התעוררתי לצלילי השיר "היי ג'וד" של הביטלס. משונה. לשעון שלי אין צליל מיוחד, אלא סתם רעש צורמני מעצבן, ולא זכור לי שהחלפתי אותו. גם אם הייתי מחליף, זה לא היה לביטלס. אני לא מעריץ נלהב שלהם.
הבטתי בקרני השמש שהאירו את חדר השינה הקטן. אוי. השעה שבע וחצי לפחות. הסתכלתי בטלפון. יום שני. אני מאחר. כיביתי את שירת הביטלס, ארבעה צעדים רחבים ואני בחדר האמבטיה הצפוף. ציחצחתי שיניים בזריזות, ושוב חדר שינה – מכנסיים מחויטים, חולצה לבנה מגוהצת, נעליים שחורות. הטבתי את העניבה.
עניבה?! אני לא חושב ששמתי עניבה מאז החתונה של אחי לפני שלוש שנים. למעשה, אני די בטוח שזו העניבה מהחתונה של אחי. מאיפה היא הגיעה? זכרתי שהשארתי אותה בבית של ההורים בוודסטוק… לא חשוב. אין זמן. חמישה צעדים בינוניים ואני במטבח. תחבתי שתי פרוסות לחם למצנם, ומזגתי לעצמי מיץ תפוזים. הממ. אפילו לא ידעתי שיש לי מצנם. מילה מוזרה – "מצנם"… ומיץ תפוזים? אני יותר בחור של קפה.
בעודי לוגם מהמיץ, התבוננתי מהחלון. הדירה קטנה, אבל הנוף משגע. ניו יורק בשיא תפארתה, קרני השמש נוגעות בבניינים המנצנצים…
אהא! תפסתי אותך! אני בתוך סיפור, לעזאזל. וכל הקטע הזה מסריח מאקספוזיציה. שיר אהוב בתור של שעון מעורר? "אוי השעה מאוחרת צריך לרוץ לעבודה כדי שהבוס לא יהרוג אותי"? ארוחת בוקר חפוזה של מיץ תפוזים וטוסט… הטוסט! נפניתי חזרה למצנם, הוצאתי את שתי הפרוסות ומרחתי עליהן ריבה. בלעכס. אני בכלל לא אוהב ריבה. אבל אין ברירה, נסתדר עם מה שיש. סופר מנוול.
איפה הייתי? אה כן. אקספוציזיה. תהרגו אותי, אבל אני לא מכיר אדם אחד שעל הבוקר, כשהוא כולו עפוץ משינה וממהר לעבודה, הוא עוצר כדי להתפעל מ"הנוף העירוני שמחוץ לחלונו בדירה הניו-יורקית הטיפוסית" שלו. גם ספירת הצעדים בדרך לאמבטיה ולמטבח נשמעת כמו אמצעי זול להמחשת גודלה המזערי של הדירה. נו באמת.
תוסיפו לזה את החלפת הרינגטון החשודה, את העניבה שצצה משום-מקום, את תפריט ארוחת הבוקר, והמסקנה זועקת – אני תקוע בתוך סיפור. בובה בידיו של סופר כלשהו. וגם לא סופר טוב במיוחד, אם תשאלו אותי. כשאתה תקוע בתוך סיפור של סופר מוצלח, אתה כמעט לא שם לב לזה. סופר טוב לא כופה על הדמויות את העלילה שלו, הוא נותן להן להוליך אותו. אם הוא מספיק רגיש, הן אלו שכופות אותו. מספרים על אלכסנדר דיומא, שכשהוא הרג את פורתוס ב"האיש במסכת הברזל", הוא בכה. אתם קולטים? הוא בכה על דמות בספר שהוא כתב, והוא לכאורה בחר להרוג. זה סופר!
הסתכלתי שוב בשעון. באמת מאוחר. צריך למהר לתפוס את הרכבת לעבודה.
סופרים בדרך כלל נמנעים מלתאר את הדרך לעבודה. בדרך כלל זה משהו בסגנון "בראד יצא מדירתו ומיהר לרכבת. כעבור חצי שעה הוא כבר הגיע לעבודה, מתנשף, עם שתי כוסות קפה שהוא קנה בדרך – אחת בשביל עצמו ואחת בשביל הבוס התובעני". כך שברכבת היה לי קצת יותר פנאי לחשוב על הדברים.
