איזה שלום עולמי ואיזה נעלים מאת שרון פז

אני מטיח את השלט במסך ומזנק מהכורסה. אני אוחז בראשי בשתי ידיי ולא מאמין שזה קרה כרגע! לא. זה לא יכול להיות. פשוט לא. 

כן. טקס מלכת יופי, אבל עדיין, הייתי בטוח שלפחות עם זה לא אצטרך להתמודד. אבל היא! היא הייתה מוכרחה לבקש את זה? מכל הדברים, את זה?!

כמה נדוש אפשר להיות? 

השלט שננעץ במסך רק כמה שניות קודם לכן, מזדקר לכיווני במין מנח מתריס, מוכיח, כאילו שואל, "עכשיו מה?" 

עכשיו מה? כאילו שזו שאלה בכלל! אין לי ברירה, אני חייב לדווח על זה. אני מדמיין את עצמי עומד מולו, מנסה להסביר. אולי זה לא יהיה כל כך נורא. אולי הוא יהיה חנון ורחום כמו שהוא יודע להיות לפעמים. אני עוצם עיניים. תירגע! פשוט תירגע! אבל זה לא עוזר. הכנפיים שלי נפתחות מאליהן ואני מרגיש את הנוצות נושרות מהן, אולי נוצה בודדת מכל אחת מהן, אולי יותר. אני משפיל מבט אל הנוצות שמפוזרות על הרצפה, בהחלט יותר. נראה שהגוף שלי לא אופטימי, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להיכנע לו.

אני מרים את הראש שלי ומביט סביב. השלט לא זז, הוא עדין שם, מחכה לתשובה. אני נוחר בבוז לעברו וממהר אל דלת הבית. אני פותח אותה ומביט החוצה. רעש המכוניות ותנועת האנשים ברחובות, כאילו היו הלב הפועם של העיר, מציפים אותי. לא! כמה שאני אוהב את עולם בני האדם, זה לא הזמן לעשות דברים בדרך שלהם. אני נוקש באצבעות ומופיע בפתחו של ההיכל הגדול. 

שני המלאכים ששומרים על שער הכניסה להיכל מביטים בי שרוע על הרצפה. לא כאן רציתי להיות. אני תוהה מה השתבש בקסם ומדוע אני לא נמצא כבר בתוך ההיכל. הם מצליבים את החניתות שלהם ולועגים, "איזו התרסקות!" 

אני מביט לכיוון הקול, אבל שריונות המתכת הנוצצים שהם לובשים מסנוורים אותי וקול החניתות מקרקש באוזניי. מלאכים יכולים ללבוש כל צורה שהיא. אף פעם לא הבנתי למה אלה בחרו דווקא את זו של השומרים באימפריה הרומית. אני מצמצם את עיניי ומביט בהם. אחד גדול מעט ממני, השני נמוך, שניהם נראים מגוחכים בלבוש הזה, בטח עם הקסדות והנוצות שמזדקרות על ראשיהם. אין לי לא זמן ולא סבלנות לשני הליצנים האלה. אני נוקש שוב באצבעות, אך ללא הועיל. הצחוק שלהם מתגבר, "חסמנו אותך!"

"תנו לי להיכנס." 

"אחרי מה שהיה פעם אחרונה?" עונה הגבוה מבניהם. " אין סיכוי!" משלים אותו השני. 

אני נעמד, מזדקף מלוא קומתי, "אתם לא מבינים. זה מקרה חירום!" 

השומר הגבוה לא נרתע, "אצלך זה תמיד מקרה חירום."

השומר הנמוך מאיים בחנית לכיוון החזה שלי, "שמעת אותו. הסתלק מכאן." אני לא זז והוא מצמיד לי את החנית לחזה. אני מביט בה ואז מישיר מבט אליו, "פעם אחרונה. תנו לי להיכנס." 

השומר הגבוה מכוון גם הוא את החנית שלו לחזה שלי, "לא." 

