זה היה עוד בוקר של הליכה שגרתית בפארק הלאומי, מוקדם כך שאפילו בחודש אוגוסט עדיין קריר. לפתע שמעתי קול בכי מקרבת מקום. עצרתי את צעדיי כדי לנסות להבין מאיפה מגיע הקול, הבנתי שהוא מגיע מאחורי עץ, כמה מטרים מאחורי, חזרתי על עקבותיי והקפתי את העץ. שעונה על הגזע העבה, מצאתי ילדה, בת שש לכל היותר. היה נראה שמי שבחר את הבגדים שלה, נערך מראש לאפשרות שתלך לאיבוד, כי הם היו מאד בולטים. שמלה בגוון ירוק זוהר קשורה בסרט צהוב עבה, נעליים אדומות בוהקות עם אבזמים זהובים ושיער שחור קלוע לשתי צמות שנסגרו בגומיות אדומות עבות. היא נראתה כמי שאיבדה את ההורים שלה. ניגשתי אל הראש המורכן, הנחתי עליו יד ורק אמרתי "היי". הראש הקטן התרומם להביט בי ולרגע לא ידעתי מה להגיד, למראה הזה לא ציפיתי.
שני שבילים שחורים כדיו זלגו במורד פניה, מהעיניים החומות הגדולות ועד שולי הלחיים, משם הם נטפו אל הדשא הירוק. לא יכולתי שלא לחשוב שהילדה קצת צעירה מדי בשביל איפור עיניים. אך הדפתי את המחשבה הזו הצידה, היא הייתה זקוקה לעזרה ולא לביקורת על הרגלי הטיפוח שלה.
"איך קוראים לך ילדה?" שאלתי.
"מלי" היא פלטה כמעט בלחש.
"הלכת לאיבוד מלי? איפה ההורים שלך?", ניסיתי לדלות ממנה מעט מידע.
"הוא אמר לי,” היא משכה באפה, מתקשה לדבר, “ללכת ולא לחזור אף פעם," היא גמגמה בין ההתייפחויות.
"מי אמר לך דבר כזה?" שאלתי אותה וקיוויתי שהתשובה לא תהיה, "אבא".
"היוצר שלי," היא השתנקה. "הוא אומר שהוא לא רוצה לראות לא אותי, ולא אף יצירה אחרת שלו".
המילים שלה בלבלו אותי, אבל החלטתי להניח לזה לעת עתה, מעשים היו חשובים יותר באותו רגע.
לא התכוונתי להשאיר ככה ילדה קטנה ואבודה זרוקה באמצע הפארק. הוצאתי מהכיס את מטלית ניקוי המשקפיים שלי והתחלתי למחות את שובלי הדמעות המוכתמים מהפנים הקטנות. כשסיימתי לנקות, הבחנתי שאין אפילו זכר לאיפור מתחת לעין של מלי. וכשעוד דמעה שחורה לחלוטין התלגלגה מתוך עינה של מלי, כבר התחלתי לחשוש שמשהו ממש לא בסדר. "בואי, אנחנו הולכים לנסות להחזיר אותך הביתה." תפסתי ביד הקטנה, היא קמה והתחלנו לצעוד.
כשצעדנו לעבר היציאה מהפארק, הסתובבתי למשמע קריאת, "איי" חדה ומבוהלת. הבטתי לאחור וראיתי שמלי מעדה על אבן קטנה והברך שלה השתפשפה על מרצפות השביל. עזרתי לה לקום ובחנתי את הנזק. ברגע הראשון, נשמתי לרווחה כשראיתי שזה רק שפשוף ולא דימום, אבל במבט נוסף הבנתי שאולי הייתי מעדיף לראות דימום, כי דימום היה משהו שיכולתי להסביר. מתחת לעור שהתקלף נחשף בשר לבן באופן לא טבעי. מיששתי את הפצע, המגע היה קשה כמו קרטון, רחוק מהרכות האופיינית של הגוף האנושי. מי או מה לעזאזל הילדה הזו?
ילדה כזו, לא כדאי לקחת לבית חולים או לתחנת משטרה. מי יודע במה סיבכתי את עצמי עכשיו?
האפשרות היחידה שיכולתי לחשוב אליה הייתה לנסוע לשירה. כמו תמיד אחותי הגדולה תהיה זו שיודעת מה לעשות. שירה גרה בגבעתיים, לא מאד רחוק (אם אין פקקים) עם בעלה אורן והילדה הבכורה שלהם יעל. בתור אמא היה לה נסיון עם ילדים, אמנם לא עם ילדות מוזרות שבוכות דמעות שחורות, אבל זה כבר היה יותר נסיון ממה שיש לי.
תחת עיני הפקוחה, וללא נפילות מיותרות הגענו לדירה שלי בתחילת רחוב הרוא”ה, לא רחוק מכיכר רמב”ם. הובלתי אותה אל תוך המכונית הקטנה שלי, הידקתי סביבה את חגורת הבטיחות וקיוויתי שאני לא עומד להצטער על כך שאין לי מושב מגביה ברכב, מלי מצידה, שתקה והניחה לי לחגור אותה. מודה בליבי על כך שבסוף חודש אוגוסט, יכולתי להיות בטוח ששירה תהיה בבית עם הילדה, סימסתי לה, “אני קופץ לבקר”.
הסתכלתי על השעון, השעה כבר הייתה 8:00 בבוקר ולמרות שביום שלישי התחלתי לעבוד רק ב-12בצהריים, לא היה לי מושג כמה הטיפול בעניין מלי עשוי לקחת. החלטתי לעדכן גם את רונן, סימסתי לו “מצטער, אני לא אוכל להגיע היום, יש איזה עניין עם אחותי” זה לא היה שקר וזה היה הרבה יותר פשוט מלהסביר מה קרה. שלחתי את ההודעה והתחלתי לנווט לעבר גבעתיים.
