האגדה אומרת שנשמתו של דרקון הופכת לקריסטל ברגע מותו. קריסטל שיגשים משאלה אחת של אדם המחזיק בו. כך שמע אדריאן מפי טרובדור נודד לפני שבעה ירחים ארוכים. תקופה, בה נדד מספרייה אחת לאחרת, מביתו של ידען זה למשנהו. שבעה חודשים בהם חי ונשם רק על מנת למצוא את הרמז המיוחל שיוביל אותו אל משכנו של דרקון. חייב להיות זה מקום עתיק, עליו מסופר בכרכים מצהיבים או מפיהם של זקנים על ערש דווי. מקום, בו נפח את נשמתו אחד היצורים המרהיבים בעולם, אלה שכנפיהם מטילים צל על פני כפרים שלמים ובוהק קשקשיהם מסנוור עד דמעות.
עתה הסיט אדריאן את הווילון הכבד ששימש כדלת בביתו של קשיש ארוך זקן בכפר הנמצא בארץ זרה. את שמו לא טרח לזכור אך מילותיו של הגבר הדהדו בראשו כאילו נחרטו על לוח בזלת, שמורות בזיכרונו של אדריאן מכל משמר.
"אל תחפש בהרים, נערי, כי לא שם דר הדרקון של מידראד," סיפר הזקן. "גם ביער לא בנה את ביתו, לא תחת קרני השמש ולא תחת מבטו של הירח. כשפרץ הוא לשמיים, מכנפיו נשפכה קשת בענן. גדול היה מאחיו – פי שניים מהדרקון של ריגאן ואף מנקבה הזהובה של אורזארד. כזה שזוג סוסים יכול היה להיכנס אל פיו הפתוח ועדיין נשאר מקום לרוכביהם. רבים ניסו להבין היכן בנה את משכנו יצור כה אדיר אך אף לא אחד זכה בנשמתו.
"עתה הגיע זמנך לנסות ולהבין היכן נמצא האוצר, אחריו אתה מחפש. את מה שידוע לי סיפרתי לך, כעת הכל תלוי בתושייה שלך," כך סיים, הסיט את עיניו העכורות מזקנה אל עבר החלון ונדם.
רגשותיו של אדריאן הרעידו את נפשו כרוח פרצים, נושאות את תודעתו מסקרנות אל השמחה, ומשם אל התסכול והכעס. על כך שהדרקון של מידראד ענק היה בצורה יוצאת דופן כבר שמע לא פעם. על כך שמשכנו אינו בהרים כבר קרא במספר ספרים. ואם הוא לא דר תחת השמיים אז היכן?
אדריאן צעד קדימה ושחרר את יריעת הבד, משאיר מאחוריו את האדם היחיד שנתן לו ולו מעט מידע לגבי האוצר אחריו תר. הוא צעד אל סוסו הקשור אל עץ אלמון והתיר את המושכות בעודו שקוע במחשבותיו. במקום לעלות על גב חברו לדרכים החל לצעוד אל עבר היציאה מהכפר ומבטו נדד אל המרחק.
מלפניו נפרש האחו הירוק מנוקד פה ושם בשיחי הקרנית הנאכלת ואגסי פרא. מעט רחוק יותר נראו עצי ורד הבר ואגוזי יער, שם אט אט הופיעו עצים נוספים והמרחבים הפתוחים התחלפו ביער דליל. במרחק מספר שעות הליכה משם החלה הקרקע לטפס מעלה ולהסתעף בנקיקים, צוקים ומישורים. העצים פינו מקומם לאבנים ואדמה קשה המכוסה בעשב בר נמוך שכיסה את ההר בטלאים ירוקים-צהובים.
