אור שמש הבוקר הסתנן אך בקושי בינות ענפי העצים הגבוהים המכסים את היער. האור יצר אלומות זהובות ונעימות שעטרו את היער בגוני מלכות. חרקי היער עופפו להם בנעימים בין העצים ובין אלומות האור, נעלמים ומופיעים כמו במעשי כשפים מסיפורים עתיקים. היה זה בוקר יפה. אֵמוּ הדוב הצעיר הסתכל על הנוף סביבו ונאנח בשלווה. הוא אהב לראות את חיות היער עוסקות במלאכותיהן השונות. הדבר נסך בו רוגע שלא היה ביכולתו להסביר. כשהחיות מתרוצצות לכל עבר, אין צורך לזוז. יש להסתכל ביראת כבוד על הכול ולהצטרף להמולה שלהם רק במבט. הנפש מתרוצצת, אבל הגוף נרגע. אמו בהה אל האופק ודבר מה צד את עיניו. דבורה מלקטת עשתה את דרכה חזרה אל הקן כשרגליה מלאות אבקנים וצוף.
בטנו של אמו קרקרה. הוא היה רעב.
אמו התנער וקם על ארבע כפותיו, עוקב במבטו אחר הדבורה קשת היום. במקום שאליו היא הולכת יש אוכל, ואוכל ירגיע את הרעב שלו. הוא מעולם לא הבין מדוע הדבורים עצמן לא אוכלות את כל הדבש הנמצא בכוורת שהן חיות בה. הוא החל ללכת בעקבות הדבורה. ’אולי הן קטנות כל כך שאין ביכולתן לאכול את כל הדבש שבכוורת‘, הוא חשב לעצמו. ’אולי הן בכלל אוכלות צוף‘. צוף כאוכל… המחשבה על זה שעשעה אותו. הוא שם לב שדרך הדבורה מובילה אותו הישר אל דרך האדם שביער. הוא עצר לרגע והתלבט אם להמשיך הלאה. הוא לא אהב להתקרב לדרך האדם. היו שם בני אדם לפעמים ומשום מה הם אהבו לא לאהוב את חיות היער. בטנו הזדעזעה בקרקור קולני והוא הבין שאין מנוס מלהתקרב לדרך האדם כדי להשיג את הארוחה שייחל לה. הוא התמקד שוב בדבורה שכבר הגיעה עד לדרך האדם. הוא התקדם בעקבותיה.
קולות צעדים עלו באוזניו מכיוון המשך דרך האדם. הוא קפא במקומו. בני האדם אינם מבחינים ביצורים שאינם זזים. הם רגישים רק לתנועה. הוא התנשם לאט ובשקט, עוקב אחרי הדבורה ומחכה לבן האדם שיגיע עם קולות הצעדים המתחזקים. הקולות תאמו לבן אדם בודד. בן האדם מיהר. הדבורה כבר הגיעה לצדה השני של הדרך ועופפה במעלה עץ במהירות האופיינית לדבורים. אמו הביט מעלה מבלי להניע אף איבר בגופו וראה את כוורת הדבורים מחכה לו. האוכל כה קרוב, אך הקולות הרוקעים במהירות היו כבר קרובים מדי; קרובים מספיק כדי להופיע בכל רגע. אמו התיק את עיניו מהדבורה והביט בהמשך הדרך. כפי שחשד, בן אדם הגיע בריצה המוזרה של בני האדם אל הדרך שמולו. היה לו שיער ארוך ופרווה ארוכה וצבעונית סביב הרגליים שיצרה צורה של פרח הפוך. כנראה הייתה זו נקבה. צבע אדום עטף את עיניה. היא הרטיבה את הפנים שלה מהעיניים. לפתע היא נעצרה. ליבו של אמו הלם בעוצמה בבת אחת. היא באה להרוג אותו. לפני שהספיק להבין מה קורה היא השליכה מידה חפץ. זעקה גדולה ומרה ליוותה את החפץ שנחת לרגליו של אמו. קולות שבר עלו ממנה כאילו היא מתאמנת על קריאת הקרב שלה. אבל היא לא תקפה. איך אפשר לתקוף עם כל כך הרבה מים בעיניים. לא, היא עמדה שם ורעדה כשקולות היבבה בוקעים ממנה חרש וכל גופה שפוף כחיה שנלכדה ואפסה תקוותה. היא ניגבה את עיניה, סבה על עקבותיה ורצה חזרה לכיוון שבאה ממנו, אבל הפעם באיטיות ובפראות פחותה משהייתה לה בדרכה לאמו.