***
דפקתי בעדינות על הדלת של שירה, קומה רביעית בלי מעלית, מזל שאני בכושר, אחרת הייתי מתעצבן הרבה יותר מהטעם של אחותי בנדל”ן. מבפנים נשמעה הקריאה המוכרת, "רק רגע" ואחריה בטון שקט יותר, "יעלי, תפתחי בבקשה את הדלת, זה בטח דוד דן". ואכן תוך כמה רגעים פתחה האחיינית הבלונדינית, בת הכמעט שש, שלי את הדלת. לפני שהספקתי לומר שלום, פרצה מפיה הקטן של יעלי צווחת התרגשות.
"מלי, מלי, מלי, מלי!" היא הצביע בהתרגשות מטורפת על הילדה שלצידי.
"את מכירה אותה יעלי?" ניסיתי לחלץ תשובה מהילדה הנרגשת.
"מה כל הצעקות האלה?" שמעתי את קולה של שירה מתקרב אלינו. כשהתייצבה בפתח הדלת היא אחזה מגבת כחולה בידיה הרטובות למחצה. "הו," היה נראה שהיא מופתעת, "זאת באמת מלי".
כמה דקות לאחר מכן ישבנו בסלון של שירה. אני והיא עם שתי כוסות תה קר והבנות כל אחת עם כוס מיץ וקשית, מלי לא נגעה בשלה. הקשבתי לשירה ובהדרגה התמונה החלה להתבהר לי.
"אז אתה אומר לי שאף פעם לא שמעת על 'מלי נראה לי' ?" היא שאלה, כאילו מדובר במישהי שמופיעה כל יום במהדורת החדשות.
"לא" השבתי.
"חכה דקה, אני פשוט אביא את הספר." היא קמה מהספה, ניגשה לכוננית בצד הנגדי של הסלון וחזרה עם ספר שלפי עוביו וצורתו היה ברור כי הוא מיועד לגיל של יעלי.
"הנה הסתכל " היא הניחה את הספר בידיי.
על הכריכה נרשם באותיות אדומות מעוגלות “מלי נראה לי” והיא הציגה תמונה של גינה, בית ובועת מחשבה שלא היה ברור מי חושב אותה. המשכתי לדפדף ונתקלתי במשפט "כאן נראה לי, נשתול עץ בננה, אמרה מלי" באיור הופיע אישה מבוגרת, ככל הנראה אמא של מלי, אבל לא היה זכר לילדה עצמה. בהמשך היו עוד המון משפטים שמתחילים ב"נראה לי" ומסתיימים בשם הקליט שמתחרז עם תחילת המשפט אבל לא היה זכר לדוברת.
”שירה”, הפניתי לעברה את הספר, “בימינו זה מקובל שהילדים צריכים לדמיין את הדמות הראשית בספרים שלהם?”
”מה? תן לי לראות” שירה לקחה ממנה את הספר ודפדפה בו במהירות.
”אין מצב", היא אמרה וסגרה את הספר. "רגע, אני כמעט בטוחה שאורן צילם אותי מקריאה אותו ליעלי”. היא דפדפה בגלריה של הסמארטפון שלה עד שמצאה את התמונה המבוקשת. על המיטה בחדר השינה של יעלי, הן ישבו יחד ובידיה של שירה היה אחוז אותו הספר רק שעל הכריכה לצד הבית והגינה גם הופיעה הילדה הקטנה שישבה לרגליי. אותה שמלה ירוקה, אותן נעליים אדומות ואותו זוג צמות. ההבדלים המשמעותיים היו שעל פני הילדה שבכריכה היה מרוח חיוך גדול ושהיא הייתה מצוירת.
רמזתי לשירה עם היד שאנחנו צריכים לדבר בפרטיות.
"יעלי למה שלא תיקחי את מלי לראות את הצעצועים שלך?" היא הציעה.
"כן", יעלי כמעט צעקה ומשכה איתה בהתלהבות את האורחת לחדרה בהמשך המסדרון.
”שירה, יש כמה דברים שאני צריך לספר לך על מלי” התחלתי
”ועוד איך יש. לא כל יום האח הקטן הרווק בן ה23 שלך נכנס אלייך הביתה עם ילדה שלא פגשת בחיים שגם לבושה וגם יש לה אותו שם כמו הדמות בספר האהוב על הבת שלך, ומראה לך שגם הספר השתנה”. היא לא הרימה את הקול בגלל הילדות בהמשך המסדרון, אבל היה נשמע שאם זה היה אפשרי היא הייתה צועקת עליי.
”לא שירה, זה יותר מזה, היא מוזרה ממש, היא בוכה דמעות שחורות והגוף שלה לבן וקשה מתחת לעור, היא היא, לא נורמלית הילדה הזו, אם היא ילדה בכלל”.
"בוא נתחיל מההתחלה, איך ואיפה מצאת אותה?" שירה דיברה לאט, מזהה את חוסר השקט שניסיתי להסתיר מול הבנות.
"בפארק," עניתי והתחלתי לספר על המצב שבו מצאתי את מלי, על הדברים שאמרה על "היוצר שלה" נזכרתי והוצאתי מהכיס את המטלית שהייתה מוכתמת כולה בדמעות הדיו .
"טוב, בוא נתחיל לחבר את הפרטים הידועים לנו, וננסה להבין עם מי בדיוק הבת שלי משחקת עכשיו," היא זרקה מבט אל עבר החדר של יעל, מוודאת שלא נשמעים ממנו קולות מחשידים. הנהנתי, וניסיתי להתחיל לארגן את המידע שיש לנו.