היו אלה ההרים של מידראד, על שם הממלכה שלמרגלות הרכס הארוך הקורע את האדמה מדרום מערב אל צפון מזרח. אדריאן תהה כמה אנשים חיפשו את משכנו של הדרקון בהרים הללו והאם יכול להיות שהם עברו בכל נקיק וכל פסגה, כך שהיו כה בטוחים ששם לא גר. הוא נעצר והביט זמן מה על הרכס, חוקר אותו במבטו כאילו מקווה שממש ברגע זה ימריא משם הדרקון ויגלה את מקום משכנו, אך כמובן שלא היה לכך סיכוי – את הדרקון של מידראד לא ראו קורע את השמיים במעופו כבר עשרות שנים. מהסיבה הזו בדיוק ידע אדריאן שהקריסטל מונח לו במקום מה, אולי אפילו על מצע של זהב ואבני חן, ומצפה לבואו.
"או שהוא מונח על מצע של עצמות מתפוררות," הוא אמר בקול. "ובכן, נצא לדרכינו," אדריאן הסתובב אל חברו למסע וליטף את מצחו הרחב. "אנחנו כבר קרובים, טיאל, אני יכול להרגיש זאת," הוא העביר את המושכות מעל ראשו של הסוס ונאנח כאשר טיפס אל האוכף. השינה תחת כיפת השמיים לא היטיבה עם גבו הדואב, אבל זה היה חלק מהמסע, והוא אהב אותו בשלמותו.
"לא תחת קרני השמש ולא תחת מבטו של הירח," אדריאן חזר על דבריו של הזקן. טיאל התקדם בצעדים מדודים אל היער והמקצב הקבוע של נקישת הפרסות בקרקע ליווה את מחשבותיו.
"וכשפרץ אל השמיים מכנפיו נשפכה קשת בענן…" המשיך, משפשף את סנטרו עליו זיפים ארוכים. הוא לא התגלח כבר תקופה. כשיגיע לביתו יטפל בכך, אך כעת לא היה לזה פנאי. "אם לא תחת השמיים, אז היכן?" הוא סקר את סביבתו – ההרים נמצאים תחת השמיים, היערות גם. מערה אולי? אך המערות נמצאות בהרים לרוב והזקן אמר לו שלא שם משכנו של הדרקון. ומה אומר המשפט על הקשת בענן? למה התכוון האיש? מחשבותיו של אדריאן הסתעפו, נסחפו והתערבלו עד שראשו החל לכאוב.
"אני חייב למצוא את הקריסטל," הוא אמר בקול כאילו בשביל להשתיק את הדיסהרמוניה הצורמת, "אני חייב שהמשאלה הזו תהיה שלי."
אדריאן אחז במושכות והפנה את טיאל אל הסתעפות שבילים שהתפצלו ונעלמו בין העצים. הוא בחר בשביל השמאלי, הצמיד את עקביו אל צדדיו של הסוס וזה הגיב ועלה לדהירה מדודה. מטלטליו של אדריאן קירקשו בשקט עם כל צעד ומחשבותיו הלכו והתבהרו. הוא כבר קיבל את כל המידע הנחוץ ועתה צריך רק לפקוח את עיניו ולפתוח את מחשבותיו, להביט סביב ולחפש את מה שיעזור לו לגלות את הנסתר.
העצים חלפו לצידם, מלווים את הרוכב וסוסו ברשרוש עדין של העלווה הירוקה. מדי פעם קלט בזווית עינו סנאי, שפן או עורבני. שירת הציפורים ליוותה אותם בדרכם והשביל המשיך לעומק היער והחל פונה ימינה ושמאלה, כך שטיאל האט צעדיו וחזר להליכה.
אדריאן סקר את העצים שסביבו וזיכרון ישן עלה בראשו – "רוח האלון תבלבל, האורן תשמיע והאדר תצביע". משפט זה שמע מאימו כשטיילו ביערות בילדותו. אימו סיפרה לו שרוחות העצים יכולות לעזור או לבלבל, אז תמיד חשוב לזכור לאיזה עץ אתה פונה בבקשת עזרה. באזור מידראד לא היו אורנים אבל ישנו סיכוי די גדול שימצא עץ אדר, ואולי הרוח שלו תוכל להצביע על הכיוון, בו יש לחפש את משכנו של הדרקון.
