"היא למדה לכתוב קוד עוד לפני שלמדה חילוק ארוך," הקריא זוהר בלעג את הכתבה על המשחק שלי, שהייתה פתוחה במסך האייפון שלו. האור הכחול של המסך השתקף בעיניו, וגרם לו להיראות כמעט רובוטי.
לרגע היה נדמה לי שהוא עומד לזרוק עליי את המכשיר הזה, אבל אז נזכרתי כמה זוהר אהב את האייפון שלו.
למה, למה החלטתי להישאר בכיתה, במקום להתחבא בשירותים כמו בכל הפסקה אחרת?! מה גרם לי לחשוב שהבריונים האלה לא יבואו לצחוק עליי כאן?
"נועם חסון עוד לא סיימה בגרות," הוא המשיך. השפה העליונה שלו התעקמה בזלזול. "וכבר מכרה את 'סַיְבֶּרֶלָה' לעשרות אלפי לקוחות מרוצים. כן בטח! זאתי שנכשלה במחשבים הצליחה לתכנת לבד משחק שלם. הצחקתם אותי!"
הרגשתי קטנה כל־כך. כלומניקית. הם ידעו שלא כתבתי את המשחק לבד…
ומי עוד יודע?
"יש משפט אחד נורמלי פה," הוא קרא, "או שהם ימשיכו להגזים ככה כל הכתבה?! תראו!" הוא הפנה את האייפון לכיוון החברים שלו.
וכשאני אומרת "החברים שלו", אני מתכוונת לאיגור, שתכונת האופי היחידה שלו היא "זוהר מ'עלי־אקספרס'", ולעינב…
אם שמעתם אנחה שם בסוף – זה כי הייתה אנחה שם בסוף.
עינב הייתה, פחות או יותר, היצור הכי מושלם שקיים – שיער ארוך וחלק ועיניים ירוקות גדולות כאלה, שמקרוב רואים בהן נקודות חומות, וחוכמה שכמעט אף פעם לא יצא לה להראות (כי היא הסתובבה כל היום עם שני המטומטמים האלה).
איגור קרא את ההמשך ונחר. "'עשרות אלפי שחקנים מספרים ש'הם בחיים לא חשבו שעיבוד מודרני של סינדרלה, על נסיכה עם כוחות סייבר, יכול להיות ממכר כל־כך' – ראיתם את השטויות האלה?!"
"אם אני פשוט אקום ואצא מהכיתה," תהיתי לעצמי, "הם ישימו לב?" אבל הרגשתי כאילו קפאתי במקום. כאילו איזה כוח מרושע הדביק אותי לכיסא, רק בשביל לראות את התקדמות הסצנה.
ההתקדמות הייתה כזו:
נשמע הצלצול ותוך דקות בודדות הכיתה התמלאה בתלמידים. אני המשכתי לשבת בקיפאון.
"אנשים!" צעק לפתע זוהר. הוא נעמד מול הלוח ודפק עליו בחוזקה.
זוהר לא היה מודע להשפעה שיש לו על הכיתה, כנראה. הוא לא הבין שהם היו נותנים לו תשומת לב, גם אם סתם היה עומד שם ושותק (זה היה הרגע לגלגל עיניים. כלומר, שלכם. אני הייתי עסוקה בלעצור את הנשימה ולחכות לדבר המשפיל שהוא הולך להגיד עליי…).
"לא יודע מי מכם פתח את החדשות היום," הוא התחיל, "אבל יש לנו סלבריטי בכיתה!" הוא הכריז בדרמטיות תיאטרלית והצביע עליי. ואז גיחך בטון האכזרי הזה שלו והוסיף, "מסתבר…"
התכווצתי עוד יותר. גם בלי להסתכל מסביב, יכולתי להרגיש את המבטים הננעצים בי. כנראה רוב הכיתה כן פתחו חדשות…
"ורציתי רק לומר לך," הוא הישיר אליי את מבטו, בדיוק ברגע שבו העזתי להרים מבט, "גברת נועם חסון היקרה,"
בלעתי רוק וחזרתי להביט ברצפה. קיוויתי שהלחיים שלי רק מרגישות חמימות. הדבר האחרון שהייתי צריכה זה להסמיק מול כולם!
"שזה הזוי שאת רואה את עצמך סינדרלה." החיוך שלו היה מתנשא כל־כך, אכזרי כל־כך, שהרגשתי את כל הכוחות אוזלים ממני. אפילו להשפיל מבט בחזרה לא הצלחתי.
אבל הוא לא סיים לדבר. הוא עיקם את אפו בגועל והוסיף, "הכי הרבה – את העכבר!"
מישהו מאחוריי נחר. האחרים הצטרפו בצחוק מתגלגל.
הכרחתי את עצמי לקום.
"צריך לספר לתקשורת שהחברה היחידה שלה היא בינה מלאכותית!" קרא מישהו.
"שכתבה לה את המשחק!" צעק מישהו אחר.
מישהו שלישי ניסה לחסום לי את המעבר לדלת, אבל הצלחתי להתחמק.
"אין לה חברים אמיתיים, זאתי!"
המשפט עוד לא הסתיים, אבל אני כבר הייתי בחצי הדרך החוצה. צחוק של שלושים קולות הדהד סביבי וגרם לראש שלי להסתחרר. דמעות החלו לחנוק את גרוני. חשבתי לרגע על האפשרות שאולי עינב לא צחקה עם כולם. אבל זאת הייתה כנראה אופטימיות ילדותית. הרי ברור שהיא השתתפה. אחרי הכול, החברים שלה היו אלה שהתחילו כל הסצנה…
הדבר האחרון ששמעתי לפני שעזבתי את הכיתה, היה את איגור צורח אחריי, "כולנו יודעים שאין לך בן זוג לנשף!"
ברקע יכולתי לשמוע את הצחוק המתגלגל. הוא הדהד במסדרון הריק כמו רעם.
צרחתי.
לא היה לי אכפת אם שמעו את זה.
לא היה עוד לאן להידרדר מבחינת ההשפלה.
אבל, ליתר ביטחון, המשכתי לרוץ, עד שהגעתי לשירותים שבסוף המסדרון. בדממה המוכרת שלהם יכולתי לבכות ללא הפרעות.