"היא נראית ולבושה בדיוק כמו הדמות של מלי מהספר של יעלי," אמרה שירה את הדבר הראשון שהיה ניתן להבחין בו בקשר לילדה. "יכול להיות שהיא פשוט מעריצה מטורפת של מלי, מטורפת אפילו יותר מיעלי שלי".
"זו נשמעת אפשרות טובה, אבל גם אם היא באמת מעריצה של מלי ,ילדות לא בוכות נוזל שחור או לא מדממות כשהן נפצעות" ניסיתי להזכיר לשירה מול מה אנחנו מתמודדים. "תנסי לחשוב, איזה עוד אפשרויות יש לנו?" עודדתי את שירה, הישועה הייתה צריכה לבוא ממנה, בכל זאת אני לא מצאתי את התשובה בזמן שחלף מאז שמצאתי את מלי בפארק.
שירה שתקה לזמן שהרגיש כמו נצח אבל היה בפועל אולי שתי דקות לפני שהציעה את ההסבר שלה לילדה המשונה.
"טוב" לקחה שירה נשימה עמוקה. אני לא יודעת להסביר איך זה קרה, אבל נדמה לי שיש לנו פה מקרה של דמות שיצאה בטעות מחוץ לספר שלה, ובגלל זה במקום בשר ודם היא מורכבת מנייר ודיו."
"את שומעת את עצמך? את באמת חושבת שזה אפשרי?" הסתכלתי על אחותי והתחלתי לדאוג.
"תראה דן, התרחיש הזה מופיע בלא מעט ספרים וסרטים, זה לא מופרך לחלוטין. לא שמעת על, “לב של דיו?”
”זה המותחן ריגול הזה עם גל גדות?” ניסיתי להעמיד פנים שיש לי ידע קולנועי ממוצע.
”לא, זה לב של אבן,” היא אמרה, "אבל זה לא מה שחשוב עכשיו, מה שחשוב הוא שיש לנו דמות שיצאה מתוך הספר שאליו היא שייכת וצריך להבין איך להחזיר אותה פנימה."
"אם את אומרת". נאנחתי, לא היה לי איך להתווכח איתה. שירה הייתה קוראת הדוקה של ספרי פנטזיה ומדע בדיוני. אף פעם לא הבנתי איך היא מסוגלת לקרוא את השטויות האלו, היה לה הרבה יותר ידע בתחום הזה מאשר לי.
”אז מה בדרך כלל עושים כשדמויות בורחות מספרים בסרטים המוזרים שלך?”
”בדרך כלל מי שכתב את הספר הוא זה שאחראי על כך שהדמויות ברחו ממנו, אז אולי כדאי להתחיל בלאתר את מי שכתב 'את מלי נראה לי'?”
”וקוראים לו?”
"רוני ברוורמן," שירה ענתה אפילו בלי להעיף מבט נוסף בכריכת הספר. היא הרימה את הסמארטפון שלה מהשולחן שבסלון ותוך כמה שניות הפנתה אותו אליי. "זה האיש שלך," אמרה והראתה לי תמונה של גבר שנראה בשנות הארבעים לחייו, עיניים ירוקות, שיער שחור עם מפרצים, אדם רגיל לכל הדעות.
”יש פה מספר טלפון, תנסה להתקשר? ואני אבדוק מה עם הבנות”
חייגתי את המספר, אבל הגעתי לתא קולי, אמרתי לעצמי שאנסה שוב כששירה תחזור.
אחרי כמה דקות שירה חזרה וסימנה לי בשפתיה בלי לדבר “אני אהרוג אותך”. היא אחזה בידיה בובת חד קרן גדולה שבטח הייתה לבנה עד לפני שאני ומלי נכנסנו בדלת, ועכשיו נראתה כמו חד קרן מעורב עם כלב דלמטי.
”הבת שלי עוד מאמינה בפיית השיניים ובזה ש ‘הכל יורד בכביסה’ אבל אני כבר לא, והבובה הזו עלתה לא מעט כסף, אז חסר לך שזה לא יורד בכביסה” היא אמרה לי אחרי שיצאה מטווח שמיעה.
”נו, הצלחת לתפוס אותו?” היא חזרה לנושא פתרון הבעיה.
”לא, תא קולי”
”נסה שוב, אולי הוא היה עסוק במשהו, או שהוא לא עונה לחסוי בניסיון הראשון”. חייגתי שוב את המספר והגענו שוב לתא הקולי. שירה התבוננה שוב במסך הסמאטרפון שלה.
"זו, הכתובת שאליה הוא מקבל מכתבים פיזיים. אני מקווה שזה גם הבית שלו."
"תדהר 25. זה ברמת גן, לא רחוק מהפארק”. זיהיתי את שם הרחוב.“
"אני מציעה שאתה תלך לראות מה שלום הסופר, ואני אישאר פה להשגיח על מלי ויעלי"
”ללכת לבית של בן אדם זר, שכל מה שאני יודע עליו זה שהוא כתב ספר ילדים ולקוות שהוא יאמין לי כשאני אספר לו שהדמות ברחה מהספר שלו למציאות. כן ברור כמה קשה זה כבר יכול להיות?” הסוויתי את החרדה שלי בציניות.
”מלי אמרה שהוא גירש אותה, אז אפשר להניח שהוא יודע, אתה יודע את השם שלו, אז הוא כבר קצת פחות זר, ויש לך כתובת, מה עוד צריך?”
”אני לא יודע שירה, אם הוא אמר לה ללכת הוא לא יכעס עליי אם אני אבוא בגללה?”
”אתה מעדיף להישאר כאן ולהשגיח על יעלי ומלי?”
