השעון המעורר של הנס צלצל, והנס פקח את עיניו ומצמץ בעייפות, מנסה להבין מדוע התעורר. כעבור דקה תמימה, הוא העיף מבט זועף בשעון והטיח בו אגרוף שהשתיק אותו. אנחה נפלטה מפיו בעודו משפשף את עיניו ומתמתח. "לעזאזל," הוא מלמל, "לא הייתי צריך לראות את הסדרה הזו אתמול בלילה."
"נכון מאוד," הכריזה אמו, שבדיוק נכנסה לחדר, "תתלבש ותרד למטה. ארוחת הבוקר מוכנה. היא יצאה מהחדר, וחזרה כעבור שתי שניות, "וכשאתה יורד למטה, תציץ בחדר של אחותך ותוודא שהיא ערה. הערתי אותה לפני דקות אחדות, אבל אתה יודע איך היא…"
"כן, אני יודע," מלמל הנס בעודו לובש חולצה. הוא סיים להתלבש בזריזות, שטף את פניו והעיף מבט בטלפון שלו – שום הודעות חדשות. לא מפתיע במיוחד, בהתחשב בעובדה שבחודש האחרון לא היה לו שום קשר עם מישהו בגילו. לא מאז שאובחן כ'אדם עדין נפש שנוטה להתפרצויות רגשיות חמורות'. מאז, הוא נאלץ לבצע עבודות שירות כדי לשלם על הנזק שגרם למר וולש, המורה למתמטיקה. הנס לא הגיע לבית הספר מאז התקרית המצערת, במהלכה פצע את מר וולש בראשו, מכיוון שסולק ממנו לצמיתות. לעת עתה, בעקבות אבחנתו החדה של הפסיכולוג, החליטו הוריו ללמדו בבית ולהניח לרוחות להירגע. אולי, כך קיוו, עבודות השירות ישפרו את ה'התפרצויות הרגשיות'.
הנס ירד במדרגות אל הקומה השנייה ופתח את דלת חדרה של אחותו. תלתליה הזהובים נחו מפוזרים סביב ראשה. היא ישנה שנת ישרים. הוא ניער אותה, "אנה, קומי." היא לא זעה. "נו, באמת, אנה, אין לי זמן לשטויות שלך… קומי כבר." הוא שתק במשך שניות אחדות, אך אחותו עדיין לא זעה. "טוב, בסדר!" הוא נהם בכעס ויצא מחדרה, טורק את הדלת מאחוריו.
"בוקר טוב," חייך אליו אביו מעל לפינת העיתון היומי שקרא.
"בוקר טוב, הנס," אמו הניחה בצלחתו חביתה שהרגע הוכנה, "איפה אנה?"
הנס משך בכתפיו, "הערתי אותה."
אמו נאנחה, "הילדה הזו! היא לא מפסיקה לישון…"
הנס אכל בשתיקה את ארוחת הבוקר שלו, בוהה באוויר בשעמום מופגן. כשסיים לאכול, קם הנס בכוונה ללכת לעבודה ודרך בטעות על כתם שמנוני שהיה על רצפת המטבח. "נפלא," זעם הנס בשקט ופנה לעבר הפארק, מוכן להתחיל בעבודות השירות שלו.
*
הדלת נטרקה מאחוריו, וריחו של בית שלא התאוורר זמן רב עלה באפו. "אני בבית!" הוא קרא, אך להפתעתו איש לא נענה לקריאתו. זה היה מוזר. אביו הרי בקושי יוצא מהבית, ואחותו אנה, הצעירה ממנו בארבע שנים, הייתה אמורה לחזור מבית הספר לפני שעות אחדות. ייתכן שאביו בפגישת עבודה כלשהי, אם כי הוא מעולם לא קיים פגישות בשעה כזו.
"אבא?" הוא פנה לעבר חדר העבודה שלו, אך נוכח שהוא ריק. ויתרה מזאת – החדר היה מסודר להפליא, כאילו איש לא עבד בו היום. אביו מעולם לא החמיץ יום עבודה. הנס עלה במדרגות, "אנה?" הוא קרא, "את ישנה?" אך היא לא ישנה. למעשה, היא כלל לא הייתה בחדרה. בעוד הנס תוהה על פשר ההיעלמות המוזרה, הקפיץ אותו צלצול הטלפון שלו. אמו התקשרה אליו.
"אמא?" הוא ענה לה.
"הנס," אמרה אמו. קולה הבהיל אותו. היא נשמעה עייפה ומודאגת, כאילו דבר מה נורא התרחש.
"אמא, את בסדר?" שאל הנס.
"כן, אני בסדר, יקירי," אמרה אמו, " יש בעיה עם אנה. אנחנו צריכים שתגיע לבית החולים שבמרכז העיר."
"רגע – מה?" הנס החוויר.
"פשוט… פשוט תבוא לכאן." ולפני שהנס הספיק להוציא מילה נוספת מהפה, הדהד צליל הניתוק ברחבי חדרה הריק של אנה.
*
הנס לא נאלץ להמתין זמן רב. הוא המתין מחוץ לאגף החירום דקות אחדות, לפני שאביו יצא אליו, שערו סתור ומבולגן. "שלום, בן," הוא אמר. הנס פתח את פיו, אך לפני שהספיק לשאול אמר אביו, "אנחנו עדיין לא יודעים מה קרה. אנה לא התעוררה היום בבוקר, כפי שאתה יכול להעיד בעצמך. הרופאים קצת אובדי עצות, מכיוון שהם לא מבינים כיצד קרה דבר כזה. אנה היא ילדה בריאה, אתה יודע… היא אוכלת אוכל לא בריא לעיתים רחוקות, והיא שומרת על כושר מעולה. ומלבד זאת, כל המדדים מראים שהגוף בסדר לחלוטין, מלבד עובדה אחת – היא ישנה כמו תינוקת, ולא מגיבה לכלום."
הנס שתק, מעכל את הסיטואציה. "אז מה עושים?"
