"עצור! סוּאֶז!" היא צעקה, "עצור טיפש!".
קולות של תזוזות סוסים וכלי לחימה נשמעו ברקע. היא תפסה לו את היד – אבל הוא קרא "עזבי אותי! הבנתי מהר מאוד שלא תענו לשאלתי! לא תעזרו!"
"ואיך אתה תעזור בדיוק? אין לך אל⁻שומר! אין לך שום כוחות!, חכה רגע-"
סלע עצום נזרק ופגע מימינם, רק הרעש שלו טס באוויר החריש אוזניים, שלא נדבר על הפגיעה עצמה שהשתיקה לשנייה את כל הרעשים בשדה הנחרב שבו הם היו.
ואז רעשים נוספים, כך שכבר לא יודעים אם זה השאריות של מקום הפגיעה שהתפוצצו לאוויר, או חלקי הסלע השבור שהתנפץ מכוח הזריקה. כך או כך, כל מי שהיה שם מת. צרחות שנשמעו משם שברו את השקט.
"תן לי לנסות לשכנע אותה שוב, רק, חכה פה!"
אז הוא חיכה, מסתכל על זאת שצריכה להחליט, כועס. זועם. היה לה שריון מזהב וכסף, משולבים בצורות מורכבות, עם פנים מוסתרות מאחורי קסדה מלאה. רוכבת על סוס לבן מטופח שנראה שעולה יותר מכל המדינה הזאת. לא משהו שרואים כל יום, או בכלל בחיים. סביבה היו רק חמש דמויות, בניגוד לצבאות שהתקבצו סביב, עם מאות לוחמים בקירוב. אבל אם מה שמספרים נכון, מספיק רק אחד משבעת המופלאים כדי לסיים את הקרב הזה.
הוא עבר במבטו אחד אחד, חלקם לבושים בבגדי מסע מעור, חלקם בגלימות שחורות, מקווה לראות סימן שבאים לקראתו, אבל זאת שדיברה אתו, עדיין כרעה ברך מול הסוס, מנסה לשכנע. בעלת השריון על הסוס בכלל לא ענתה, מי יודע אם בכלל הקשיבה. והשאר גם, לא זעו. הוא ניסה לתפוס למישהו את המבט. זה לא הצליח- רגע- בעצם אחד מהם כן הביט בו! הוא היה ההפך הגמור מהמנהיגה שלהם. לובש גלימה שחורה מבד פשוט מרופטת, מכף רגל ועד כיסוי הראש, עם כתמים עליה. הפנים שלו מוצללים. מוחבאים. זה לא משנה, הוא שמח שמישהו מתעניין-
אבל הוא עצר את עצמו. המבט שהוחזר אליו לא היה של גיבור, אלא של משוגע. סואז היה יכול להישבע שהוא רואה דם שחור קרוש על פניו? וכן, הוא לא דמיין, הוא רואה אוזניים ארוכות. זה א֟לף. אבל א֟לף עם דם? זה א֟לף⁻אפל. אז סואז הסיט את מבטו. כן, א֟לף⁻אפל אולי יכול לעשות משהו, אבל אף-אחד אפילו לא רוצה לחשוב על זה. הוא שמע על קורבנות דם… זה גרם לו לחלחלה.
השמים הכחולים התכסו בענני עפר מהפגיעות, ושרפות שהתפשטו ברוח, והפכו גוון כתום שחור, כמו רגע לפני שהשמש שוקעת. זה היקשה מאוד לראות את שדה הקרב, מה שגרם לצבאות להישאר מאחור במגננה. הדיווחים הראשונים הודיעו על שני פולשים איטיים מאוד. אז התכנון היה שהצבא יפנה את כל התושבים, וייקח זמן לחשוב. אבל הסלע שהשמידה בתים כמה עשרות מטרים הראתה לוח זמנים צפוף.
קול פרסות נשמע, וסוס דוהר נגלה לפני סואז עד שעצר בחריקה. לוחם בשריון (שלו ראו את הפנים) שמעולם לא פגש רכב עליו ונראה על סף התפרקות עצבים. "סואז! סואז!", נבח בגרון יבש.
"שיקרו לי שקרים שאיבדת את האל⁻השומר שלך! צווה עליי להרוג אותם שקרנים!"
"הם צודקים," ענה סואז בקול רם, כדי שיתגבר על רעשי הרקע. "איבדתי."
הלוחם, שאיבד את כל רוחו, תפס את חזה השריון, כאילו כואב לו לנשום. סואז בא אליו במהרה ואמר "לקרוא לך לרופא?"