אדריאן התיישר באוכף והחל תר בעיניו אחר עצי אדר. שוב ושוב סקר את הצמחייה סביבו עד שראשו החל להסתחרר, וכשכבר הרגיש את הייאוש מגיע נחו עיניו על עלים בעלי שלוש אונות – עליו של אדר. הוא הפלט קריאת שמחה ומיהר לרדת מגב הסוס.
אדריאן התקרב אל הגזע המסתעף והניח את ידו על העץ: "רוח האדר, הצביעי לי על משכנו של הדרקון ממידראד. לאן עליי ללכת בשביל למצוא אותו?" הוא השתתק והקשיב. אימו לא סיפרה לו כיצד רוחות העצים מתקשרות עם בני האדם אז כל מה שהיה בכוחותיו זה להמתין. זמן מה עמד כך, מחכה לסימן מהעץ, ואז עלה אדום בודד נשר מול פניו ונישא לימינו, נע לכאן ולשם על גבה של רוח בלתי מורגשת.
אדריאן עקב אחריו במבטו עד שזה נח בין השיחים הסמיכים. הוא התלבט לרגע אם באמת זהו סימן או שזו סתם אמרה שאין בה אמת, והחליט שאינו מאבד דבר אם יתקדם בכיוון בו נפל העלה.
"תודה לך, רוח טובה," הוא לקח את המושכות בידו והחל מפלס דרכו בין הצמחייה הקוצניים.
השמש החלה לרדת וצלליות היער התאבו סביב אדריאן וטיאל. השיחים אחזו בבגדיו, ברעמת הסוס ובציוד שעל גבו. עם כל צעד הם התקדמו אל האפלה עוד ועוד, עד שיצאו אל קרחת יער תלולה, בה עשב גבוה ונחל הנשפך במפל קטן בין סלעים.
"אני לא יודע אם זה הכיוון לביתו של הדרקון, אבל זה בהחלט יהיה מקום הלינה שלנו," אדריאן פנה אל טיאל והוציא ענף מרעמתו הסבוכה. לאחר מכן הוריד את האוכף והציוד מהסוס, קשר אל האפסר חבל ארוך וקיבע את קצוו השני אל אחד מגזעי העצים, מאפשר לטיאל לרעות בחופשיות. אדריאן מילא כוס מתכת במי הנחל והוציא מהתיק שלו פיסת לחם ובשר מעושן. לרגע הרגיש געגוע לביתו, למיטה הנוחה ולארוחות חמות. ולאחותו, קילנה, שגרה ממול ותמיד שמחה לפטפט ולעודד אותו. מעניין אם היא משקה את הרודודנדרון שלי, הוא תהה וחייך. הוא לא ראה את קילנה כבר כמעט שמונה ירחים ארוכים, כל זה בשביל המטרה הנשגבת – להשיג את הקריסטל שמגשים משאלות. הוא חייב להשיג אותו. חייב.
לאחר ארוחת הערב אדריאן פרס על הקרקע שמיכת צמר ואת האוכף מיקם כך שישמש לו ככרית. הלילה הנעים עטף אותו בצלילי צרצור ורשרוש, והכוכבים יצרו מעליו כיפה מנצנצת. הוא נרדם עם תחושה שבקרוב מאוד יימצא את מבוקשו, והתעורר בהתרגשות לאור הראשון של הבוקר.
'לא תחת קרני השמש ולא תחת מבטו של הירח' היו המילים שהדהדו בראשו עוד לפני שפקח את עיניו. 'ומכנפיו נשפכה קשת בענן'…
אדריאן העביר יד על פניו ופקח עיניים. מה זה אומר? מה הזקן רמז לו? איך יכולה להישפך קשת בענן? הוא התיישב והעיף מבט על טיאל שעמד ונמנם, שבע מהארוחה הדשנה.