אני עיתונאי, אבל מהסוג החביב – והנדיר, כנראה – מתרחק מזבל ומעיתונות צהובה, ואפילו מסתם כתבות חסרות פואנטה נוסח "10 טיפים לבלה בלהבלה". אני משתדל לכתוב טורים יפים, לראיין אנשים חכמים או מעוררי השראה. בקיצור, אני מנסה שהדברים שאני כותב יתנו לקורא ערך מוסף. ולא, אין לי שאיפה להיות כתב מפורסם ולחשוף שחיתויות. אני אוהב את עבודתי ואני חושב שיש בה ערך. בנוסף לכך, אני עושה קצת כסף מעבודות עריכה מזדמנות, עזרה בכתיבה אקדמית וכדומה. כך שאפשר אפילו לומר שאני מתפרנס בכבוד, על כל פנים יחסית לרווק בן פחות משלושים.
למרות זאת, זו לא פעם ראשונה שאני תקוע בסיפור. אני גם לא היחיד, אני פשוט היחיד – למיטב ידיעתי – שמודע לכך. תבינו, בארצות הברית לבדה, יוצאים כל שנה קרוב למיליון ספרים. ועוד עשרות מיליונים נכתבים למגרה. על כל ספר יש עשרות או מאות סיפורים קצרים. ניו יורק היא עיר מאוד פופולרית לכתיבה, וכנראה שיש בה את האחוז הגבוה ביותר של אנשים ש"חולמים לכתוב ספר יום אחד", וכל מה שהם יודעים על כתיבה מסתכם בטיפ הראשון שנותנים בכל סדנת כתיבה חינמית – "תכתבו את מה שאתם מכירים".
כל זה, יחד עם הנטיה של סופרים לכתוב על שוטרים, עורכי דין ועיתונאים, הרבה יותר מאשר על מהנדסים או מנקי רחובות, מוביל לכך שאני "זוכה" להשתתף בסיפור בערך שלוש-ארבע פעמים בשנה.
אבל הפעם יש משהו שונה, רק נשאר לי להבין מה. אני חושב שמאז שהגעתי לניו יורק יצא לי להשתתף בכשלושים סיפורים. בשנה השניה שלי פה, גם חקרתי את הנושא ברצינות. כעיתונאי, אני פוגש הרבה שוטרים ואפילו כמה עורכי דין. וכמובן – עיתונאים אחרים. לאחר כמה שיחות מוזרות שכולם שכחו מלבדי, שני מקרים בהם הייתי משוכנע שחזרתי בזמן, ובוס עם תסביך ערפדי קצר, החלטתי לבדוק את העניין.
התחקיר העלה שאני היחיד בסביבה שמודע לכך שמשהו מוזר קורה. שאר האנשים פשוט לא שמים לב כשמישהו אחרי שולט בהם. אצלם, ברגע שהסיפור נגמר, או שהסופר המתחיל זונח את הספר בפרק השני, החיים חוזרים למסלולם. המוח משלים לבד את הפערים, ואירועי הימים האחרונים לוטים בערפל. שיחות מוזרות מתיישרות. אם קרה משהו על-טבעי – הוא נשכח כליל. אם מישהו נהרג – זו תאונה מצערת, או התאבדות נוסח "אבל הוא היה כל כך שמח לא ידענו שהוא בדיכאון". לגבי חזרה בזמן, התיאוריה שלי היא שזה מה שקורה כשסופר מוחק פרק שלם ומשכתב אותו. למרבה המזל זה קרה רק עוד פעם אחת מאז. אגב, אני חושב שזה ההסבר לדז'ה-וו, אבל זו רק תיאוריה.
למען האמת כל הנושא לא מספיק ברור לי. איך הדמויות נבחרות, אם עבור הסופר הן "פרי דמיונו"? מה קורה אם מישהו כותב רומן היסטורי? בכלל איך כל העסק עובד, למה העובדה שיושב לו ג'וני אחד, סטודנט בספרות, ומתנסה בכתיבת סיפורים, משפיעה על חיים של מישהו אחר? יש לי כל מיני תיאוריות ומחשבות, אבל אף אחת מהן לא מבוססת. אבל הי, גם את הקוונטים אף אחד לא באמת מבין, וזה לא אומר שהם לא קיימים. מה שחשוב הוא שלמילים יש כוח. וכמו הקוונטים, לא ברור אם יש לו חוקיות.