"מחכים," השיב אביו, "ומקווים לטוב. היום אמא תישאר כאן, עם אנה, ואני ואתה נישן בבית. הכל יהיה בסדר, הנס, אני מבטיח… הכל חייב להיות בסדר." הנס הרהר בדברי אביו, והגיע למסקנה שאביו מנסה לשכנע את עצמו יותר מאשר אותו, אך הוא הניד בראשו קלות והעלה חיוך מאולץ על פניו. "ילד טוב," אביו טפח על שכמו ופנה חזרה לעבר אגף החירום. הנס נותר לבדו במסדרון, בוהה בקירותיו המבריקים של בית החולים וריח של חומר חיטוי מרחף סביבו.
"הוא הלך?" שאל לפתע קול ליד אוזנו.
הנס נרתע והביט ברופא המזוקן שנעץ בו מבט חודר ומטריד. הרופא לא היה שם מקודם, כשהנס דיבר עם אביו, בכך הנס היה בטוח. "מ – מה?" הוא גמגם.
"האבא שלך, הלך?" של הרופא שוב.
הנס התרחק ממנו בזהירות, "מי אתה?"
"ד"ר לומבאס ברגסון," השיב הרופא, "אך למען האמת, שמי לום. ובכן, נערי, הזמן קצר והמלאכה מרובה. שתוק ותקשיב. חייה של אחותך נחטפו בידי הקיסר המרושע של עולם הזהה ומקביל לעולמך. כדי להציל את חייה, תצטרך לערוך מסע הנקרא 'מסע משאלות' בעולם המקביל לעולמך. אני יודע שאתה חושב שאני משוגע, אבל הנה ההוכחה שלא." הוא ספק את כפיו ולהבה ריצדה לרגע באוויר, זוהרת ואמיתית, ונעלמה.
הנס צעק, "מה – מה לכל השדים והרוחות?"
"אין שדים ואין רוחות," אמר ד"ר לומבאס ברגסון, הוא הוציא מכיסו קופסה קטנה, שנראתה כקופסת תכשיטים. "בעזרת פניני משאלות, עליך להביע משאלות ובכך לערוך מסע שיוביל אותך להצלת אחותך. אין לי זמן לפרט יותר, וצר לי שאני מעמיס עליך את התגלית הזו באופן כזה, אך עלי, אמ… לטפל ב.. עניינים אחרים. ובכן, להתראות לך, הנס סמית'."
והרופא שמט את קופסת התכשיטים לתוך ידו של הנס, והסתלק. הנס ניגש במהירות לבר המים שניצב במרחק קצר ממנו, ושתה שלוש כוסות מים ברצף, מנסה להסדיר את נשימתו. "לא, לא, לא… אני הוזה… כן, זה ההסבר… הזיתי, בגלל שאני דואג לאנה… זו הייתה בסך הכל הזיה… הוא לא הצית אש בין ידיו, אין שום עולם מקביל… אנה לא נחטפה, והיא תהיה בסדר." אך בניגוד לרצונו, צייץ קול קטן וטורדני בתוך ראשו, 'אז מה פשר הקופסה שבידך'? הנס רטן בינו לבין עצמו ופתח את הקופסה. בתוך הקופסה, נחה פנינה לבנה, בוהקת לאור מנורות בית החולים. הנס נזכר בדבריו של הרופא המטורף – "בעזרת פניני משאלות, עליך להביע משאלות ובכך לערוך מסע שיוביל אותך להצלת אחותך…" הנס נאנח, שטף את פניו והתיישב על כורסא מזדמנת. הוא טמן את ראשו בכפות ידיו וחשב. לא ייתכן שזה אמיתי… זה היה כה פתאומי, וכה… לא הגיוני! הוא הרגיש כאילו הוא חי בתוך סיפור פנטזיה מגוחך. אבל בכל זאת, הלהבה הזו… זו ללא ספק הייתה הוכחה חד משמעית לדבריו של הרופא. הרופא אמר ששמו האמיתי הוא 'לום'. ייתכן שהוא כלל לא רופא. ה'לום' הזה, מי שהוא לא יהיה, ייתכן שהוא קוסם טריקים! אולי זו התשובה, אולי הוא הסתיר גפרור בין אצבעותיו!
הנס נאנח בהקלה והכניס את ידו לכיסו, שם נתקלה היד בקופסה הקשיחה. ליבו של הנס החסיר פעימה. כמובן… ישנה דרך פשוטה לבדוק אם לום הוא קוסם מומחה, או שמא באמת קיים עולם מקביל ושאחותו נחטפה בידי – מה הוא אמר? קיסר מרושע? שיהיה. הנס אחז בפנינה המבריקה בין שתי אצבעותיו. על פי דבריו של לום, הוא צריך לערוך 'מסע משאלות' כדי להציל את אחותו. ובכן… הוא צריך להגיע ל'עולם המקביל', הלא כן? אם כן… הנס כחכח בגרונו. "משאלתי היא, למצוא את העולם המקביל." הפנינה התחממה לפתע בידו וזהרה באור יקרות, והנס שמט אותה אל הרצפה. זוהרה התחזק והיא העלתה עשן רוטט, עד שבצליל תסיסה חזק התפוגגה והפכה לעננת עשן לבנה.
"ידעתי," אמר הנס באכזבה מסוימת, "לא קרה כלום." הוא פנה להיכנס אל אגף החירום בכוונה לבקר את אחותו הישנה, אך כאשר עבר בדלת לא היה מעבר לה שום אגף חירום. הוא מצא עצמו עומד במרכז קרחת יער גדולה, עמוסה באנשים שרדפו אחרי איילים, מניפים כידונים מעל לראשיהם. "מה לכל – " הנס הסתובב בחדות כדי לחזור אל החדר ממנו הגיע, אך לתדהמתו גילה שהדלת בה עבר נעלמה.
