. "חדר עם מיטה אחת – לאדם אחד. עם שתי מיטות – לשניים. מה נעשה, גברת, אין מקום, אין מקום." ועם כל הברה השיער שלו קיפץ וקיפץ, עד שהקרחת החלה להציץ מבעד לשערות המסודרות בקפידה. "אני אקנה את המקום שלידי." רותה, בתה, שעמדה לצידה, גדולת גוף, התערבה מיד. "אמא, נו, באמת, זה מטורף, פשוט קחי לך חדר יחיד." "הם בצד הלא נכון, רותה." לא היו כינויים במשפחה שלהם. רותה לא היתה רותי, רותל'ה, רותקה. רותה. וכך כולם קראו לה, ממלאים את צו האם. בתה פתחה את פיה, רצתה לומר עוד משהו, אבל היא ירתה בה מבט, שתשתוק. "אני אשלם על שתי מיטות, ואקבל את החדר. עורך הדין שלי יסגור איתך פרטים, אבל תדע שכשאבוא אני ארצה את החדר. את האנשים ששם תזיז. אם יש בעיות תתקשר לווינשטיין, הוא כבר ייתן להם תמריץ." "כן, גברת, בסדר, נשמע טוב, אני בטוח שנצליח לסדר משהו." אמר והמשיך להנהן, והיא תהתה אם הראש שלו בסופו של דבר ייתלש וייפול.
אידה קדוש מעולם לא הבינה איך יצאה לה בת כמו רותה. תמיד דאגה להשקיע בה כמה שיותר. רשמה אותה לכל החוגים, קראה לה ספרים, הרדימה אותה עם מנגינות של ויוואלדי, לקחה אותה לתיאטרון. אך רותה תמיד התשעממה, נרדמה, נכשלה, והכי גרוע – הביכה אותה. בילדותה הייתה שמנמנה וגמלונית, לא דומה כלל לאמה האצילית והמעודנת. לעיתים קרובות מדי למורה שלה היו הערות על כמה פטפטה או על איך לכלכה את חולצתה. פלא היה שבסוף ויתרה עליה? שכאשר נולד בנה השני, דוד, שמאז שהיה ילד היה מוצלח בכל מה שנגעו ידיו, השקיעה בו את זמנה היקר? דוד היה הכי טוב מכולם, לא משנה מה נתנה לו לעשות. הוא היה פסנתרן וירטואוז, צייר מחונן, מתמטיקאי חד כתער, ותמיד היה צריך עזרה מאידה. לשבת איתו בערבים ולשמוע אותו מנגן, להקריא לו פסקאות שלא הבין, לדבר איתו על רעיונותיו – האם אפשר היה להאשים אותה שלא היה לה זמן לשמוע את בתה הגדולה, שתמיד היתה עסוקה בריכולי גיל ההתבגרות, ברצון לחבר, בדיאטה תמידית, בחצ'קונים שצצו על לחיה?
צחוק הגורל הוא זה שהתנקם באידה קדוש לבסוף, כך תמיד חשבה לעצמה. כאשר היה בן 31, דוד שלה, בנה האהוב, נפטר. תקופה קשה זו היתה לאידה, אשר לא הבינה מדוע היא נשארה בחיים כאשר היקר לה מכל עזב את העולם. כשהודיעו לה על מותו ליבה עצר בחזה, פניה הזדקנו, גבה נכפף, שיערה הלבין. רק ילדו של דוד, ים, נכדה, הצליח להציל אותה מהשאול. בשבעה, הילד בן השלוש דידה אליה, מנופף ידיו, לא מבין. ואידה קדוש העבירה אליו את עוצמת אהבתה לדוד. כאשר הפעוט הושיט אליה את כפותיו, נגע בלחיה, והיא ראתה בעיניו את בנה המת, התגברה אהבתה אליו עשרות מונים.
אידה קדוש, בשנתה המעולפת על המיטה שבחדר ההוספיס, התנועעה באי נוחות. היא לא אהבה את שיחתן של רותה וקרין, האם והבת. איך יצאה כזאת משפחה, רק אלוהים יודע. ואלוהים יודע, גם, למה החליטו שיש צורך לבקר אותה כל יום. לוואי שרוחה היתה יכולה לדבר, היתה מצווה את הקשקשניות האלו לעזוב אותה כבר. אז, כשביקשה מווינשטיין לרמוז להן שאם לא יבקרו אותה ייתכן שחלקן בצוואה יתמעט, רצתה כמו לתקוע להן אצבע בעין, אבל עכשיו, כשכלל לא היתה עתידה להוריש להן כלום…
אידה קדוש התכוונה, באמת התכוונה להוריש להן משהו. לא את הכל, לא את הרוב אפילו, אבל משהו שיסדר אותן לכמה שנים לפחות. עד שיום אחד, לקראת הסוף, לקראת השקט, היא ורותה רבו. היא בדיוק עברה להוספיס, כבר לא הרגישה את רגליה וחלק מפלג גופה העליון, הכל היה קר ודומם ועייף, והיא ידעה שהוא עוד מעט מגיע, עוד מעט מגיע ואיתו הסוף. זה היה שבועיים אחרי שעברה, והיא ישבה מנומנמת על הכורסה, הספר שמוט על ברכיה, ורותה נכנסה בכעס. היא הרימה אליה מבט עייף. באותו רגע החליטה שדי, שהילדה הזו סוחטת ממנה את הכוחות האחרונים, שלזאת לא מגיע כלום. שוב היא התחילה להתווכח איתה על "ההחלטה הזאת", על שתי המיטות ששכרה לעצמה. "בחיים שלי לא שמעתי על משהו כזה טיפשי," היא התחילה שוב למלמל. אידה קדוש לחשה לעצמה בשקט שאת כל המיץ הבת שלה מוציאה לה. "את, תדעי לך, רותה," אמרה לה בקולה היבש, המתפצפץ, "רבע מהחיים קיצרת לי." רותה יצאה בכעס מהחדר. אחרי כמה ימים, כשבא ווינשטיין לבקר אותה, סיפר לה שרותה מנסה להשיג עליה אפוטרופסות. אידה כמעט נפחה את נשמתה בו במקום מרוב כעס.