עלה האדר הביא אותי לקרחת יער זו. עתה נשאר לי לגלות מדוע. אדריאן קם והחל מתהלך בעשב. הוא לא ראה שום דבר יוצא דופן – לא אבנים מיוחדות, מאורות של בעלי חיים או עצים נפולים שיכלו להחביא בתוכם דבר מה חשוב. שום גרם העלול לרמוז על מגוריו של דרקון או להסתיר רמז כלשהו. אדריאן נאנח ופנה אל המפל הקטן בכוונה לשטוף פניו ולהרוות את צימאונו. הוא התיישב על ברכיו, מילא כפות ידיו מים צלולים והרימן אל פניו. הנוזל הקר הניס את קורי השינה האחרונים ואדריאן נשאר כך רגעים מספר, מאפשר למים לנקות את מחשבותיו. קרן אור חמה ליטפה את גבו. הוא הוריד את ידיו ונעצר במקומו – אורה של שמש הבוקר נפלה על המפל הקטן ובתוך רסס הטיפות בהקה קשת בענן.
"מים", אדריאן לחש. "לא בהרים ולא תחת השמיים – הדרקון מצא לעצמו מאורה בתוך מים! וכשהתפרץ מהמים הרסס מכנפיו יצר קשת בענן!" לבסוף צעק, וקולו הניס ציפורים מצמרות העצים הקרובים.
"אני חייב לחפש מקור מים!" הוא רץ אל מטלטליו ושלף מפה מקופלת.
"הוא היה גדול מאוד, אז אני צריך למצוא מקור מים גדול," אדריאן דיבר בקול, ספק עם טיאל ספק עם עצמו. אצבעו גלשה על הנייר, עוברת מאגם אחד לאחר. "כאן יש כפר צמוד, אז אני לא מאמין שהוא גר שם," הוא עבר לאזור אחר של המפה. "וזה לא מספיק גדול… כאן!" הוא הצביע על אגם מוקף יער שנשק לרכסי ההרים. "זה חייב להיות כאן," הוא הביט לשמיים הושווה את כיווני האור. ליבו דהר בחזו והלם באוזניו. התרגשות כזו לא חווה כבר זמן רב.
"טיאל, אנחנו יוצאים לדרך!" הוא קיפל את המפה ודחף אותה לתיק. הוא איכף את הסוס בחופזה, העמיס את הציוד וזינק על גבו. עתה הכל הסתדר – הזקן נתן לו את כל הרמזים הנכונים ורוח האדר כיוון אותו לכאן על מנת שיראה את הקשת שבמפל. הכל נשזר יחדיו, מביא אותו אל התשובה. בקרוב מאוד קריסטל הנשמה יהיה בידיו!
טיאל דהר בשבילים, נושא את רוכבו אל המשאלה המיוחלת. אדריאן כיוון אותו במשעולים המסתעפים, בוחר את אלו שיביאו אותו קרוב יותר אל האגם הנחבא. מדי פעם, כשהדרך הייתה פונה לכיוון הפוך, אדריאן ירד מגב הסוס והוביל אותו בין העצים והשיחים, מפלס את דרכו לאט אך במרץ. ההתרגשות גאתה בו והאפילה על הרעב והעייפות. הוא לא עצר לנוח אף לא פעם אחת למרות שהשמש כבר חצתה מזמן את מרכז השמיים והחלה לגלוש דרומה. הצללים הלכו והתאבו, ואדריאן החל לחשוש שיאלץ לעשות עצירה נוספת ללינה לפני שיגיע לאגם. אך אז הריח אדמה רטובה והאוויר התקרר מעט – סימן שהוא קרוב למבוקשו.
עוד זמן מה פילס דרכו בין העצים ולבסוף דרכה רגלו בעשב נמוך העוטף בטבעת ירוקה את שפתו של אגם אדיר.
"הגענו!" הוא כמעט קפץ במקומו מרוב שמחה. ילד טוב, טיאל!" הוא טפח על צווארו של הסוס ופנה לפרוק אותו מהציוד.