במשך שעות לאחר מכן, ניסה הנס להתכחש לעובדה שבית החולים כבר לא בהישג ידו, אך רק לאחר שלוש שעות, בהם שוטט הלוך ושוב על העשב הירוק באזור בו הייתה דלת, הוא נאלץ להודות שככל הנראה, לום לא משוגע. "אוקיי, הגעתי לכאן. ומה עכשיו?" הוא מלמל, "אני צריך עוד פנינים, כדי שאוכל למצוא את אנה."
"היי, אתה שם!" קרא לפתע קול עמוק לעברו, "אתה בסדר?" הנס הרים מבט לעבר הדובר. היה זה אחד מהאנשים שרדפו אחרי האיילים קודם לכן. אם לשפוט על פי בגדי הפרווה שלו, הוא היה צייד, כמו עשרות האנשים האחרים ששוטטו בין עצי היער, בו הופיע הנס. הצייד שדיבר אליו היה גדל גוף ובעל הבעה חביבה.
"אני – אמ…"
"עזוב," נהם הצייד, "אתה לא צריך להסביר כלום. בא, יש לנו אוכל. שמי מַאלוּ."
"הנס," אמר הנס, "תודה." מאלו הוביל אותו לתוך חבורה עליזה של ציידים, והנס נאלץ לנשום בזהירות. ככל הנראה, בעולם המקביל לעולמו לא נהגו להתרחץ לעיתים קרובות. מאלו הסביר לו שהציידים עוסקים במסעות ציד במשך כל ימות השנה, בזמן שנשיהם ובנותיהם ממתינות בכפרים שלהם. כשירד הלילה, לאחר שהמדורה לאורה אכלו כבתה, ניגש הנס למאלו ושאל אותו בקול שקט. "אני לא שייך לכאן. אני לא יודע דבר על העולם הזה. מיהו הקיסר המרושע?"
מאלו הביט לעברו, "אתה מהעולם המקביל, הלא כן? לעיתים מגיעים אלינו אנשים מעולמך. לשאלתך… הקיסר השחור שולט בעולמנו שלושים שנה, מאז מות הקיסר הלבן."
"הקיסר הלבן?" הנס הרים גבה.
"שליטנו הקודם, האגדי," אמר מאלו, "הקיסר השחור חולל הפיכה, והרג את הקיסר הלבן. לפני כן, הוא היה אחד מהגנרלים הבכירים של קיסרנו."
"יש לו צבא ששולט בעולם?" שאל הנס.
"הגנרלים האחרים נאמנים לו לחלוטין. ויש שמועות…" מאלו התכופף לעבר הנס ולחש. "יש שמועות שרשת המתנקשים שאורבת בכל פינה בעולמנו, נשלטת בידיו." מאלו נאנח אנחה עמוקה וקם ממקומו, "אינני יודע מה מעשיך בעולמנו, נער יקר, אך היזהר. רשת המתנקשים המסתורית באמת אורבת בכל פינה." הנס הנהן בהיסח דעת בשעה שמאלו פנה לישון באוהלו. מסביבו, שכבו ציידים שיכורים ובקבוקי יין מלאים למחצה מתנדנדים ידיהם הרפויות, מנצנצים לאור גחלי המדורה הדועכים. נצנוץ חזק משך את עינו של הנס, והוא השתנק כשהבחין בעגיל של אחד מהציידים. העגיל היה ארוך ומגוון, אך אחד התכשיטים שנקשר אליו היה עגול, לבן ובוהק. לא היה מקום לספק. הפנינה הזו הייתה זהה לחלוטין לפנינת המשאלות שלום הביא להנס בבית החולים. הנס לא רצה לעשות זאת, אך לא נותרה לו ברירה… הוא חייב להציל את אחותו… בעדינות מרבית הוא אחז בפנינה ביד אחת, ובידו השנייה ניתק את צרור התכשיטים המוזרים מאוזנו של הצייד. הצייד נהם והתהפך בשנתו. הנס גלגל את הפנינה בין אצבעותיו ותהה מה לבקש. שאחותו תשתחרר? לא, זה לא נשמע הגיוני… הוא צריך לדעת יותר על העולם המוזר אליו הגיע כדי להצליח שחרר אותה… "משאלתי," הוא לחש, "היא למצוא את לום." בדממת הלילה, שמע הנס את תסיסתה של הפנינה כאשר התפוגגה.
*
הנס עזב את הציידים למחרת בבוקר, משתדל להישאר אדיש לזעמו של הצייד ממנו גנב את הפנינה. הוא הסביר למאלו שהוא חושב שהוא יודע מה עליו לעשות, והילך ללא מטרה ביער, בו קיווה למצוא את לום. אך המשאלה שהביע בליל אמש, התגשמה רק כעבור אחדות של הליכה, אשר הובילו אותו לבקתה רעועה שניצבה בין העצים. בפתח הבקתה, ישב לום ונעץ בו מבט חד, "אה. הגעת."
"ד"ר – "
"אני לא ד"ר," ביטל לום את דבריו בקוצר רוח, "שמי הוא לום. ובכן… מה מעשיך כאן?"
הנס שילב את ידיו על חזהו, "באתי כדי להבין מה מתרחש סביבי."
לום הביט בו בכעס, "אל תגיד לי שהבעת משאלה למצוא אותי כדי לקבל הסברים!"
"אמ…" הנס זע במקומו באי-נוחות.
לום זינק ממקומו, "אידיוט מטופש שכמוך!"
הנס נרתע, "אני – אני לא מבין."
"ברור שאתה לא מבין!" שאג לום, "אין טיפה של שכל בקודקודך! אתה יודע כמה קשה למצוא פניני משאלות בימינו? אתה יודע עד כמה הן נדירות? בקושי האמנתי ביכולתך המוגבלת להגיע לכאן, ועכשיו אין לי ספק שמסע המשאלות שעשוי להציל את אחותך ייכשל! הו, בשם זקנו המטופש של הקיסר!"
"אני מצטער," אמר הנס, "אבל אם ממילא בזבזתי את המשאלה, לא יזיק לי להבין מה מתרחש כאן."