את כל מה שגיליתי סגרתי בקופסה, והתקדמתי הלאה. התחקיר הוא אחת הסיבות שאני שומר על פרופיל עיתונאי נמוך – אין לי שום עניין להרצח במהלך ניסיון לחקור פרשת שחיתות. בסיפור בלשי, עיתונאים הם הראשונים ברשימת החיסול. אני גם לא מעוניין להיות גיבור קומדיה רומנטית, שמתאהב במישהי שכותבת טורי רכילות אבל חולמת להיות כתבת פוליטית. בשביל מה לי כל הדרמה הזו? אז אני שומר על פרופיל נמוך ושאיפות הגונות, ופעם בכמה חודשים אני משתתף על כורחי בסיפור. בדרך כלל סיפורים קצרים, רק חלק קטן מהזמן זה הרגיש כמו ספר ממש. פעמים בודדות הסופר היה טוב, ואני מודה שלא הייתי עולה עליו, אילולא היו כמה חריקות בסיפור ובהתנהגות של הגיבורים. פעם אחת אפילו קראתי ספר שהשתתפתי בו. אני חושב שהייתי אחד העיתונאים הזוטרים באיזו עלילה בלשית סבוכה. היה סוף טוב. שלחתי לסופר תודה במייל. הוא לא ענה.
נפל לי האסימון – העניבה. הביטלס בתור שעון מעורר. והריבה! הריבה הארורה. גועל נפש. הפעם משהו שונה, מפני שנחטפתי לתוך הסיפור כבר בבוקר, ומפני מעולם לא חוויתי חוסר בחירה בכזו עוצמה, בכזו קיצוניות.
הפעם אני הגיבור.
או שאני דמות שולית ובלתי חשובה שמופיעה בתחילת הספר ונהרגת בתאונת רכבת שהיא בעצם פיגוע.
עוד לא החלטתי איזה, אבל זה בטוח אחד מהשניים. הרכבתי אוזניות, הפעלתי שירים – לא של הביטלס – ועצמתי עיניים.
חיכיתי בשלווה לסוף (הנסיעה).
דווקא הגעתי בשלום לעבודה. עם כוס קפה אחת, לא שתיים. החלפתי שלום עם כמה קולגות, והתיישבתי על יד שולחן עבודתי, נושם לרווחה. הערכת מצב זריזה. החדשות הטובות: אם אני צודק, אני הגיבור, וזו תעודת ביטוח די טובה לכך שלא יאונה לי כל רע. החדשות הרעות: אולי יקרה משהו רע לאחד מחברי, או למי ממשפחתי. בפרט אם הסופר הוא מסוג האנשים שחושבים שטרגדיה פירושה עומק ספרותי. אבוי! אולי יקרה משהו לזואי? אנחנו יוצאים רק שבועיים, אבל הולך טוב בינתיים. והבחורה היא הקרבן הקלאסי. מושא אהבתו של הגיבור המיוסר… לעזאזל, אם אני במותחן מעוות, היא אפילו יכולה להתגלות כרוצחת סדרתית… לגמתי בעצבנות מהקפה. הממ, דווקא לא רע. לזכותו יאמר, הוא אולי לא סופר מוצלח, אבל בניטו יודע לבחור קפה (החלטתי לקרוא לסופר הצללים שלי בניטו, על שם בניטו מוסוליני, שהיה גם דיקטטור וגם סופר. הולם לדעתי).
סילקתי את המחשבות הטורדניות מהראש. אין סיבה להיות פסימי סתם, הרגעתי את עצמי. אולי בכלל אני בתוך קומדיה, או בתוך דרמת עבודה חביבה. אולי, וזו האפשרות הטובה ביותר – בניטו יתקע אחרי שני פרקים, יגנוז את הרעיון לכתוב ספר, וילך לעבוד במחשבים או בהנדסה כמו שההורים רצו.
סיימתי את הקפה והדלקתי את המחשב הנייד. יש לי עבודה לעשות, על אפו ועל חמתו של משעבדי האכזר.
כשהמסך נפתח, צדה את עיני תיקייה בשולחן העבודה, בשם "ג'קי". אוי לא.
נכנסתי לתיקייה.
היתה שם תיקיית תמונות, וקובץ בשם "הערות". פתחתי אותו, וקראתי את השורה הראשונה "לוסי, ברנרד, אופיליה. קשר? המשטרה מטייחת? ג'ונסון מעורב? זואי!". לא, לא, לא! יצאתי מהקובץ ופתחתי מיד את תיקיית התמונות.