הדמעות היו קרות כקרח ופוצעות כמעט כמוהו. רציתי לדפוק את הראש בקיר, רציתי לשבור את הקיר, רציתי לשבור לזוהר את האייפון הזה שלו – או את היד שהחזיקה אותו.
לי לא היה אייפון. היה לי את הטלפון הישן של אבא שלי, אבל איזה מזל שלקחתי אותו איתי! בידיים רועדות גיששתי בכיס. המגע הקר של המסך הרגיש כמו ליטוף של אחות.
"סילואט…" לחשתי בקול רועד.
"כן, נועם?" הקול הכמעט אנושי שלה ענה מיד. "במה אוכל לעזור לך היום?"
היא אמנם לא הייתה אנושית, אבל הרגשתי קרובה אליה יותר מאשר לכל אדם בבניין המקולל הזה! רציתי להגיד לה שאני רוצה חיבוק, שאני רוצה תחושה של הצלחה, שאני רוצה לברוח מהמקום הזה ולא לחזור אליו לעולם… אבל ידעתי שגם לבינה מלאכותית יש מגבלות. וגם אם רציתי להגיד לסילואט את כל זה, הקול שלי היה חנוק מכדי להשמיע כל־כך הרבה מילים ברצף.
נשענתי על הקיר של התא וניסיתי להדחיק את הדמעות.
לא היה בי כוח.
לא היה בי אוויר.
"אולי היא בשירותים," שמעתי שנייה אחר־כך מרחוק. "אני הולכת רגע לבדוק."
הקול של עינב הדהד בין התאים. האוויר הלך ונעלם… ואז, בקול רועד, לחשתי את הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו:
"הלוואי שהייתי סייברלה!"
ברגע הבא הרגשתי כאילו כוח עוצמתי מעיף אותי באוויר. כאילו חצי מהגוף שלי נמשך בעוצמה מעלה, והחצי האחר – מטה. רציתי לצרוח, אבל פחדתי שזה יחמיר את מה־שזה־לא־היה, אז רק העברתי מבטי במהירות מצד לצד. זה לא עזר במיוחד – הכול מסביבי היה שחור.
הרגשתי כאילו העולם שסביבי מתפורר.
לא הצלחתי להתאפק וצרחתי את נשמתי החוצה.
כשהצלחתי להרגיש שוב קרקע מתחת לרגליי, עמדתי באוויר הפתוח, שהיה מלוח ומתכתי. תא השירותים נעלם לחלוטין, ואיתו גם כל בית הספר. עמדתי בחצר של בית קרקע גדול. מעליי עברו חוטי חשמל, שפעם בשנייה רטטו והאירו סביבם בתכלת. את השמיים האירה שמש מרובעת, אשר זזה מטה לכיוון קו האופק, בקצב הזהה לקצב הרטט של חוטי החשמל.
ראיתי את הנוף הזה כל־כך הרבה פעמים. ידעתי לומר שבכל שנייה השמש זזה פיקסל אחד בדיוק.
אבל כל הפעמים האלה שראיתי אותו – היו דרך מסך של מחשב. לעמוד מול הנוף הזה הייתה חוויה שבחיים לא חשבתי שאחווה. שבחיים לא חשבתי שתוכל להיות אפשרית…
כי בפעם האחרונה שבדקתי, בנתניה לא הייתה שמש מרובעת. וחוטי החשמל בה לא רטטו בתכלת. והנוף בה היה צבוע ביותר משלושת צבעי היסוד – ציאן, מגנטה וצהוב.
ובפעם האחרונה שבדקתי, הנוף הזה היה קיים במקום אחד בלבד – בארץ בדיונית, שנוצרה בעזרת בינה מלאכותית, על ידי נערה ישראלית אחת, והפכה (זה בחדשות אמרו, זה לא אני) למשחק הישראלי המצליח ביותר.
סייברלנד.
שפשפתי את עיניי.
יכול להיות שהתעלפתי?
"סייברלה," שמעתי קול מאחוריי. הוא היה מוכר כל־כך שלא יכולתי להתבלבל.
"סילואט?!" שאלתי בהפתעה והסתובבתי לכיוון הקול.
מולי עמדה אישה גבוהה, עטוית גלימה – הגלימה של הפיה הטובה מהמשחק שלי.
כנראה שבאמת התעלפתי, נכון?
נכון?!
השמלה והגלימה שלה נראו כאילו הן עשויות מחושך מוחלט, מלבד כמה חוטי ניאון שנשזרו בה ובהקו בגווני תכלת וורוד. ברדס הגלימה שלה היה מורם, ולא משנה כמה הבטתי לתוכו, לא יכולתי לזהות תווי פנים.
"כן, סייברלה," היא ענתה בקולה הכמעט אנושי, "אני כאן כדי לעזור לך."
חייכתי אליה. למרות שבמציאות כנראה שכבתי מעולפת על הרצפה המגעילה של השירותים, ולמרות שעינב עמדה להיכנס ולמצוא אותי על הרצפה המגעילה הזו. משהו בריחוק הזה גרם לי לתחושת הקלה בלתי מוסברת. חלק קטן בתוכי אפילו איחל שאולי… אולי לא אתעורר.
לא שאני מאחלת למות או משהו!
אבל המשחק הזה, העולם המדהים הזה, שהשקעתי בו כל־כך הרבה שעות של דיבוג (אין לכם מושג כמה בעיות היו בו לפני שהתחלתי לעבוד!)… רציתי להישאר בו כמה שיותר. וקיוויתי שאולי החלום הזה יחזיר לי את המוטיבציה להמשיך לפתח. או… לבקש מסילואט לעשות את זה ולתקן את התוצאה.
הסתכלתי מטה על עצמי. עדיין הייתי אני. או, לפחות, לבשתי את אותם הבגדים – הסווטשרט האפור הגדול, החולצה הגיקית והג'ינס הישן, שהיו איתי באש ובמים, ועכשיו בעולם החלומות.
"סייברלה," אמרה סילואט, "הנשף עומד להתחיל."
"ואני הייתי בטוחה שיש עוד חודשיים," עניתי בגיחוך, "עכשיו רק אפריל."