”לא”, עניתי במהירות, כנראה שיש דברים גרועים יותר מללכת לבקר אדם זר שהוא אולי מכשף או משהו. דברים כמו להשגיח על שתי ילדות שאחת מהן בכלל לא ילדה, בסוף אוגוסט”.
היא חיבקה אותי ואז הביטה לי בעיניים. “יהיה בסדר דנדוש, אני מאמינה בך, אתה עושה מעשה טוב ובסוף הכל יסתדר”, בדיוק כפי שהיה שהיינו ילדים, שירה ידעה להשקיט את החששות שלי.
תדהר 25 היה בית דירות לא גדול במיוחד. הסתכלות מהירה בתיבות הדואר גילתה כי רוני ברוורמן גר בקומה 5 בדירה 13. לשמחתי הרבה, בבניין הזה הייתה מעלית, גם אם קטנה ומיושנת, ובמהרה מצאתי את עצמי מול הדלת הנכונה. על השלט שנתלה על הדלת נכתב רק השם, "רוני ברוורמן", בלי, "כאן גר בכיף," ובלי שותפים נוספים. דפקתי על הדלת. מבפנים נשמעה קריאת, "רגע אחד," חלשה למדי. כשהדלת נפתחה עמד בצידה השני לא אחר מהמחבר של "מלי – נראה לי", רוני ברוורמן.
הוא היה נראה פחות או יותר כמו האיש שהביט עליי מוקדם יותר דרך מסך המחשב, מלבד המבט עצמו. תחת עיניים ירוקות, מרושתות ורידים אדומים, נתלו שקיות שחורות וכבדות. היה נראה שעברו עליו כמה ימים ללא שינה ואם ישן במהלכם הייתה זו שינה רצופת סיוטים נוראיים.
"כן, מה אתה רוצה?" הוא כמעט נהם עליי.
"מר ברוורמן," התחלתי.
"אתה יכול לקרוא לי רוני," הוא קטע אותי. "רוני" המשכתי בדבריי.
"אני כאן כי אני די בטוח שהיום בבוקר נתקלתי בדמות שלך, לא רחוק מכאן." נשמעתי לעצמי מטופש לחלוטין וקיוויתי ששירה צודקת ושהסופר התשוש לא יחשוב שאני משוגע על כל הראש.
"במי מהן?" הוא שאל בחדות והיה נראה שרמת העניין שלו זינקה באופן משמעותי.
"במלי," אמרתי. "היא נמצאת עכשיו עם אחותי והילדה שלה," מיהרתי להוסיף, בתקווה שאולי הסופר התחרט בינתיים על מעשיו, ואולי כן אכפת לו מה שלום הילדה מלאת הרעיונות.
"בוא תיכנס," הוא אמר וסימן כלפי פנים הדירה.
הוא הוביל אותי לסלון עם חלונות גדולים שדרכם חדרה שמש הצהריים, והורה לי לשבת על ספה חומה בעלת עיצוב מיושן. מדפי ספרים ניצבו בכל רחבי הבית ואפילו על השולחן נחו שלושה ספרים בערימה.
"מה השם שלך?" הוא שאל.
”דן.”
"תראה דן, אני לא מתכוון לקחת חזרה את מלי, אבל היות שכבר לקחת אותה אלייך אני מרגיש שאני לפחות חייב לך הסבר."
"אני מקשיב" אמרתי.
"הכול התחיל לפני שבוע." הוא שתק למשך מספר רגעים, מנסה לארגן את המחשבות שלו. הנחתי שאני האדם הראשון שהוא מגולל בפניו את הסיפור. הוא היה נראה מותש ומדוכדך מאד.
"ישבתי לי בחדר העבודה כמו בכל לילה וכתבתי את הספר הבא שתכננתי לפרסם. באותו הלילה, אני לא יודע אם אתה זוכר, התרחש מטר מטאורים, מטר הפרסאידים, הוא מתרחש כל אוגוסט. זה הדבר הזה שאנשים חסרי ידע אסטרונומי מכנים בשם כוכבים נופלים". זכרתי את הלילה שהוא דיבר עליו, אבל לא הרגשתי בנוח להודות שגם אני הייתי די חסר ידע אסטרונומי, אומנם ידעתי שכוכבים נופלים הם לא כוכבים אבל להסביר מהו בדיוק מטאור כבר הייתה משימה מורכבת מדי בשבילי.
"בכל אופן" הוא המשיך. "אף שאני לא לגמרי מאמין בשטות הזו של הבעת משאלות, החלטתי להשתעשע עם עצמי, הבטתי באחד המטאורים והבעתי משאלה".
"מה ביקשת?" קטעתי אותו, הייתה לי תחושה שהוא לא ביקש את מלי.
"בדיוק כתבתי קטע על אחת הדמויות האהובות עליי, מישהי שהייתי שמח אם הייתה חלק מהחיים שלי, אז הבטתי אל המטאור ואמרתי בליבי שהייתי רוצה שהדמות מהספר שלי תהיה אמיתית, לא באמת האמנתי שיש סיכוי שהמשאלה תתגשם," הוא המשיך מתעלם מהקטיעה שלי.
"אני מניח שלא ביקשת את מלי, אחרת היא הייתה פה איתך," ביטאתי בקול את מחשבתי הקודמת.
"אתה צודק, מלי היא לא הדמות הראשונה שהייתי מבקש שתתקיים במציאות. אני מתכוון לאנה, דמות אחרת שלי, אישה בוגרת." למרות התשישות , יכולתי לשמוע בקולו רמזים של אושר כשדיבר על אותה אנה, שבטח הייתה מושלמת בעיניו כי הוא כתב אותה בעצמו.
"היא קשורה איכשהו למלי? היא האמא שלה או משהו כזה?" קטעתי אותו שוב.