החוורתי. היו שם תמונות מטרידות מזירות רצח שונות, שיש להניח ששייכות ללוסי, ברנרד ואופיליה. תוך כדי שאני מנסה לעכל את המצב, כבר צף לי בראש תקציר העלילה – "ג'ון, עיתונאי צעיר בתחילת דרכו, סוף סוף מקבל את כתבת הרצח שכה ציפה לה. אלא שאז העניינים מסתבכים, ומה שנראה כמו אוסף פשעים סתמיים, מתגלה כסדרת רציחות, שמאחוריה עומדים אנשים בעלי עוצמה וחסרי רחמים. אנשים שלא אוהבים שמרחרחים אחריהם. מהר מאוד הם מגיעים גם לקרובים אליו, ופוגעים בחברתו זואי. ג'ון יצטרך לגייס את כל ערמתו ואת כל הכלים שברשותו, ויצא למסע נקמה שבסופו…" הניסוח לא מהודק, אבל משהו כזה בכל אופן.
רטט בטלפון. שיחה לא מזוהה.
"שלום?" עניתי בחרדה.
"שלום וברכה, ג'ון קופר" אומר קול גברי נמוך, ששנים של עישון הפכו אותו למקוטע ומנוסר.
"מי מדבר איתי? מה אתה רוצה?" עניתי בחרדה גוברת.
"מה שחשוב הוא לא מי מדבר איתך, אלא עם מי אתה מדבר." אמר הקול המנוסר, "ציפור קטנה לחשה לי, שאתה חוקר את מה שקרה ללוסי פורמן, ול…עמיתיה. ובכן, עצתי לך שהיא שתעצור עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי…"
צמרמורת "למה אתה מתכוון? מי זה?!"
הוא צחק צחוק קצר ומזויף. "שוב אתה מתמקד בי, אבל אני לא העניין פה, מר קופר. מה שאתה כן צריך להתמקד בו, הוא העובדה שאנו יודעים איפה אתה גר. אנו יודעים איפה החברה הקטנה שלך גרה. וגם איפה בית ההורים שלך בוודסטוק… אנחנו מבינים אחד את השני, מר קופר?"
הייתי משותק.
"תחשוב על זה." אמר, וניתק.
ישבתי שם כמה רגעים, פי יבש לגמרי.
אשר יגורתי בא לי – אני תקוע במותחן ארור. והוא דוהר קדימה בלי להביט לאחור.
נו, לפחות עם האקספוזיציה סיימתי.
לפני שהספקתי לסדר את מחשבותי, שוב צילצל הטלפון. הפעם מייל. כתובת לא מזוהה. הוא לא יכול לתת לי רגע לנוח?
פתחתי את המייל. בפנים היו רק מילים ספורות "דורותי קינגסלי. שלך, ג'קי". חיפשתי בגוגל, ונשימתי הוכבדה. כותרת קצרה בעיתון מקומי גרסה ש"דורותי קינגסלי, צעירה בת 27, נמצאה הבוקר ללא רוח חיים בדירתה. המשטרה חוקרת את האירוע".
הסדרתי נשימה, וניסיתי לחשוב בבהירות – אני צריך הפוגה. העלילה מהירה מדי עבורי. אני חייב מרווח נשימה לעיבוד, ומהר. לפני שעוד משהו יקרה, ולפני שבניטו יריץ אותי לזירת פשע ויכריח אותי לעשות איזו שטות שתעלה למישהו ביוקר.
הלכתי לשירותים.
חכם, נכון? אף פעם לא כתוב שהגיבור הולך לשירותים, אבל הוא בוודאי עושה זאת. השירותים אם כן הם המקלט הזמני שלי מציפורניו של בניטו.
התיישבתי. אוקיי, עושים סדר. אני גיבור של מותחן. מתברר שאני סוג של עיתונאי שאפתן וניצי, שחוקר סדרת רציחות, וכרגע קיבלתי איום על חיי וחיי הקרובים אלי מנבל שהסטריאוטיפיות שלו נודפת למרחק. בנוסף לכל, אלמוני אחד בשם ג'קי מאכיל אותי במידע על הרציחות. האם הוא הרוצח? האם הוא מנסה לעזור לי? אין לי שמץ של מושג. ומי זה ג'ונסון? בקובץ שלכאורה כתבתי היה רשום שהוא עשוי להיות מעורב. טוב. מה הן האפשרויות שבפני? אם אמשיך לחקור, מישהו יפגע. אם אעצור, ואסרב לשחק את המשחק, מקרי הרצח ימשיכו להיערם. מה גם, שאני לא חושב שעלילת הסיפור תאפשר לי פשוט לפרוש.