בתנועות ידיים מהירות, אני מזמן תמצית של מגביר כוח, מסיט את החניתות ומיד לאחר מכן מצמיד אותן אלי לצידי הגוף. אני אוחז במוטות ומניף אותן בכוח כלפי מעלה. השומרים שעדין מחוברים אליהן מהצד השני עפים באוויר ונופלים בעוצמה על הקרקע. אני בועט בשער הכניסה והוא נפתח לרווחה ואז מסתובב להביט בשומרים השרועים על הרצפה ומאיים בידי לכיוונם שלא יקומו. אני פורש את הכנפיים ומרחף לאחור, פנימה להיכל הגדול. השער נסגר מלפני. אני בפנים. הם בחוץ. מאחורי, מכה חזקה מטיחה אותי ואת האופוריה שלי מהניצחון על השומרים לרצפה.

הוא נעמד מעלי. הוא לא אומר כלום. אני לא צריך שהוא יגיד. אני יודע שהוא כועס, אבל מנסה בכל זאת, "במחילה מכבודו, לא הייתי מתעקש אם זה לא היה נושא בעל חשיבות עליונה." 

הוא שותק. 

"אני יכול לקום?"

הוא ממשיך לשתוק. 

אני מתחיל לחשוב שאולי זה לא היה רעיון טוב אחרי הכול, אבל אז הוא זז הצידה ומושיט לי יד. אני אוחז בה, "תודה."

"אני מחכה, ג'ו." 

ג'ו. הוא עושה עמי חסד וקורא לי בשם שבחרתי לי ולא בשם השמיים שניתן לי, אבל אני עדין מרגיש כמו ילד קטן שאמא שלו השתמשה בשמו המלא כדי לנזוף בו ולא מוצא את המילים. הוא מאבד את הסבלנות, "דבר!" 

אני מנסה להתחנף, "זוכר את המקרה המצער שלי?"

"אתה מתכוון לעסקה שביצעת עם השטן כשהתחייבת להגשים לילדה משאלה, תהיה אשר תהיה? ושאם לא תצליח, הקיום של כולנו יגיע לקיצו?"

"אני חשבתי על סיפור הרבה יותר רומנטי. משהו בסגנון 'זה היה יום יפה. אפילו האלים עצמם לא יכלו לדעת מה עומד להתרחש…' אבל עכשיו כשאתה מציג את זה ככה, זה באמת נשמע גרוע."

"ג'ו!" קולו מרעיד את קירות ההיכל ואני קופא במקומי, משפיל מבט במבוכה בנוצות הכנף שנושרות ממני מרוב בהלה. "היא ביקשה משאלה."

"מה היא ביקשה, ג'ו?"

אני מתכווץ כולי ובקושי מצליח למלמל, "ש… …מי".

"מה?" 

אני יודע שהוא שמע אותי. הוא מכריח אותי לחזור על זה. להגיד את זה בקול רם, "שלום עולמי", אני פולט לבסוף ומשחרר רווחת אנחה מיד לאחר מכן. יהיה אשר יהיה, לפחות התוודיתי.

"מכל הדברים!"

"אני יודע… "

"אתה אמור להיות מלאך שומר, לא מלאך סורר!"

אני רוצה להסביר לו שאם לא הייתי מסכים לעסקה, אז הילדה הייתה מתה בתאונה עוד לפני שהספיקה לחיות. באשמתי! לא הייתי מסוגל להמשיך לחיות ככה. לא הייתה לי ברירה. אני רוצה להסביר לו, שעל פי תנאי ההסכם, המשאלה לא יכולה להיות משהו פעוט כמו פוני. היא צריכה להיות משהו משמעותי, משנה חיים, אז אם הילדה גדלה והפכה למלכת יופי והיא רוצה שלום עולמי, זה מה שאני צריך להגשים, אפילו אם זה אומר שאני צריך טלוויזיה חדשה. אני רוצה, אבל הוא כמובן יודע ואני מקבל את הפסיקה שלו, על כל המשתמע מכך. 

"כן, אדוני." אני לא מעז להרים את מבטי ולא נע ממקומי או פוצה פה כשנוצות הכנפיים שלי משנות את צבען לאדום ואז לכתום ולבסוף לצהוב חיוור ונושרות בזו אחר זו, מלוות בדמעות. 

"אני אבדוק אם יש סיכוי לאיזושהי פרצה בחוזה. משהו שיבטל אותו. ואתה… אתה תרד לשם ותראה אם אתה מצליח לפתור את זה!"