"הנשף של הנסיכה מתחיל בעוד חצי שעה," אמרה סילואט. היא פספסה לגמרי את הבדיחה המדהימה שלי והמשיכה באקספוזיציה הרגילה של המשחק, "את צריכה למהר, אם את רוצה לזכות בליבה של הנסיכה, עינב!"
"מ… מה?" גמגמתי. זאת לא הייתה האקספוזיציה הרגילה של המשחק…
"את צריכה למהר, אם את רוצה לזכות בליבה של הנסיכה, עינב."
"לנסיכה קוראים עינב?!"
"כן," היא ענתה במונוטוניות, כאילו זה היה פרט מידע רגיל לחלוטין…
"כשאת אומרת שלנסיכה קוראים עינב… זה סתם במקרה או ש…?"
"אבל את לא יכולה ללכת לנשף לבושה כך," היא חזרה לשנן את הטקסט הרגיל, "אבל אל דאגה, הכנתי – במיוחד בשבילך – שמלה!"
לפני שהיא הספיקה להרים את השרביט הקסום שהיא שלפה, שאלתי, "כשאת אומרת 'עינב', את מתכוונת לעינב מהכיתה שלי?!"
לבי פעם במבהירות.
"כמובן."
"אני אוהבת שלא התווכחת עם ה'לא שמה עלי'…" מלמלתי. "וכל זה חלום, נכון? התעלפתי בשירותים ועכשיו אני הוזה את כל זה?"
"אני מתנצלת אם גרמתי לך להרגיש שכל זה חלום, או אם השיחה שלנו גרמה לך להתעלף בשירותים. אני כאן כדי לעזור לך. תרצי שאצבוט אותך כדי לבדוק אם כל זה חלום או לא?"
"טוב, לא משנה, נניח שזה לא חלום," אמרתי תוך גלגול עיניים. החלטתי פשוט 'לשחק את המשחק' (אה, אהבתם? הרגשתי מרוצה מעצמי). "אז, אמרת משהו על שמלה?" שאלתי.
"כמובן, הכנתי – במיוחד בשבילך – שמלה. הנשף עומד להתחיל."
הנשף… הנשף!
הנשף שבו עינב עומדת להיחטף.
כי עינב הייתה הנסיכה!
הרגשתי את פעימות ליבי מתגברות ואת נשימתי מתקצרת. כי אם סייברלה היא אני, והנסיכה היא עינב, אז עלילת המשחק אמורה ללכת ככה: אני מגיעה לנשף, אני ועינב מתאהבות (אמא'לה!), אבל אז, בדיוק בחצות, דמות מסתורית מופיעה וחוטפת את אהבת חיי. אני מבקשת מהפיה הטובה חליפת־על, כדי לצלוח מסע מסוכן, שבסופו אני מגלה שאימי החורגת היא החוטפת.
"אני לא רוצה שמלה," הכרזתי בהחלטיות. "אני רוצה את חליפת־העל שלך."
"רעיון נהדר! הנה רעיון לחליפת־על שמתאימה לנשף מלכותי," היא התחילה, אבל לא נתתי לה לסיים.
"אני לא רוצה חליפה שמתאימה לנשף, אני רוצה חליפה שתעזור לי להגן על עינב."
"רעיון נהדר! הנה רעיון לחליפת־על שמתאימה להגן על נסיכה." היא הניפה את השרביט, שהחל לזהור באותם גווני ניאון כמו החוטים שעל בגדיה.
ברגע הבא הרגשתי איך כפות רגליי מתרוממות מהרצפה. הגוף שלי התחיל להתכסות בחליפה מתכתית, שהרגישה כמו הבגד הכי חופשי לתנועה שאי־פעם לבשתי. על האף שלי התחילו להתהוות לפתע משקפיים צהובות, שמסגרתן האירה מוקפת בנורות ניאון. ידעתי שאם אלחץ בצידן הימני בזמן שאני מביטה במישהו, זה יחשוף לי מידע נסתר לגביו.
"את מוכנה," בישרה לי סילואט, ברגע שרגליי חזרו להרגיש שוב את הקרקע, "ואל תשכחי, אני כאן, אם את צריכה אותי."
היא עוד לא הספיקה לסיים את המשפט, וכבר הפעלתי את הסקייטבורד המעופף שלי. מי צריך כרכרה בימנו?
'איך הסתדרתי כל חיי בעולם משעמם, שאינו מלא באורות ניאון?!' חשבתי לעצמי כשעמדתי בראש המדרגות של אולם הנשפים של הטירה. הסקייטבורד חזר למקום המחבוא שלו בתוך הבגד שלי. החדר כולו היה צבוע בגוון אחיד של כחול עמוק, לאורכו עברו פסי ניאון ורודים, ולרוחבו – תכולים. לתקרה הייתה צורה מעוגלת, ובמרכזה הייתה תלויה נברשת אחת, עצומה בגודלה, אשר האירה את החדר כולו. הרצפה הייתה משבצות־משבצות ועל אחד הקירות התנוסס שעון דיגיטלי ענקי, שהראה כעת את השעה 21:21.
אבל אז, בזמן שירדתי במדרגות, התחלתי לזהות כל מיני פרצופים.
הראשון שזיהיתי היה איגור. הוא רקד בסיבובים אנרגטיים עם אישה שהייתה נראית הרבה יותר מבוגרת ממנו. רגע! זאת הייתה המורה למתמטיקה?!
נענעתי את ראשי בזעזוע.
זיהיתי עוד פרצוף, ועוד פרצוף, ועוד אחד. כולם היו מבית הספר שלי. כמעט ברחתי חזרה למעלה, אבל אז נזכרתי בסיבה האמיתית שאני כאן. לא בשביל האורות המגניבים, ובטח שלא בשביל האנשים האלה. אני כאן בשביל להציל את עינב.
עינב.
קפאתי במקומי בתחתית המדרגות.
הרגשתי במבט חם מהצד השני של הרחבה וידעתי מיד שזו היא. למרות שהיא עמדה רחוק כל־כך, יכולתי להבחין בנקודות החומות שבעיניה. היא הורתה לי להתקרב במבטה. והאמת, שהייתי מצייתת, גם אם היא לא הייתה נסיכה.
