אינשאללה
עומר מתרכז בלמצוא את הווליום המושלם במערכת של האוטו, ואני מנצלת את הרגע כדי לבחון אותו. יש לו בדיוק את אותו הברק בעיניים כמו בפעם הראשונה שנפגשנו, והשיער המקורזל הבהיר שלו כבר מגיע כמעט עד הגבות.
נפגשנו ב"קפה קפה" בביאליק, ממש ליד השכונה שלי ברמת השרון. שנינו בחרנו לשבת בפנים, למרות שהיה יום בהיר יחסית לנובמבר. הוא חשב שאני בוהה בעיתון שלו (בעצם בהיתי בו ולא בעיתון), ושאל אם אני רוצה לחלוק. מי בכלל שואל דבר כזה היום?
אני לא אמרתי "לא" והוא עבר לכיסא לידי.
"ראית את זה?" הוא אמר מיד, כדי לפתוח בשיחה. "כתוב פה, 'הלבד זה הביחד החדש'. מה הם מבינים? הביחד זה הביחד שתמיד היה, פשוט נהיה יותר קשה להשגה." הוא חייך, ואני השבתי חיוך וחשבתי בדיוק אותו דבר.
מאז עברו שנתיים בדיוק. היום קבענו לחגוג את יום ההולדת של ההיכרות שלנו.
"אני אוהבת את השיער שלך," אני אומרת לו כשהוא מסיים לסדר לנו את המוזיקה לדרך. הוא מניח שתי כוסות קפה במעמדים שליד ההילוכים, כאילו אנחנו עושים את הנסיעות האלו כל יום, ואז מסובב אליי את הראש. הפנים שלו מחייכות כולן. "השיער החום־בהיר שלי," הוא אומר. הוא תמיד מזכיר לי שהוא לא בלונדיני, כאילו שיש עם זה בעיה.
"אני לא רוצה שתחשבי שאני בלונדינית וטיפשה," הוא מוסיף.
"אתה שטני ואחלה," אני אומרת, למרות שהשיער שלו צהוב לגמרי.
הוא מחכה שאעצור באדום, ואז מפתיע אותי בחיבוק מעבר למוט ההילוכים. אני מחבקת אותו חזרה, אבל נאלצת להחזיר את הידיים להגה כשהרמזור מתחלף. תחושה של חום מתפשטת בי, ואני תוהה אם אצליח להיאחז בה עד שנגיע.
זה היה הוא שהציע את חוף הים כמקום שלנו להערב, אבל אולי פשוט מפני שהוא יודע שתמיד אני מעדיפה לנסוע לשם. עומר שורק לעצמו כשמתנגן שיר של קולדפליי, ואני מרגישה שזה הרגע, שאם אי פעם הייתי קרובה למישהו מספיק בשביל לספר לו, זה עכשיו.
נשאר רק דבר אחד, עומד ביננו כמו חומה בלתי נראית. חומה שרק אני מבחינה בה, כמובן, כי הוא בכלל לא יודע עליה. 'הדבר הזה' ימשיך להפריע, ואני… אני רוצה שהכול בינינו יהיה מושלם. אני רוצה להשיל את זה מעליי לפני שנגיע לים, כדי שנוכל להתפנות לדברים החשובים, לחגוג שנתיים לחברות שלנו, להתחיל לחשוב קדימה, על העתיד שלנו, מעבר ל"חברות" הזו. ובשביל זה אני חייבת שהוא יידע.
אני פותחת את הפה ואז סוגרת אותו. מנסה שוב. לוקחת נשימה רועשת מדי.
"אני רוצה לשתף אותך במשהו." הקול שלי יוצא כמעט בלחישה, כי כל כך חשוב לי לא להרוס את מה שיש לנו.
עומר מפסיק לשרוק.
לא משנה כמה התאמנתי ותכננתי איך לספר לו, בסוף הכל מתערבב לי בראש.
"יש לי יכולת מיוחדת כזו." זה מה שיוצא, מלווה בחיוך עקום של מבוכה, כי אני מתארת לעצמי איך זה נשמע.