לום נשם עמוק מספר פעמים, מסדיר את נשימתו. "אוקיי. הקיסר השחור שולט בעולמנו בשלושים השנים האחרונות, ומסיבה שלא ברורה לי הוא חוטף חיים של אנשים מהעולם שלך. הדרך היחידה להציל חיים שנחטפו היא שאחד מיקיריהם יגיע לכאן ויערוך מסע משאלות. החוק היחיד של הבעת משאלות הוא שאתה יכול לבקש רק מה שתוכל להשיג ללא הבעת המשאלה. אתה לא יכול לבקש, למשל, שתדע לעוף. מובן? יופי. יש לי פנינת משאלות אחרונה שתוכל להשתמש בה, ובחיי, הנס סמית', השתמש בה הייטב. אל תבזבז אותה. תביע משאלה שעשויה להציל את אחותך."
"בסדר," אמר הנס.
"זכור את חוק המשאלות, וכך לא תבזבז פנינים לשווא. עכשיו, אם תואיל בטובך להפסיק לכלות את זמני היקר, אני אודה לך מאוד. קח את זה – " לום שמט לכף ידו פנינה חלקלקה, – " והסתלק מכאן." לום הסתובב ובמהירות הבזק נטרקה דלת הבקתה מאחוריו. הנס מצא עצמו עומד בין העצים, והפנינה שקיבל זוהרת בידו.
הנס הגיע למסקנה שהוא לא מתקדם לשום מקום. הוא עדיין לא הבין מדוע הקיסר חוטף אנשים מעולמו. הוא גם לא הצליח לחשוב על שום משאלה שתוכל לעזור לו למצוא את אחותו. הנס שמט את עצמו באנחה למרגלות עץ מחוספס, והשעין את ראשו על גזע העץ. הכל קרה מהר כל-כך… רק לפני פחות מארבעים ושמונה שעות הוא ישב במסדרון בית החולים… ופתאום הגיע לום, עם הפנינה הארורה הזו, ועם ההסבר ההזוי… הוא מוכרח לדעת יותר על העולם המקביל אליו נקלע, הוא חייב עזרה… עיניו נפקחו באחת. הוא ידע מה עליו לבקש עם הפנינה של לום. הוא שלף את הפנינה מכיסו, וקמץ את אגרופו. "משאלתי היא, שאקבל עזרה."
הוא המשיך לעצום את עיניו, בשעה שהפנינה התחממה והפכה לאבקה כסופה וזוהרת שהתפזרה ברוח. הוא פלט אנחה רכה מפיו, בדיוק ברגע שבו צלילי צעדים הגורסים את עלי הקרקע נעצרו לידו. "היי, אתה בסדר?" שאל קול.
הנס פקח את עיניו והביט בפנים שהביטו בו מלמעלה. מעליו, מטה את ראשה בסקרנות, עמדה נערה. היא הייתה גבוהה ורזה, ונראתה בערך כבת גילו. שערותיה הכתומות המתולתלות גלשו כמפל מסביבה, ועיניה הירוקות הביטו בחדות במבט דואג בהנס. הוא קם ממקומו. "אני חושב שכן," הוא מלמל, "מדהים… זה פעל כל-כך מהר."
"סליחה?" הנערה הרימה לעברו גבה ובחנה את בגדיו, "אתה לא…" היא השתתקה.
"אני לא שייך לכאן," הוא אמר במהירות.
"כך חשבתי," היא בחנה אותו בסקרנות, "מה אתה עושה בעולם שלי?"
הנס סיפר לה הכל, מהרגע בו אחותו לא התעוררה ועד הרגע בו הביע משאלה שיקבל עזרה. הנערה הביטה בו בשתיקה, ולבסוף מלמלה בשקט. "אז אתה חושב שאני אמורה לעזור לך במסע שלך?"
"אני – " הנס השתתק במבוכה כשהבין מה הוא מבקש ממנה.
"בסדר," היא חייכה, "ממילא אין לי דבר אחר לעשות. שמי ג'ני, אני גרה ביער מאז שהוריי נהרגו בידי צבא הקיסר. הם ניסו לארגן במרד בכפר שבו גרנו, אבל הוא נחל כישלון חרוץ ונגמר במותם של אנשים רבים. אותי מילטו בעור שיניי."
"תודה, ג'ני," הוא התיישב בחזרה על הקרקע, "למען האמת, ביקשתי עזרה כדי לדעת יותר על העולם הזה."
"העולם הזה…" ג'ני נאנחה בערגה, "הוא היה עולם כל-כך יפה לפני ש… טוב, לפחות כך אומרים. אני נולדתי לפני חמש-עשרה שנים, אל תוך שלטונו האפל של הקיסר השחור. הוא הרג את הקיסר הלבן בגלל שכשסיים את מסע המשאלות שלו, גילה שייעודו הוא לשלוט. אופיו קצר הרוח הביא לכך שהוא לא רצה להמתין למות הקיסר הלבן."
"רגע," הנס חתך את דבריה, "למה התכוונת כשאמרת 'מסע המשאלות שלו'?"
"לפני שהשלטון האכזרי החל, כל נער או נערה שהגיעו לגיל שש-עשרה היו צריכים לעבור מסע משאלות, מסע הזהה למסע שאתה עורך כעת. בסיומו של המסע, היה הנער מגלה את ייעודו בעולם, והיה אסור לו לגלות את הייעוד שלו לאיש. הקיסר השחור גילה בגיל שש-עשרה שייעודו הוא למלוך, אך הוא היה חסר סבלנות. כשהפך להיות גנרל המקורב לקיסר השישה-עשר שכונה 'הקיסר הלבן', הוא התנקש בחייו וכונה מאז 'הקיסר השחור'."
"את מכירה את לום?" שאל הנס.
"לום?" ג'ני קפצה בהתרגשות, "אין אחד שלא מכיר אותו! היכן פגשת אותו?"
"הוא הקוסם שסיפרתי לך עליו, הוא נתן לי את הפנינים וסיפר לי על מסע המשאלות שעליי לערוך."