עתה אפשר לעצמו אדריאן לנוח, לאכול ולדאוג למרעה לחברו. אז ניגש אל שפת המים והתיישב על אבן, מביט בפני המראה שנפרשו לפניו. כעת הוא צריך להבין כיצד עליו למצוא את מגוריו של הדרקון מתחת למים. היה זה אגם גדול אף מאוד, ולמרות שאדריאן היה שחיין טוב, ספק היה שיוכל לצלול לקרקעית האגם ולמצוא שם דבר מה. אפילו אם המים צלולים מספיק ואור השמש יחדור מבעדם להאיר את דרכו, הכיצד יעצור את נשימתו לזמן כה רב?
הירח עלה גבוה ובבואתו ריצדה על פני האגם, ואדריאן עדיין ישב וחשב כיצד יצליח לעבור את המכשול שבדרכו, עד שהרגיש את העייפות נחה עליו כשמיכה עבה.
"מחר יהיה לי יום שלם לחשוב על כך," הוא התרומם ופנה אל חפציו המונחים על העשב. הוא נרדם מיד וחלם על דרקון כסוף מתפרץ מתוך המים, וקשת בענן נשפכת מכנפיו האדירות.
קולות העירו אותו משנתו. חושך עדיין עטף אותו ואדריאן התיישב בכבדות, מרגיש את היום הקודם מכביד על שריריו. הוא הביט סביב ואז ראה ארבע נשים העומדות סביב טיאל. היו אלה נערות, שיערן זהוב ושופע ולגופן שמלות לבנות מבד קליל שנמשך אחריהן כלשונות ערפל. הן הברישו את הסוס בצרורות קטנים של עשב יבש, סירקו את רעמתו באצבעותיהן וקלעו צמות, בהן פרחים וגבעולים ירוקים. להפתעתו, טיאל עמד רגוע ואפשר לנערות לחוג סביבו.
"מי אתן?" אדריאן התרומם. הנשים הסתובבו לעברו וצחקקו בקולות דקים, אך לא ענו. הוא בחן אותן – עורן הלבן כפנינה כאילו זהר לאור הירח ושיערן ירד במפלים מבהיקים ונשק לדשא. הן נראו כרוחות שעטו צורת אנוש ולא כבנות אדם רגילות.
"אתן לא בנות אנוש," לבסוף השמיע את הניחוש שלו.
"אתה צודק," אחת מהן ענתה לו. אדריאן ניסה להיזכר בכל הידוע לו על רוחות הטבע – האם היו אלה רוחות העצים או האגם? מה ידע עליהן? הוא זכר שאלה לא נוטות להזיק לאנשים ונשארות קרוב למקומות, אליהן מקושרות. הוא לא הצליח לחשוב על שום יצור אחר שעלול היה לפגוש כאן ולבסוף הגיע למסקנה: "אם כך… אתן נימפות? רוחות האגם?"
"אתה שוב צודק," ענתה נערה אחרת ופעם נוספת צחקוק דקיק נשמע מהאחרות. אדריאן הרגיש את ההתרגשות ממלא אותו. מעולם לא נפגש עם נימפות כך, פנים אל פנים. ואפילו לא חלם על לדבר איתן.
"אז אתן יכולות לעזור לי!" אדריאן התפרץ ומיד בלם את דבריו, מפחד שיברחו.
"ובמה אתה צריך את עזרתינו?" כעת דיברה השלישית. אדריאן נרגע כשראה שהנערות לא נבהלו ואפילו נראה שהסתקרנו.
"אני מחפש את ביתו של הדרקון של מידראד. הוא גר באגם הזה. אני צודק?"
הנערות הביטו זו בזו ונדמה לאדריאן שהן התלחששו ביניהן. או שהיה זה רק משב רוח.
"אתה צודק," לבסוף ענתה הראשונה. "ובמה אנחנו יכולות לעזור לך?"
"אני רוצה להגיע למקום בו הוא גר. אני מחפש את קריסטל נשמתו," אדריאן נשך את שפתו מרוב לחץ.
"אנחנו יכולות להראות לך את מקום משכנו האחרון, אבל קודם יש דבר מה שאתה חייב לעשות," הנימפה הרביעית דיברה עתה.