"אפילו אחרי שאמות יותר שכל יהיה לי מאשר לילדה הזאת!".
הוא חייך אליה, עייף.
"ווינשטיין, תקשיב לי טוב. גם תוציא את כל הענף שלה מהצוואה וגם תעשה לי מסמך שאחתום עליו ששום אפוטרופוס לא יהיה לי. אני אתן הוראות מדויקות ליום שאני אאבד את היכולת… את היכולת שלי."
היא התכוונה להחזיר אותן, בסוף. גם ווינשטיין ידע את זה, הוא ידע שרק צריך שתרד החמה, שיתקרר הריב. הוא רשם בצוואה שֵיָם יחליט מה לעשות עם הכסף, מינה עצמו כיועץ, ידע שכך גברת קדוש רצתה. הוא סידר מסמך, שגברת קדוש מבקשת להישאר בהוספיס עד סוף חייה, בלי הנשמה באמצעים מלאכותיים וכך הלאה. הצרה הייתה שיומיים אחרי שחתמה על המסמך, גברת אידה קדוש איבדה את היכולת לדבר ולזוז. כך נהייתה מוטלת על המיטה, וכל היכול להשתנות התקבע לעד.
בתה ונכדתה של אידה קדוש חזרו לחדר, מפטפטות בנחת, אוחזות בכוס השתייה החמה, המלאה עד קצה, שתי אצבעות על השפה. אידה קדוש חזרה איתן לחדר, מתגלגלת בחלקלקות לאורך התקרה. הן התיישבו ליד מיטתה, ושיחתן גוועה לאיטה. שתיהן הסתכלו על דמותה חסרת החיות.
"תראי, היא כמעט ומתה." אמרה קרין. רותה הסתכלה עליה בזעזוע.
"קרין! איך את אומרת את זה. היא אמא שלי." סוף סוף קצת עניין, גיחכה לעצמה הזקנה מלמעלה.
"נו, באמת, אמא, איך את מיתממת.. את הרי רוצה שהיא תסתלק כמעט כמוני, אם לא יותר."
"קרין!". רותה קראה והפה שלה נשאר פתוח במקצת, מופתע מאמירת האמת. אידה קדוש רצתה לפתוח בצחוק מתגלגל. תמיד קרין היתה חדה, ישירה. לעיתים ראתה בה משהו מעצמה. חמימות ניצתה בזקנה.
"עזבי, תשכחי שאמרתי משהו. רק תדעי, אני מכירה איזה רופא.. הוא יכול לעזור, את יודעת. ובמילא,… נו, במילא היא כבר לא בהכרה." רותה הסתירה את פניה בידיה, לא רוצה להתמודד עם האמת. לאחר כמה דקות הן הלכו, שקטות, מודאגות.
למחרת, בערך באחת בצהריים, נפתחה לאיטה הדלת. נכנס בחור גבוה, עם שיער מגודל פרא, עגיל באוזן. הוא נראה כאילו הרגע חזר, לא באמת משנה מאיפה, בדמות שלו אחזה אותה ארעיות שיש לאנשים ששבים ממקום כלשהו רחוק, ממסע, מהרפתקה, ושעוד מעט יצאו שוב. הוא הניח את התיק המרופט שלו על הרצפה והתיישב ליד אידה קדוש, נאחז בידה. דמעות עלו בעיניו. אידה קדוש, גם גופה וגם רוחה, ישנו. הטיולים על התקרה לא היו קלים לה, זה לא עניין של מה בכך לצאת מהגוף. יש משהו בגוף שמקרקע אותנו, הופך אותנו לשייכים לעולם. היציאה ממנו כרוכה במאמץ תמידי להישאר. לבסוף התעוררה, מרגישה חמימות בידה. רותה מעולם לא החזיקה לה את היד. לכל היותר סידרה לה קצת את הכריות, את השמיכה. רוחה של אידה קדוש פקחה את עיניה ונשימתה נעתקה מגופה. המוניטור הפסיק לצפצף לרגע, והבחור, שהתנמנם על הכיסא, התעורר מהשקט. הוא כבר רצה לקום ולקרוא לעזרה כשהצליחה אידה קדוש להפסיק להתעופף בחדר ולהיטמע בגופה. זה היה ים.
