עמוק מתחת לאדמה חייתי איתם. איני זוכר חיים אחרים שהיו לי מילדותי הקדומה. אומרים שאנחנו לא נולדים כאן אבל לא התעניינתי בעברי ובינקותי. בהתחלה לא חסר דבר, בלי שמש תמיד יכולנו לחיות ללא בעיה. היו בינינו כמה שפיתחו תיאוריה ששמש היא הכרחית לחיים נורמלים. קראנו להם כת השמש. לא משנה, בכל מקום יש משונים, כאלה שחייבים לחשוב אחרת. אפילו אצלינו. היו לנו מפות וידענו להתמצא מעולה. אני חושב שידעתי בעל-פה את רוב הדרכים שלנו. אפשר היה לנווט באמצעות הכיתוב על הפתחים שלמעלה. ידעתי לקרוא אבל מעולם לא נגעתי בפתח כזה. חלק מהמחילות היו ממש בסיסים צבאיים, חלק היו מוקדי חלוקת ציוד ומזון. שינינו צורה לפעמים רק בשביל השעשוע. הוותיקים, אלה שנגעו בפתחים ואף יצאו מהם, שינו צורה באופן מתוכנן. כשחזרו, לפעמים לאחר שהות ממושכת למעלה, לפעמים אחרי יום, תמיד היו להם סיפורים מזעזעים ותוכניות איך לשנות, איך למשוך בחוטים מכאן, מלמטה. היה סדר רב. היה כח. היה נח.
עד היום בו רעדה האדמה. רעידה שלא הכרנו, לא טבעית. רעידה עוצמתית כל כך, שגרמה לחלק מאיתנו להתנתקות, לסדק. התנתקות מהלטאה שבנו. אין לי יכולת לתאר את הכאב הפיזי הזה, את ההפתעה, את האימה. היינו מעטים שהתנתקו, אולי זה היה תלוי במיקום, כלומר בדיוק איפה היית כשרעדה האדמה, אולי, אני לא מתבייש לומר, זה אופי חלש יותר. בכל אופן אני הייתי אחד כזה. אחד שלא עמד במקום הנכון, אחד שנסדק, שכבר לא לטאה שלמה. התחלתי לראות אחרת. טעמי האוכל השתנו לי, הריחות של האדמה החשופה, במחילות הלא מחופות, הפריעו לי ואפילו נרתעתי מחרקים, תולעים ותיקנים, שהיו תמיד חלק מהמקום שלנו.
כמה ימים אחרי הרעידה הגיעו אלינו זרים ונאמר לנו שהם יישהו איתנו כעת, לא ברור לכמה זמן, והם צריכים להישאר בחיים. מבט חטוף עליהם הספיק בשביל להבין שהם לא אנשי לטאה. לא בגוף ולא בראש. הם מהאנשים שחיים למעלה. ההתעללות בזרים העליונים היתה חלק מתוכניות השינוי העולמית וגרמה עונג כמעט לכולם. היא היתה חלק מתפקידנו; הטלת אימה על אחרים, שינוי צורה, אנושית או מפלצתית לבחירתנו, עינוי פיזי ונפשי, כל דרך לגדול ולהשתלט. אני אומר כמעט לכולם כי הסדוקים, אלה שנפגעו באותה רעידת אדמה, אלה שכמותי, לא מצאו בכך שום עונג. הגיעו אלינו מפקדים רמי-דרג, הנחיתו פקודות איך להתייחס אליהם – להמעיט ככל האפשר באוכל ותנאים, להכות ולהשפיל אך כאמור, להשאיר אותם בחיים. הזרים העליונים לא היו סדוקים כמוני, הם היו חסרי כל הגנה. הצלחתי לראות את סיבלם הרב. רב מנשוא. הצלחתי לראות את הדם הקר של הלטאות, שהייתי עד לא מזמן חלק בלתי נפרד מהלהקה שלהם. הצלחתי לראות הכל. כן כן. לכן אני כותב.