"אני אעשה כל מה שביכולותיי," אדריאן הרים יד אל חזו.
"אם כך, אתה צריך לבדר אותנו שלוש לילות רצופים. לנגן ולשיר, ולרקוד איתנו. אם תשמח אותנו מספיק, נעזור לך".
אדריאן נשם לרווחה. היה ביכולתו למלא אחר הבקשה שלהן. בתיק מסעו נח חליל עץ, וקולו ערב היה לדעת רבים.
"אני מוכן! מתי נתחיל?"
"עכשיו," הנימפות התקרבו אליו, תפסו את ידיו והחלו להסתחרר במעגל. "שיר לנו!" הן קראו, ואדריאן הרגיש שנקלע לסערה. תלתלים זהובים גלשו על פניו ובדים קלילים עטפו אותו. הוא החל לשיר:
"ספר לי נווד היכן נחו רגליך,
גלה לי סודות של ליבך השבוי.
על מה שר השמש שמעליך,
ומה שח לך האפיק החבוי.
מה לחש הרוח באוזניך,
מה צייץ פשוש וזמיר,
ספר לי הלך היכן נחו רגליך,
בין סלע עתיק לגזע תמיר."
הנימפות צחקו ושרו יחד איתו. הן משכו אותו הנה והנה, פרעו את שיערו השחור ומשכו בבגדיו. ראשו הסתחרר מהמחול הלא נגמר, אך אדריאן המשיך לשיר. בית אחרי בית, הוא עבר על כל השירים שזכר בעודו רוקד עם כל נימפה בנפרד ועם כולן יחד. נדמה לו שכל היער התעורר לחיים, שכל רוחות העצים הציצו מבין העלווה, או נעו הנה והנה בין הגזעים. כאילו כל הקסם של העולם זרם אל אגם זה, הסתחרר סביבו ורקד יחד איתם.
כששלף את החליל הנימפות מחאו כפיים ובעוד שניגן הן סובבו סביבו במעגל, אוחזות ידיים. הן רקדו על שפת המים ולאחר מכן המשיכו על פני האגם עצמו, כמו על קרקע מוצקה. טיפות שקופות עלו לאוויר ונצצו כאילו הכוכבים עצמם ירדו מהשמיים והקיפו אותם באורות הבוהקים.
הכל נדם כשהאור הראשון הפציע. הנימפות ירדו אט אט אל תוך המים עד שנעלמו כליל, ורק צחוקן נישא עוד זמן מה מעל לאגם. אדריאן דידה אל מקום שנתו וקרס אל השמיכה. גופו דאב וראשו פעם. הוא מעולם לא הרגיש כה עייף. הוא הניח את ראשו ונרדם מיד, והתעורר מעט לפני השקיעה.
הוא הספיק לאכול ולהרוות את צימאונו לפני שהשמש נעלמה כליל, ואז הנימפות הופיעו שוב. המחול המשיך כאילו לא נעצר מעולם, שוב שירתו וצליל חלילו העירו את היער משנתו. הנערות צחקו, רקדו ושרו איתו, ונעלמו כשהאור הראשון הפציע.
כך עברו יומיים בהם אדריאן ישן ולילות בהם בידר את הנימפות. בזריחה שביום השלישי, כשבקושי עמד על רגליו, תפסו הנימפות בידיו וגררו אותו אל תוך המים. אדריאן נבהל תחילה – מותש היה ולא הבין מה מעשיהן, אך כשנזכר ששלושה לילות הסתיימו להם הבין שזה זמנן לבצע את מה שהבטיחו, והתמלא כוחות שהגיעו יש מאין. הוא מילא חזו אוויר וצלל, והנימפות אחזו בידיו ומשכוהו אל עומק המים הקרים.