"לרופא?" השתנק, ומעד מהסוס, "גייסו את כל היחידה הצפונית שלנו להילחם מול פולשי-סלע רמה ø. רמה ø!" נשם בקושי והמשיך, "באתי הנה כי ידעתי שלממלכה יש אותך, לוחם שמוּר⁻אל הברק! הובלתי את האבירים שלי בידיעה שניתן לך את כל שתצטרך, אבל אתה חסר כוח! ואם לא אתה… איך נוכל להם? איך נוכל לענקי הסלע האלה! אין להם לב! אין להם לב!"
∙ "אני… אני אחשוב על משהו. אבל אל תדאג, תראה מי מאחורי! שבעת המופלאים!"
הלוחם הביט אל השבעה בעוד שישה מהם מקשיבים לניסיונות שכנוע, ונראה כאילו קצת דם חזר לפניו.
∙ "כמובן! אני.. כמובן שתהיה לך תוכנית!"
∙ "אז תחזור לאבירים שלך, ורק תוודא שהם יזוזו לפני שיפגעו מאבנים מוטלות."
∙ "כן!" הוא ענה ובקושי טיפס על הסוס, לפני שצעק "אי-יה!" ודהר חזרה לחבריו.
סואז הביט בו מתרחק, מקווה שתוכנית כלשהי תצוץ בראשו.
"לא פלא ש-אל הברק עזב אותך, לא רק שאתה שקרן, אתה שקרן גרוע". סואז לא שמע אותו מתקרב, אבל לא היה מופתע.
"להפך, אל הברק הפך לשומר שלי בדיוק בגלל שאני שקרן גרוע. תמיד ידעו אצלי מה האמת." אמר, ועצר את עצמו לפני שהוסיף "מה שלעולם לא היה קורה לך". הוא לא ידע מה א֟לפים⁻אפלים עושים אם מעליבים אותם. כל שכן א֟לף⁻אפל משבעת המופלאים.
∙ "אם אמת דיברת", אמר בשקט, אבל לא כאדם רגוע, אלא כאדם שלא מחובר למציאות (אנחנו במלחמה! עם פולשים!). "אז למה הוא עזב אותך?"
∙ "לא שזה עניינך, אבל הוא הורה לי להימנע מקרב מסוים ביער, ואני… אני המשכתי להילחם. למרות שהוא לא הסכים לפגוע בעצים."
∙ "הלוחם על הסוס ראה בך גיבור."
∙ "הלוואי ועדיין הייתי."
∙ "אם כך, מה היה כל כך חשוב בקרב באותו יער, שהמשכת אותו בניגוד לאל⁻השומר שלך? אתה עכשיו חסר ערך. ולא יכול לעזור. מתחנן אלינו שנסכן את חיינו בשבילך."
∙ "כאילו שתבין", הסתובב והסתכל ישירות לעיניו. וכמו שהוא ניחש, הם היו מתות. ללא רגש.
"כאילו שתבין מה זה אומר להיות גיבור!
מה זה לעזור לאחרים גם אם זה אומר לאבד הכול,
א֟לפים⁻אפלים כמוך יעשו הכול כדי לקבל את משאלת ליבם האנוכית!
אין לכם שום בעיה לבגוד בערכים שלכם,
מקריבים חפים מפשע!
ובכלל-"
עוד סלע נזרק, לא היה צריך להסתכל, ולראות את הצל שלו מתקדם במהירות בלתי נתפסת, שכן אם הקשבת, ידעת. הפגיעה הייתה הפעם כמה עשרות מטרים לפניהם. ונשמע מהמהומה, שהיה הרס רב. לפני שמדברים על רכוש.
"נגמר הזמן!" צעק סואז, תוך כדי שהוא הולך לשאר הלוחמים ה-"מופלאים". מה מופלא בהם אם הם לא עוזרים? "הגיע הזמן שתעזרו!", אבל כשהגיע והביט בהם, הם שתקו. גם השכנועים של מי שעצרה אותו מקודם נפסקו. הוא הבין. הוא הבין שבעלת השריון על הסוס לא זזה מרגע שהגיעה לשדה הקרב. כנראה מצא מין את מינו. וגם היא, כמו הא֟לף⁻אפל, יכולים לעשות נפלאות, ניסים ומשאלות, אבל רק לעצמם.
הוא הפנה להם את הגב, והתחיל ללכת שוב לכיוון הפולשים. הם במרחק קילומטר בערך, אז הוא יצטרך לחשוב על משהו. על תוכני- ואז הוא שמע את זה, משהו שגרם ללב שלו להתכווץ עד כאב, הוא שמע ריצה.
אבל לא ריצה של רגליים פוסעות, לא של פרסות רוקעות, ולא של כרכרה חורקת על חצץ. אלא ריצה של ענקי סלע, שני הרים מולו, זזים במהירות לעברם.
כל פעם כשפולשי הסלע, בגובה הרים, מגיעים כדי לזרוק סלעים על בני האדם, הם מתחזקים. בהתחלה, לפני מאות שנים, הם הגיעו עם לב בגודל סוס, תלוי בוורידיי אוֹדֶם באמצע מנהרה באמצע חזה הסלע שלהם. החלק המדמם היחיד שלהם. מה שנתן אפילו לקשת מתחיל להרוג אותם.