אני מתעשת ואוזר אומץ, "אתה לא יכול לשלוח אותי למשימה כזו בלי כלום!"

"שיהיה." הוא נוקש באצבעותיו והכול הופך שחור.

***

אני מנתק באיטיות את הפנים מהאדמה החמה ויורק חול. באמת כואב ליפול מגן עדן. הכנפיים שלי, שנותרו על רצפת ההיכל, כואבות יותר מכל. אני לא יודע כמה זמן אני שוכב תחת השמש הקופחת, אבל כנראה שמספיק זמן כדי להיחשב כמת כי כשאני מצליח להסתובב על הגב, אני מבחין בלהקת עופות אוכלי נבלות חגה מעלי, מחכה. אחד מהם אמיץ או טיפש יותר מהאחרים וצולל לעברי. יד ימין שלי מונפת לעברו, זורקת עליו חול. הוא נרתע ועף חזרה למקומו רק כדי לפגוש ציפור לבנה גדולה שנראה שהגיחה משום מקום. היא פוגעת בו והוא נופל לקרקע. אוכלי הנבלות האחרים מבינים שארוחה כבר לא תהיה להם ומתפזרים. הציפור הלבנה מתיישבת לי על החזה, מסיטה את ראשה לאחור, מותחת את צווארה וצוחקת. הצחוק שלה נשמע כמו צחוק של קוף. 

אני מרגיש את כוחי חוזר אלי ומתיישב. "קוקברה? באמת? מכל בני הלוויה האפשריים, שולחים לי מלמעלה קוקברה?"

הקוקברה צוחקת שוב.

"לא מלמעלה?"

הקוקברה מנידה בראשה.

"מלמטה?"

הקוקברה מהנהנת.

"אני מניח שזה עדיף על טוקן גאוותן. את צריכה שם. אני חושב שאני אקרא לך קוקו. "

הציפור לא נשארת אילמת, "קוקו הקוקברה? באמת? למה לעשות לי את זה? כי אני לא בצד שלך?"

"אז את כן מדברת! אני פשוט לא כזה טוב בשמות. גם אני פשוט ג'ו. למה את פה בכלל?"

"להשגיח, שאין הפרה של התנאים. ש…"

"כן… כן… אני יודע", אני קוטע אותה, "הגשמת משאלה, ללא התערבות ישירה."

"ו?"

"ולוודא שהמשאלה תתגשם רק אחרי שמי שביקש אותה מת."

"כי?"

"אם בני האדם ידעו שמשאלות אכן מתגשמות הם לא יפסיקו לבקש."

"לא הייתי רוצה להיות במקומך."

במקומי. כן. זה הדבר ההגיוני לעשות. להבין איפה אני. אני קם על רגליי. הכנפיים של הסנדלים שלי מקוצצות גם הן, אבל לפחות אני לא יחף בחום הזה של המדבר. "קוקו, עופי לגובה. תראי אם את רואה משהו." אני מביט בה כשהיא נוסקת לשמים וחגה מעלי וחש צביטה קטנה בלב. הבוקר עוד הייתי מסוגל לעוף, ועכשיו? עכשיו אני מקורקע. 

"אני רואה משהו!"

"מה?"

"חול!"

"קוקו!"

"הרבה חול?" 

היא צוחקת ואני מתייאש מהשיחה. חולות המדבר אכן משתרעים לכל עבר, אבל אני לא מוכן לוותר. אני בוחר כיוון ומתחיל ללכת, מגביר את צעדיי ככל שאני מתרחק מנקודת המפגש שלי עם האדמה. תחושת התכיפות מזויפת אבל הכרחית כדי שאצליח לשמור על שפיותי. קוקו עפה בעקבותיי. 

שלושה ימים עוברים. שלושה ימים של שמש קופחת, ללא מים וללא אוכל. לא שאני צריך אותם, אבל זה נחמד. התרגלתי מתקופת החיים שלי על פני האדמה. שלושה ימים של קוקו שמספרת לי על הסרטים של טרזן שהיא השתתפה בהם. שלושה ימים שבהם מתגבשת במוחי תוכנית. שלושה ימים עד שאנחנו מגיעים לעיירה שכוחת-אל באמצע המדבר, אם אפשר לקרוא לה עיירה. רחוב ראשי, מסבאה, בנק ומשרד שריף בצד אחד וספר גברים ובתי מגורים בצד השני. אני מרוצה.