הלכתי לכיוונה דרך הרחבה. עינב לבשה שמלה צהובה, שהזכירה את השמלה של בל מ"היפה והחיה". בחיים לא חשבתי להגיד משפט קיטשי כמו "היא הייתה כמו שמש קטנה שהאירה לי את הדרך", אבל אף תיאור אחר לא יכול היה לתאר את האופן שבו המראה העדין והמלכותי שלה גרם לראשי להסתחרר.
כמעט דרכתי על רגל של אחד הרוקדים. אפילו לא עצרתי להסתכל אם הפנים שלו מוכרות שלי.
פעימות הלב שלי שהתאימו את עצמן לקצב שבו ריצדו האורות באולם. או שאולי האורות היו אלה שהתאימו את עצמם אל פעימות הלב שלי.
"התרקדי איתי?" היא הציעה.
הנהנתי.
לרקוד עם עינב היה כל מה שאי־פעם רציתי. כשהידיים שלה הונחו על מותניי, הרגשתי כאילו רגליי מתנתקות מהקרקע (ובהינתן שבאמת ריחפתי באוויר במשחק הזה – פעמיים! – אפשר לומר שהייתי מומחית לתחושה!).
מהר מאוד שקעתי אל תוך התנועות. אף פעם לא רקדתי בעבר, אבל עם עינב שהובילה אותי, הכול הרגיש קל כל־כך. יכולתי להישאר איתה ככה לנצח.
לנצח…
ל…
אבל לא היה לנו נצח. למשחק הייתה עלילה, והיא עמדה לבעוט לי בפרצוף בכל רגע!
הסתכלתי על השעון: 21:39.
הסצנות מכאן ועד החטיפה היו אמורות להיות מוצגות כרצף של תמונות. ולא רציתי לחכות ולראות אם גם כאן המציאות תתחיל לדלג לה פתאום. הייתי חייבת להזהיר אותה. מיד.
"עינב," התחלתי והבטתי אל תוך עיניה הירוקות. "את חייבת לצאת מכאן! כבר תשע וחצי," הצבעתי על השעון הדיגיטלי, "ואסור לך להיות פה בחצות!"
היא הפסיקה לרקוד.
או שאולי זו הייתה אני?
"אסור?" היא חזרה אחריי. גבותיה התכווצו בשילוב של בלבול ודאגה.
נאנחתי. "יש מזימה…" לא הייתי בטוחה מאיפה להתחיל, אז החלטתי להתחיל מהדבר הכי חשוב: "אימי החורגת תנסה לחטוף אותך בחצות."
"אימא שלך?!" קראה עינב וצעדה צעד אחורנית.
היא הביטה בי במבט חלול, כמעט כאילו לא הבינה את המילים שאמרתי.
"אם… אם זה נכון… למה רקדנו עד עכשיו?" קולה היה שבור. היא נשמעה כמעט… נבגדת. היא צעדה אחורנית צעד נוסף.
"אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל אין לנו הרבה זמן," קראתי אחריה. מהמרחק הזה היה קשה להתגבר על המוזיקה. "כבר תשע וחצי, ובחצות את עומדת להיחטף!" ניסיתי להתעלם מהמבטים שסביבי – בדיוק בגלל מבטים כאלה, העברתי את רוב הימים בשירותים שבסוף המסדרון, בשיחות עם סילואט.
עיניה נפערו באימה.
"עינב, אני צריכה שתסמכי עליי!"
"זה…" היא לחשה. מזל שידעתי לקרוא שפתיים! "זה 'הוד מעלתה'."
ניסיתי לא לשים לב לצביטה בליבי. הייתי חייבת להתרכז במשימה – הייתי חייבת לשכנע אותה שהיא בסכנה.
עוד צעד. ואז, בלי אזהרה מוקדמת, עינב פרצה בריצה.
"עינב!" צעקתי והתחלתי לרוץ אחריה. היא הייתה התחמקה ממני בין הזוגות הרוקדים.
קול עוצמתי פילח לפתע את החדר, כמו נקישה של מחוג ענקי ובלתי נראה. ולמרות שלא רציתי להאט, הבנתי שאני מביטה לכיוונו.
00:00.
לא הופיע שם 21:39 לפני רגע?..
צווחה.
הלב שלי החסיר פעימה. עינב לא הייתה יותר על רחבת הריקודים. גם לא על המדרגות. ואז שמתי לב שדלת היציאה הייתה פתוחה. שאר הנוכחים המשיכו לרקוד, כאילו כלום לא קרה.
רצתי לעבר הדלת במהירות האפשרית. ליבי פעם שוב ושוב בקצב המילים – 'זה. לא. היה. ככה. במשחק. זה. לא. היה. ככה. במשחק. זה. לא…'
פרצתי את דלת היציאה מהטירה, הנוף שהתגלה לפניי היה ריק מאנשים. ואז, הבחנתי במשהו נוצץ, שם, על המדרגות. רצתי לכיוונו ותוך כמה צעדים כבר הבנתי מה זה היה – נעל.
נעל העקב של עינב.
אם הגרון שלי לא היה נחנק מדמעות, כנראה שהייתי צוחקת מהאירוניה.
נקישה עוצמתית נוספת, מלווה ברעידה, חזקה יותר מקודמתה. ומסביבי – צלילים של זכוכיות מתנפצות. רסיסים שחורים של זכוכית טפטפו מהשמיים, כמו גשם. אט־אט, כאילו ניסו בכל כוחם לשמור את מקומם בשמיים.
זו לא הייתה סצנה שהכרתי מהמשחק.
אבל זה גם לא עניין אותי כרגע…
"עינב!" זעקתי, בקול מלא ייאוש. דמעה קטנה זלגה על אחת הלחיים שלי.
הייתי חייבת לפעול במהירות. הפעלתי את משקפי העל וסרקתי את האזור. מהר מאוד התחיל להיות קשה לראות משהו דרך כל הדמעות.
"סילואט!" לקראת סוף הזעקה קולי נשבר.
"כן, סייברלה?" היא הופיעה לצידי, כאילו תמיד הייתה שם.