בפלישות הבאות, הלב שלהם קטן. עד שלפני 50 שנה, היו צריכים לשלוח בסתר מרגלים לתוך המנהרה, עם סכין שגולפה ע"י גמדי⁻ברקת. וגם אז, לקח להם שלושה ימים למצוא את הלב ולחתוך אותו. מדינה שלמה נהרסה כליל בינתיים. אבל אפילו זה כבר לא עבד לפני 10 שנים. שהופיעו הפולשים מרמה ø. לב בקוטר 0.
נגמרו המשחקים למצוא את הלב, כי פשוט לא היה להם. הם היו כמו הר, בעל עמודי סלע בתור רגליים, ידיים ואפילו אצבעות שמרחפות במחשבתם. הר שזז וזורק סלעי ענק להשמיד כל מה שנמצא בדרכו.
אף אחד לא יודע איך הובסו הפולשים האחרונים, שכן עוד מדינה וחצי נעלמו במלחמה איתם. ולכן עד היום ההנחה היא ש-אל⁻שומר נתן חסות למישהו כדי להביס אותם. לא יודעים מאיפה באו, ואיך נוצחו. פשוט לא יודעים, ככה זה שיש בקושי שורדים, וגם הם טרופים.
אבל עכשיו- עכשיו, הם גם יכולים לרוץ. זה נגמר, סואז נפל על ברכיו. חיבר את שתי ידיו והתפלל. "תן לי משאלה אחת, אל הברק. תן לי את הכוח להילחם בהם. לא בשבילי."
אבל כמו אצל לובשת השריון "המופלאה". גם פה לא נשמעה תשובה. נשמעו רק הדי הריצה של שני הפולשים. סואז קם, בקושי, והתחיל לרוץ, סואז רץ לעברם. צועק לעצמו "לא! זה לא יגמר ככה-" הם ישמידו הכול "לא ככה- לא!-"
-=~*~=–=~*~=–=~*~=- -=~*~=–=~*~=–=~*~=-
(לפני 250 שנה)
"לא!" צעק פֶּלֶא֟, "לא!" השתעל והשתנק, עד שהמשרתת לובשת המשי דחפה לידו כוס מים, והוא שתה.
"צאי מפה! ותקראי למפקד הצי! אני רוצה לפגוש אותו מיד!". היא יצאה דחופה, ופלא֟ לגם, זה לא עזר להרגשה שכן הוא בקושי הצליח לישון. הוא חלם… חלום כה מתוק. מה שרק הגביר את התחושה הגרועה שלו.
המפקד נכנס עם עוד אנשי צבא, כולם לובשים בגדים קלילים אך יקרים מפז, עשויים משי, חלקם גם לבשו שריון שרשראות מעוטר פנינים. לצידם חרבות, אלו שנאמרו עליהם שלעולם לא ישברו בקרב, אבל עכשיו לא היה לו מצב רוח לשום אגדות ועדויות מא֟לפים⁻קדומים.
∙ "קדימה, דיווח!"
∙ "המלך, עברו רק שעתיים מהדיווח האחרון, שום דבר לא השתנה."
∙ "אז תחזור על הדיווח! אולי אני אשים לב לפרט חדש, משהו!" ולאחר כמה שניות של שקט, צרח "זוהי מצוות המלך!"
∙ "כן… כמובן, מלכי. אנחנו ביום ה76 של המלחמה בספינות בני האדם הפולשים. אשר תוקפים כל אי בקבוצת האיים שלנו. ראשית הם תוקפים בתותחי ספינה עד שכל החומות נופלות, ואז בכמות לוחמים רבה ששטה אל אותו מקום, תוקפים עד שמשמידים את האי בכוח החרב."
∙ "כמה איים הושמדו?"
∙ "אותו מספר כמו אתמול", ואז תחת מבט המלך אמר במהרה, "13 מתוך 20 האיים הקטנים, ו-10 מתוך 14 הבינוניים. הם עוד לא התחילו את המתקפה על האי המלכותי המרכזי. מלכי."
∙ "ומה עם הבקשות ששלחנו? מה ענו לנו בעלי בריתנו?!"
∙ "המלך של המישור, הציע מחסה לבית המלוכה והנסיך של הצוקים, עוד לא ענה."
∙ "ספר את האמת!" נזף המלך "לא ענה? או ענה שלא?"
∙ "השליח שלנו הגיע אליו, אבל לא ידוע מה קרה מאז."
∙ "אני מבין. בגדו בנו." פלא֟ אגרף את ידו עד שהדם בוורידים בקושי זרם, "חוץ ממסחר אף אחד לא התעניין בנו באמת." הוא לגם מים בקושי. "ואני אוסיף אחרי מחשבה, שגם אין לי טעם ללכת למלך המישור, הוא יסגיר אותי ברגע שבו הוא יחשוב שהוא המטרה הבאה של פולשי הספינות."