"זה יהיה מושלם בשביל הניסוי!"

"ניסוי?" קוקו קוראת ועפה אחרי בזמן שאני רץ במורד הרחוב לכיוון המסבאה. היא כל מה שקיוויתי שתהיה, בר בסגנון המערב הפרוע, עם דלתות כאלה שנפתחות לשני הכיוונים ואפשר להציץ מעליהן, לראות מי מגיע או מי נמצא בפנים. תמיד רציתי לפתוח דלתות כאלה בתנופה חזקה ואני עושה בדיוק את זה. זו טעות. הדלתות נפתחות פנימה ואז חוזרות החוצה, מכות בי ומשליכות אותי אל הרצפה. קוקו צוחקת. האנשים בתוך הבר צוחקים. השיכור שמתקשה לשבת זקוף מחוץ לבר, שהוא ללא ספק שיכור העיירה, צוחק. רק הכלב שלידו מתחבא מאחוריו. הוא לא מפחד מזרים, הוא מפחד ממני. כלבים יכולים לראות אותי כפי שאני באמת. 

אני מנסה לא להיראות מובך מדי מהנפילה או מוטרד מדי מהכלב. אני קם, מנער את הלכלוך מהמכנסיים ומביט אל השיכור. הוא מחייך אלי חיוך חסר שיניים. אני מחליט לפתוח בשיחה.

"שלום."

"נפלת חזק. היק!" השיהוק שלו מלווה בריח חזק של אלכוהול. 

"איך קוראים לכלב שלך?"

הוא מלטף את הכלב, "לא שלי. ברח. בא אצלי."

הכלב מתיישב בחיקו של השיכור והוא מלטף אותו, "כלב טוב. מה אישה רעה מעיל גדול עשתה עכשיו?" הכלב מפהק ומניח את ראשו על רגליו ואני שם לב לנעליו הבלויות. 

קוקו מגיעה ומתיישבת לי על הכתף, כאילו הייתה תוכי.

הכלב נעמד על רגליו ונובח. השיכור נצמד אל הקיר, מצביע עליה וצועק, "ציפור שטן!" 

קוקו עפה אל מעל לראש שלי, צווחת בקולי קולות ומנופפת בכנפיה במהירות. 

אני מנסה להרגיע אותה, "די, נו. הוא לא התכוון." אני מחווה לעבר הכתף השמאלית, "בואי. שבי." אני מבקש והיא נענית. הכלב מפסיק לנבוח, אבל גם הוא וגם השיכור עוקבים אחרינו במבט מחשיד. 

"אולי איזושהי מחווה של רצון טוב?" אני שואל את קוקו אבל היא לא מגיבה. אני מניח שהיא לא אופטימית כמוני. אני מנסה בכל זאת. אני חולץ את הסנדלים ומציע אותם לשיכור. עבורי, הם רק תזכורת לחוסר היכולת שלי לעוף והם בטח במצב טוב יותר מהנעלים שלו, אפילו אחרי כל ההליכה הזו במדבר. 

גם השיכור לא מגיב.

"בשבילך. קח."

הוא עדיין חושד, "למה?"

"יותר טובים משלך."

הוא מושיט את ידו בהססנות לעבר הסנדלים. 

"קח." 

הוא מהנהן בהכרת תודה ואז לוקח את הסנדלים ונועל אותם. 

אני מחייך וקם חזרה לכיוון דלתות הבר. הוא תופס בידי. אני מסתובב אליו, "מה?"