משעה שרק הדים סיפרו על בת האדם שהייתה כאן, נאנח אמו והתמתח. זה היה מסוכן. אבל אולי יצא מזה משהו טוב – אולי בת האדם זרקה אוכל! זמזום הדבורים נשמע ברור בשקט שאחרי בת האדם: יש אוכל על עץ קרוב. לרגליו של אמו נח חפץ משונה. צורתו הייתה כשל אבן, צבעו כטל המנצנץ על פרח כתום. אמו הרגיש שהחפץ קורא אליו. יש רק דבר אחד בעולם שקורא לו – רק אוכל. אמו הרים את החפץ ובלי להקדיש לכך מחשבה נוספת, הכניס את החפץ לפיו. טעמו היה כשל אבן מלאה טחב. לפני שהספיק לירוק את האבן המגעילה, היא נבלעה בפיו. כמה נורא! הטעם היה כה מגעיל שהוא לא היה בטוח שאפילו כוורת שלמה תוכל לטשטש אותו.
בטנו של אמו עדיין קרקרה.
הוא החל להתקדם בתיאבון רב אל הכוורת, אבל משהו עצר בעדו שוב. קולות צעדים שבו ועלו מן הדרך. לעזאזל איתם! בני האדם ממשיכים לעבור ביער כאילו הוא הוא ביתם ולא קרחות היער שיצרו בעצמם. אמו התיישב וחיכה לראות מה יקרה הפעם. הצעדים היו שונים הפעם. הפסיעות היו איטיות הרבה יותר, קצת חולות אפילו. הן נשמעו גסות יותר. לא נשמע שמטרתן לפגוע, אבל אין לבטוח בבני האדם. כפי שציפה אמו, מהמשך הדרך הגיח בן אדם זכר שכשל ברגליו כמו היה אייל שזה עתה הגיח לעולם. האדם החזיק בידיו חבילה. הוא נראה רזה וחיוור. אלומות אור השמש רק הדגישו את לובן עורו. רגליו התנועעו בחוסר איזון והתנגשו זו בזו כאילו הוא אכל דבר מה שלא היה צריך לאכול. לאכול… בוודאי יש אוכל בחבילה שבידו של בן האדם. אמו נאנח. הוא רצה אוכל. ’הלוואי שהאדם ישאיר את האוכל שלו מאחור‘, קיווה אמו.
תחושת כאב הציפה את בטנו בבת אחת כאילו שוב הלך מבלי לשים לב לסלע מולו. הוא מייד לפת את בטנו והתחרט על האבן שאכל, אבל האדם לא שם לב אליו, וכמו שמע את מחשבותיו של אמו, שמט את החבילה מידו הרועדת והמשיך להיכשל ברגליו בשביל. אמו לא עמד בפיתוי: אדם חלש השאיר חבילה מלאה באוכל, אין מזל גדול מזה! הוא רחרח את האוויר והתקדם לעבר החבילה מבלי להתיק את עיניו מבן האדם המתנודד. הוא פתח את החבילה. בפנים נחו איבר פנימי של חיה מלא בנוזל, המאכל החום והרך של בני האדם ודגים יבשים. אוכל! אמו התיישב לזלול את שללו כששמע קול חבטה. בן האדם צנח אל האדמה. אמו תחב לפיו את כל הדגים וכמה שהצליח מהחום הרך של בני האדם והלך בזהירות לראות מה קרה לבן האדם.
בן האדם היה שרוע על הקרקע בלי לנוע. פניו פנו לאדמה וגופו הונח ברישול. הוא התנשם בכבדות.
’אוי, לא‘, חשב אמו. ’אוי, לא; אוי, לא; אוי, לא!‘ הוא חשב שהוא יודע מה קורה לבן האדם – הוא הולך למות. ’אוי, לא! מה אעשה? אינני רוצה במותו! אוף, הוטו הייתה יכולה לדעת מה לעשות. הלוואי שהייתה כאן‘. כאב חד ופתאומי פילח את בטנו בשנית. אמו לפת את בטנו בחוזקה וכעס על עצמו על שאכל את האבן הזו. אבל באותו הרגע ממש חגה מעליו ינשופת עצים קטנה בעלת אוזניים מחודדות. הינשופה נחתה בחינניות שאינה קיימת על האדמה לצד בן האדם והביטה במתרחש.