עומר מיישר את הגוף הקצת גמלוני שלו, מסדר את החולצה הלבנה מהכתפיים ומטה, כמו שהוא תמיד עושה, וממתין בשקט שאסיים.
"אני לא תמיד מבינה איך זה עובד," אני ממשיכה. "אבל כשאני מביעה משאלה… דברים פשוט קורים."
הוא שותק רגע. כמו שחששתי, בטח חושב שזו בדיחה.
"מה, כמו 'היקום מקשיב' כזה?" הוא מחייך חיוך מלא, חושף שיניים לבנות.
"אני לא צוחקת." אני מנסה להשלים את המילים בהבעת פנים תואמת, שלא אמורה להשאיר מקום לגיחוך.
"חלק מהדברים שאנחנו מבקשים קורים," הוא אומר בזהירות וברצינות מודגשת, עדות לכך שהבעת הפנים שלי עבדה. "כמו ללכת בשבת בצהריים לים ולקוות שלא יהיה חם מדי או שלא יהיו גלים. זה יכול לקרות. או כמו שפעם, אנשים היו מתפללים לגשם, בקיץ נניח, ואז כשהוא ירד הם חשבו שזה בגלל התפילות ולא בגלל שהחמסין נשבר. לא הייתה להם אז את תורת ההסתברות." הוא מנסה, כרגיל, לומר בדיוק את מה שצריך כדי שארגיש טוב.
"זה לא קשור להסתברות. אני רצינית, עומר."
"אני לא מבין."
"אני אומרת," אני מכריחה את עצמי לתבל את זה בחיוך, "שאם אני מביעה משאלה, ואני אומרת 'אינשאללה', היא מתגשמת."
אני מרגישה את המבט שלו בצד הלחי שלי. עיני הדבש שלו בטח בוהות בי. הוא לא מגיב מיד, ואני לא בטוחה אם זה בגלל ה"אינשאללה", או כי הוא לא קונה את זה, או פשוט מנסה להבין אם אני באמת מאמינה במה שאני אומרת. אני מפנה את הראש לבחון אותו לרגע. הוא מעביר את היד באיטיות בשיער הבהיר ואז על הצלקת בחלק העליון של האף המושלם שלו.
"באמת?" הוא שואל בקול חם ונמוך, כזה שלא יגרום לי להסתגר. "וזה קורה כשאת אומרת… 'אינשאללה'? למה דווקא 'אינשאללה'?"
"לא יודעת." אני מחזירה את המבט לדרך ומושכת בכתפיי. "זה פשוט יצא ממני ככה. כשהייתי קטנה, הבעתי משאלה ואמרתי 'אינשאללה' והיא התגשמה."
ביקשתי שסבתא מרים לא תמות. זה היה בפעם הראשונה שאושפזה בבית חולים. היא זו שהייתה אומרת 'אינשאללה' כל הזמן, למרות שבכלל הייתה מפולין. הייתה אומרת שזה 'קורע את השמיים'.
אני לא מספרת לו על סבתא שלי. אני לא צריכה שיגיד לי שזה "הסתברות", שזה "יכול לקרות", ש"אנשים לא תמיד מתים מיד ממחלות". אני יודעת טוב מאוד שגם מסרטן לא תמיד מתים ישר, גם אם קרובים למוות פעמיים. בפעם השלישית לא ביקשתי, כי כבר לא יכולתי לראות אותה ככה, ואז היא מתה.
אני לוחצת על דוושת הגז, והגגות האדומים של רמת השרון מפנים מקום למשטחים אפורים ורחבים יותר. הכביש נפתח, אבל אני לא ממהרת. ברקע מתנגן שיר ישן ופחות מוכר של שלום חנוך, מתוך הפלייליסט שעומר הכין במיוחד לערב הזה. האורות בצד הדרך משתקפים על שמשת הרכב, כתמים מתחלפים של לבן קר וכתום. על העור של עומר הם מציירים רגעים של זהב וכחול, בכל פעם שהאור פוגע בלחי שלו.