הם נעו מהר, אדריאן צמצם את עיניו וניסה להבין לאן מושכות אותו הנימפות. הן גררו אותו לעומק, היכן שבקושי היה אור ואדריאן החל לפחד. הוא לא ידע כמה זמן יצליח להחזיק את נשימתו, ואיך יוכל לחזור אל פני המים שהלכו והתרחקו ממנו מרגע לרגע. לפתע חשש שמעולם לא יחזור מהרפתקה זו בחיים. גרונו שרף וחזו התכווץ, אך הוא המשיך להצמיד את שפתיו זו לזו בכוח, מסרב להפסיד. הוא כבר לא הצליח להבין לאן הם נעים, רק הרגיש את זרם המים בעוד שהוא נישא בידיהן עוד ועוד.
ואז ראשו עלה על פני המים והנשימה הכלואה התפרצה מחזו בשיעול גרוני. דמעות מילאו את עיניו והוא בלע אוויר והשתעל זמן מה, עד שהצליח להירגע לבסוף. רק אז הרים מבטו והבין שהוא נמצא במערה. הנימפות כבר לא היו לצידו, ועלטה מוחלטת עטפה את המקום. אדריאן שחה קדימה עד שהצליח להרגיש קרקע תחת רגליו. הוא יצא מהמים, מגשש סביבו בידיו. לאחר מספר צעדים נשכב על האדמה, עצם עיניים ואפשר לגופו להירגע.
אור עדין עטף את המערה כשאדריאן פקח את עיניו. הוא התיישב והביט סביב: לפניו נחה גולגולת אדירה שהפיצה אור נוגה ועליה פסים ועיטורים עדינים. הוא קם והחל ללכת, ולפניו נגלה שלד אדיר ממדים – צלעותיו נעוצות בקרקע ככלוב עתיק ובמרכזו מונח קריסטל כסוף. אדריאן התקרב לאט, כאילו מפחד לפגוע בקדושת המקום. הזוהר עטף את אותו – יוצא מכל עצם שנחה סביבו. ממלא את החלל האדיר.
הוא לקח את הקריסטל בידיו והופתע מכך שהיה חם וקטן כתפוח. הוא רטט לעיתים, כאילו פועם, ומילא את אדריאן בתחושת יראה. הוא מצא אותו, את מה שחיפש במשך זמן כה רב. את נשמתו של הדרקון שיכולה להגשים משאלה אחת לפני שישקוט לעד.
לא היה במערה זהב ולא אבני חן, אלא רק עצמותיו של הדרקון העתיק. אדריאן ישב שם, מחזיק את הקריסטל וחושב כיצד יצליח לשחות חזרה אל פני האגם. זמן מה אגר כוחותיו ולאחר מכן נכנס למים השחורים, מחבק בידו האחת את הקריסטל לגופו, וצלל. כמעט מייד הידיים אחזו בו שוב ומשכוהו. אדריאן נע עוד ועוד, עד שמעליו הופיע אור בכתמים מרצדים ולבסוף ראשו פרץ אל האוויר המיוחל. שם שיחררו אותו הנימפות והוא המשיך לשחות בעצמו עד שהגיע אל גדת האגם ויצא אל קרקע מוצקה. טיאל בירך אותו בצהלה ואדריאן חייך למראה הצמות הקלועות ברעמתו וזנבו.
ימים רבים עשה אדריאן את דרכו חזרה לביתו והיערות של מידראד התחלפו אט אט בשדות המעובדים של סקרניה, ארץ מולדתו. הוא עבר בכפרים, בהם שר וניגן בחליל ובכסף שהרוויח קנה מזון ושיכר, וחגג את הצלחתו. ולבסוף עצר לפני ביתו הצנוע.
טיאל הסגיר את הגעתם וצהל ארוכות, ומתוך האורווה נענתה לו חברתו. בעוד שאדריאן ירד מהסוס ותלה את תיק המסע על כתפו נפתחה הדלת וקילנה יצאה לחצר. היא ניגבה את ידיה על סינר בהיר וסידרה שיערה סוררת שהשתחררה מהפקעת ההדוקה על עורפה.
"אדריאן," היא חייכה ועיניה נצצו כשדמעות עלו בהן.