בסנדליי, הוא מזהה אותי ופונה אלי בשמי האמיתי. "ג'ו. פשוט ג'ו", אני מתקן אותו. הוא משפיל את מבטו ביראת כבוד ומשחרר את אחיזתו. אני ממשיך אל תוך המסבאה, הפעם אני פותח את דלתות הבר לאט ובזהירות. זה לא עוזר. עדין כל המבטים ננעצים בקוקו ובי. העובדה שאני יחף בטח לא עוזרת. ציפיתי למקום מלוכלך. למקום שבו מאווררי תקרה מסתובבים באיטיות וספק כמה בטוח לשבת תחתם ולכן השולחנות המעטים מפוזרים ברחבי הבר. באחד אולי תשב חבורת גברים ותשחק משחק קלפים, באחר חבורה דומה תשתה אלכוהול כלשהו, בשלישי החבורה תנעץ בנו מבטים מאיימים בלי לומר מילה ועל יד הבר יעמוד שריף העיירה, יסתובב אלי וישאל אותי למעשי. אבל המקום נקי. הרצפה מבריקה מספיק כדי שאוכל לראות בה את פני ואני מתקשה להכיר אותם. הם שלי. אני עדין אני. הוא לא שלח אותי לכאן במראה אחר, בהסוואה, אבל הם מקומטים, מלוכלכים ועייפים מהצעידה במדבר. משב רוח מרענן מכה בהם ואז אני מבין, יש מיזוג אוויר. לא ברור לי איך הוא יעיל בחום המדבר שפורץ פנימה דרך דלתות הבר, אבל הוא קיים. השולחנות מסודרים בשורות על גבי שורות, והיושבים בהם, שנראה שהם יותר אנשים ממה שהעיירה הזו יכולה להכיל, סעדו בנימוס, עד הרגע שנכנסנו. לבסוף שובר את השתיקה המוזג מאחורי הבר, "מה תרצה?" 

אני פונה שמאלה לכיוונו ומתיישב על אחד מכיסאות הבר הפנויים, "מים."

הוא צוחק, "אל תיתן למראה המפונפן להטעות אותך. זה בכל זאת בר."

"ובכל זאת, אני אחרי הליכה ארוכה במדבר. מים." 

"ובכל זאת, אני השריף של העיירה הזו. מה תשתה?"

קוקו מסיטה את ראשה לאחור ומותחת את צווארה, אבל לפני שהיא מספיקה להביע את מורת רוחה או לפני שאני מספיק להרים את הקול שלי על השריף, דלתות הבר נפתחות שוב. בפתח עומדת אישה שמצד אחד נראית מבוגרת, ומצד שני עומדת בגו זקוף וראש מורם. לא משימה קלה כשהיא נועלת נעלי עקב. בניגוד מוחלט למזג האוויר, היא עטופה במעיל פרווה ובצעיף מינק. זו בהחלט הצהרה. בטח בחום הזה. היא מפסיקה לרגע ללטף את הכלב הקטן שנח בזרועותיה וצועקת, "שריף!"

הפרצוף שלו מתעקם עוד יותר מכמה שהתעקם קודם כשאני ביקשתי מים, "מה?"

היא מתחילה להסביר, "הכלב של השכנה…" אבל הוא קוטע אותה, "עוד הפעם?" 

היא מנופפת בכלב שלה לעומתו, "תראה את היצור המסכן הזה. פשוט תסתכל על הפרצוף הקטן והחמוד שלו. הוא נבהל נורא. אתה חייב לעשות משהו לגבי הכלב הזה שלה! ראיתי אותו פה בחוץ!" 

השריף דופק על הבר, "כל פעם אותו סיפור!" 

אני מנסה להרגיע את הרוחות, "אולי גבירתי תרצה…"

"אתה, אל תקרא לי גבירתי!" 

אני רוצה לצעוק עליה בחזרה. להשיב לה כגמולה, אבל אז קוקו צוחקת ואני נרגע מספיק כדי להעמיד את עצמי במקומה של האישה. אני הזר והמוזר במקום הזה. אני זה שלא מבין את חוקי המקום ואולי מה שאני חשבתי שהוא הכי מנומס שאפשר הוא בעצם מעליב. אני מניח את היד שלי על הבר בהפגנתיות, "וודקה!" ומיד מופיעה בה כוס שוט. אני מרוקן אותה באותה מהירות שהופיעה, "אני אומר לך קוקו, העיירה שכוחת האל הזו? זו עיירה שלא ברא השטן!" 

"האמת היא…" 

"ברצינות?" 

"כן."

"למה?"

"הוא רצה לדעת מה התוכנית שלך. הוא ידע שברגע שחשבת עליה, שלא תתאפק ותרצה לנסות אותה, אז הוא עזר לך."