אני מרגישה את חום הכוס של הקפה שהוא הביא בירך דרך הפלסטיק, הריח עולה מתוך המכסה, האוויר שיוצא מהמזגן מפזר אותו באוטו.
"תגידי," הוא אומר, "ואם יוצא לך דווקא 'בעזרת השם' או 'הוקוס פוקוס'?" הוא מנסה להפריך את הבסיס לטענה ולהתחמק, כך הוא חושב, מלגעת במה שקשה לעכל.
אני עונה ברצינות, בלי להביט אליו, מנסה להתרכז בנהיגה, "אז זה לא עובד." התחושה שעשיתי טעות מתחילה לחלחל.
"ואת משתמשת בזה? כאילו, ביומיום?" הוא שואל.
"לא ממש… כבר לא."
"למה?" הוא מקשה, ואני רואה בעיניים שלו את המחשבות מתחילות לרוץ. כל הדברים שהיה מבקש אילו היה לו כוח כזה. כל הדברים שהיה שוקל לבקש ממני, אם רק יאמין לי לגמרי. יד אחת שלי מתהדקת על ההגה, והשנייה אוחזת בחוזקה את מוט ההילוכים. אני חושבת על תשובה. בחוץ כולם עוקפים, מאיצים, צופרים. בפנים משתרר שקט. אני מורידה את היד ממוט ההילוכים ומניחה אותה על גב ידו. "כי זה לא כזה פשוט," אני אומרת. "איכשהו… זה תמיד נדפק."
אני יכולה להרגיש את הסקרנות מתעוררת בו מבפנים, עמוקה, בלתי נשלטת. לא כזו של "איך היה לך היום?", אלא משהו קמאי, כמו ילד שנחשף בפעם הראשונה לדלתות אוטומטיות בבניין חדש או למדרגות נעות. מישהו שעומד מול דבר שלא ניתן לתפוס עד הסוף, קסם. אני מחכה לרמזור אדום, ואז מתבוננת בו, באף הסולד, בקו הסנטר המסותת, בידיים המונחות על ירכיו. לא גדולות מדי, ידיים של מישהו שאפשר לסמוך עליו.
"אתה יודע, עומר… טוב לי איתך. הכול בינינו מרגיש כל כך נכון."
הוא לא עונה.
אני מנסה שוב להטות את נושא השיחה, כדי שנוכל להתקדם. "יש משהו באיך שאתה מקשיב, כאילו… שאני לא צריכה להעמיד פנים."
הוא מחייך. "את אף פעם לא צריכה להעמיד פנים כשאת איתי," הוא אומר. "וגם… תודה." הוא מחכה שאפנה את ראשי ומחווה קידה תיאטרלית עם היד. אני רק חושבת כמה אני שמחה שהוא באמת מתכוון לזה, ושזה עובד, שיש מישהו שאפשר לחלוק איתו הכל באמת.
הכביש כמו מאשר לי את זה, הוא נפרש לפנינו, האורות ברמזורים מתחלפים במיוחד בשבילי. ברקע אני שומעת את השריטה הקלה של הזיפים שלו כשהוא משפשף את קצה הסנטר, מחווה שכבר למדתי לקרוא כתנועה של מחשבה. לפחות הוא לא מגחך או מזלזל.
הרמזור מתחלף, ואני לא ממהרת לנסוע, נותנת לרכב שלפנינו לפתוח את הפער.
"למה לדעתך זה נדפק?" הוא שואל בקול קצת חלש יותר, מנסה לא להפריע לאינטימיות של הרגע. זה לא באמת מצליח. אני מרגישה שאנחנו לא מתקדמים בכלל.
"זה מורכב," אני עונה בקול. גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו לא פעם. "זה לא כמו מה שאנשים חושבים."