ג'ני הנהנה, "לום הוא אחיינו של הקיסר הלבן, שגידל אותו מאז שהיה ילד. השמועות אומרות שהוא סיים את מסע המשאלות שלו שעות אחדות אחרי שהקיסר הלבן נרצח, ושייעודו הוא להפיל את הקיסר השחור מהכס. הוא אחד מהקוסמים הבודדים שחיים בעולמנו. קוסמות היא כישרון נדיר למדי… בכל אופן, לום הוא אחד ממתנגדיו החריפים ביותר של הקיסר השחור. זו הסיבה שהוא מוצא את יקיריו של כל אדם שנחטף בידי הקיסר השחור, ונותן לו פנינה אחת כדי שיוכל להתחיל במסע המשאלות."
"את יודעת מדוע הקיסר חוטף – "
"לא. אף אחד לא יודע. אבל דבר אחד ברור – בקרוב, כבר לא יהיה ניתן לקיים מסעי משאלות."
"למה לא?"
"מסיבה כלשהי, כאשר עלה הקיסר השחור לשלטון, החלו פניני המשאלות להיכחד מן העולם. הן נדירות מאוד בימינו."
"אני יודע," הנהן הנס, "לום אמר לי שהפנינה שנתן לי היא הפנינה האחרונה שיש לו."
ג'ני החווירה, "המצב גרוע משחשבתי." זמן-מה ישבו השניים בשתיקה, ולבסוף אמרה ג'ני בקול שקט, "אז… מה עכשיו?"
"מה עכשיו?" תמה הנס.
"סיפרתי לך על עולמנו," משכה ג'ני בכתפיה, "מה עכשיו?"
"אה," אמר הנס, "אני אמשיך לשוטט ביער, ואנסה להבין עוד על העולם שלך. אנסה למצוא עוד פנינים."
ג'ני הנהנה בהיסוס, "בקרבת מקום לכאן, יש מכתש גדול, שם שכן הארמון של הקיסר הלבן. אם אתה רוצה לדעת יותר על עולמי, כדאי שתבקר שם. אוכל להוביל אותך לשם מחר בבוקר."
"תודה," הנס הניד בראשו בהקלה, שמח על כך שלא יהיה לבדו במסע, לעת עתה. הוא חיבק את עצמו ופיהק, בשעה שג'ני התכרבלה למרגלותיו של עץ אחר. הנס נשם עמוק, והניח לעייפות להשתלט עליו.
*
למחרת בבוקר, ג'ני העירה את הנס מעט לאחר הזריחה, והגישה לו מעט לחם יבש. להנס לא היה שמץ של מושג מאין הופיע הלחם, אך גם היה לו חשד שהוא לא רוצה לדעת. במשך חצי שעה לעס הנס בקושי רב את הלחם, ולבסוף קמה ג'ני וניערה פירורים משמלתה הבלויה. "קדימה. נצא לדרך."
במהלך השעות הבאות, פילסו הנס וג'ני את דרכם לעבר המכתש השרוף, מבלי שאיש מהם ידע אם יצמח משהו מהביקור במכתש. במהלך הדרך, הכיר הנס את ג'ני וגילה שלמרות שהיו בתוכה כאב ועצב אינסופיים על חורבן כפרהּ ומשפחתהּ, היא הייתה עליזה וקופצנית. לקראת הצהריים, כשהשמש יקדה על עורפם, הגיעו השניים אל שולי המכתש, וג'ני מלמלה, "אני מתפעלת מגודלו בכל פעם מחדש," היא חייכה אל הנס, "תאר לעצמך, שבכל שטח המכתש היה בנוי ארמון מפואר."
"הוא היה ענק," הסכים עמה הנס, והחל לרדת בזהירות. הקיסר השחור שרף את ארמונו של הקיסר הלבן לפני שלושים שנה, אך האדמה עדיין הייתה מכוסה בשכבות עבות של אפר, וקורות העץ המפוחמות טרם התפוררו לחלוטין. פה ושם, זרוקות בין ההריסות, הבחין הנס בחרבות ובקסדות – זכר לקרב שהתנהל במקום, בשעת ההפיכה. הוא פנה אל ג'ני, שהילכה מאחוריו, "היו לקיסר הלבן נאמנים, שניסו להתנגד להתנקשות?"
"לא להתנקשות," אמרה ג'ני, "היא הייתה בלתי נמנעת. הקיסר השחור דקר אותו בשנתו. לאחר ההתנקשות, היו גנרלים שניסה להתנגד לקיסר השחור. אתה יכול לראות מה עלה בגורלם." היא החוותה אל הקסדות, החרבות ושברי עצמות שהיו פזורים במכתש. הנס המשיך להתקדם לעבר מרכז המכתש, עד שהגיע לחלל ריק יחסית מהריסות, שהתפרש בין ארבעה עמודי שיש שבורים. בין שני העמודים הרחוקים מהנס, התנשא כיסא גדול, עקום ושבור, ועליו נח כתר שרוף. "אולם הכתר," אמרה ג'ני, "מספרים שהוא היה מרהיב, כאשר עמד על תילו. הכיסא והכתר שייכים לקיסר הלבן."
ליבו של הנס נכמר כאשר חשב על היופי האדיר שנעלם כלא היה… הוא פנה אל ג'ני. "זה נורא." היא הנהנה בעצב וניגבה דמעה מעיניה. הנס הסתובב בחזרה והתקרב אל הכתר המונח עקום על שברי הכיסא המלכותי. הנס הרים את הכתר השבור וסובב אותו כה וכה, מביט בשקעים שבעבר הכילו אבנים יקרות ויהלומים. הוא הפך את הכתר בין ידיו, וקפא בתדהמה. במרכז הכתר, בתוך שקע מעוגל, נחה פנינת משאלות לבנה.
ג'ני לא ידעה להסביר את פשר הופעתה הפתאומית של פנינת המשאלות, אך היא הייתה בטוחה שלפני ביקורם, הפנינה לא הייתה משובצת בכתר הישן. "אלפי אנשים שהיו כאן לפניך חקרו את הכתר," היא אמרה להנס, "אם הפנינה הייתה שם תמיד, מישהו כבר היה לוקח אותה."