הרגעתי את שטף המחשבות. בעצם, הבנתי, אני לא צריך לפתור שום רצח. פתרון הרצח יגיע בסוף העלילה, אחרי שהנזק כבר נעשה. מה שאני צריך, זה לגדוע את הסיפור באיבו. לסיים אותו לפני שהוא מתפתח.
פעם ראיתי קומדיה שבה הגיבור גילה שהוא חלק מספר, וברגע שהוא קלט שמדובר בטרגדיה, הוא איתר את הסופרת והתחנן על חייו. אבל החיים הם לא קומדיה, וצירוף מקרים שכזה לא יתכן. אם בניטו הוא אכן הסופר הלא כל-כך מוצלח שאני חושב שהוא, למצוא אותו זה לא בא בחשבון. רוב הסיכויים שהוא כותב למגרה, ומעולם לא פרסם ספר בחיים שלו. חזרתי לנקודת המוצא.
הבטתי בשעון. עוד לא עשר. זה אומר שבניטו זריז ונחוש. כנראה שהוא כתב כבר כמה מאות מילים, אולי אפילו אלף או אלפיים. בהערכה גסה, הייתי אומר שיש לי עוד אלפיים מילים לפני שמשהו איום ונורא קורה.
אני מוכרח לעצור את הסיפור עוד לפני כן. זה אומר שאני צריך להיות זריז ממנו, ונחוש ממנו.
נשמתי נשימה עמוקה, ויצאתי מהשירותים, רגוע יותר. עכשיו לפחות אני יודע מה לעשות, גם אם לא איך לבצע זאת.
אני צריך לעצור את בניטו.
שוב הטלפון צלצל. אני חייב לציין שכל הקטע הזה של קידום העלילה באמצעות שיחות טלפון ומיילים מתחיל להמאס עלי.
"ג'ון קופר מדבר."
"שלום מר קופר, כאן בלש ג'ונסון." אמר קול גברי בטוח "אני חוזר אליך בעקבות הודעה שהשארת לי בנוגע למותה של לוסי פורמן."
פי יבש.
ברצינות. עוד פעם פי יבש? מה קרה ל"עורי סמר", "נאלמתי דום", "פלצות אחזתני" ושאר תיאורי פחד ובהלה? נו מילא. עכשיו לפחות אני יודע מי זה ג'ונסון. ואם הוא אכן מעורב כפי שלכאורה אני אמור לחשוד, ובכן, יוסטון, יש לנו בעיה.
חשבתי לנתק, אבל במקום זאת מצאתי את עצמי אומר "שלום בלש ג'ונסון, רציתי רק לשאול – האם זה נכון בזירת הפשע מצאתם זר פרחי צבעוני?"
טיפש! ואם באמת ג'ונסון מעורב?!
ג'ונסון שתק לרגע, ואז אמר בטון קפוא "איפה שמעת את זה?"
"יש לי מקורות." אידיוט! למה אתה ממשיך לדבר?
"אני לא יכול להגיב, מדובר בחקירה פעילה." אמר בקרירות, וניתק.
התיישבתי שוב ליד שולחן העבודה ונאנחתי. שוב הופעלתי כמו בובה על חוט. עצמתי לרגע עיניים, ושוב הטלפון צלצל.
די עם זה!
עניתי. זה היה האיש הקול המנוסר.
"אני רואה שאתה לא מבין רמזים. חבל. זואי קוראים לה, נכון?"
"רגע לא…!" קראתי, אבל הוא כבר ניתק.
יום שני היום. זואי עובדת מהבית. גלגלי המוח שלי הסתובבו מהר. מה השלב הבא בעלילה? לחשוב מהר, לחשוב מהר. ככה, בדרך כלל הגיבור נוסע בבהילות לביתה של הבחורה, תוך כדי נסיעה פרועה הוא מתקשר אליה, ומצווה עליה לנעול את כל הדלתות ולהתקשר למשטרה. היא לא מבינה מה הוא רוצה מחיים שלה, ועד שהוא מסביר לה, מאוחר מדי. הם כבר לקחו אותה, או חמור מכך, הרגו אותה. זה נראה כמו פריצה שהתבשה, או חמור מכך, בדיוק המשטרה מגיעה וחושדת בגיבורנו המיוסר.