"ניסית לבקש כסף, נניח?" הוא מנסה להוסיף קורטוב של אגביות. אני חושבת על זה שמעולם לא התעמקנו בנושא, אבל השאלה מובנת. מתבקשת. גם קצת מבאסת, כי תמיד חשבתי שעומר הוא לא טיפוס של כסף. שבוע שעבר ירדנו לרחוב של הטיילת. החוף היה מלא באנשים, רצים, הולכים, מדברים. זוגות, חבורות. אם לא היה לי אותו, הייתי מקנאה בכולם. ישבנו על ספסל ליד חוף הכלבים וניסינו לנחש מה האנשים אומרים זה לזה. המצאנו סיפורים שלמים.
"יום אחד אני אכתוב את כל זה," עומר אמר. הוא צוחק לפעמים על זה שהוא רוצה להיות סופר. איך אפשר לרצות להיות סופר ועדיין להתעניין בכסף? אני לא מבינה. אני כן. כי זו בטוח המשאלה הכי מבוקשת בעולם. זו, ובריאות. ואני די בטוחה שבריאות באה אחרי כסף. חוץ מאצל אנשים חולים. שם זה הפוך.
"אולי משהו פשוט," הוא ממשיך. "נניח… ארגז מלא שטרות." הוא רוצה לומר דבר נוסף ועוצר את עצמו, אבל לא נראה שהוא מתכוון לשחרר.
אני מסתכלת עליו במבט חפוז. "ניסיתי. אולי זה כי אני לא באמת צריכה את זה, לא יודעת… אבל זה נדפק."
"איך ארגז של כסף יכול להידפק?"
"יכול, יכול."
"אני לא מבין," הוא אומר.
אני בוחנת את מראת הצד, סופרת שלושה, אולי ארבעה רכבים, ומדמיינת את עצמי יושבת בהם עכשיו, במקום להתמודד עם הסיטואציה שהכנסתי את עצמי אליה.
"ביקשתי מיליון שקל בחשבון הבנק," אני אומרת לבסוף.
"נו?" העיניים של עומר נוצצות בצמא.
"מנהל הבנק התקשר והציג את עצמו. קראו לו ירון."
היד של עומר מסתובבת כאילו אומרת 'מה כבר יכול להיות לא בסדר עם זה?'
"הוא סיפר לי שהייתה אצלי הפקדה של מיליון שקל."
"נשמע נהדר."
"כן, אני יודעת איך זה נשמע, עומר." אני אומרת את שמו ברשמיות, אבל ברגע האחרון מוסיפה חיוך, שלא ייפגע.
"הודיתי לו. אולי הייתי צריכה להשאיר את זה ככה… אבל אמרתי לו שאני מעוניינת למשוך את כל הכסף. ואז ה'ירון' הזה אמר שעומדים לידו נציגים של מס הכנסה, ויכול להיות שירצו לחקור אותי."
"אוף." עומר קופץ את שפתיו. "ומה הם עשו לך?"
"נשבעתי להם שאני לא יודעת מאיפה זה הגיע. הם ויתרו על החקירה בסוף, אבל עיקלו את כל הכסף. לא יכולתי למשוך משם כלום."
אני שמה לב להבעה שלו. "כמו שאמרתי, זה תמיד חוזר עקום. אם 'היקום מקשיב', כמו שקראת לזה, אז הוא כנראה עושה לי דווקא."
אני מחייכת אליו, נושכת את הקצה הפנימי של השפה בלי לשים לב, פעולה קטנה שאני עושה כשאני נוגעת באיזושהי הבנה פנימית.
אנחנו חוצים את צפון העיר, לא רחוק מההאנגרים וההופעות על החוף, וממשיכים לכיוון הטיילת. צפוף כאן. לא כמו ברמת השרון. הרחוב מפוצץ באנשים המתחככים זה בזה, בלי להבין כמה הם קרובים. אולי יום אחד אשכור פה דירה.
"אז זה כזה… הכל חוזר אלייך שבור?"
"כן. אולי זה שאני לא באמת מתכוונת, או לא באמת צריכה את זה, או לא חושבת על כל ההשלכות. אין לי מושג."