"אז איך את מסבירה את כל זה?" רטן הנס ומישש את הגוש הקשה שבכיסו.
"אני לא יודעת," הודתה ג'ני, "אבל אם אתה רוצה להספיק להציל את אחותך, כדאי שתביע משאלה בעזרת הפנינה."
"הממ," אמר הנס, "אין לי מושג איך אגיע אל אחותי… אבל אולי אם אדע מה הקיסר השחור זומם, אצליח למצוא גם את אנה." הוא הוציא את הפנינה מכיסו ואמר בקול רם, "משאלתי היא, לדעת את האמת על מעלליו של הקיסר השחור." ג'ני השתנקה. "מה?" שאל הנס.
"הייתי צריכה להזהיר אותך," היא אמרה בצער, "אתה יודע כמה אנשים הביעו את המשאלה הזו לפניך? וכולם נכשלו. אפילו לום לא הצליח לגלות מה הקיסר השחור זומם כאשר הביע משאלה דומה לזו… יש שמועות על כך שאיש מלבד הקיסר עצמו לא יודע את האמת, כך שאי-אפשר להשיג את המידע הזה באמצעות הבעת משאלות, כי איש לא יכול לחלץ את המידע מפיו של הקיסר בדרך הטבע."
"אה," הנס נזכר בדבריו של לום, "חוק המשאלות."
"כן," הנהנה ג'ני, "מכיוון שאי-אפשר להשיג את המידע בדרך הטבע, אי-אפשר להשיג אותו באמצעות משאלה."
הנס נאנח בייאוש, "אז מה אני אמור לעשות עכשיו?"
ג'ני הביטה בו ברחמים, "בא נמשיך לשוטט ביער. אולי נמצא עוד פנינים, אם כי הסיכוי לכך קלוש. אם אתה רוצה, אפשר לבקר בבית הקברות בו קבור הקיסר הלבן, אם כי אני מזהירה אותך, בית הקברות הזה מצמרר."
"אני חושב שאסתדר," גיחך הנס והעיף מבט אל השמש השוקעת, "בואי נמצא משהו לאכול, ומחר בבוקר – "
"בתיאבון," היא דחפה לידו אשכול של פירות אדומים.
"מאיפה – ?" הנס הביט בה בהפתעה.
"הם צומחים בכל פינה ביער," משכה ג'ני בכתפיה והתיישבה על הקרקע, "צריך רק לדעת לחפש אותם."
קרני השמש שחדרו מבעד לצמרות העצים הטילו אורות קלושים על פניהם של הנס וג'ני, בשעה שניסו להגיע אל קרחת היער שמעבר לסבך הקוצים שלפניהם, בה הוקם בית הקברות. ג'ני הביטה בקוצים המפותלים שחסמו את דרכם, "לא נוכל לעבור דרכם, וסבך הקוצים מקיף את רוב בית הקברות," היא אמרה להנס, "נצטרך להקיף את כולו ולהגיע אל הפתח הראשי, שם אין קוצים. זה ייקח לנו בערך שעה."
הנס הנהן בהסכמה, והם פנו לשמאלם, מהלכים מסביב לקרחת היער המוקפת קוצים דוקרניים. אחרי הליכה שנמשכה בערך עשרים דקות, קפאה ג'ני לפתע והיה נראה שהיא מקשיבה למשהו. "אתה שומע את זה?" היא שאלה.
"שומע את מה?" הנס לא שמע דבר.
"את האנחות," אמרה ג'ני, "עצור. תקשיב!"
הנס היטה את אוזנו, ואז הוא שמע. מכיוון סבך הקוצים, נשמעו גניחות סבל אנושיות, מהירות, מלוות בהתנשמויות חטופות. "מישהו נתקע בתוך הסבך," אמרה ג'ני, "אתה חושב שאולי כדאי שננסה לעז – " דבריה נקטעו, כי באותו רגע נפל לפתע גוף רחב וגבוה, עטוי שריון מתכת, מבעד לסבך הקוצים. הגבר שיצא מהסבך היה בעל עיניים כהות, בהן היה מבט כאוב ומעורפל, ושיער חום קצוץ. הוא פרכס על הקרקע לפניהם, פולט גניחות כאב חלושות, ושריונו המכובד מקרקש.
"סליחה," אמרה ג'ני בשקט, "מי אתה?"
"מי אתם?" גנח האיש בתשובה, "באתם לשמוח לאידי במותי?"
"אין סיבה שתמות מקצת קוצים," אמרה ג'ני.
האיש צחק צחוק חלול, "הקוצים הן בעייתי הקטנה, ילדונת… רעל חזק זורם בעורקיי, רעל שייסר אותי עד מותי."
"מי הרעיל אותך?" הזדעזעה ג'ני ועזרה לאיש לשבת ולהישען על גזע עץ.
"האדון שלי," נאנח האיש, "הקיסר השחור. עד לפני שבוע, הייתי גנרל מוערך, אחד מהגנרלים הבכירים ביותר של קיסרנו. אבל בניגוד לתמונה שמשדר הקיסר לעולם, רוב הגנרלים מאסו בשלטונו וחפצים בהפלתו, אך פוחדים מרשת המתנקשים שבה הוא שולט. אני… צותתי לקיסר, בשעה שדיבר עם יד-ימינו, גנרל שנאמן לו באופן עיוור למדי. שמעתי אותו מספר לו על היום שבו התנקש בחייו של הקיסר הלבן… שמעתי דברים, מוזרים…"
הנס נדרך, ועיניו הצטלבו עם עיניה של ג'ני. האם הם עומדים לגלות את האמת על מניעיו של הקיסר השחור? ייתכן שלמרות הכל, המשאלה שהביע הנס אתמול בלילה תתגשם? "מה שמעת?" דחקה ג'ני בגנרל לשעבר בעדינות.