אני נוחר לעברה, "עזר!" ואז מסתכל סביב. כולם מסתכלים עלי ועל קוקו, אבל אף אחד לא מגיב לכך שהיא מדברת. אולי זה רק אני שיכול לשמוע ולהבין אותה? לא חשבתי על זה עד עכשיו. זה מקל קצת על העניינים אני מניח. ככה לפחות אני לא צריך לדאוג שירדפו אותי כי אני משוגע שמדבר עם חיות, שזה בכל זאת שונה מעט מבני אדם שמדברים לחיות שלהם, כי אני חושב שהיא גם עונה לי. או שירדפו אותי כי אני מחולל מעשי כשפים כלשהם. 

"הוא רוצה לדעת מה התוכנית שלי? אני אראה לו מה התוכנית שלי. עופי ותביאי את הנעלים הישנות של השיכור מבחוץ."

קוקו פוגעת ברגליה בכובעו של האישה כשהיא עפה אל מחוץ לדלת והכלב הקטן שנח לפני רגע בחיקה, נבהל וקופץ לרצפה. היא מתכופפת להרים אותו אבל לא מספיקה. קוקו שוב עפה מעליה, הפעם מחזיקה זוג נעלים בלויות במקור שלה והכלב הקטן נבהל ורץ אל מחוץ למסבאה.

"כלבלבי!" היא צועקת, אך אני מתעלם ולשריף לא נראה שאכפת. אני לוקח את הנעלים מקוקו ומניח אותן על הבר. 

"מה אתה חושב שאתה עושה?! אנשים אוכלים ושותים כאן!" 

אני נושף בפניו של השריף. הוא נעשה שקט, שרירי פניו נרפים והמבט שלו מזדגג. אני מעביר את ידי בתנועה סיבובית מעל הנעלים. יד ימין מסתובבת עם כיוון השעון, יד שמאל מעליה מסתובבת נגד כיוון השעון. אני הופך ביניהן, עכשיו יד ימין מעל יד שמאל וכך שלוש פעמים. כשאני מרים את הידיים ומגלה מחדש את הנעלים, הן כבר לא בלויות. אני לוקח אותן ומושיט אותן לאישה, "בבקשה. נעלי הריצה הנוחות והטובות ביותר שאפשר למצוא בכל האזור."

"מה?"

אני לא מצליח להחליט אם פניה מאדימות מכעס או מסמיקות מבלבול למראה הנעלים החדשות, אבל אני לא מאפשר לה זמן לחשוב או להתחרט ודוחף את הנעלים לכיוונה, "לרדוף אחרי כלבלבי."

היא מעקמת את פרצופה ונוחרת בהתרסה לעברי, אבל חוטפת ממני את הנעלים ויוצאת אחרי הכלב שלה בריצה. אני לא מתאפק וצוחק, קוקו לא. 

אני סופר את הדקות שעוברות. ההשפעה שלי על השריף פגה והוא חוזר לעצמו, אם כי מבולבל מעט, "מה קרה?"

אני לא עונה וממשיך לספור, חמש עשרה. האישה מופיעה שוב בפתח המסבאה, עם כלבלבי בחיקה. בדיוק בזמן. "שריף, אני מבטלת את התלונה שלי על הכלב של השכנה."

"תודה על העדכון." הוא עונה בקול משועמם ואני תוהה אם זו עדיין ההשפעה שלי או הייאוש שלו מהתלונות החוזרות ונשנות שלה, התלונות שאני יודע שלא יחזרו יותר. 

האישה יוצאת מהמסבאה והשריף חוזר לעיסוקיו. 

"הצלחתי קוקו! הצלחתי!" 

"מה הצלחת?" 

"בניסוי. בואי, הולכים!"

"לא הולכת או עפה לשום מקום עד שלא תסביר לי מה קרה פה כרגע."

אני תוהה לרגע אם לא להתעקש על פרטיות לפני כן, הרי אני לא אמור לחשוף דבר מכל זה לבני האדם, אבל מצד שני אם זו עיירה שברא השטן, אולי אלה לא בדיוק בני אדם רגילים או אולי ברגע שהוא יבין את התוכנית שלי, הוא יעלים את כל זה כלא היה. אני כן מתעקש עם קוקו שתיתן לי להסביר עד הסוף ולא תקטע אותי באמצע. 