העליצות שברוע, השמחה שבעינוי, שראיתי בעיני הלטאות, מול אימת המוות בעיני הזרים היו שני קצוות עולם, שני קטבים. מצאתי את עצמי על אי, צריך להחליט מאיזה צד להתחיל לשחות כדי לברוח באופן הכי יעיל מהמקום שבו אי אפשר להיות באמצע. אי אפשר להיות חצי לטאה. הייתי צריך לקחת סיכון כמו דג המעז להתנתק מלהקת הדגיגים בה הוא חי בבטחה. הייתי צריך לבחור כיוון ולשחות לבד. בעצם לזחול. הגשתי טופס פניה, לא כתבתי את שאירע לי באותה רעידת אדמה אלא רק ציינתי שאני בבעיה. סידרו לי פגישה. אמרתי למפקדיי שאני מהכת, שאני חייב לראות אם יש שמש בעולם. חייב לדעת. לא היה לי אכפת שיחשבו שאני משוגע, כך קיבלתי אישור לזחול למקום אחר. לשנות מחילות, לחפש אחר נפשי המתנתקת מגופי המחוספס. זחלתי בין גופים אופקיים, אלה שלא הסוו את היותם זוחלים, בין גופים אנכיים דמויי האדם, בין פרצופים שעכשיו הפחידו אותי, זחלתי וזחלתי. באמת שרק חשבתי למצוא מקום שקט, ללא ריחות מפריעים, להתבודד קצת, לחשוב הרבה. באחד הצמתים מצאתי נשל נחש שלא התפרק ושמתי אותו על גבי. עברתי בין כלובי הזרים שהיו פזורים פה ושם בנבכי מחילות ומאורות חשוכות, ראיתי אותם כפופים, רזים, בוכים ומטונפים. באחת המחילות ראיתי זר בדרכו מבור השירותים הקרוב. תפסתי אותו, סימנתי לו לשתוק, כיסיתי אותו בעור הנחש ופקדתי עליו לזחול איתי. לא היתה לו ברירה אלא לבוא איתי. סימנתי לו שלא כדי לו להתנגד. הוא היה מבוהל אך לא אמר דבר. הוא כבר ראה חלק מחבריו לא שורדים. זחלנו לאט. היה לו קשה. המראה שלו היה מצחיק, לרגע חשבתי שהוא יכול להפוך לאחד מאיתנו. האצתי בו, צלחנו צמתים מרכזיים. בשלב זה ידעתי כבר לאן פני מועדות. כשהתחלתי להרגיש את העליה פעם ליבי בחוזקה. האם לב לטאה לי או לב אחר. או שמא לב סדוק שאינו יודע להחליט, שכלוא באמצע, שלא בוחר צד? הרהרתי בכך שהזר מאחורי, במראהו הסופני, הוא כמו הוכחה, שהוא לפחות, לא יכול לחיות ללא שמש. ידעתי שאני זוחל איתו לכיוון מזרח. כמה שיותר מזרחה. לחצות את גדר החייץ. לצאת במקום בו אנשי הלטאה עוד לא התבססו למיטב ידיעותיי. כשהעלייה הפכה קשה יותר והשיפוע תלול יותר ידעתי שזה הרגע. הזדקפתי, שיניתי אט אט את צורתי, פרקתי את נשל הנחש מגופו של הזר ואמרתי לו שיעשה כמוני اعمل مثلي.
הגענו אל הסולם, טיפסתי עליו ווידאתי שהזר מאחורי למרות שהיה חרד ומותש. בידיעה שסופי מגיע אך בסקרנות חזקה עוד יותר, נגעתי בפתח לראשונה בחיי. דחפתי את המכסה שבסוף הסולם, מכסה כמו אחרים שרק ידעתי על קיומם במפה ורק ראיתי מלמטה, מרחוק. יצאתי החוצה עם ידיים למעלה ועיניים עצומות מחכה למותי. שלא בא. פקחתי אותן בצימצום וראיתי את הזר עומד רועד לידי. לא האמנתי עד כמה רזה הוא ואיך עשה איתי את כל הדרך עד כאן. כנראה שהפחד מניע, נותן כוחות על. סביבנו לא היה כלום. שדה צהוב ללא התחלה וללא סוף. החום היכה. ידעתי שאין דרך חזרה. הרמתי אותו על שתי ידי כילד פצוע, הוא היה קל כנוצה, יעני رفعتو وكان خفيفًا كالرِّيشة. הלכתי זקוף עד כמה שידעתי ללא כיוון מוגדר, ללא סימן, ללא מפה.
מצאו אותנו על האדמה צרובת השמש, מיובשים, שרועים ליד שיח נמוך. כמעט יכולתי להסיק שהשמש לא נותנת חיים אלא להיפך, היא ממיתה. מישהו הציל אותנו. לאחר טיפול רפואי נלקחתי לחקירה ארוכה. אני לא אפרט אך אומר שהייתי סנסציה לא בגלל המחקר הרפואי על יכולת ההשתנות ועל הוכחת קיומם של אנשי לטאה בעולם, אלא דווקא על היותי היחיד מאז רעידת האדמה שהיה כפי שכינו אותי – חסיד אומות עולם. לא ידעתי אז מה פירוש המושג אבל ידעתי ואני עדיין יודע בביטחון שיש שמש, שיש אור, שיש אמצע ואני צריך ללמוד לחיות בו.
אני מקפיד להתעניין בשלומו של אביתר דוד. הוא מבקר אותי לפעמים. אני מרוצה מאיך שהוא נראה עכשיו. הוא אפילו ניגן לי בגיטרה.