"קילנה," אדריאן התקרב וחיבק אותה. "מצאתי את מה שחיפשתי," אמר לאחר זמן מה, וחייך אל אחותו.
"אני שמחה לשמוע," קילנה התרחקה מעט והעבירה יד על זקנו המבולגן. "עבדת קשה, עכשיו הגיע הזמן שתנוח".
אדריאן הנהן ופנה אל האורווה, שם פרק את הציוד מטיאל, הבריש את פרוותו ופינק אותו בארוחה דשנה. לאחר מכן נכנס לביתו וחיוך התפשט על פניו. זו לא הפעם הראשונה, בה היה רחוק ממשפחתו, אך הייתה זו הפעם שארכה הכי הרבה זמן. הוא חלץ מגפיו ופנה אל חדר השינה, וחייך למראה הרודודנדרון הירוק והשופע. בחדרו הוציא את הקריסטל הרוטט מהתיק ופנה אל הקיר, עליו נמתחו מדפים ארוכים המלאים חפצים שונים. היה שם כד עשוי אבן אדומה ובה עורקים סגולים, תיבת עץ עליה כיתובים בשפה זרה, כמה קריסטלים בגדלים וצבעים שונים, פרח שנראה כאילו נקטף זה עתה, לוח אבן עם חריטה מסולסלת ועוד דברים בגדלים וצבעים שונים.
אדריאן העיף בנשיפה את האבק שנאגר על המדף והניח את הקריסטל בין שני חפצים אחרים. הוא השתלב בצורה מושלמת עם האוסף הגדול. אדריאן עמד שם זמן מה, צופה בדברים, אותם אסף בעמל כה רב, ולבסוף פנה אל המטבח, שם קילנה חיכתה לו בסבלנות.
אדריאן סיפר לה הכל, תמצית של כל הירחים האחרונים. הוא הניף את ידיו, פער את עיניו והרים את קולו כשדיבר על כל ההרפתקאות שעבר, סיפר על המקומות בהם היה, על האנשים, אותם פגש ואיך שלבסוף הכיר את הזקן. את איך שפענח את דבריו ועל עזרתו של האדר. על הנימפות ושלד הדרקון האדיר. על הקריסטל ועל דרכו הביתה. כשסיים, כבר ירד הערב וקילנה הדליקה נרות והניחם על השולחן.
"ועכשיו אתה שמח?" היא שאלה כשאדריאן סיים לספר.
"כן… נדמה לי," לפתע כל ההתרגשות נעלמה והוא נראה אובד עצות.
"וחשבת על משאלה כלשהי?" היא המשיכה.
"לא. ניסיתי אבל לא הצלחתי לחשוב על משהו שאני באמת צריך".
"אדריאן," קולה של קילנה נשמע רך ומכיל, "אני חושבת שאני יודעת מה המשאלה שלך".
"מה?" הוא הרים מבט ופגש את עיניה.
"המשאלה שלך זה שההרפתקאות לעולם לא ייגמרו. אתה נהנה מהדרך ומכך שאתה משיג את מבוקשך. לא החפץ עצמו הוא המטרה אלא עצם זה שאתה מצליח להשיג אותו. הדרך ממלאת אותך בהתלהבות, בשמחה וציפייה. זו המשאלה האמיתית שלך".
אדריאן חשב על דבריה. היא צדקה. הוא לא באמת רצה חפצים שמגשימים משאלות בשביל לבקש אחת – זה היה האוסף שלו, והדרך בה השיג כל אחד מהם היא האוצר האמיתי. הקסם שאפף כל מסע כזה, זה מה שהבעיר את התשוקה שלו, מה שהניע אותו וגרם לו להנות מכל יום בחייו.
"אני חושב שאת צודקת," לבסוף ענה וחייך.
"ועכשיו, כשעוד משאלה שלך התגשמה, מה תעשה?" על פניה של קילנה עלה חיוך.
"אצא לחפש עוד חפץ שמגשים משאלות, כמובן".