∙ "אבל אולי-"
∙ "בלי אולי! זה ברור לי כלובן המשי!" והמשיך- "ומה לגבי הניסיונות שלנו למצוא חולשות בספינות ולהטביע אותם? מה לגבי האסטרטגיה שלנו להגן על האיים הנותרים?"
שקט נפל על החדר. "מה? זה מצוות המלך לענות!" אבל הפעם זה לא עבד. הפעם השקט נשאר. עד שמאחורה התקדמה א֟לפית, גבוהה ויפה, המלכה.
היא הסתכלה עליו בצורה ישירה, מבט שפעם גרם לו להתאהב בה. כי זה מבט שלא רק אומר את האמת, אלא גם מנסה להוסיף טוב לעולם תוך כדי. אך הפעם היה במבט יותר רצינות מ-רכות.
"הגיע מידע בשעה האחרונה, וחשבנו איך לספר לך," היא השתהתה, כי נראה שגם היא לא רצתה להגיד ש-, ש-"יש להם לוחם שמוּר⁻אל." היא אמרה, וכאילו תקעה בו פגיון. "הוא נשמר על ידי אל האש. התותחים על הספינה וההרס על האיים? כולם מהאש שלו. לא תהיה חולשה."
(4 ימים לאחר מכן)
פלא֟ תירץ את זה שהוא צריך להיות לבד בכך שהוא לא רוצה שיפריעו לו להתפלל. אף אחד לא חשד בו, שכן הוא היה דבק מאוד בעדותו של הא֟לף הראשון. אז רק אשתו המלכה ליוותה אותו. לפי מפקד הצי, מוחרתיים תתחיל המתקפה על האי המלכותי.
בדרך הוא ראה שני נערים מתאמנים בחרבות. גם לו יש ילדים, שפעם רצו בשדות, עם חלומות להיות נסיכים. חלומות שהוא יצעק עליהם להתנהג כמצופה מהם, כמו כל מלך רגזן. זה החלומות שהעירו אותו, העירו כי לעולם לא יתגשמו.
הוא לא יודע אפילו את מצב משפחתו וחבריו מאז המתקפה. מפקדיו לעולם לא יגידו לו. הם רוצים שהוא ישמש השראה, כמו אותה השראה שנתן בזמן חתימת עסקת הסחר שוברת השיאים עם מלך המישור… או אותה השראה שהציג בזמן החתונה שלו.
הם כולם מתים. כולם.
רגע לפני שהמלכה עזבה לעזור בהכנות, שברור שאישה טובת לב כמוה תתנדב אליהם, היא ישבה לידו וליטפה את זרועו. "אנחנו נצא מזה, אל תשבר. אני יודעת שהפולשים מתעלמים מהשליחים שלנו, ומאיימים שיגנבו לנו את כל האוצרות ויהרגו אותנו לחורמה. אבל אנחנו נצליח לצאת מזה. תחשוב איזה עתיד טוב מחכה לנו. וככה תתפלל. ואני בטוחה שתענה."
הוא לא יכול היה לעשות שום דבר יותר מאשר להנהן בקצרה. ואז היא הלכה.
הוא היה חלש.. בקושי אכל לאחרונה מהלחץ. החרב שלו, שעברה מדור לדור, וניתנה לו בטקס שרק הקינוחים בו עלו מאה אונקיות זהב, שווה כלום מול איש שמוּר⁻אל ובטח מול אל האש. בגדי המשי שלו, נראו פתאום אפורים כמו מים עכורים. אולי זה רמז למה הם לא מוזכרים בעדויות הקדומות.
ואז בבת אחת, כמו הר געש שאגר לבה במשך זמן רב, הוא התפוצץ מזעם. הוא קם ונתן אגרוף למצבה, מה שכמובן אסור, כי זה לא לכבודה. ונתן עוד אגרוף לעוד מצבה. הוא התחיל לרוץ לאמצע האולם, שמכיל את מצבות המתים (מבית המלוכה) מסביב ובאמצע היו מדרגות אשר הביאו ללוח שיש לבן ענק, עם כיתוב. מה שנמסר מהא֟לפים הראשונים, אלו שדיברו עם האלים כידידים. אלו שהצהירו שתמיד יהיה אל שישמור על הא֟לפים. אלו שסמכתי עליהם.
הוא לא התפלל. הוא התפלל כבר 80 יום ברצף, והמוות רק גבר. הוא התפלל, והממלכה הלכה וקרסה. היה ניתן לראות זאת בכך שאיים מסוימים לא באו לקריאתו להגן על האי המלכותי. וחלקם אפילו סגרו שעריהם מפליטים של איים אחרים. כל הממלכה שלו קרסה מול עיניו.