"ואין דרך לעקוף את זה? נניח, אם תרצי ממש, או אם תחשבי על כל הפרטים?" הוא שואל, כאילו פותר את הצופן של הכספת הכי משוכללת בעולם.
"אנשים לא מבינים כלום," אני עונה. "מיליארדים של משאלות ביום, ואין להם מושג. למשל, אם מישהו מבקש משהו כללי, כמו 'שיהיה לו טוב', אז פתאום הוא יכול למצוא את עצמו בבית חולים. כי רק אחרי שממש רע לך, אתה יודע להעריך את הטוב. או למשל, ביקשתי פעם רכב אדום, אפילו אמרתי 'סובארו חדשה', ואז רכב כזה בדיוק כמעט דרס אותי כשהלכתי ברחוב."
אני צופה בעומר בזווית העין. הוא מחייך חיוך קטן, מטה את ראשו הצידה. השתיקה שחוזרת בינינו הפעם נינוחה יותר. אני מחייכת גם, מנסה להיזכר בכל המשאלות שהבעתי אי פעם. יש לי רשימה בראש, אבל אני אף פעם לא יודעת איך זה יישמע לאוזניים אחרות.
העיניים שלי מרוכזות בכביש, אבל אני מרגישה אותו זז. הוא מהנהן לאט. "זה קצת כמו ללכת לקנות משהו ממש יקר ולגלות שבפנים חסר חלק."
"כן," אני אומרת. "בדיוק ככה. זה מגיע, אבל לא שלם. או שזה שלם, אבל לא כמו שדמיינתי." אני צוחקת, כמו ילדה שסוף־סוף מישהו הצליח להבין בדיחה פנימית שעד אותו רגע הצחיקה רק אותה.
הוא משיב לי חיוך, אבל הפעם יש בעיניים שלו משהו אחר, כמו מישהו שמבין שיש שם עוד שכבה שעדיין לא נחשפה. אני מרגישה שזה הזמן לעצור. בתוך האוטו מתחיל להיות קצת חם. אני מותחת את שרוולי הסווטשירט הלבן של בנטון, זה שהוא קנה לי ליום ההולדת האחרון, עד למרפק, ופותחת מעט את החלונות החשמליים. מהחריצים נכנסת קרירות רכה של לילה שעוד לא החליט אם הוא חלק מהחורף.
ספל הקפה שוב ביד שלו, למרות שהתקרר מזמן. עומר ממשיך לאחוז בו, כאילו הקפה הוא זה שמחזיק אותו.
אני רואה את האצבעות שלו נעות סביב המכסה, תנועה קטנה, לא שקטה. המוזיקה ברדיו התחלפה לפסנתר רך, בלי מילים. האורות בצד הדרך מהבהבים באיטיות, אנשים הולכים בקבוצות של שלושה או ארבעה, מישהו על סקייטבורד חולף ליד החלון שלי ונעלם בפנייה.
הוא מגרד את המצח באגודל. "זה לא מפחיד?"
אני מושכת בכתפיים. "כן. אני מניחה… בהתחלה. אבל מה שהפחיד אותי יותר היה לחשוב שאם אני יכולה לבקש דברים, אולי גם אחרים יכולים. אולי העולם מלא אנשים כמוני, רק שהם שותקים. ואם הם לא… אז איך אפשר לדעת באמת דברים? אתה מבין?"
הוא לא מבין. לא יכול לתפוס את זה בכלל. אני יודעת.
אנחנו נוסעים בבן יהודה, ליד המסעדות. אוויר עירוני נכנס פנימה, קצת פיח של אוטובוס, ריח פלאפל, אבק של יום שלם ורעש. מלא. שכחתי שהרעש פה לא מתחשב באף אחד, צפירות, מוזיקה, דיבור בקול רם מדי של אנשים.
עומר מושיט יד וסוגר את החלון שלו. היד השנייה מתרחקת קצת משלי. אנחנו לא מדברים כמה דקות. יש רק את הנסיעה, המוזיקה שממשיכה להתחלף, והקפה הקר שלא נגעתי בו.