”חשבתי שהייתי בדרכי אל השלולית… נו, מה עשית?“ היא הטיחה בו.
”לא עשיתי דבר!“ התגונן אמו וחזר לבחון את בן האדם.
”היכית בבן אדם, הלא כן?“ צייצה היא. ”ניסית לקחת ממנו את האוכל, הוא היכה בבטנך ואתה הרגת אותו בחבטה בראשו“, היא המשיכה בניתוח הממצאים. ”הוא כבר היה חולה. הקרב לא היה הוגן“, היא סיכמה.
”לא ולא!“ נזדעק אמו, ”דבר מזה לא קרה! האדם הזה הלך כאן בדרך, השאיר את האוכל על הדרך ונפל. אני רק התאוויתי לאוכל שלו. אכלתי אבן מכאיבה“.
”אבנים תמיד מכאיבות“, ענתה הוטו בלי להבין. ”ובכן, מה הבעיה?“
”איך…“ חיפש אמו את המילים. ”איך מונעים ממנו למות?“
”ומדוע עליך למנוע את זה ממנו?“ השתוממה הוטו. ”בני האדם הורגים בנו כל הזמן. מגיע להם גם למות. אילו בני האדם היו חלק מטרפי הייתי שולחת אותו לאבדון בעצמי“.
”מה?! לא! אינני רוצה במות האיש. מוות אינו דבר טוב“.
”אם כן, מה ברצונך לעשות?“
”להציל אותו“, הודיע אמו. ”אבל אינני יודע כיצד“, הודה.
”ניסית לתת לו מים?“ הציעה הוטו.
”לא“, התלונן אמו. ”זה קרה לפני כמה רגעים ולא הספקתי לעשות דבר“.
”קח אותו אל השלולית. נשקה אותו ואולי הוא יפסיק למות“.
”איך אוכל לקחת אותו?“ שאל אמו.
”בשביל מה יש לך ידיים? באמת, הדובים האלה – ידיים יש להם, אבל שכל – את זה אין להם“.
אמו רצה להתווכח, אבל לא רצה שבן האדם ימות. לכן הוא תפס בבן האדם בבתי השחי והחל למשוך אותו לכיוון השלולית. הוטו חגה מעליו ושלחה אליו קריאות עידוד.
”ראיתי פרחונים זזים מהר יותר ממך“, היא קראה לעברו בעודו מתנשף. הוא מעולם לא עבד קשה כל כך. איך הדבורים נוהגות כך מדי יום? הדבר התיש אותו.
”בקצב הזה אני עצמי אמות עוד בטרם נגיע לשלולית“, דאגה שרוחו לא תיפול. הוא דאג שבן האדם רק הלך והסתלק מן העולם עם כל משיכה תשושה שלו.
”אתה בטוח שזה הכיוון?“ נחתה הוטו על כתפו וניקתה את נוצותיה.
”מה זאת אומרת?“ שאל אותה אמו בחשש גדול. אם הם טעו בכיוון אולי בן האדם לא ישרוד. אמו נעצר והתיישב על הקרקע בעייפות רבה. בטנו קרקרה ברעב גדול.
”אינני יודעת“, משכה הוטו בכנפיה.
”מה הכוונה שאינך יודעת?“ התבלבל אמו מאמירותיה של הוטו.
”הכוונה היא שלא ראיתי את קצה היער כשעפתי למעלה“, השיבה הוטו.
”ולרוב את רואה את קצהו כשאת עפה למעלה?“ אמו מעולם הקדיש מחשבה למראה היער מלמעלה. האם גם משם הוא נראה כמו הרבה גזעים ואלומות אור קסומות?
”לפעמים כן ולפעמים לא“, ענתה הוטו.
”במה זה תלוי?“
”אם קצה היער קרוב“, ענתה הוטו.
”והוא קרוב?“ שאל אמו.
”מניין לי לדעת?“ הטיחה בו הוטו.
”אינני יודע“, הודה אמו. ”תמיד הנחתי שלציפורים יש חוש כיוון מפותח“.
”זה מעט גזעני מצדך“, ענתה הוטו.
”אני מצטער“, אמר אמו.