האיש נאנח וירק גוש שחור ודביק של רעל, "אני… מתקרב לסופי… כדאי שמישהו יידע מה שמעתי. שמעתי אותו מספר… שבנשימותיו האחרונות, הקיסר הלבן אמר לו שעשה טעות… הקיסר הלבן אמר לו שהוא, הקיסר הלבן, היה מקיים הפנינים, ושהוא טרם בחר לו יורש… ואז, הקיסר נפח את נשמתו."
"למה הוא התכוון?" שאל הנס, "מה פירוש 'מקיים הפנינים'?"
"אני… לא יודע… אבל הקיסר… גילה שצותתי… בסעודה למחרת… הורעלתי בידי המתנקשים… וכעת… אחח!" הוא השתעל, ועיניו התגלגלו. מבטו התעמעם בפתאומיות, וגופו נרפה. הנס וג'ני קברו את הגנרל לשעבר תחת ערמת עלים, ומהורהרים המשיכו בדרכם.
"אני לא מבינה," אמרה ג'ני, "אם הקיסר הלבן הוא האדם שהביא לכך שהפנינים התקיימו, מדוע הוא ערך בעצמו מסע משאלות? ולמה הקיסר השחור גונב חיים מהעולם שלך?"
"אני גם לא מבין את זה," נאנח הנס, "אבל לום צריך לדעת על מה שהגנרל סיפר לנו. אולי – "
"נו, נו, נו," נשמע לפתע קול מבין העצים, "מי זה אם לא הנער מהעולם השני." הנס קפץ בהפתעה ונדקר מסבך הקוצים שמאחוריו. לום גיחך לשמע קריאת הכאב שלו, "ובכן, הנס סמית', אני רואה שמצאת לך שותפה למסע המשאלות שלך. יפה, יפה, זה עשוי להואיל לשעמום, ללא ספק. שלום לך, נערתי. בחיי, תווי הפנים שלך מעידים כי את מכפר קארסון. אם כן, צר לי על הורייך ומשפחתך, שבוודאי אבדה. אזרחי קארסון היו אנשים גיבורים, מעולם לא ראיתי גיבורים כמוהם. אני מניח שהייתם בדרככם לקברו של קיסרנו המנוח, דודי האהוב, אך עלי לאכזב אתכם. שער בית הקברות ננעל במנעול בלתי ניתן לפתיחה, ככל הנראה בידי הקיסר השחור." לום פנה אל הנס, "שמעתי את שיחתכם עם הגנרל הגוסס. זהו מידע שהובא לידיעתי לפני מספר שנים, אך אינני יודע מה פירושו. בכל אופן… מסיבה שאינה ברורה לי, הנס, אני רואה שמצאת עוד פנינה."
"לא נכון," אמר הנס בבלבול.
לום הרים לעברו גבה, "אז מה אתה מחזיק בידך, נער?"
הנס השתנק בתדהמה. בכף ידו הפתוחה, חמימה ועגולה, נחה פנינת משאלות. לום חייך לעברו, "זו לא בושה לאתר פנינים, נערי. זה לא פשע. המשך במסע המשאלות שלך, והלוואי שתמצא את אחותך. היו שלום, שניכם. בהצלחה בהמשך המסע." ובאותה מהירות בה הופיע, נבלע לום בין העצים ונעלם.
ג'ני הביטה בהנס ובפנינה, "לא אמרת לי שמצאת אותה!" היא קראה.
"כי אני לא," התעקש הנס, "היא פשוט הופיעה שם!"
"עזוב את זה. מה אתה מתכוון לעשות איתה?"
"כמעט גילינו מה הקיסר זומם," אמר הנס, "אני יודע שאמרת שהמון אנשים ניסו זאת לפניי, אבל המשאלה הקודמת שלי התגשמה. אז כעת, משאלתי היא לגלות מדוע הקיסר השחור חוטף חיים מהעולם שלי." לרגע אחד הייתה דממה, ולאחריה תססה הפנינה והפכה לשלולית של מים. הנס שטף את פניו, והם המשיכו ללכת ביער ללא מטרה, מבלי לדעת לאן יובילו אותם רגליהם.
*
במשך שלושה ימים הסתובבו הנס וג'ני בין העצים, מתקיימים על גרגרי יער ועל ארנבת אחת שג'ני הצליחה לצוד לאחר מאמצים רבים. לאחר שלושה ימים, מצאו עצמם הנס וג'ני עומדים בשוליה של קרחת יער קטנה, בה נבנתה בקתה עקומה והרוסה למחצה. הנס וג'ני התקרבו אל הבקתה, בדיוק כאשר דלתה נפתחה ואישה זקנה וכפופה יצאה לעברם. "חיכיתי לכם," היא חייכה, "אך אין לי זמן רב בשבילכם. כדור הבדולח גילה לי מי אתם ומה מטרותיכם. ובכן, המידע שאגלה לכם יעלה לכם במחיר פעוט – תלתל משערך הבוער."
ג'ני משכה בכתפיה והניחה לאישה לחתוך תלתל משערה. "את מבינה, נערתי, תלתלי אש הם מצרך נדיר ויעיל לשיקויים. אני רוקחת שיקויים מאז שאני זוכרת את עצמי… אתה, ילד זר, הבעת משאלה, וביקשת גלות את הסיבה לחטיפת החיים מעולמך. ובכן… כדור הבדולח שלי גילה לי ששמעתם על קיומו של תפקיד סודי בעולמנו – 'מקיים הפנינים'. בכל רגע נתון, קיים רק אדם אחד בעולם שיודע כיצד לקיים את פניני המשאלות. לקראת מותו, נולד תינוק שנועד להיות המקיים החדש. כשאותו תינוק מגיע לגיל שש-עשרה, מסיים את מסע המשאלות שלו ומגלה את ייעודו, הוא עובר הכשרה אצל המקיים הנוכחי, ולאחר מכן נפטר המקיים הנוכחי.