"תגידי," הוא קוטע את המחשבות שלי.
"אולי מספיק עם השאלות, עומר? אנחנו עוד שנייה מגיעים."
הוא משתתק.
למה הוא לא יכול פשוט להניח את כף ידו על הכתף שלי, להגיד 'שיחקת אותה', ולהמשיך לדבר על דברים אחרים? עלינו. על העתיד שלנו.
"מה עם לזכות בלוטו? זה היה יכול לעבוד."
לא אופייני לו להתעלם בהפגנתיות מהבקשה שלי.
"ניסית…?" אני מרגישה אותו בוחן אותי.
"כן, עומר. פעמיים. בפעם הראשונה ראיתי בטלוויזיה את המספרים ושמחתי ממש, אבל איבדתי את הכרטיס בדרך לתחנה. בפעם השנייה דמיינתי את הפרטים, רשמתי הכול, שמרתי על הכרטיס ואפילו צילמתי עותק למקרה שיאבד. הלכתי בהתלהבות לקחת את הכסף."
"ו…?"
"היו עשרת אלפים זוכים במקום הראשון. כל אחד קיבל ארבע מאות שקל. זה היה בחדשות והכל. גם זה נדפק."
"ואי, מסכנים האנשים."
"ספר לי על זה," אני מגיבה, ואז קולטת שאף פעם לא ראיתי אותם באמת. "כן, מסכנים," אני מתקנת. מגרש החניה של התחנה מלא, אז אני מחפשת מקום באזור של האוטובוסים, ומשם פונה מערבה. אפשר להריח את הים עוד לפני שרואים אותו. כל רחוב זרובבל בפקק מטורף; אנחנו לא היחידים שמחפשים חניה.
עומר שותק. טעיתי כשסיפרתי לו. השתיקה מרחפת בינינו בחלל האוטו, שתיקה של כל מה שכבר נאמר. אנחנו מתחילים בעוד סיבוב של חיפוש חניה; הסטנדרטים יורדים ככל שהחיפוש מתמשך, מרחק הליכה, מקום לא ממש מסודר, תשלום. אני פונה דרומה, לכיוון נגה. אולי שם אמצא.
"אז את אולי צריכה לרצות את זה באמת…" הוא מפר את השקט. "מה את יכולה לרצות באמת? בית? יש לך. אז את לא באמת צריכה."
"דירה," אני מתקנת בלחישה, כאילו שזה משנה.
"ועבודה, יש לך."
"כן."
"ומה עם כוח? כולם רוצים כוח."
אני מביטה בעומר ורוצה לומר משהו.
"יש לך כוח. הבנתי."
"זה לא בדיוק…" אני ממלמלת.
אופניים חוצים מול החלון הקדמי במעבר חציה ומסתירים לי את המגדל עם השעון. גבר בשנות החמישים בערך, לבוש צהוב זוהר, מנתר במקום ומחכה שהרמזור יתחלף כדי שיוכל להמשיך בריצה הסתמית לשום מקום. זוג נערות מביטות במסך הטלפון וחוצות את הכביש בלי שום מושג מה קורה סביבן. 'שירימו את העיניים לפני שיהיה מאוחר מדי'.
"אני לא מרגישה כל כך טוב," אני אומרת. "אולי ניסע הביתה?" אני מביטה במראה ומחפשת דרך חזרה.
"מה שבא לך. אבל עוד שנייה מגיעים, והים מרפא הכל. את זו שתמיד אומרת את זה."
הוא נשמע נחוש להתקדם ליעד מסוים, בלי שיהיה לו מושג קלוש לגבי מה שהוא עשוי לפגוש שם. אני נשענת לאחור. העורף שלי נבלם במשענת הראש, ואני מביטה בפנסים שחוצים מולנו. כל אור שעובר אותנו בשיירה הבלתי נגמרת מרגיש כמו חתיכה קטנה שעוזבת אותי.