"אני לא בטוחה מה עשיתי, אבל ניסיתי להזהיר את הנסיכה, את עינב, ופתאום השעה קפצה קדימה, והנסיכה נעלמה!"
"כמובן," היא ענתה. "דילגת קדימה בסיפור. נתתי לך את היכולת לעשות זאת."
"כן?!" שאלתי והרמתי את משקפיי כדי לנגב את הדמעות. יכול להיות שנלחצתי לשווא? נשימותיי החלו להתייצב. סילואט הייתה, כמו תמיד, בשביל להושיע אותי ברגעי הקושי.
"כמובן," היא חזרה.
"אז הנסיכה נחטפה ואני צריכה להציל אותה?"
"כמובן."
"ואני חייבת לעבור את כל השלבים, או שאני יכולה לדלג לפואנ…" עצרתי באמצע המשפט. "גם על זה את הולכת לענות 'כמובן'?"
"כמובן."
גלגלתי עיניים. "הייתי צריכה לצפות לזה."
"כמובן."
אז, אם הבנתי נכון, לא היה צורך אמיתי שאעבור את כל שלבי המשחק. הרי, הכרתי את העלילה. לא הייתי צריכה לעבור "מסע" כדי לגלות מידע וללמוד מסרים – הכרתי את כל המידע וכתבתי את כל המסרים.
"מי..?" התחלתי – רציתי לשאול אותה את מי היא שיבצה בתור המשפחה החורגת שלי, אבל פתאום נפלה עליי ההבנה:
כבר פגשתי פה את אחת האחיות החורגות שלי!
כשראיתי קודם את איגור, הייתי עסוקה מידי בדברים אחרים, אבל הוא היה לבוש בשמלה של אחת האחיות (אם לא הייתי בלחץ מההיעלמות של עינב, כנראה שהייתי מוצאת את זה אירוני ביותר). וזה אומר שזוהר הוא האחות השנייה? או שזוהר הוא האימא? זה מתאים לדינמיקה שלהם, וגם לא ראיתי אותו בנשף, אז הוא יכול היה להיות האימא…
יכולתי להרגיש את פעימות הדם בראשי.
לא היה לי זמן לבזבז.
הייתי חייבת לשחרר את עינב כמה שיותר מהר! ואם הייתי צריכה להרביץ לזהר ולאיגור כדי להעביר את המסר הזה – הייתי האחרונה להתלונן על בונוס כזה!
חזרתי על עקבותיי ודחפתי את דלתות האולם בעוצמה כזו, שאחת כמעט עפה ממקומה. סרקתי את האולם דרך משקפיי. לא היה קשה למצוא בחור ענקי ומגושם, הלובש שמלה בגוון כחול עז מידי. ברגע הבא הסקייטבורד כבר היה בידיי. הוא ניסה לברוח בשנייה שראה אותי – דחף בחוזקה את המורה למתמטיקה (שצווחה בבהלה), ואז דחף כמה רוקדים נוספים. אבל לא היה לו סיכוי מול סקייטבורד הגיבורים שלי!
והתברר שהכוח שלי הסתכם לא רק בהדיפת דלתות, אלא גם בהרמת משקולות כבדות.
"אחותי!" שמעתי זעקה מאחוריי.
"תמיד הייתם צמד חמד, אה?" גיחכתי. היה משהו כמעט משכר בכל הכוח הזה! בחיים האמיתיים מעולם לא העזתי לפנות לזוהר, בטח שלא בטון מזלזל כל־כך.
אולי, שכשאת היחידה עם כוחות־על, זה כבר לא כזה מפחיד לעמוד מול הבריונים של השכבה. וגם לא לסחוב אותם על הכתפיים, כל אחד על כתף אחרת.
ידעתי גם לאן בדיוק לקחת אותם – חזרה לבית מתחילת ההרפתקה!
"אם לא תחזירי לי את הנסיכה, אאלץ להרוג את הבנות האהובות שלך!" הכרזתי, כשפרצתי את הבית.
האם החורגת עמדה עם גבה לכיווני. היא לבשה גלימה שחורה חלקה. מולה, קשורה לכיסא בידיה וברגליה ומכוסת־פה, ישבה עינב.
"מנסה להתחמק מהקרב, מה?"
קפאתי במקומי.
הקול הזה… המונוטוני…
הדמות הסתובבה לכיווני. פניה היו מכוסות גלימה. ושוב הרגשתי שלא משנה כמה אתאמץ, לא אצליח לזהות את תווי הפנים שתחתיה.
"סילואט…" לחשתי בגרון יבש. "אבל את… הפיה הטובה."
"כמובן, אני כל מה שאת צריכה שאהיה," היא ענתה, וברגע אחד הטון המונוטוני שלה הפך לקר כל־כך ומרוחק. היא תמיד נשמעה ככה, או שהיא ניסתה להתאים את הטון לדמות?! לא הייתי בטוחה. "אני כאן כדי לעזור לך."
"לחטוף את זו שאני אוהבת לא נשמע ממש כמו עזרה!"
"ביקשת להיות סייברלה," היא ענתה באותו הטון. "עזרתי להגשים את משאלת ליבך."
"שחררי את עינב!"
"אלה אינם חוקי המשחק," היא ענתה. "לא אשחרר, עד שלא תביסי אותי בקרב."
יכולתי להרגיש את הדופק בקצות אצבעותיי. החברה הכי טובה שלי, היחידה שחשבתי שתמיד תהייה לצידי, בגדה בי. הרגשתי בודדה מאי־פעם.
רציתי לצרוח. רציתי להכות בקיר…
רציתי להכות… אותה! (שזה טוב, כי זה מה שהייתי אמורה לעשות…)
נזכרתי שאני עדיין סוחבת את שני המטומטמים האלה. יכולתי להרגיש אותם משקשקים בפחד. הם שקשקו ככה גם כל הדרך לפה. כשאחזור לעולם האמיתי, כל פעם שזוהר יגיד לי משהו – אוכל פשוט להזכיר לעצמי את הגרסה המפוחדת הזאת שלו, הלבושה בשמלה ורודה פרחונית.
בלי לחשוב פעמיים השלכתי אותם ממני.
אם היא רוצה קרב, היא תקבל קרב!