”יופי“, ענתה הוטו. ”אבל זה נכון, לציפורים באמת יש חוש כיוון מפותח“.
”אז צדקתי!“ שמח אמו.
”לא, היית גזען“, ענתה הוטו. ”בכל מקרה, לי אין את חוש הכיוון הזה. אין לי שום מושג איפה אנחנו“, הכריזה בגאווה.
אמו הסתכל סביבו בניסיון להבין היכן הם. כמעט לא היו אלומות אור באזור זה של היער. אמו זכר שאלומות האור דווקא מתרבות באזור השלולית. האם הוא באמת טעה בדרך? אמו הצטער שהוטו באה לעזרתו. יותר משעזרה, היא בלבלה אותו. הוא סמך עליה שתגיד לו דברי חכמה, אבל היא אפילו לא הצליחה להתמצא ביער.
בן האדם חרחר בקול מוזר.
”רגע, רגע, בן אדם. אנחנו מנסים להבין איפה אנחנו כדי לתת לך מים. אל תמות עדיין“.
בן האדם התעלם ממנו והמשיך לחרחר.
”אתה יודע שהוא אינו מבין אותך, נכון?“ ציינה הוטו.
”כן. כן, אני יודע“, נאנח אמו. ”הוטו, תוכלי לעוף למעלה? אני רוצה שתנסי למצוא את הכיוון אל השלולית. גם בלי חוש כיוון, אפשר יהיה לזהות את השלולית – אין לידה עצים“.
”אנסה, אבל אל תצפה ליותר מדי. מלמעלה הכול נראה כמו יער“, אמרה ונסקה אל על.
אמו צפה בה מנפנפת בכנפיה כשעלתה אל צמרות העצים. הוא פלט אנחה ארוכה ועמוקה של עייפות. הוא היה רעב. הוא עבד קשה. הוא עבד קשה כשהיה רעב. בן האדם הלך למות. זה היה יום טוב ועכשיו הוא כבר לא. אמו רצה את הדבש מהכוורת, אבל הוא לא ידע היכן היא כרגע.
”אמו!“ קראה אליו הוטו מלמעלה. ”אמו, אני יודעת איפה ה… אוי, לא“.
”אוי לא? למה ’אוי לא‘“?
”שלום“, אמר קול נמוך לידו.
אמו הסתובב וראה שלידו עומד זאב והוא אכן היה נמוך. אמו פחד מזאבים.
”אוי לא“, פחד אמו. הוא ניסה לעמוד בין בן האדם לבין הזאב כדי שזה לא יראה את בן האדם הגוסס.
”לא ברכת השלום שציפיתי לה, אבל אסלח לך הפעם“, אמר הזאב בקולו העמוק. ”מה שלומך, דוב חביב?“
”אני מתנצל על שאינני מנומס“, גמגם אמו בבהלה. ”אני פשוט ממהר מאוד“. לבו של אמו הלם בחזהו בפראות. הוא לא הלם כך מהמשיכה המאומצת. הוא הלם כך מהזאב. הזאב בישר רעות.
”ממהר? ביום יפה שכזה?“, התפלא הזאב. ”ומה המשימה הדחופה שעליך לבצע שבגללה אתה ממהר כל כך?“
”אה… ובכן“, ניסה אמו לחשוב על תשובה במהירות. ”ובכן, אני צמא מאוד. וגם רעב! עליי להגיע במהרה לשלולית ולשתות ממנה כדי שלא ארגיש רע. אחר כך ארצה לשבת ולאכול דבש מכוורת“. אמו יכול היה להרגיש את טעם הדבש בפיו כשכפתו רודה אותו מתוך הכוורת שאחריה רדף. וכמו כדי לאשר את דבריו, בטנו קרקרה בקול רם.
”אני מבין“, אמר הזאב שהופתע לשמוע שאמו דובר אמת. ”אבל, אתה מבין, גם אני רעב. ואני, איך אומר זאת בעדינות, לא אוכל דבש. אני אוכל דברים קשים יותר, נוזליים פחות“.
אמו חשב שהוא מבין למה מתכוון הזאב. הוא התכוון אליו. הוא רצה לאכול אותו.
”ואני חשבתי שהרחתי ריח מוכר של אוכל שאני מאוד אוהב“, המשיך הזאב. ”אבל אז מצאתי אותך“.
”ואני הרי לא האוכל שאתה אוהב“, חייך אמו והסתיר את האימה שאחזה בו.