שלושה חודשים, שבועיים וחמישה ימים אחרי שעצמה את עיניה, אידה קדוש פתחה אותן שוב . היא הופתעה לראות את התקרה, שממנה הסתכלה למטה ימים רבים. היא היתה פשוטה בלובנה. היא כיווצה את ידה, רוצה לחוש עוד בידו הכחושה. ים הרים את עיניו, מסתכל עליה, כאילו לא מופתע שלפתע קמה לתחייה, כאילו ידע שבשבילו… היא כחכחה בגרונה, מנסה לדבר. הוא הושיט לה מים, ליטף אותה בלחיה. "איפה היית," לבסוף קרקרה אליו. הוא הצטחק. רותה, דודתו, סיפרה לו כי אמה לא מתנועעת זה ימים רבים. והנה הוא מגיע והשאלה הראשונה ששאלה אותו היא איפה הלך. "רחוק, סבתא. באלסקה." "אלסקה, לא יצא לי להיות עדיין. לבן שם?" "הייתי שם בשביל שנינו. לבן וקר, קר מאוד." "גם לי קר. כל הגוף, ים. כל הגוף." ים שפשף את ידה בינות אלו שלו. אידה קדוש הרגישה את כוחה אוזל ממנה. את כל כוחה שמרה לרגע הזה, לרגע שיחזור. היא רצתה לראות אותו בפעם האחרונה, לשמוע אותו לפני שתלך. עיניו החומות, עורו הכהה. פלא היצירה. לא היה בים דבר מה מיוחד. הוא לא היה יפה מדי או מוכשר מדי. הוא היה מצטחק מהר. הוא היה מספר לה דברים, עוד מאז שהיה קטן, שאף אחד לא חשב שיוכלו לעניין אותה. הוא היה מבשל לה, מדי פעם, והוא היה אוכל את מה שבישלה, כשעוד היה לה כח. הוא היה שם לב אליה, כשכבר החלה לקמול. "מה, סבתא, החלפת לק?" "מה, סבתא, קנית מעיל חדש?". כשגר אצלה, כשהיה בן עשרים ורב עם אמו, היתה זו התקופה המאושרת בחייה. מעולם לא הרגישה כל כך מעט בדידות. והוא הזכיר לה. הוא הזכיר לה את דוד. בנה, היפה, האהוב. יקירה, בבת עינה. הוא הזכיר לה את אביו.
דמעה בצבצה בזווית עינה הקמוטה של אידה קדוש. "נו, סבתא, את אף פעם לא בוכה." הוא נגע בדמעה, לא מוחה אותה, אלא מטביע בה את אצבעו. "ים, ים.. אני צריכה… המגרה…" כוחה החל לעזוב. היא הרגישה שעוד רגע מעט תיכנס שוב לתרדמת שבה היתה שרויה, והיא ידעה שהחליטה שהדבר צריך להיעשות. בעודה ערה בגופה הרגישה אותו בחדות, את כובדו, את זקנותו. את איבריה הרפים, שלא זזו עשרות ימים, ואת אותם הכאבים המקוללים, ואת אותה איטיות של המוח. ים פתח את המגרה, היה בה מזרק. קדימה, אידה, תסבירי לו, תסבירי לו, עודדה אותה רוחה.
לפתע אידה קדוש התיישבה במיטה. היא דיברה בקול יציב, חזק, בקול שהיה שלה פעם. לפתע נדמה שהזִקנה כמו התעופפה ממנה, שהיא אותה גברת תמירה ויפהפייה שהייתה. "ים, אני צריכה שתזריק לי את זה, בווריד, כמו שלמדת להזריק לי את התרופות פעם. ואז תתקשר לווינשטיין, תגיד לו שעשית מה שביקשתי. והוא יסביר לך מה הלאה, הוא יעזור לך, הוא יודע על הכל."
ים אחז במזרק והרים אליה את עיניו, מופתע, לפתע השקיות מתחת לעיניו בולטות, כאילו נושא משא שאינו נראה אך מכביד עליו מאוד. "אני… סבתא.. את מבקשת.." הוא מולל את קצות חולצתו. "ים," היא הישירה אליו את עיניה החומות, הזהות לשלו, "כשאבא שלך מת מתתי איתו. עכשיו זה רק נכון שאתה זה שתעזור לי למות. אל תיתן לי לסבול יותר, אני-". כוחה אזל, וגופה של אידה קדוש התמוטט על המיטה.
ים אחז ביד אחת את ידה וביד אחת את המזרק. הוא הסתכל על החלון, דמעות בעיניו. בדיוק היתה שקיעה. העננים היו סגולים וכתומים, והשמש הבהיקה את קרניה האחרונות בטרם נעלמה אל קו הרקיע.