ואז הוא שמע תותח. המתקפה התחילה. יומיים לפני הזמן. הפולשים שלהם תפסו אותם לא מוכנים.
אז הוא נתן אגרוף לאבן השיש הענקית, ועוד אחד. הוא לא הצליח להוציא מילים. הגוף שלו כאילו התפלל על ידי הוצאת זעם. וזה כאב לו. והוא שמח, כי זה מגיע לו. הוא לא הצליח לשמור על כלום ממה שניתן לו. והוא נתן עוד אגרוף, ועוד, והעור שלו התחיל להיות אדום, ואז לדמם קצת ואז הרבה. וכל זה על אבן השיש של הא֟לף הראשון. ואז הוא שמע צחוק.
זה שיגע אותו… הוא צרח "מי צוחק בזמן הזה?". תותח נשמע מרחוק, הצחוק המשיך. "אהרוג אותך!" והוא רץ לקול שהיה מהצד השני של אבן השיש, אבל לא היה שם אף אחד. בו בזמן שהצחוק נשמע מהצד השני, הוא רץ אחריו ושוב לא היה שם אף אחד.
∙ "מה הבעיה עם קצת צחוק?" נשמע הקול, שהרעיד את גופו, מבפנים.
∙ פלא֟ כרע ברך מיד, הרכין את ראשו ואמר- "האל? האל של הא֟לפים? מהעדות הראשונה?"
∙ "אל? עדות? כן, דיברתי עם א֟לפים פעם, אבל לא הסתדרנו.."
∙ זה הפתיע את פלא֟, "אז מי אתה?"
∙ "אתה חושב שבאתי לתת סברות? באתי הנה לעשות עסקאות!"
פלא֟ פתאום איבד כל רגש,
"צא! צא מפה שטן!"
∙ "שטן? זה למה אני לא מסתדר עם א֟לפים… כאלה רציניים. כל מה שרציתי זה רק לצחוק"
∙ "תצחק בגיהינום! ועזוב אותנו!"
∙ "אתה בטוח? כי לפי הצרחות שלך על המפקדים שלך, נשמע שאתה צריך קצת עזרה"
∙ "שמעת הכול? אם כך זה אומר ששאר האלים התעלמו."
∙ "חה! כן, כבר הרבה זמן לא צחקתי ככה. אתה חייב להודות שמלך שהיה לו הכול והפך לשבר כלי זה בדיחה נדירה. אבל אני לא מוריד את כתונת-הלילה דם שלי ויוצא מגדרי עבור בדיחות שנעשו. אלא עבור בדיחות שייעשו."
שתיקה. 3 תותחים נורו בו זמנית.
∙ "אתה כנראה לא מבין, אבל אני אוהב לעזור. ספר לי בדיחה. אני מוכן לשלם הרבה כדי לצחוק."
∙ פלא֟ תמיד היה רציני, מלכותי.
אבל במקרה שמע פעם בדיחה מאחת העוזרות,
אז אמר "כמה גמדי⁻ברקת צריך כדי להחליף מנורת שמן אחת?"
∙ "לא-לא-לא! אני לא מחפש בדיחות שמספרים, זה אני יכול לשמוע לבד. אני מחפש בדיחות שחיים." כאשר את המילה האחרונה אמר בהתרגשות.
∙ "אתה רוצה שאהפוך את חיי לבדיחה?"
∙ "בדיוק! הבא נעשה עסקה, אני אפסיק את הפלישה הקטנה שלך, ואתה בתמורה תחייה לי בדיחה!"
פלא֟ דימם מהאגרוף אל הרצפה, וככל שהיה יותר דם, כך מילות השטן, או איזה אל שהחליט לבוא, נשמעו חזק יותר. העובדה הזאת כאילו הייתה כל מה שהוא צריך כדי לקבל את העובדה שהוא לא הוזה. התנאים המדויקים בהם אלים יוצרים קשר לא היו ידועים לשום גזע עדיין. אחרת מזמן היו מתקשרים אל אל⁻שומר. בטח כנגד פלישה בגודל קנה מידה שמעולם לא דמה לה דבר. לכן הוא היה צריך ללכת עם התחושות שלו. לא שהיו לו הרבה ברירות. עוד תותח נשמע והפעם גם צרחות רחוקות.
הוא החליט שהוא יעשה את מה שהוא צריך, הוא ידאג לכולם. ואחרי זה, שמבחינתו ישלחו אותו לכלא, יגדירו אותו ככופר בעדות הא֟לף הראשונה או שיהרגו אותו על שעשה עסקה עם השטן. הוא הולך להגיד לשטן שיחתוך את ידיו, ואז בתמורה-
"זהו? כלא ונכה ידיים?" פלא֟ היה בהלם, ואז הבין, כבר מההתחלה, האל בצד השני של הדם קרא את מחשבותיו. אין לו יכולת להערים עליו… עוד חוסר אונים…
"אז מה כן יצחיק אותך?"