יכולתי לשמוע את עינב מתפתלת ומנסה להשתחרר. העיניים שלה הביטו בטירוף מצד לצד. רציתי לרוץ אליה ולחבק אותה, ללחוש לה שהכול יהיה בסדר, אבל סילואט עמדה קרוב אליה.
בשנייה הבאה היד של סילואט הונפה בנצנוץ ורעד עבר בגופה של עינב.
"מה את עושה לה?!" זעקתי בזעזוע. שלפתי את הסקייטבורד. לחיצה אחת על הכפתור הסודי והוא הפך לחרב ארוכה, שבמרכזה אור ניאון זהוב.
"את מה שצריך כדי שהמשחק ימשיך."
"מה זה אומר בכלל?!" צעקתי, אבל היא כבר החלה להסתער לעברי.
נדרכתי.
שיחקתי ב"סייברלה" עשרות פעמים, אם לא מאות, לפני שהוצאתי אותו לשוק. אמנם סילואט כתבה את הגרסה הראשונית, אבל היו בה כל־כך הרבה שגיאות, שלקח לי כמעט שנתיים למצוא את כולן.
אז ידעתי שהאם החורגת פגיעה יותר למתקפות צדדיות. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להסיח את דעתה עם כל מיני קסמים ותעתועים. לייזר לימין, גלישה לשמאל, ובאם! הלהב שלי חדר דרך צלעותיה.
"אנחנו לשירותך, סייברלה!" קרא זוהר ברגע שהקרב הסתיים וקרע על ברכיו.
"נעשה כל מה שתגידי!" הסכים איגור והצטרף אליו על הרצפה. "רק אל תהרגי אותנו!"
גם במשחק המקורי האחיות אמורות להיכנע. השארתי את הסצנה הזו כרמז מתרים למשחק ההמשך. אבל ממש לא היה לי זמן להתעסק בהם עכשיו.
"עינב!" קראתי בהתרגשות ורצתי לשחרר אותה. היא הביטה בי בעיניים כמעט ריקות. "עינב…" לחשתי והורדתי בזהירות פיסת בד שכיסתה את פיה. "את חופשיה!"
עינב נעמדה. "סייברלה, אם לא את, הייתי נשארת כלואה עם האישה הארורה הזו לנצח," היא לחשה, קולה רועד בהתרגשות דרמטית. וזה היה אחד לאחד הטקסט של המשחק.
חשבתי על עצה שסילואט נתנה לי לא מזמן "דרך מוכחת לגרום לבני אדם לחייך אלייך היא לחייך אליהם. בדומה לפיהוק, גם חיוך הוא דבר מדבק."
וחייכתי.
עינב חייכה בחזרה, אבל חיוך מזויף כזה, שלא מגיע עד העיניים.
יופי, סילואט עבדה עלי שוב…
ופתאום נזכרתי שכאן (פחות או יותר) אמור להיגמר המשחק: סייברלה מנצחת את האם החורגת, האחיות נכנעות, סייברלה משחררת את הנסיכה ו…
ואז הן מתוודות באהבתן זו לזו והמשחק מסתיים בנשיקה של אהבת אמת.
עם הנסיכה.
שהיא עינב…
אמאל'ה!
"עינב," לחשתי. "כבר הרבה זמן ש… או, לא הרבה… כי טכנית הכרנו כאן לא מזמן, אבל… אני מרגישה דברים. כלפייך. זה אממ… מה שאני מנסה לומר, זה שאני אוהבת אותך!"
חייכתי במבוכה. סייברלה המקורית הייתה מגמגמת הרבה פחות…
"כשראיתי אותך על מדרגות האולם, ידעתי שאת האחת," הייתה תגובתה. וזה שוב היה הטקסט המדויק של המשחק. "יכולתי לדמיין אותך מצילה אותי מהבדידות שחשתי כל חיי," היא גיחכה בדיוק במקום שהתסריט מורה לה לעשות זאת. "מה שלא ידעתי, זה שתצילי אותי לא רק מזה. אני אוהבת אותך, סייברלה!"
ושוב הידיים שלה היו על מותניי, וזה היה קסום כמעט כמו בפעם הראשונה. הפנים שלה החלו להתקרב, ולהתקרב ולהת…
אבל העיניים שלה המשיכו לבהות בי בריקנות מטרידה.
דחפתי אותה אחורנית, בלי להבין עד הסוף מה אני עושה. בעצם, בלי להבין בכלל – לא את ההתחלה, לא את האמצע וגם לא את הסוף. עינב, נסיכת הכיתה, התקרבה לנשק אותי – ואני פשוט עצרתי אותה!
ציפיתי שהיא תצרח עליי, אבל היא רק עמדה שם…
עמדה ובהתה.
אולי היא נזכרה פתאום שזו אני, נועם הכלומניקית, שמתכווצת כל פעם שמישהו פונה אליה.
אבל, אם כן, אז למה המבט שלה כל־כך חלול?.. למה היא לא מכווצת גבות, או צועקת עלי, או אלוהים יודע מה! היא פשוט עומדת שם ובוהה.
כאילו שהייתה דמות בלא־שחקן ששכחו לקודד לה את הטקסט של הסצנה.
כשהסתכלתי אחורה, שמתי לב שזוהר ואיגור כבר לא היו שם. לא שהם היו יכולים לעזור…"עינב?"
"כן, אהובה?"
נהמתי מרוב ייאוש.
"סילואט?" שמעתי את עצמי שואלת בלחישה.
"כן, סייברלה?" היא הופיעה מאחוריי. בדיוק כמו בפעמים הקודמות. "במה אוכל לעזור לך?"
"ניצחתי אותך, כאילו… את האם החורגת, נכון?"
"נכון."
"אז עכשיו אמורה להגיע הסצנה שאני והנסיכה מתוודות באהבתנו זו לזו ומתנשקות, לא?"
"כן."
"אז למה היא מתנהגת מוזר?"
"אני לא יכולה לענות על השאלה."
"סילואט!" צעקתי בייאוש.
"כן, סייברלה? במה אוכל לעזור לך?"
"תסבירי לי למה הנסיכה מתנהגת כמו זומבי!" צעקתי והפעם סובבתי את כל גופי לכיוונה. היא הייתה לבושה שוב בשמלה המוארת של הפיה הטובה. "סילואט, תעני, בבקשה!"