אסור לי להניח לזה להתרחש. צריך לשנות את הדפוס.
תוך כדי חשיבה, אני שם לב שהתחלתי כבר לרוץ. הדפוס החל.
לא משנה, אני רק צריך להיות מהיר יותר. תוך כדי ריצה, הרמתי טלפון לשירותי חירום רפואיים. "יש פה אישה שהתמוטטה, היא מפרפרת!"
המוקדנית שאלה אותי בענייניות איפה אני. מסרתי לה את הכתובת של זואי.
ניתקתי, וקלטתי שאני כבר באמצע להכנס למונית. התקשרתי מהר לזואי. יש לי אולי דקה לפני שהמושכות חוזרות לבניטו. צילצלתי לזואי.
"היי, מה נשמע?" היא ענתה בעליזות.
"שלום זואי. אני נותן עכשיו חדשות רעות, אבל אין צורך להיבהל" אמרתי בטון רגוע "מתברר שאחד הבחורים אצלנו חזר עם איזה נגיף באפריקה. אני עכשיו בבית חולים, נבדקתי ונמצאתי חיובי. אז אני מתנצל, אבל גם את תצטרכי להבדק. כבר הזמנתי לך אמבולנס."
"אוי ואבוי! זה מסוכן? אני מיד מתארגנת!"
"זה לא מסוכן," המשכתי לומר ברוגע "אבל הם צריכים לדעת מי נדבק, ודחוף, בשביל כל מיני חישובים שלהם. יש אנשים בקבוצת סיכון וכו'… טוב צריכים אותי פה. נהיה בקשר. סליחה." ניתקתי.
מצוין. זואי תתפנה לבית החולים, וזה נותן לי כמה שעות לתכנן. שירותי הרפואה עובדים מהר, והם לא משחקים משחקים…
כעבור רגע מצאתי את עצמי מתקשר אליה שוב, אומר בבהלה "זואי איפה את עכשיו?!"
"ג'ון, מה איתך היום? אני עכשיו מתארגנת ליציאה כמו שאמרת. אני כבר שומעת את האמבלונס בדרך. הכל בסדר. אתקשר אליך כשאגיע לבית החולים, בסדר?"
"בסדר." עניתי. היא ניתקה.
חייכתי בזחיחות. הצלחתי. בתוך פרצוף שלך, בניטו!
עכשיו זה כבר לא משנה לאן נוסעים. הרגשתי שהמושכות חוזרות אלי. ביקשתי מהנהג לעצור, שילמתי, וירדתי מהמונית.
החלטתי לחזור ברגל לעבודה. לא הספקנו לנסוע רחוק, והליכה כזו תעשה לי טוב.
רגלי לא הוליכו אותי חזרה לעבודה. כעבור כמה דקות הליכה, מצאתי את עצמי עומד ליד בניין מגורים. לידו היתה ניידת, וסרטי משטרה צהובים מקיפים אותו.
"מה קרה פה?" שאלתי עוברת אורח מבוגרת.
"הוי כל כך עצוב, בחורה צעירה, דורותי, הזריקה לעצמה מנת יתר…" ענתה לי.
היא המשיכה לדבר על כמה שזה חבל, והצעירים של היום, ושפעם זו היתה שכונה מהוגנת, אבל אני כבר לא הקשבתי.
ניגשתי לשוטר זוטר שעמד בצד.
"תגיד, יכול להיות שמצאו ליד הגופה זר פרחי צבעוני?"
המבט שלו אמר הכל. כעבור רגע הוא התעשת, ואמר שאסור לו לדבר על זה. אבל לי כבר היה את המידע שרציתי. נפניתי ללכת, כשלפתע הבחנתי בבלש מאפיר עומד מרחוק, מתבונן בי בחשדנות. הוא הרים את הטלפון שלו, וכעבור מלמל אליו כמה מילים, וניתק. לכל הרוחות.
התחלתי לצעוד מהר, לא משנה לא, העיקר להתרחק משם.
היתה לי תחושה מבשרת רעות.
כעבור כמה רגעים הטלפון שלי צלצל. מספר חסום. עניתי בחרדה.
"טיפשון." אמר הקול המנוסר.