"אתה מוכן להפסיק לקטוע אותי? כמה ספרים שלי קראת בכלל?! הוא צעק ונעץ בי מבט ממושך.
”האמת שלא קראתי אף אחד, זו האחיינית שלי שאוהבת את מלי,” אמרתי אחרי כמה רגעים מתוחים.
”אני מבין, אז אני אצטרך לספר לך על הרפרטואר הספרותי שלי מהתחלה.”
"עם כל הכבוד להצלחה המטורפת של 'מלי נראה לי' אני הייתי עוד לפני כן, ואני עדיין, סופר לקהל בוגר יותר. אנה, היא דמות מספר חדש שעדיין לא פרסמתי".
"ואני מבין שבה עדיין לא נתקלת?” שאלתי בחשש, מקווה לא לדרוך על עצב חשוף נוסף. מה אם אנה גם יצאה מהספר, אבל בניגוד למלי, אמרה לרוני שהיא לא רוצה אותו?
"הלוואי שהיה לי הסבר, אבל עד עכשיו לא היה זכר לאנה, אולי זה עובד רק על ספרים שיצאו לאור, אבל הלוואי שזה לא היה עובד ככה.”
”למה?” תהיתי אילו דמויות מספרים עלולות לדרדר מישהו למצבו של רוני.
במקום לענות, הוא הוציא את הספר התחתון מהערמה שעל השולחן והגיש לי אותו. מתחת לשמו של רוני התנוסס השם, "רצח בניחוח מנטה".
"בוא נגיד, שיש בספרים שלי גם דמויות פחות סימפטיות," אמר והצביע על הספר.
"ואחת מהן גם יצאה החוצה?" ניחשתי, מתקשה לעצור את עצמי.
"אחד" הוא תיקן אותי, "הרוצח הסוציופט. הוא היה הראשון, הוא דפק על הדלת שלי, יום לאחר מטר המטאורים. למזלי אני חששן מטבעי ותמיד בודק קודם בעינית מי דופק לי על הדלת, וככה זיהיתי אותו, זה היה הוא, ללא ספק, עיניים אחוזות טירוף וחיוך מפחיד במושלמותו". הוא תיאר את הדמות ממש כפי שסופר היה עושה זאת בספר. ההסבר למבטו הטרוף נגלה לי סוף סוף וחשתי צמרמורת עוברת בגבי לאור המחשבה על רוצח שיצא מתוך עלילה בדיונית ונמצא ממש מעבר לדלת הבית שלי.
"אני מניח שהוא לא בא להגיד לך תודה על זה שכתבת אותו," ניסיתי להקל על האווירה המתוחה בהומור.
"ממש לא, הוא פחות או יותר איים על חיי בלי לדבר, ומאחר שלא פתחתי לו, הוא המשיך הלאה. אבל אני לא יצאתי מהבית מאז" נאנח רוני ועיסה את רקותיו. "לכן החלטתי שלתקופה הקרובה וכנראה גם לנצח אני אאלץ להפסיק לכתוב ולפרסם, אני לא רוצה לכתוב עוד דמויות שיגרמו לי לפחד וחוסר מנוחה בגלל האפשרות שהן אולי יצאו מהסיפורים, ובלי דמויות כאלה יהיה לי קשה לייצר ספרים שיש בהם מתח".
"ומה לגבי מלי?" שאלתי וקיוויתי שאולי בכל זאת יסכים לקחת אותה בחזרה.
"מלי הופיעה בחדר שלי היום בבוקר, גירשתי אותה מיד. אין לי שום רצון להיות בקשר עם אף אחת מהדמויות שברחו לי מתוך הספרים," הוא אמר וחשתי פחד וסלידה מתערבבים בקולו.
"איך אתה יכול להגיד את זה?" כמעט נזפתי בו. "אתה כמו אבא בשביל הילדה הקטנה והאבודה זו". לא יכולתי שלא להיזכר בשבילי הדיו השחורים נוטפים מפניה המפוחדות של מלי, מוקדם יותר באותו היום.
"אני לא אבא שלה!" הוא הכריז בחדות. "אני כתבתי אותה מתוך וודאות שהיא נשארת בספר ולא יוצאת ומתערבת לי בחיים! וכך גם עם כל דמות אחרת שאי פעם כתבתי עליה. מי יודע, אולי ההורים שלה גם יופיעו פתאום, אם כן אני בשמחה אשלח אותם אלייך," לראשונה שמעתי הומור מצד הסופר המדוכא.
"אבל…" התחלתי להגיד.
"לא." הוא קטע אותי בגסות. "כאן נגמרת השיחה שלנו דן. בבקשה צא מהבית שלי". ללא גינוני נימוס מיותרים הוא הדף אותי אל הדלת. לפני שהוא נעל אותה מאחורי עוד הספקתי לומר את הכתובת של שירה, למען הסיכוי המזערי שיחזור בו, אבל ידעתי שהעניין אינו סביר. מלי הייתה חלק מתוך סיוט מתמשך שעבר על רוני והיה נשמע שהוא לא רצה אף תזכורת אליו. קיוויתי שאולי בסופו של דבר יפסיקו הדמויות להופיע והוא יכול לחזור לעצמו, או לפחות שאותה אנה מסתורית תופיע ותצדיק עבורו את המצב.
יצאתי חזרה לרחוב, השמש כבר התקרבה אל קו האופק. נכנסתי אל המכונית והתחלתי לחשוב מה לומר לשירה.
”נו, אז מה גילית מהביקור אצל רוני ברוורמן?” שירה הסתכלה בי בזמן שהניחה שתי צלחות של חביתה מקושקשת וירקות חתוכים מול יעלי ומלי.
צעדנו למטבח כדי לצאת מטווח השמיעה של הילדות.