”לא הבחירה הראשונה שלי“, הודה הזאב. ”חשבתי שהרחתי בן אדם“.
”בן אדם?!“ צחק אמו בבהלה. ”לי יש ריח של בן אדם? כמה מוזר. לא ראיתי כאן אף בן אדם בסביבה“.
”מה אתה אומר?“ התפלא הזאב.
”אז מה זה מאחוריך?“ שאל קול מאחוריו. אמו הסתובב במהירות וראה שמאחוריו ניצב זאב נוסף המביט ישירות בבן האדם. ריר נזל מפיו.
”זה… אה… זה רק…“ אמו השתתק כשראה שלא רק הזאב שלפניו וזה שמאחוריו עמדו שם אלא מעגל שלם של זאבים מריירים הקיף אותו. כולם נעצו את עיניהם בבן האדם ומעט טירוף ניבט מהם.
”הו! בן אדם!“ ניסה אמו להיראות מופתע. ”כמה מוזר שלא שמתי לב אליו. אבל הוא נראה כל כך חולה שלא הייתי ממליץ לאכול אותו“.
”אל תדאג“, השיב לו הזאב הדובר הראשון. ”את השיקולים האלה תשאיר לנו“.
”בבקשה אל תהרגו אותו“, התחנן אמו.
”אתה לא תרגיש בכך“, הרגיע אותו הזאב.
”בוודאי שכן“, התווכח אמו.
”אבל אמרת זאת בעצמך – הוא חולה. הוא נראה לא טוב. הוא לא ישביע אותנו“. מעגל הזאבים החל לסגור עליו.
”אז חבל לבזבז עליו את הזמן“, ניסה אמו לשכנע אותם.
”אל תדאג“, אישר לו הזאב. ”הוא יהיה רק המתאבן. למנה העיקרית יש לנו בשר דוב“.
מה קרה אחר כך אמו לא ידע. כל מה שהספיק לעשות היה לכעוס. הוא כעס על בן האדם שהחליט למות לידו. הוא כעס על הוטו שלא כיוונה אותו בדרך הנכונה. הוא כעס על הדבורים שלא הספיק לאכול מהדבש שלהן. הוא כעס על האבן שאכל שהכאיבה לו בבטנו. הלוואי שכל זה לא היה קורה. הלוואי שהוא מעולם לא היה אוכל את האבן הזאת!
כאב חד פילח את בטנו בשלישית.
*****
בטנו של אמו קרקרה. הוא היה רעב.
אמו התנער וקם על ארבע כפותיו, עוקב במבטו אחר הדבורה קשת היום. במקום שאליו היא הולכת יש אוכל, ואוכל ירגיע את הרעב שלו. הוא מעולם לא הבין מדוע הדבורים עצמן לא אוכלות את כל הדבש הנמצא בכוורת שהן חיות בה. הוא החל ללכת בעקבות הדבורה. ’אולי הן קטנות כל כך שאין ביכולתן לאכול את כל הדבש שבכוורת‘, הוא חשב לעצמו. ’אולי הן בכלל אוכלות צוף‘. צוף כאוכל… המחשבה על זה שעשעה אותו. הוא שם לב שדרך הדבורה מובילה אותו הישר אל דרך האדם שביער. הוא עצר לרגע והתלבט אם להמשיך הלאה. הוא לא אהב להתקרב לדרך האדם. היו שם בני אדם לפעמים ומשום מה הם אהבו לא לאהוב את חיות היער. בטנו הזדעזעה בקרקור קולני והוא הבין שאין מנוס מלהתקרב לדרך האדם כדי להשיג את הארוחה שייחל לה. הוא התמקד שוב בדבורה שכבר הגיעה עד לדרך האדם. הוא התקדם בעקבותיה.