"שלום אפשרי כששני הצדדים מבינים זה את זה. אחת הדרכים להבין מישהו, היא להעמיד את עצמך במקומו, בנעליו. לא רק לרגע קט, אלא לזמן ארוך מספיק כדי להבין ולהתרגל. זמן שאני מניח שמשתנה בהתאם למורכבות של הסכסוך. האישה המעצבנת הזו לא רק הלכה בנעלים של השיכור, היא רצה בנעלים של אדם שאוהב את הכלב שהיא שונאת וכשהיא הבינה כמה הוא אוהב את הכלב הזה ולמה, היא החליטה לבטל את התלונה. אם נוכל להגיע למצב שכולם מבינים את כולם, יכול להיות לנו שלום עולמי."

"אבל זה היה קל כי היא גם אוהבת כלבים. אולי לא את הכלב הזה, אבל היה משהו בסיסי משותף וחוץ מזה, יש הרבה מאוד סכסוכים בעולם. איך תגרום לזה שכולם יבינו את כולם?"

"נבחר את הסכסוך הכי בעייתי, הכי גדול, הכי חסר סיכוי לפתור אותו. ברגע שנגרום למנהיגים של שני צידי הסכסוך ללכת בנעליו של האחר, הסכסוך ייפתר."

"אבל זה אחד. מה עם השאר?"

"מגדל קלפים. הסכסוך הזה ייפתר. האחרים יראו את זה, ישאפו לפתור את הבעיות שלהם גם הם. לא יצליחו, נהיה שם, מוכנים, עם נעלים. זה ייקח זמן, וזה טוב, כי אני צריך שזה יעמוד בתנאי ההסכם."

"תשמע, זה מטורף מספיק כדי להצליח."

אני רוצה להגיד לקוקו שזה משהו שלנו. שנעשה את זה ביחד. בכל זאת, בימים האחרונים נוצר קשר ביני לבין הציפור המשוגעת, אבל פתאום אני מרגיש סחרחורת. אני מסתכל מסביב והכל נראה מטושטש. השולחנות נעלמים, האוויר עומד. אני קורא לשריף אבל הוא לא שומע אותי. כשאני מסתובב חזרה לכיוון הבר, הבר נעלם. אני תוהה מה היה בוודקה שלי ונופל לרצפה מכאב. קוקו מתיישבת עלי והעיניים שלי נעצמות. 

***

אני מתעורר על רצפת ההיכל הגדול. אני מסתכל מסביב. הוא יושב על הכיסא שעל הבמה בראש האולם. פרט לנו, האולם ריק. 

"קום והתקרב אלי." 

אני נשען על כפות הידיים ומתרומם, כשלפתע הכנפיים שלי נפתחות מאליהן. כנפיים לבנות, גדולות ומרהיבות, בדיוק כפי שהיו לפני שכל הבלגן הזה התחיל. אני מנופף בהן. משב רוח מרענן מציף אותי. הן באמת עובדות! עוד נפנוף ואני מרחף באוויר. אני נוסק לתקרת ההיכל, מתמרן בין העמודים, עף סביב סביב. קול הצחוק שלו, נבלע במשק הכנפיים שלי. 

"ג'ו. זה מספיק!" 

אני נוחת מולו וכורע על ברכיי, "תודה, אדוני." אני לא שואל מדוע שינה את דעתו או תגמל אותי. אני חושש מהתשובה. הוא מסביר בכל זאת, "כשהשטן הבין מה אתה מתכנן והבין שאם יהיה לך מספיק זמן, יש לך סיכוי להצליח, הוא הפך את הילדה לבת אלמוות ובכך הפר את תנאי החוזה."

"אז הכול שב למקומו בשלום?" אני מעז להאמין.

"כן," הוא מאשר ובהינף יד משלח אותי מפניו.

אני מוצא את עצמי עומד מחוץ להיכל. שני השומרים מסתכלים עלי. הנמוך מבניהם שואל, "הסתדר לך?"

"כן." אני מחייך.

"איך?" הגבוה מתעניין. 

"התערבות אלוהית."