ברקע, כאילו תוכנן מראש, מתנגן צליל אקוסטי, כמעט שקוף, גיטרה וכלי הקשה עדינים. קטע לנסיעה לילית שעומר הכין מראש, בלי לדעת מתי יתנגן בדיוק.
העיניים שלו פונות הלאה ממני, מערבה, אל הים. הוא שותק כמו מישהו שכבר התחיל לנסח לעצמו דברים בראש ועדיין לא בטוח איך הם יישמעו בקול רם.
"רגע, ומה עם לבקש משהו למישהו אחר?"
"ניסיתי. אני…"
עומר שם לב להשתהות שלי בלי שהתכוונתי. אני יודעת שפישלתי כשאני מגניבה אליו מבט ותוהה אם אי פעם שמתי לב לקמטים במצח שלו קודם. גם הצלקות נראות בולטות יותר עכשיו.
"לא נכון…" הוא אומר, וזה כבר ממש לא איך שדמיינתי את השיחה הזו. למה הוא לא יכול לרדת מזה?
"מה שקרה לי…" הקול שלו רועד.
אני מסתכלת קדימה, מחפשת מילים. "אני נשבעת לך, עומר… אני לא ידעתי שזה מה שיקרה. אמרת שאתה רוצה להיות יפה יותר. שאתה לא סובל את האף שלך."
הוא מנסה לומר משהו, אבל המילים נתקעות לו בגרון. לא יכולתי לדעת שזה מה שיקרה, שיפגע בו קורקינט, ועוד באמצע מעבר חצייה.
"אני… אני הצטערתי על זה כל כך," אני אומרת בקול הכי רך שאני מצליחה לגייס.
"אבל התאונה… והשיקום." הוא שולח יד אחת לפנים שלו, את השנייה למראה של האוטו, בוחן את האף המושלם שלו. מלטף את ארובת העין ואת קו הלסת ששוחזרו. באמת שכמעט ולא רואים את הצלקות. "אני לא…" הוא משתהה. "אני לא מאמין. את יודעת כמה זה כאב?"
אני נקרעת מבפנים. "בטח שאני יודעת," אני אומרת, מנסה לשמור על טון הגיוני. "ישבתי לידך בבית החולים. כל יום."
"כן. אני זוכר." הוא עונה בשקט. היה לו קשה בתקופה ההיא, אבל אני יודעת שהביקורים שלי הקלו עליו. ככה זה חברים.
אני מזהה מקום פנוי בחניון החול ליד הים, קצת לפני כיכר השעון ביפו. אנחנו יושבים במכונית אחרי שכיביתי את המנוע. הדלתות סגורות, הרדיו כבוי. האוויר בפנים דחוס, כאילו השיחה שלנו עדיין מתרחשת. אני יודעת שיש לו שאלות. אני רק מקווה שלא יבקש תשובות. אני רוצה שיאבד אותן, כמו הקצף בקצה הגלים שלא מצליח להיאחז בחול. הגענו לסוף הדרך. אני מחלצת את עצמי מהאוטו ומחכה. הוא מתעכב כמה שניות, ואז יוצא. אנחנו עומדים על הטיילת. באסים עמומים עולים מכיוון החוף, כמו תופי מלחמה. הרוח המערבית החזקה שבאה מהים מזיזה את קווצות שיערו. הוא שותק, ואני מרגישה את הקשר בינינו נפרם, חתיכה חתיכה. המילים האחרונות שנאמרו עדיין תלויות באוויר. אני מרגישה אותן סביבנו כמו אדים אחרי מקלחת חמה.
עומר מזיז את הראש לאחור, נשען על הפח של האוטו, ומביט לשמיים. הוא נושם עמוק, כאילו ממלא את הריאות במחשבות.
"את יודעת," הוא מתחיל, בקול שקט אבל ברור, "אם הייתי פוגש אותך סתם ככה, נגיד, באיזה אירוע, או ברחוב, אני לא בטוח שהייתי ניגש אלייך."