קולות צעדים עלו באוזניו מכיוון המשך דרך האדם. הוא קפא במקומו. בני האדם אינם מבחינים ביצורים שאינם זזים. הם רגישים רק לתנועה. הוא התנשם לאט ובשקט, עוקב אחרי הדבורה ומחכה לבן האדם שיגיע עם קולות הצעדים המתחזקים. הקולות תאמו לבן אדם בודד. בן האדם מיהר. הדבורה כבר הגיעה לצדה השני של הדרך ועופפה במעלה עץ במהירות האופיינית לדבורים. אמו הביט מעלה מבלי להניע אף איבר בגופו וראה את כוורת הדבורים מחכה לו. האוכל כה קרוב, אך הקולות הרוקעים במהירות היו כבר קרובים מדי; קרובים מספיק כדי להופיע בכל רגע. אמו התיק את עיניו מהדבורה והביט בהמשך הדרך. כפי שחשד, בן אדם הגיע בריצה המוזרה של בני האדם אל הדרך שמולו. היה לו שיער ארוך ופרווה ארוכה וצבעונית סביב הרגליים שיצרה צורה של פרח הפוך. כנראה הייתה זו נקבה. צבע אדום עטף את עיניה. היא הרטיבה את הפנים שלה מהעיניים. לפתע היא נעצרה. ליבו של אמו הלם בעוצמה בבת אחת. היא באה להרוג אותו. לפני שהספיק להבין מה קורה היא השליכה מידה חפץ. זעקה גדולה ומרה ליוותה את החפץ שנחת לרגליו של אמו. קולות שבר עלו ממנה כאילו היא מתאמנת על קריאת הקרב שלה. אבל היא לא תקפה. איך אפשר לתקוף עם כל כך הרבה מים בעיניים. לא, היא עמדה שם ורעדה כשקולות היבבה בוקעים ממנה חרש וכל גופה שפוף כחיה שנלכדה ואפסה תקוותה. היא ניגבה את עיניה, סבה על עקבותיה ורצה חזרה לכיוון שבאה ממנו, אבל הפעם באיטיות ובפראות פחותה משהייתה לה בדרכה לאמו.
משעה שרק הדים סיפרו על בת האדם שהייתה כאן, נאנח אמו והתמתח. זה היה מסוכן. אבל אולי יצא מזה משהו טוב – אולי בת האדם זרקה אוכל! זמזום הדבורים נשמע ברור בשקט שאחרי בת האדם: יש אוכל על עץ קרוב. לרגליו של אמו נח חפץ משונה. צורתו הייתה כשל אבן, צבעו כטל המנצנץ על פרח כתום.
בטנו של אמו עדיין קרקרה.
הוא החל להתקדם בתיאבון רב אל הכוורת, אבל משהו עצר בעדו שוב. קולות צעדים שבו ועלו מן הדרך. לעזאזל איתם! בני האדם ממשיכים לעבור ביער כאילו הוא הוא ביתם ולא קרחות היער שיצרו בעצמם. אמו התיישב וחיכה לראות מה יקרה הפעם. הצעדים היו שונים הפעם. הפסיעות היו איטיות הרבה יותר, קצת חולות אפילו. הן נשמעו גסות יותר. לא נשמע שמטרתן לפגוע, אבל אין לבטוח בבני האדם. כפי שציפה אמו, מהמשך הדרך הגיח בן אדם זכר שכשל ברגליו כמו היה אייל שזה עתה הגיח לעולם. האדם החזיק בידיו חבילה. הוא נראה רזה וחיוור. אלומות אור השמש רק הדגישו את לובן עורו. רגליו התנועעו בחוסר איזון והתנגשו זו בזו כאילו הוא אכל דבר מה שלא היה צריך לאכול. לאכול… בוודאי יש אוכל בחבילה שבידו של בן האדם. אמו נאנח. הוא רצה אוכל. ’הלוואי שהאדם ישאיר את האוכל שלו מאחור‘, קיווה אמו.
בן האדם המשיך להתנודד עד שנפל על האדמה. רועד, הוא נבר בחבילה ושלף ממנה איבר פנימי של חיה מלא בנוזל. הוא שמע את בן האדם שותה בשקיקה את הנוזלים. בן האדם שפשף את פניו, קם על רגליו והמשיך ללכת בתנודות מוזרות. אמו לא חיכה שבן האדם ייעלם באופק. הוא לא נראה מסוכן. אמו חצה את דרך בני האדם, טיפס על העץ ולקח בסיפוק רב את הכוורת. הוא התיישב למרגלות העץ, תחב את ידו לתוך הכוורת והנוזל הנפלא החליק לו במעלה הלשון ובמורד הגרון אל הבטן המאושרת. דבורים חגו סביבו והשרו עליו אווירה רדומה כאילו היו ענן נעים. אמו הביט אל האלומות הקסומות שביער ונאנח בסיפוק.
היה זה יום יפה.