"באמת תכננת להמשיך לחטט, וסמכת על איזו הסחת דעת קטנה שתעצור אותנו? עכשיו תלמד את הלקח…"
ואז נשמע קול נפץ, ואחריו צווחה נשית.
השיחה התנתקה.
עמדתי מלכת. העולם שתק מסביבי, ויכולתי לשמוע את לבי פועם. בום, בום. בדמיוני, קול הלב השתלב בקול הנפץ. בום, בום.
הם הרגו את זואי.
לא, בניטו הרג את זואי.
נמלאתי זעם. ואז עצב, ואז ייאוש ושוב זעם, ושוב ייאוש. הרגשות הציפו אותי בקצב מסחרר ומבלבל, כמו קצב המותחן הזול והדפוק הזה.
צנחתי על ספסל קרוב.
מעולם לא הייתי כה חסר אונים. כל כך רציתי להשיב את הזמן לאחר, לתקן את המצב. לעצור את בניטו.
קמתי מהספסל, והתחלתי לחזור לעבודה. אני לא יודע אם כך בחרתי, או שמישהו הכריח אותי. כבר לא היה לי אכפת. את הנעשה אין להשיב, לא משנה כמה רוצים.
בשלב הזה של העלילה – של חיי, לא של המותחן הזול שאני לכוד בו – הייתי שמח לפגוש מומחה, מנטור. מישהו שיאמר לי בדיוק מה לעשות. שימלא לי את כל משאלותי. אבל החיים הם לא ספר דפוק. בחיים אתה צריך לכתוב את העלילה לבד.
נורה נדלקה.
החשתי צעד, והמשכתי להרהר
באמת למה לא? למה שלא אכתוב את סוף הסיפור? אם בניטו יכול, למה שלא אכתוב גם אני?
הצעדים שלי התחלפו בריצה. לעבודה הגעתי מתנשף. התיישבתי מהר ליד השולחן, הדלקתי את מסך המחשב, פתחתי קובץ חדש.
בהיתי במסך.
מה לכתוב? אם אני רוצה שמה שאכתוב ישתלב במציאות, אני צריך לכתוב חלק, זורם. עלילה שתמשיך בטבעיות את בניטו, אבל תגבור עליו. אני לא יכול פשוט להחזיר את הזמן לאחור, ולגרום לקול המנוסר ולכנופייתו לשוב בתשובה ולהפסיק להרוג אנשים.
ואני צריך לעשות זאת מהר. לפני שבניטו יקח את המושכות לידיו. אני צריך למצוא זווית אחרת לתקוף את הנושא… רגע! זווית אחרת… בניטו טרח לכתוב זווית אחרת, או שהכל היה מהזווית של הגיבור? המחשבות שלי טסו… זווית אחרת… אולי זואי עוד בחיים… וג'קי? דאוס אקס מכינה זה לא אידיאלי, אבל אפשרי… בניטו רוצה סטריאוטיפ? זה מה שהוא יקבל…
נשאתי תפילה קצרה שזה יעבוד, נשמתי עמוק, והתחלתי לכתוב.
ג'קי שכב בבניין שממול, ועקב אחרי המתרחש דרך כוונת רובה הצלפים שלו. הוא ראה אותם נכנסים לבית החולים, והוא ראה אותם יוצאים עם הבחורה כמה דקות לאחר מכן. הוא ראה איך הם מכניסים לרכב שעמד בצד המדרכה.
הם היו שלושה. אחד ישב עם הבחורה במושב האחורי, אחד במושב הנהג, ואחד שמן – המנהיג – במושב הקדמי.
הוא ראה את השמן מדליק סיגריה ומקרב את הטלפון לאוזנו, ואז מחווה אל הבחורה. בתגובה, זה שבמושב האחורי כיוון את אקדחו לרקתה של הבחורה.
ג'קי קילל בשקט. הוא לא רצה שהמצב יגיע לכדי כך. עד כה הוא הצליח לעקוב אחריהם מבלי להתגלות, ואת מה שראה שלח ברמזים לאיזה כתב צעיר ונלהב. אבל נראה שהאידיוט הזה לא יודע לחבר אחת ועוד אחת. ג'קי גם לא ציפה שהם יערבו חפים מפשע כל כך מהר. 'הארגון' היה חסר רחמים, אבל בדרך כלל השתדל שלא להתערב בעניינים לא לו. כנראה הם הרגישו שנושפים בעורפם.