”שרוני ברוורמן הוא איש עייף מאד ומסכן מאד ושהוא ממש לא רוצה לראות אותי שוב או לשמוע על…” הצבעתי על מלי לפני שפלטתי את השם בחוסר טקט משווע.
”ומה לגבי איך שכל זה קרה?”
”מה הכוונה?”
”הוא אמר איזה לחש, עשה איזה טקס, פגש איזה יצור קסום אם כוחות, משהו שיכול להסביר את כל ההתרחשות הזו?”
”הוא הביע משאלה לכוכב נופל, כלומר מטאור” מיהרתי לתקן עת עצמי.
”מעניין, כן שמעתי משהו על מטר מטאורים לפני שבועיים, אבל אני חושבת שיש אחד כזה פעם בשנה, ולא נראה שאנחנו רוצים לחכות כל כך הרבה זמן”.
”אז מה נעשה כדי לא לחכות שנה?”
”אתה יודע כוכבים נופלים הם לא הדרך היחידה לבקש שהמשאלות שלך יתגשמו, במיוחד כשאתה גר בישראל”. היא קרצה אליי.
”שירה, אין מצב שאני נוסע איתה עד הכותל, בשביל הסיכוי שאולי אם נשים שם את הפתק הנכון היא תחזור למקום ממנו היא באה”.
”אתה צודק, וחוץ מזה אין מצב שאתה נוסע לכותל כי אתה צריך לעזור לי לארגן את מסיבת יום ההולדת של יעלי מחר”.
”מה? זה מחר?” הופתעתי כמו בכל אחת מחמש השנים שחלפו מאז שהאחיינית שלי נולדה. “כן דן, ,28.8 זה אפילו תאריך שיחסית קל לזכור”.
”איך את מתכוונת לחגוג?” שאלתי.
”יעלי הזמינה כמה חברות מהגן, ישחקו קצת, יצבעו קצת חדי קרן מעץ שקניתי אתמול, נאכל את עוגת החד קרן שאני אקשט מחר וזהו, לא משהו מוגזם”.
”ומלי?”
”אני חושבת שהיא תשתלב נהדר באירוע, אני רק צריכה להחליף את הבגדים שלה שיהיו פחות בולטים וכל עוד היא לא תבכה או תיפצע, הכל אמור לעבור חלק”.
היא העיפה מבט אל פינת האוכל, היה נראה שהזמן עצר, שתי הילדות בהו בצלחות מלאות אוכל.
”יעלי, מה קרה, מתוקה? את לא רעבה?” שאלה שירה בחשש.
”אם מלי לא אוכלת, אני לא אוכלת!” הכריזה הילדה בביטחון מרובה והביטה במלי שלא היה נראה שהמזון מעורר בה תיאבון כלשהו.
”אבל חמודה שלי, תכף צריך ללכת לישון, את חייבת לאכול משהו” שידלה אותה שירה.
”אם מלי לא הולכת לישון, גם אני לא הולכת לישון, אנחנו לא עייפות בכלל” פיהוק לא קטן הסגיר את הפער בין דבריה של האחיינית שלי לתחושות שלה.
”אבל יעלי, מלי היא- “ ניסיתי להתחיל להסביר אבל שירה קטעה אותי במיומנות.
”מלי בטח מתביישת לאכול ולישון בבית לא שלה, אז אולי כדאי שדן ייקח את מלי חזרה לבית שלה, כדי שהיא תוכל לאכול וללכת לישון, מה את אומרת?” היא סימנה לי בשפתיה “רבע שעה” ואני מיהרתי לפעול בהתאם.
”כן מלי, אולי באמת הגיע הזמן שנלך”. סימנתי לילדה. יצאנו יחד מהדלת והמתנו בצד השני ששירה תשכיב את יעלי לישון ותקרא לנו חזרה פנימה. בזמן הזה התחלתי לחפש באינטרנט דרכים שונות להגשמת משאלות.
לאחר קצת יותר מרבע שעה, שירה פתחה את הדלת וחזרנו פנימה.
”סליחה, זה לקח יותר זמן שמציפיתי, יעלי לא הייתה מוכנה להירדם בלי סיפור לפני השינה”. “הקראת לה את מלי נראה לי?” התלוצצתי וקיבלתי חזרה פרצוף זועף מאחותי כשמלי התחילה לבכות שוב. שירה מיהרה להביא לה מגבת מהמטבח לפני שגם הכריות של הספה שלה יעמדו למבחן ‘האם הכל באמת יורד בכביסה’. לאחר ששלומן של הכריות הובטח, שירה חזרה לסיבה שלשמה עדיין הייתי אצלה בבית בשעה שמונה בערב.
”אז מה אחנו מתכוונים לעשות במקום לנסוע לכותל?”
”טוב, מצאתי פה כמה שיטות להגשמת משאלות, צ’יק צ’ק נסיים עם זה”. ניסיתי לשדר ביטחון אל מול הילדה הבוכה.
”מלי” שאלתי ברכות.
”כן דן” היא השיבה בשקט, הילדה הזו לא הזכירה בכלל את הדמות החיונית מהספר, היא הייתה כל כך אבודה ומבולבלת, היא הייתה צריכה לחזור הביתה.
”את יכולה בבקשה לתלוש את אחד הריסים שלך בעדינות?” למזלנו ריסים ארוכים ובולטים היו מההיבטים במראה של מלי שטרחו לצייר. היא תלשה את הריס והחזיקה אותו מולנו.
”מה עכשיו?” את צריכה לבקש משאלה לחזור הביתה ולנשוף על הריס, הדרכתי אותה.
”אני רוצה לחזור הביתה” אמרה מלי ונשפה על הריס. אני ושירה הבטנו בציפייה, אבל אחרי שהריס נחת ברכות על השולחן, היה ברור שדבר לא קרה.