"טוב, אם אתה מתעקש לדעת, אז-" ואז דיבר מהר, כאילו הכין מראש – "מה אם תתחייב להשפלה גם במותך? ומה אם אני אזרוק אותך למקום אחר ברגע זה? ומה אם תשאל על המשפחה שלך או על הממלכה שלך אי פעם אחזור להרוג את כולם מיד? וגם-", הוא כמעט צרח מאושר, "מה אם תדמם תחת אור השמש? וגם מה אם-"
"רגע! אני.. אני לעולם לא אדע את מצב משפחתי?"
נשמע צחוק, אבל הפעם מכל הכיוונים. "מצחיק נכון? אני מבטיח רק לעצור את הפלישה. מי יודע אם בניך שרדו, או מתו כבר. מי יודע אם אשתך שרדה את המטח תותחים ששמעת.. היא הרי כל כך מתחשבת ותנסה לפנות פצועים-"
"רראהה"! פלא֟ צרח וחבט בשיש באגרופו. אבל כל מה ששמע זה צחוק.
"זה בדיחה ממש טובה, אם מותר לי להעיד על עצמי, מלך שיקריב את עצמו בלי לדעת אפילו אם זה בכלל עזר" וצחוק נשמע שוב.
צחוק ותותחים.
אחד אחרי השני,
פלא֟ שם את ידיו על אזניו, אבל הם שמעו הכול. השמיעה של ה-אלפים הייתה למרחקים.
צחוק ותותחים, האם אשתו בחיים?
צחוק ותותחים, בניו בטח לא ילחמו בשמוּר⁻אל פנים מול פנים!
צחוק ואין תותחים.
צחוק ואין – "אין תותחים!" פלא֟ נכנס לפאניקה. זה אומר שהשלב השני התחיל. החומה של האי המלכותי נפרצה.
"עשה זאת!" "עשה מה?" "תן לי לחיות עבורך כבדיחה!"
-=~*~=–=~*~=–=~*~=–=~*~=–=~*~=–=~*~=-
סואז רץ ולא הפסיק להתפלל, "עזור לי אל הברק! סליחה על שהמריתי את פיך!" אבל לא הייתה תשובה. אבל עכשיו הוא כבר ראה את שני פולשי הסלע בלי ששום אבק יפריד ביניהם. הסלעים בראשם יצרו סוג של פנים, עם חריצים לעיניים ופה שיכול לזוז. איך מביסים אותם? הוא לא הבין מה הם שאגו, או שהם פשוט צעקו נהמת קרב. המחשבות רצו בראשו. כל שאר הצבאות לא התקדמו, אז אין להם שום תוכנית. ואין שום שמוּר⁻אל בקרבת מקום!
"איזה מזל מדהים!" צרח מכעס. בדיוק שהפסיד את כוחותיו, ולפני שמצאו לו תחליף, הגיעו הפולשים. לא שהייתה לו תוכנית גם אם היה לו כוח ברק. שכן, לכל היותר היה יכול להעסיק אותם. הברקים שלו היו טובים נגד יריבים בני אדם… אדמה וסלעים תמיד בלעו אותם. חוץ מעצים.
ואז הוא חשב, מה יקרה שכולם יראו אותו מת? נמחץ תחת רגלי הסלע הענקיות שלהם. תחת הרגליים שהוא שומע רוקעות .. רגע! זה סוס רוקע מאחוריו. אוי לא- עוד לוחם שהולך למות- אבל הסוס עצר לידו, עוצר נשימה כי זה היה הסוס היקר ביותר בשדה, אבל לא רכבה עליו בעלת השריון, אלא המשכנעת מאחורי הא֟לף⁻האפל שהחזיק במושכות.
"שמי חרבות, נעים להכיר." היא הושיטה לו את ידה, עם פרצוף זועף אבל מרוצה, והעלתה אותו על הסוס, שדהר קדימה. סואז דיבר, אבל לא לפני שהביט אחורה וראה את בעלת שריון הזהב וכסף עומדת איפה שהסוס היה מקודם.
∙ "איך שכנעת אותה?"
∙ "זה לא אני!"
סואז הביט בדאגה בגב הגלימה ואז צעק כדי לגבור על הפרסות והדף הרעש מהריצה של הפולשים:
∙ "אם צריך רק להקריב אותי, אני מסכים. אבל לא אתן לך להקריב אחרים!"
∙ "אל תדאג," אמרה חרבות, תוך שהיא מוציאה פגיון בעודו בנדן, שהיה מפואר באבנים טובות, מאחד הכיסים בגלימה.
∙ "אני לא אדאג שאדע מה התוכנית!"
∙ "אה, אז היה לך תכנית בזמן שרצת רגלית אליהם?"