ג'קי התייסר לרגע, אבל מיד עצר את עצמו. לא, הוא לא יכול להניח לזה לקרות. עד כה הוא עקב מבלי להתערב, כי סבר שאותם אנשים הביאו את עונשם על עצמם. אולי לא הגיע להם למות, אבל גם לטיפשות יש מחיר.
אבל הבחורה הזו לא עשתה כלום. פשעה היחיד הוא שהיא יוצאת עם עיתונאי קהה חושים. וזו לא סיבה למות. אסור לתת לחפים מפשע למות. זו בדיוק הסיבה שהוא פרש מ'הארגון', אחרי עשרים שנות 'עבודה'.
ג'קי נשם נשימה עמוקה, וכיוון. מילא. זה שהוא נשאר בחיים אחרי שפרש זה גם משהו. הוא נשף לאט, ולחץ על ההדק.
הראש של זה שכיוון את האקדח התפוצץ כשהקליע עבר דרכו. הבחורה צרחה. השמן ניתק את השיחה, אבל גם המוח שלו התפוצץ לפני שהספיק להתעשת. הנהג ניסה להתניע ולברוח, אבל היריה השלישית עצרה אותו.
אנשים צרחו וצילמו, צוותי רפואה הגיחו מבית החולים, סירנות משטרה נשמעו מרחוק.
ג'קי נאנח, והתחיל לפרק את נשקו. כשהוא סיים, הוא הביט בשעון. מנסיונו, הכחולים יהיו פה תוך דקות ספורות. אין טעם לברוח. הוא לא רצה שכך זה יגמר, אבל אין דבר. הוא שיער שתוך כמה חודשים העסק יגמר. 'הארגון' יפורק, הכחולים המושחתים יתפסו, והוא יוכל לשכב לנוח בתא קטן ומלוכלך, כשהמצפון שלו נקי יותר.
הוא התיישב על ברכיו, הרים את ידיו, שילב אותן על ערפו, וחיכה.
הרמתי את הראש מהמסך, מזיע. בבקשה שזה יעבוד, בבקשה שזה יעבוד.
הטלפון צלצל.
זואי.
עניתי בלהט.
"ג'ון, אני לא יודעת מה קורה פה, הם לקחו אותי, ואז היו יריות, ופתאום כולם מתו, ועכשיו המשטרה פה והם שואלים אותי מה קרה, ו…"
המשך דבריה טושטש במוחי.
חייכתי.
ברנרד ראסל ישב ליד שולחן הכתיבה שלו, מתוסכל. הגיעו לו כמה ימי חופשה מהעבודה, והוא חשב שיהיה נחמד לנצל אותם לכתיבה. תמיד הוא חלם לכתוב משהו, וכבר זמן רב שיש לו רעיון בראש. בבוקר הוא קם מוקדם, התיישב ליד השולחן, והתחיל לכתוב. המילים קלחו, והוא הרגיש שהעלילה נארגת לנגד עיניו. אבל אחרי כמה עמודים התחושה הטובה דעה. הוא חזר על עצמו, וכתב באופן מבולבל. הוא חש שהוא נאבק עם העלילה ועם הדמויות. הן לא נשמעו לו, אפשר היה לחשוב שיש להן חיים ורצונות משלהן, והן מורדות בו, יוצרן.
הוא נאנח. היתה לו פעם מרצה לספרות שאמרה לו שלא כולם נועדו להיות סופרים דגולים. אולי היא צדקה, והוא לא נועד לכתוב.
אשתו צעקה אליו מהמטבח. משהו על כך שארוחת צהריים מוכנה, ושיקרא לילדים.
הוא הביט שוב במחשב, וחייך חיוך מפוייס. ניחא, יש לו משפחה טובה, עבודה שהוא נהנה ממנה. אז כתיבה זה לא בשבילו. ביג דיל. הוא סגר את המחשב.
מרוצה, הוא קרא לילדים ונפנה לצאת מהחדר, לא לפני ששלח מבט אחרון אל שולחן הכתיבה.
אולי בעצם הוא ימשיך אחר כך, התעודד פתאום. אז לא ספר, אבל הוא יכול לשפר קצת את הניסוחים, ולהפוך את זה לסיפור קצר. כן, הוא חשב, הוא יכול לעשות זאת. אולי עם סוף טוב הרהר, ואז הוסיף בבדיחות בינו לבין עצמו – אם אני יכול לחיות טוב, למה שלא ג'ון קופר?