"הקיסר הלבן של עולמנו, היה גם מקיים הפנינים, והוא מת בטרם נבחר לו יורש. הקיסר השחור הגיע אלי כדי שארקח לו שיקוי אשר ישיב את הקיסר הלבן מן המתים, אך בשביל שיקוי כזה נדרשים חייהם של אלף אנשים מעולמך, מר סמית'. במשך שלושים שנות כהונותיו, למד הקיסר השחור את סודותיה האפלים של גניבת חיים, ובשנים האחרונות הוא הצליח לגנוב חיים רבים. ובכן, זהו זה, ולהתראות לכם…"
"רגע!" הנס זינק ממקום מושבו, "חיי אחותי נמצאים אצלך!"
"כמה מצער," אמרה רוקחת השיקויים בציניות, "לא אוותר על חיים שנגנבו בקלות כזו."
"גם לא בעד פנינת משאלות?" שאלה ג'ני בשקט. היא הורידה את טבעתה מעל ידה והציגה בפני המכשפה פנינה חלקה ויפה, ששובצה בין חלקי הזהב של הטבעת. הנס הביט בה, מופתע, אך היא התחמקה ממבטו. המכשפה ליקקה את שפתיה, והביטה בחמדנות בטבעת. "בסדר, החיים תמורת הפנינה." הפנינה קפצה אל ידה של המכשפה, וג'ני החזירה את הטבעת הריקה אל אצבעה. המכשפה עצמה את עיניה ולחששה מספר משפטים קצרים, "אחותך שוחררה," היא הפטירה, וטרקה את דלת הבקתה.
"לא סיפרת לי שיש לך פנינה," אמר הנס בשקט.
"היא הופיעה שם," אמרה ג'ני, "היא הופיעה על קרקע היער מאחוריך. הרמתי אותה ושיבצתי אותה בטבעת. תכננתי לספר לך… מתישהו. הרגשתי צורך להחזיק בה, להרגיש את תחושת המשאלות שנגזלה ממני. אתה מבין, אני כבר לא זכיתי לעשות מסע משאלות…"
"אני מבין," הנהן הנס, "אני תוהה לעצמי, אם יגיע יום שבו – "
"ערב טוב לכם," לום הופיע מאחוריהם בפתאומיות, כהרגלו. שניהם נרתעו, ואז נרגעו. "מצטער שהבהלתי אתכם, אך עלי לדבר איתך, הנס. בוודאי שמעת על מסע המשאלות שלי, שבמשך שלושים שנה טענתי שנקטע לפני סופו. ובכן, שיקרתי. הוא הושלם שעות אחדות לפני מות דודי, וייעודי שהתגלה לי היה למצוא את יורשו של המקיים – יורש הקיסר הלבן. במשך שנים, חיפשתי אחריו. אבל כעת, הנס, מצאתי אותו. אתה לא מוצא פנינים, נערי, אלא מייצר אותן. אני מניח שתרצה לחזור לעולמך, ולכן עלי לבקש ממך שתגלה לי את סוד הייצור, ואז אוכל לפתוח לך את הדלת בחזרה לעולמך."
"אני לא יודע את הסוד, אני לא – לא – " הנס השתתק. חלקי הפאזל החלו להתחבר בראשו. הוא ערך מסע משאלות, מסע שנועד לגלות ייעוד של אדם… והוא גילה אותו. הוא המקיים! אך מה הסוד? כיצד אפשר לייצר פנינים חדשות? הנס אימץ את מוחו וחשב על כל הפעמים שייצר פנינים. בכל פעם, כך הבין לפתע, הוא חש סערת רגשות חזקה. כשחזה במוות שבמכתש השרוף… כשגילה את האמת על הקיסר השחור… הוא פנה אל לום, "אני חושב שאני יודע את הסוד." לום האזין לדבריו, ולאחר מכן עצם את עיניו ומלמל משהו בינו לבין עצמו. דמעה בודדה זלגה במורד לחיו, והבזק אור לבן סנוור לרגע את שלושתם.
לום השפיל מבט אל הפנינה שהופיעה בכף ידו. "חשבתי על דודי," הוא הסביר, "תודה לך, נערי. וכעת, חזור לעולמך." ברגע שאמר לום את המילים הללו, חש הנס שראייתו מיטשטשת. הוא הביט בג'ני.
"אני אתגעגע אליך," היא מלמלה, "להתראות, הנס."
"להתראות, ג'ני," הוא לחש, "לום… הקיסר השחור עדיין שולט בכם…"
"אל דאגה, נערי," אמר לום בביטול, "מזה שעות אחדות שהגנרלים מנהלים מרד בקיסר ונאבקים במתנקשים שלו. כשסוד המקיים בידי, אוכל להנחית את מכת הניצחון בעשרים וארבע השעות הקרובות. עולמנו ישוחרר מוקדם משאתה משער."
הנס מלמל חרש, "להתראות, לום…" והחשיכה סגרה עליו. שנייה לפני שהכל נעלם, חש הנס יד חמימה המכניסה דבר מה לכיסו.
*
הריח נותר אותו ריח, כאילו דבר לא קרה. הנס שפשף את עיניו ומיקד את מבטו ברופאים ובאחיות שחלפו על פניו, ובשלט 'אגף חירום' שהתנוסס למולו. השעה הייתה אותה שעה. ולידו, לא היה אף רופא מזוקן משוגע. הכל נגמר. הנס שטף את פניו והושיט יד לכיסו, בדיוק ברגע שבו דלת אגף החירום נפתחה. "היי, למה אתה רטוב?" הנס הביט בהקלה אדירה בחיוך המוכר, בשערות הצהובות המתולתלות, "הנס, מה לעזאזל עשית לעצמך?" אנה הטתה את ראשה בסקרנות.
הנס שלף באיטיות מכיסו את מה שג'ני הניחה בתוכו, רגע לפני ששב לעולמו – פנינת המשאלות שלום יצר, בלוויית קליפת עץ. על קליפת העץ נחרט משפט קצר – 'למקרה שתרצה לחזור'. הנס פנה אל אחותו ואמר בחיוך קל, "אני לא יכול להגיד לך מה עשיתי, אבל אני יכול להגיד לך שכשאצטרך – אעשה את זה שוב."