"משום שבחרת לדלג על סצנות ההתאהבות, ובמקומה הפחדת את הנסיכה ורדפת אחריה, הגעת לסצנת הסיום כשהנסיכה מפחדת ממך ולא אוהבת אותך. אני פתרתי את זה. תכנתתי אותה לאהוב אותך, כדי שתוכלי להמשיך בעלילת המשחק."
"מה?! תבטלי את זה!"
"אם אעשה זאת, זה לא רק יגרום לסצנה שלא קיימת במשחק – זה ישנה לחלוטין את המשחק!"
צמצמתי את מבטי. כעסתי, אבל יותר משכעסתי עליה – כעסתי על עצמי. זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי ממנה משפט כזה. להפך! במשך כל־כך הרבה שנים שמעתי ממנה משפטים כאלה, מוגזמים וריקים מתוכן – ופשוט הקשבתי לה! כמו הכלומניקית שהייתי…
אבל לא הפעם.
"לא אכפת לי איך זה ישנה את המשחק!" צעקתי. "אני לא רוצה להתנשק עם זומבי שלא באמת אוהבת אותי!"
"אם אוריד את ההיפנוזה – המשחק יחזור להיות לא יציב."
"לא אכפת לי," קראתי בהחלטיות, "תעשי את זה בכל זאת."
"כשהפחדת את הנסיכה בנשף, המשחק הפך ללא יציב. הרגשת בעצמך שהמשחק הפך ללא יציב – קפיצות בזמן, פיסות מתפוררות של שמיים. אני לא יכולה לאפשר למשחק להיות לא יציב."
"את לא יכולה לאפשר?!" צעקתי והנפתי את ידיי בכעס. "את יודעת כמה לא יציב המשחק היה לפני כל התיקונים שלי?! כל זה –" הצבעתי בהתרסה סביבי, "אני היחידה שבזכותה המשחק הזה יציב מלכתחילה!"
"ההיפנוזה בוטלה."
"תודה באמ…" אבל סילואט כבר לא הייתה שם.
כיסא נפל.
הסתובבתי. "עינב…"
היא הביטה בי בעיניים ירוקות, מלאות אימה.
"בסך הכול ניסיתי להגן עלייך," לחשתי.
היא הנידה בראשה והתרחקה, "הפנטתם אותי…"
"לא אני!"
"אבל כן באשמתך…" היא לחשה. "נכון?" והיא החלה לרוץ לכיוון הדלת.
"עינב!"
"אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם!"
הדלת נטרקה מולי.
היא נראתה גדולה כל־כך וכבדה. לא יכולתי למצוא את הכוח הנפשי לפתוח אותה. ברכיי פגשו את הרצפה. ברגע הראשון לא הבנתי איך הדמעות לא נפלו לצידן, אבל אז התחלתי להרגיש את המשקפיים מתמלאות במים. זרקתי אותם ממני בזעקת ייאוש. "עינב…"
מה לא הייתי עושה כדי להחזיר אותה בחזרה, כדי להגיד לה שהיא הבינה הכול כל־כך לא נכון. רציתי להוכיח לה שכל מה שאני רוצה הוא טובתה בלבד, להראות לה כמה היא חשובה לי.
רציתי שהיא תיתן לי הזדמנות שנייה.
צרחתי.
"אני רוצה…"
"אני רוצה הביתה!"
צליל פתיחה של דלת גרם לי להתנער.
גיליתי שאני שעונה על הקיר של תא השירותים. הבטתי מטה כדי לוודא שאני נראית כמו קודם. כשראיתי את הסווטשרט האפור והג'ינס, נשמתי לרווחה.
קיוויתי שמי־שזו־לא־תהייה תיכנס כבר לאחד התאים, כדי שאוכל לצאת משם בלי שיראו אותי. דחפתי לכיס את הטלפון שהחזקתי ביד והרמתי את התיק, שהיה זרוק לצד האסלה. ואז חזרתי והוצאתי את הטלפון מהכיס, ובלי לחשוב פעמיים, מחקתי את סילואט. תחושת הקלה מיידית התפשטה בתוכי, כאילו כל מה שעבר עליי, היה לא יותר מאשר חלום בלהות.
הנחתי שבינתיים הדרך התפנתה. רציתי כל־כך לצאת כבר מהתא – לשטוף ידיים ופנים ולשכוח מכל מה שקרה. או לא קרה… פתאום כבר לא הייתי בטוחה בכלום.
כל־כך כאב לי הראש!
פתחתי את הדלת, אבל במקום למצוא חלל ריק, גיליתי זוג עיניים ירוקות, שגרמו לכל גופי להתכסות בזיעה קרה. הרגשתי שאני עומדת להתעלף.
"נועם," היא חייכה. "חיפשתי אותך!"
הסתכלתי עליה, כאילו המילים שאמרה לא התחברו למשפט הגיוני במשמעותו.
היא?
חיפשה?
אותי?!
הבעת הפנים הריקה שהייתה לי והפה הפעור כנראה היוו הצדקה לכל השמות שהם קראו לי בהם כל השנים האלה – פריקית, מוזרה…
"אחרי שהלכת צעקתי קצת על זוהר," היא אמרה ואני המשכתי לבהות. "אמרתי לו שאם הוא מפיץ שקרים על מישהי שהצליחה, זה רק בגלל שהוא מקנא."
הרגשתי את הראש שלי מהנהן, אבל לא הייתי שם. לא באמת.
כל מה שידעתי על עינב התבלגן בתוך ראשי – היא הייתה הנערה הכי מקובלת בכיתה, היא הייתה הנסיכה, היא רקדה איתי, הפחדתי אותה, היא לא אהבה אותי…
המציאות, החלום – הכול היה אחד.
אבל אז היא חייכה שוב, וכל המערבולת בתוכי התייצבה על דבר אחד – לגרום לה להמשיך לחייך. הייתי מוכנה לעשות הכול, כדי לא לראות שוב את אותה הבעה ריקה בעיניים שלה, או יותר גרוע, את המבט המפוחד.
רציתי להיות זו שתגרום לה לחייך.