”אולי הריס צריך לנשור מעצמו?” הרהרתי בקול .
איזה עוד הצעות יש לך, מר מגשים משאלות?” שאלה שירה.
על הספה לידי מלי התכווצה, היא כבר כל כך רצתה לחזור הביתה. איך היא לא מתעייפת מכל הבכי הזה, חשבתי לעצמי. כנראה ששינה ואכילה הן פעולות שרוני לא מצא לנכון שמלי תעסוק בהן במסגרת יום הפעילות העמוס שלה בין דפי הספר, ואם זה לא כתוב, זה לא קורה.
”יש לך עוף בבית?” שאלתי את שירה.
”כן, אבל הוא במקפיא והוא בשביל שישי”. היא ענתה.
”בסדר, לא צריך את כל העוף, רק את עצם הבריח שלו, שנקראת גם ‘עצם המשאלה’ “ הבהרתי.
”עצם בריח? דן אני קונה כנפיים ושוקיים, לא את כל התרנגולת, אין לי כאן עצם בריח” היא ענתה כאילו זה ידע בסיסי איזה חלקים של תרנגולת קונים לשישי בערב. נאנחתי.
”אז אני מניח שאת יודעת איפה בגבעתיים אפשר למצוא באר משאלות?” הקנטתי את אחותי יודעת הכל.
”אני לא בטוחה אם יש לנו כאן באר, אבל רגע אתה לא גר צמוד למזרקה או משהו?”
דפקתי את מצחי בעוצמה שגרמה למלי להשתנק.
”וואי נכון, אני כזה סתום, יש מזרקה בכיכר רמב”ם, זה ממש לידי”.
”אז למה שלא תיקח איתך את מלי לשם, היא לא נראית מאד עייפה” היא צדקה, מלי נראתה בדיוק כמו שנראתה בתחילת הבוקר, עצובה מאד ועירנית מאד.
”תן לה לזרוק מטבע ולבקש משאלה, אם זה יצליח תבוא מחר לעזור לי להכין את יום ההולדת בלי מלי ואם לא, מלי תצטרף אלינו, סבבה?”.
”סבבה”, הסכמתי ולקחתי איתי את מלי החוצה מן הדירה ובמורד המדרגות.
לאחר שחזרנו לחניה, לקחתי איתי את מלי לכיכר, כמה עשרות מטרים מהבית.
תחת עינו הפקוחה של פסל ביאליק, המתינה לנו המזרקה הגדולה.
פשפשתי בארנק שלי ולאכזבתי המטבע היחיד שמצאתי בו היה מטבע של חמישה שקלים, זה ששימש אותי כדי לקחת עגלת קניות, אבל הסיכוי היה שווה את זה. הנחתי את המטבע בכף ידה הקטנה של מלי. מלי תזרקי אותו לבריכה ותחשבי הכי חזק על הבית שאת רוצה לחזור אליו, בסדר?”
”בסדר”, היא ענתה בשקט ועוד כמה דמעות החתימו את מרצפות הרחוב, הרגעתי את עצמי שבין לשלשת יונים לפירות פיקוס מעוכים, אף אחד לא ישים לב לכתמים האלו. היא השליכה את המטבע שפגע במים בקול וצלל אל תחתית המזרקה.
חיכיתי כמה שניות, מלי עדיין עמדה לצידי עיניה נוטפות דיו שחור. נזכרתי במשפט שראיתי פעם כתוב אל אחד הלוקרים בטירונות “את הבלתי אפשרי אנחנו עושים מייד, ניסים לוקחים לנו קצת יותר זמן”, אולי גם לבטל ניסים, כמו דמות שיצאה מספר לוקח זמן, אולי בבוקר, אני אקום ומלי לא תהיה פה, או יותר טוב אני אגלה שזה היה חלום רע ובכלל לא חטפתי היום צעקות מסופר עייף ומתוסכל.
חזרנו לדירה, אני התמוטטי על הספה ואפילו לא ראיתי מה מלי עושה, ייתכן שנשארה עומדת כל הלילה, עייפות לא הייתה מהדברים ששינו עבורה.
למחרת כשפקחתי עיניים וראיתי את מלי עומדת בדיוק במקום בו עמדה לילה לפני כן, היה ברור שגם המזרקה לא סיפקה את הסחורה, לפני שנכנסנו למכונית עברתי בכיכר ואחרי שווידאתי שאיש לא מסתכל, ניגשתי ושליתי את המטבע מהמים. אם זה לא עזר, לא הייתה לי סיבה גם להפסיד חמישה שקלים.
שוב כתבתי לרונן שיש לי עניין עם אחותי, הפעם זה היה נכון לגמרי. הוא כתב לי חזרה שאתמול היה לי גם עניין עם אחותי, הוא צדק. חשבתי מה לענות והחלטתי לומר את האמת, שלא זכרתי את תאריך יום ההולדת של האחיינית שלי, אבל מסתבר שזה היום.
***
כשדפקתי על דלת ביתה של שירה, היא פתחה לי במבט זועף. “דן איפה היית? תכף כולן מגיעות” היא מיהרה להכניס אותי ואת מלי פנימה.
הבטתי בשעון שלי, “לא אמרת שהמסיבה ב10:30? עכשיו רק 9:30, יש לנו זמן”
”המסיבה בעשר, ומי יודע אם מישהי תקדים, קדימה, הבלונים האלו לא ינפחו את עצמם, תטפל בזה בזמן שאני אמצא למלי משהו ללבוש ככה שלא יהיה מצב שכל הבנות יזהו אותה ויתחילו לשאול שאלות”.
”נותרתי לבד מול ערימה ענקית של בלונים בצבעי ורוד ולבן והתחלתי לנפח”.