אני לא עונה מיד. המילים שלו לא נועדו לפגוע, אני יודעת. הוא אפילו לא הסתכל עליי כשהוא זרק אותן לאוויר, כמו מישהו שאומר מחשבה בקול כדי לשמוע איך היא נשמעת מחוץ לראש. ובכל זאת משהו קופא לי בבטן. המשמעות מרחפת מולי, שהיה צריך לקרות משהו מיוחד, כמעט על־טבעי, כדי שהוא בכלל יראה אותי.
אני מביטה קדימה אל הרכבים החונים עם הפנים אל הים, ורואה את ההשתקפויות של הפנסים מרצדות על פני המים. הגלים הקטנים שוברים את האור כמו זכוכית סדוקה. סדק דק, כמעט שקוף, אבל כזה שאי אפשר להתעלם ממנו.
"אני מבינה," אני לוחשת, ושמה לב שאני שוב נושכת את השפה. הידיים שלי מחפשות מקום להישען, המרפקים מאבדים את האוויר שתמך בהם קודם, והגב מתאמץ להיות ישר. ישר מדי. אני מודעת לזה, אבל לא מצליחה לשחרר.
הוא מחייך שוב. אני לא יודעת אם קלט בכלל את מה שקרה הרגע. אני יודעת שהוא התכוון לטוב. הוא באמת תמיד מתכוון לטוב.
"איילת," הוא פונה אליי כאילו אנחנו זרים עכשיו. "כל משאלה שביקשת יצאה לא טוב… ואת לא באמת צריכה כלום בעצמך. אז מה יוצא לך מכל היכולת הזו?" יש בקול שלו משהו צורם, קור שמתפשט בין המשפטים.
הבריזה מהים מנסה לחדור פנימה לתוך האף שלי, לדחוף לשם ריח מלוח עם קמצוץ אופטימיות, אבל היא לא מצליחה.
"בדיוק מה שניסיתי להסביר לך, עומר. כל הדבר הזה… זה לא כמו שזה נשמע."
אבל זה מאוחר מדי. אני רואה לפי המבט שלו.
"רגע." הוא מתקדם צעד קדימה, לא מתוך קרבה, אלא מתוך היסוס. אני רואה את המאבק הפנימי מתרחש לו בראש.
"זה אף פעם לא עבד לך? לא ביקשת שום דבר בשבילך שבאמת יצא? אף פעם? שום דבר שבאמת היית צריכה, שבאמת רצית?"
אני מחפשת תשובה בין הידיים שלי, בין התמונות התלויות בזיכרון, בין הרגעים בהם עמדתי מול המראה ולא ידעתי מה אני מרגישה, מה אני צריכה, מה אני חייבת.
האם ככה דמיינתי אותו?
אני די בטוחה שרציתי מישהו כמוהו, מישהו מכיל, שיקבל אותי כמו שאני, מישהו שיזרום, מישהו שיאהב את הדברים שאני אוהבת. את הים. אני מרגישה את הים. את החלל הפתוח האינסופי, כמו זה שנפער ביני ובין עומר, קו של חושך רחב. צעיר על קורקינט חולף, עם תרמיל גדול וקסדה מבריקה שמחזירה את האורות. הוא עוצר לרגע, ניצב ביני לבין הגלים, מונע ממני לברוח. אבל אני יודעת שאני לא באמת אצליח. אין טעם לנסות להציל שום דבר.
אין מה להסביר. עומר כבר יודע.
אני מזהה בעיניים שלו את הרגע הזה, הרגע שבו הוא מבין הכל, שבו שנינו מבינים שבלי היכולת שלי, לא היה קורה לו שום דבר מזה. ששום מסלול חיים לא היה מחבר אותנו יחד.
למה לא יכולתי פשוט לתת לזה להיות? להשלים עם העובדה שהיה לי משהו טוב כי הוא באמת מגיע לי?
זה לא משנה עכשיו. גם זה נדפק ועכשיו אני רק רוצה שילך מפה, שישאיר אותי לבד.
כמו שהייתי קודם.
כמו שהייתי כל החיים.
'אינשאללה'.
סוף