∙ "לא! אבל דאגתי!"
הפולש סלע השמאלי שם לב אליהם, ורק עכשיו סואז שם לב שהוא הכין מראש אבן בינונית לזריקה, שלא תפריע לריצתו, וכיוון אליהם-
"ת-תסתכלו למעלה! הוא עומד למחוץ אותנו!"
בדיוק אז, חרבות הרימה את הנדן, ותוך כדי ששלפה את הפגיון מתוכו צעקה "בכל לילה ולילה, כמו שאדונך באבא ראה, ארבעים שודדים התגלו מהמערה!"
סואז נפעם לראות את שלושתם ואת הסוס מתפצלים לעשרות, אולי ארבעים העתקים שונים, רוכבים בכל מיני כיוונים. הוא קיווה שכל השאר לא היו חלקים אמיתיים ממנו, כי אחרת מה יקרה אם הם-
פיצוץ ממקום קרוב אליהם השתיק אותם, ועפר עף לכל מקום, כך ש-סואז בקושי ראה העתקים, ולא ידע אם זה כי הם דהרו למקומות אחרים, או שהעמידו פני מתים.
∙ "אוקי, א֟לף!" צעקה חרבות, "אמרת שיש לך דרך להביס אותם. פיניתי לך את הדרך!"
∙ "אם כך," אמר בקול, "יש לי בדיחה!"
∙ "בדיחה?!" ענו שניהם
∙ "כן, תחשבו על זה, על איזה גיבור אהיה, אם אביס את שניהם! כל מה שעליי לעשות, זה לבקש מהשטן לגרור אותם ואותי לגיהינום! אהיה קדוש מעונה!"
סואז לא הבין,
"אבל אנסח זאת כך- 'הבס את כוחו של הפולש', מה שיגרום לחוסר תיאום והוא יביס רק אחד מהם ולא את שני הפולשים! ובכך המוות שלי יהיה חסר תועלת! ומגיבור אהוב, למשל כמוך, לוחם הברק, אהפוך למושפל מכל אדם!"
"על מה את מדב-"
צחוק נשמע, סואז חיפש את המקור שלו, ואז הסתכל על הא֟לף⁻האפל, הוא הפשיל את שרוולי הגלימה שלו, וחלקים רבים מידיו דיממו. דרכם נשמע הצחוק, בזמן שפיו של הא֟לף בכלל לא צחק!
"כן!" נשמע קול, "לקח לך רק שבעה מאות שנים להבין מה נחשב בדיחה טובה. כל הכבוד!"
"א֟לף, לא! לא ידעתי שזה יכלול את המוות שלך!" חרבות צעקה אבל ה-אלף הפתיע עם צעקה עמוקה וחזקה, של מנהיג – "שטן, הבס את כוחו של הפולש!"
הצחוק גבר, הקיף אותם מכל עבר. ואז, מתוך האדמה, יצאה יד עצומה. קורעת פיסות קרקע זו מזו. ברעש עצום שדמה לפגיעת האבן מקודם. ועוד אחת ועוד אחת. הידיים היו של יצור לא מהעולם הזה, בצבע אדום ולבן. הגודל שלהן היה עצום, יותר גבוהות מפולשי הסלע!
כולם, סואז, חבריו לרכיבה והפולשים, פשוט הסתכלו בם בתדהמה. זה הרגיש כאילו אתה חלק מאחת מאותן אגדות, שבהם האלים עצמם נולדו.
ואז – בבת אחת – תפסו הידיים את פולש הסלע מימין, עוטפות אותו, ומשכו אותו לתוך האדמה. הפולש השני תפס אותו מנגד, הם זזו מהר יחסית לגודל ההר שלהם. אבל זה לא עזר, ותוך כדי צרחה אחרונה של הפולש שנתפס, הוא נעלם לתוך האדמה, אבל לא לפני שזרם לבה רותח עף מעלה מתוך החור שנשאר.
סואז לא רצה לחשוב מאיזה עומק הגיעה היד.
בזמן שהפולש שנשאר, מנסה להעיף קצת לבה לבדוק אם יכול להציל את שותפו, הסוס של החבורה נעצר. וכך גם כל ההעתקים שלהם.
הא֟לף, המדמם, בקושי נושם, ירד מהסוס, סירב לעזרתה של חרבות, מעד ונפל.
∙ "זה חייב להיות מצחיק, אחרת הוא לא יעזור."
∙ "לא סיפרת לי שאתה הולך למות!"
∙ "זה צחוק הגורל."
הופיעו מהאדמה ידיים, הפעם בגודל של בן אדם, ומשכו אותו לתוך שלולית הדם, שבאורח לא טבעי, הייתה עמוקה מאוד פתאום.