כשהגעתי לבלון העשירי והייתי בטוח שאני עומד לאבד הכרה בשל חוסר חמצן, שירה חזרה עם שתי הילדות.
יעלי הייתה לבושה בשמלת מלמלה ורודה עם פאייטים ושרוולים קצרים וזר יום הולדת של פרחים ורודים עם קרן קטנה במרכזו לראשו. לעומתה מלי לא הייתה לבושה בשמלה לבנה עם שרוולים ארוכים שלא התאימו בכלל לעונה, ושתי גומיות ורודות שקשרו את צמותיה למרות שלא היה בהן כל צורך, מלי צויירה עם צמות ורק עם צמות.
”דן, אתה לא מאמין” שירה לחשה לי באוזן, ושמעתי את החרדה בקולה “אין מתחת לבגדים האלה כלום, שום דבר לא מחבר את הידיים, הרגליים והצוואר, כל מה שנמצא מתחת לקו של הבגדים שלה כאילו ‘לא טרחו לצייר אותו’ זה כל כך מוזר… חייבים למצוא דרך להחזיר אותה, אחרי המסיבה”.
דפיקה נשמעה בדלת. שירה ניגשה לפתוח.
”הו, היי תמר ושלום גם לך מיקה” היא בירכה את האורחת הצעירה ואת אימה.
”כן, נסיים עד 12, אין צורך להקדים”. היא אמרה והזמינה את מיקה להיכנס ולהצטרף ליעלי ומלי.
”היי, מי זו?” שאלה מיקה.
”זו מלי חברה שלי היא באה מ-”
”מקריית שמונה” מיהרתי להסוות את האמת עם העיר הכי מרוחקת שהצלחתי לחשוב עליה באותו רגע ונתתי מבט רב משמעות ביעל.
”כן, מקריית שמונה” מיהרה יעל להסכים איתי.
בינתיים שירה המשיכה לקבל בדלת את כל הילדות וגם ילד אחד, יינון.
רבע שעה לאחר מכן ישבו כבר כולן וצבעו לוחות עץ בצורת חד קרן עם צבעי פנדה וטושים זולים. למרות ששירה שמה מתחת ללוח של כל אחת דף נייר, חלקן עדיין הצליחו לצבוע את השולחן וקיוויתי בשביל שירה שזה לא ישאיר כתמים אחר כך.
יום הולדת באוגוסט, משמעו שאת לא נהנית מהזכות לחגוג את היום שלך בגן או בכיתה, אבל את המסיבה בבית אפשר להתחיל ולסיים עוד לפני הצהריים. ולכן בשעה 11:45 בדיוק שירה כבר ניגשה למקרר להוציא את העוגה. על העוגה המצופה קרם לבן עם ציור של עיניים בחזית, ניצב בגאון גביעה גלידה הפוך, מזכיר את הקרן של היצור שהיה נראה שהמסיבה מתקיימת כדי לחגוג את קיומו, ולא את היום שבו האחיינית שלי נולדה.
לצלילי “היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת, ליעל!” שירה הדליקה בזהירות שישה נרות ורודים ומנצנצים והזמינה את כלת השמחה לכבות אותם.
”בקשי משאלה, הזכרתי לה” נזכר פתאום בשיטה הפשוטה ששכחנו לנסות. לרגע חשבתי לבקש מיעלי שתבקש שמלי לחזור הביתה, אבל לא היה לי לב לקחת מילדה בת שש את משאלת יום ההולדת שלה וגם הנחתי שדווקא יעלי לא רוצה שהחברה החדשה שלה תיעלם. נצטרך למצוא פתרון אחר, השלמתי עם המצב.
יעלי עצמה את עיניה ונשפה על הנרות בהתלהבות.
אל מול עיניי, יחד עם הנרות הכבים והעשן הדק שמלווה את היעלמות הלהבה, נעלם עוד דבר מהחדר, מלי.
יעלי פקחה את עיניה והסתכלה מסביב.
”איפה מלי?” היא קראה באימה.
”היא בטח בשירותים” מיהרתי לספק הסבר וצעדתי לכיוון שבו לכאורה הייתי אמור למצוא את מלי.
שירה בינתיים הסיחה את דעתן של שאר הילדות והחלה לפרוס את עוגת חד הקרן.
מעט אחרי שהילדה שקיבלה את פרוסה העוגה האחרונה סיימה למחות משפתיה קרם לבן, נשמעה דפיקה בדלת ומצעד האימהות החל לחלוף על פנינו. שירה הודתה לכולן, ולמזלנו אף אחת לא שאלה על הסתגרותה הממושכת של מלי בשירותים, גם לא יינון.
לבסוף, כשנותרנו רק שלושתנו. החלטתי לשאול את השאלה שקדחה במוחי מאז שיעלי כיבתה את הנרות.
”יעלי, מה ביקשת כשכיבית את הנרות?”
”ביקשתי שמלי תחזור הביתה?” שאלה שירה, גאה לכאורה בחוכמה של הבת שלה.
”לא”, היא משכה בכתפיה ומחתה דמעה סוררת מזווית העין, ולא האמנתי כמה אפשר לשמוח כשהילדה שלידך בוכה בדמעות שקופות.
”אז מה ביקשת?” שאלה שירה בהפתעה
”ביקשתי שמלי תהיה שוב שמחה, כמו שהיא בספר” היא השיבה.
”אני בטוחה שהיא שמחה עכשיו גוזלית”. שירה ליטפה את שערה של יעלי ברוך.
”ואני בטוח שלא רק היא שמחה” הוספתי.
מהכריכה של הספר, חייכה אליי, מלי ואולי דמיינתי אבל היה נדמה לי ששמעתי אותה אומרת “תודה”.