סיפורי התפרסם בעולם כולו אבל אני שומר על פרופיל נמוך. בכל זאת אני יצור כילאיים. הבנתי שירדפו אותי וינסו לדלות אינפורמציה על שכמותי. הרי אני הוכחה חייה שאנו קיימים. יהיו מי שירצו לכלוא אותי לתצוגה והצד שמנגד, שמוקיר את פועלי, לא יצליח לעצור מבעדם. שלא לדבר על רופאים שירצו לשים אותי במרכז מחקרם פורץ הדרך. ויהיו כמובן אלה שבכל מצב יראו בי בן מוות. הפרופיל שלי כל-כך נמוך שלעיתים אני חושב לחפור מחילה ולהסתתר בה. אבל אני מרגיש שיש עוד עבודה לפני, שעוד לא סיימתי את מה שהתחלתי. אם אחליט להסתתר לעד אני יודע שאביתר וכל מי שהגיע אחריו ידאגו לצרכי. הרי אין לי לאן לחזור ואין לי לאן להתקדם כאן.
למדתי עברית. למדתי גם אנגלית. אני מעורה במצב העולמי ומעביר חלק מזמני בכתיבה. מחשב נייד הפך להיות חלק מצרכי הבסיסיים. מחשבות רבות עולות בראשי, למשל שיחשבו שאיני אמיתי אלא המצאת AI שקרמה עור וגידים. למשל להיות זה שיוכיח שבכל אמונה, מוזרה ככל שתהיה, יש גרעין של אמת, אך שעל לנו לחשוב שלא ניתן להחליף אמונה. במקרה שלי אפשר גם להחליף צורה. הכל בר שינוי וגמיש. אני משתעשע במחשבה שאכיר ואחקור את כל הייצורים יוצאי הדופן באופן קיצוני בעולם. אכתוב עליהם ספר וזה יעניק לי פרס, כן פרס נובל. אפשר בספרות ואפשר גם בתחום האנתרופולוגיה או קריפטוזואולוגיה. מחשבותיי הרחיקו לכת עד לשאלה מי ייקח את הפרס בשמי, הרי לא אוכל להגיע לטקס. ברור לי מי.
לא קל להיות כה שונה. כל מה שחשבתם על השונות שבכם תכפילו פי מאה ואז תדמינו את עצמכם קמים בבוקר והולכים לעבודה. לא משהו مش واو.
אני חי במושב קטן בנגב המערבי. לא רחוק מהמקום בו מצאו אותנו באותו היום, אז, כשחשבתי שהוא יומי האחרון. האדמה כאן טובה בשבילי, מוכרת משהו. אני שוכר בית קטן שהוא בעצם חדר גדול. לפעמים אני בבית ולפעמים יורד למרתף שחפרתי. למעלה אני לומד, למטה אני עובד. כך אני מצליח לחיות. אנשים טובים עוזרים לי בתרומות ואני הרי לא צריך הרבה בכלל. אני אמנם בעל מחשבות רבות על אמונות וכתות ופרסים ולפעמים גם על פילוסופיות של בינה מלאכותית, אבל אני חי בצימצום ובצניעות. ביום-יום אני בעיקר מנסה לעזור לאנשי לטאה סדוקים כמוני. אני עוזר להציל עוד זרים. יש עוד ממש קצת. יש לי אמצעי קשר שלא אוכל להרחיב עליהם כאן. יש לי אנשי קשר שאבוי אם אזכיר כאן. תאמינו לי, אני לא משחק, אני לוקח סיכון. יצא לי לא פעם לחזור ל"כוך" מחצבתי. זה תמיד מסוכן רצח. אנחנו כמעט מסיימים. עוד טיפה וכולם בבית. אביתר, כפרה עליו, היה הראשון. כל החיים לפניו. אם לא פרס נובל אולי אקבל לפחות אות גבורה. אני חייב הכרה מהעולם של העליונים. אחר-כך אוכל להסתתר לעד ואתם תמשיכו להתווכח על מה אמיתי ומה לא, על פירוש המציאות, מחוות ג'סטיקואליות, על כתות ותיאוריות קונספירציה. שמעתי למשל שאנשים המציאו מושגים כמו כת החטופים או דת החטופים. השם ישמור, אולי אלה בעצם לטאות לא אנשים. אתם תתווכחו על האם העולם עגול או שטוח, האם יש חיים בקוטב הדרומי, האם מוצא האדם מהקוף? אני לא אשאיר עקבות חוץ ממילים אלו שאני כותב עכשיו. עוד שנים רבות אתם תתווכחו האם סיפורי אמיתי. לטווח הקצר יש לי עדים כמובן אך מה יהיה בטווח הארוך אלוהים יודע. כל סיפורי התנ"ך אמיתיים? אני יכול רק להביע משאלה, שהעולם יתעסק רק בשאלות האלו ומה שאתם קוראים חסיד אומות עולם לא יהיה רלוונטי לעולם.
עלי, 2025