חרבות עשתה תנועה לתוך עוד כיס – "לא!" צעק הא֟לף. "רק תמסרי תודה, שנתתם לי ללכת אתכם כל השנים האלה." ראשו כמעט טבע, "כל כך דמיתם ללוחמי הא֟לף הראשונים", אמר, ושקע בדם.
הצחוק מהדם הפסיק. והפנים של חרבות ושל סואז היו קודרים.
חרבות הרכינה את ראשה.
∙ "אם אני אצלול לשם, אוכל להציל אותו?" שאל סואז בקול שקט.
∙ "אתה בחור לעניין!"
∙ "מי אמר את זה?" הוא הסתכל סביבו, וחוץ מחרבות והסוס, לא היה אף אחד.
נראה שבמרחק, הפולש שנשאר הבין שהוא לבד, והחל לזוז להמשך המתקפה.
∙ "מי אני? בא נקווה שיהיה לך הברקה."
∙ "אתה לא אל הברק, הוא נשמע אחרת!"
∙ "אתה שומע אל?" אמרה בפליאה חרבות
∙ "ברור שאני לא כוח הברק-סופה! אני כוח הברק-לבה. לא יוצא לי הרבה להיות בקרבת אנשים כדי לבחור בהם. ואיזה הפתעה לטובה, שמצאתי גיבור קיים לשמור עליו."
∙ "רגע", אמר בחשש סואז, "אתה צריך לדעת ש-"
∙ "שהשומר שלך עזב אותך. כן, מרגישים."
∙ "אז למה אתה לוקח אותי?"
∙ "אסור לי לקבוע מה חשוב לי? לדעתי הוא הפסיד גיבור, אבל זה משאיר יותר לי!"
"אני-" סואז התחיל להגיד, אבל אז הרגיש את הברק.
הוא הרים את היד שלו, וראה סביבה ברקים, אבל להפתעתו, במקום כחולים, אדומים.
"תודה."
-=~*~=–=~*~=–=~*~=–=~*~=–=~*~=–=~*~=-
"למה נתת לא֟לף למות?" שאל האיש בגלימה את בעלת השריון.
מולו היה מחזה מרהיב ומלהיב, של לוחם ברק שנלחם בפולש סלע רמה ø.
∙ "לפני חודש הזכרתי בדרך אגב שידוע לי שהוא מעולם אחר."
∙ "ו?"
∙ "ומאז נראה שהייתה לו משאלת מוות"
∙ "מאוד מוזר. הוא אהב לטייל למקומות חדשים. אני בטוח שהוא היה יכול לשאול אותך איך לחזור.."
לוחם הברק כיוון את כל עוצמתו, על שני סלעי ענק שהרכיבו את ידו של הפולש, ומרוב חום כנראה, של הברק-לבה, הם התחברו יחדיו, כאילו הלחימו שתי מתכות. הוא חזר על הפעולה הזאת שוב ושוב. תוך כדי תזוזה ותעופה מהירה, על אנושית, כמו ברק.
∙ "האם ידעת ש-סואז יקבל את כוחותיו מחדש?" שאל קול מגלימה אחרת.
∙ "אלה לא כוחותיו, הוא החליף אלים שומרים"
∙ "אה- מה את מדברת? הוא עדיין לוחם ברק."
לוחם הברק, לקול תרועות ושופרות מלחמה שהגיעו ממעריציו שדהרו על סוסים, הפך את הפולש שנשאר לגוש סלע אחד מולחם. ששאג מפיו הסגור, אך נשאר במקום. הסכנה חלפה. בעלת השריון התחילה ללכת חזרה לדרך הראשית –
"למה לא עזרת לו? יכולת לדאוג שלא ימות!" נשמעה נזיפה מאחוריה.
חרבות תמיד התחצפה, היא חזרה משדה הקרב.
"האם באמת ידעת שני שלבים קדימה, ש-סואז יקבל את כוחותיו בחזרה? שזה יקרה מהר? האם-"
"האם," התפרצה לובשת השריון בחזרה,
"היה לך ברור, שה-'תוכנית' הלא קיימת שלך תחזיר אתכם בחיים?
ו-האם היה לך תוכנית מה לעשות מול אויב חזק יותר, אם נבזבז יותר מידי יכולות?"
היא המשיכה ללכת. לאחר כמה רגעים חרבות משכה את הסוס והלכה אחריה. כך גם כל ארבעת האחרים.
∙ "אחרי מה שראיתי היום, יש לי. למצוא אל⁻שומר שישמח למלא את משאלת לבנו."
∙ "ישמח? ואיך בדיוק זה יקרה?"
∙ "נדאג לזה! שמשאלת לבנו תהיה כה מדהימה, שהם לא יוכלו לעמוד בפניה."
לחרבות לא הייתה הוכחה, אולי זה מההליכה שהפכה לנינוחה,
אבל היא הייתה מוכנה להישבע, שבעלת השריון לא כעסה מתחת לקסדה.