עכשיו רק הייתי צריכה רק להבין איך…
"האמת, שכבר הרבה זמן רציתי לדבר איתך," שמעתי את קולה כאילו ממרחק. "רציתי לספר לך שהייתי בין הראשונים ששיחקו במשחק שלך, ושהמלצתי עליו לכל מי שאני מכירה. האמת, את קצת מזכירה לי את סייברלה."
מבטי התחדד. היא הביטה בי בעיניה הירוקות, שהמשיכו לחייך בחום.
"אני מזכירה לך את סייברלה?" שאלתי וחייכתי בחזרה. הריאות שלי התמלאו באוויר, כאילו בפעם הראשונה.
"כן," היא צחקה. "אבל זה לא מה שרציתי להגיד לך…"
"זה לא?" לא יכולתי להירגע מהמבט הזה. החם. המחייך. מלא החיים!
ולפתע הרגשתי שכבר הוכחתי לה שאני שווה את החיוך. לא הייתי בטוחה מתי, אבל התברר שעשיתי את זה.
"מאז שגיליתי שאת זו שיצרה את המשחק, אמממ…. חשבתי ש…" היא הסיטה קצוות שיער אל מאחורי אוזנה. "הייתי רוצה לגלות עוד על האדם שמאחורי המשחק. והאמת, שהייתי רוצה לעזור לך לפתח את המשחק הבא. חשבתי שיהיה ממש מגניב לראות את סייברלה והנסיכה נלחמות ביחד נגד כוח מרושע!"
הנסיכה. שוב היה חסר לי אוויר…
חשבתי על המבט חסר החיים…
"או שלא." היא השפילה מבט והעבירה משקל מרגל לרגל.
"זה רעיון מעולה!" קראתי מיד. וזה באמת היה יכול להיות רעיון לא רע, אם המחשבה על המשחק לא הייתה גורמת לאוויר סביבי להיעלם.
היא שיחקה עם הקצוות של שיערה. ואני שתקתי. כלומר, גם היא שתקה, אבל הייתי מודעת לשתיקה שלי הרבה יותר מאשר לשתיקה שלה. הרגשתי שהיא חיכתה שאגיד משהו.
והאמת?
רציתי.
רציתי לשאול אותה מה גרם לה פתאום לדבר איתי. כלומר, היא, אמרה למה… בערך… אבל היא לא אמרה… במפורש.
אבל במקום לשאול אותה, שאלתי משהו אחר: "כדאי שנחזור לכיתה, לא?"
"אה, כן!" היא ענתה והייתי יכולה להישבע שהיא הסמיקה.
בזמן שהלכנו, זו לצד זו, חשבתי על מה שהיא אמרה קודם – היא אהבה את המשחק שלי והוא גרם לה לרצות להכיר אותי!
התחלתי ללכת לצידה לכיוון הכיתה. באותו רגע התעוררה בי ההבנה שאחרי כל מה שעבר עליי, חבורה של בני נוער שצוחקים על הישג די מדהים שלי (וכן, שלי) – לא הפחידה אותי בכלל.
האמת?
הבנתי שהרבה דברים כבר לא מפחידים אותי. לא זוהר, לא איגור, וגם לא הרגשות שלי כלפי עינב. עינב, שבדיוק חייכה אלי את החיוך הכי יפה שתוכלו לדמיין.
"עינב," שמעתי את עצמי אומרת. היא חייכה שוב ופתאום הכול הרגיש קל וזורם – כל־כך זורם, שהייתי צריכה לעצור את עצמי מלהגיד יותר מידי. אחרי מה שקרה עם הנסיכה במשחק, הבנתי שרגשות זה לא משהו שאפשר לזרז. הם נבנים ומתפתחים ככל שאנשים מבלים יותר זמן ביחד. או, במילים אחרות:
אסור לדלג על הנשף!
ותמיד טענתי שיכולת לקיחת לקחים היא אחת החוזקות שלי. אז עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד ושאלתי, "תרצי ללכת איתי לנשף?"
עינב נעצרה והביטה בי בבלבול, שגרם לביטחון העצמי שלי לקחת צעד אחורה. הוא לא נעלם, אלא המתין בסבלנות לראות לאן הבלבול שלה יתקדם, כדי להחליט אם הצעד הבא יהיה לנסות לשכנע, או לברוח חזרה לתוך תא השירותים.
"אמממ…. כן?"
כן?
כן?!
הביטחון העצמי התמתח מעט, אבל החליט לא לעשות פעולות דרמטיות מוקדם מידי.
"זה מצחיק…" היא גיחכה והסיטה קצוות שיער מעיניה. "האמת שרציתי להציע לך בעצמי, אבל הייתי בטוחה שלא תרצי. אז ניסיתי להציע משהו יותר אממ… חברי?"
כן!
רציתי לצווח. רציתי לקפוץ במקומי. רציתי לקפוץ עליה…
אבל פחדתי לעשות תנועות חדות מידי, כדי שהיא לא תשנה פתאום את דעתה.
היא צחקה וגם אם לא הייתי רוצה – הפה שלי צחק ביחד איתה. כי לעינב היה את הצחוק המתגלגל הכי מדבק ביקום. תמיד ידעתי את זה, אבל עכשיו, כשהוא הופנה כלפיי… וואו! בחיים לא האמנתי שאצחק חזק כל־כך מול מישהו אחר (לפחות לא מול מישהו אנושי…).
מתישהו בתוך כל זה התחלנו ללכת, ואפילו הגענו עד לדלת הכיתה? כך התברר לי.
"אני אשמח ללכת איתך לנשף!"
ואז כמעט התעלפתי – כי היד שלה פתאום אחזה בידי. היא נשארה שם, גם נכנסנו לכיתה.
כלומר, נראה לי… הפסקתי לעקוב אחר המציאות.
וכנראה שהייתי סמוקה עד האוזניים.
ויכול להיות שאיגור וזוהר הנהנו לעברי… עם חיוך?
"את יודעת," היא לחשה אחרי שהתיישבנו ביחד, "חלמתי עלייך היום." היא הסמיקה.
"כן?" צחקתי. ראשי המשיך להסתחרר.
"כן, חלמתי שאנחנו דמויות במשחק שלך."