אני זוכרת את המשאלה הראשונה שלי יותר מכל פיה אחרת באי המזרחי הערור, רק שהיא לא הייתה שלי. הייתי אז בת חמש שש? מי סופר, זה לא שהחיים של הפיות מתקדמים עם הזמן כמו אלו של בני אדם. זאת הייתה משאלה ראשונה רגילה, סך הכל הייתי צריכה להחליף את השן של הילד הישן בדובון שהוא ראה בחנות יום לפניכן, ואת הדובי אבא סיפק לי. עליתי על הכוכב הנופל, ובכיתי בכל הדרך לכדור הארץ, אף פעם לא הייתי רחוקה כל כך מהאי. חיבקתי את הדובון הקטן שיעניק לי חום, אך הוא היה קר בדיוק כמו מזג האוויר שבחוץ, ניסיתי לדבר אליו, שאלתי אותו, "אתה חושב שאני אהיה פיה טובה?" והוא רק חייך אליי מבעד עיניים חסרות רגש.
נחתתי על החלון של ילד כהה עור קטן עם שיער מוזר, הוא היה נראה כמו קפיץ, לכל הפיות שהכרתי היה שיער חלק. השן הראשון שלו בדיוק נפל, אז הוא היה עוד צעיר ממני. החדר שלו לא דמה לחדר שלי, הוא היה קטן בהרבה, וחשוך, לא היו נצנצים על הרצפה, או מעיינות על הקירות ופרחים לו קישטו את התקרה שלו, אבל על שולחן פצפון כן מצאתי כמה עוגיות. 'לפיית שיניים הנחמדה' היה כתוב בפתק שצורף לעוגיות, ואולם אני לא פיית שיניים, אני כן נחמדה. אכלתי אותם והשארתי כמה פירורים שהוא רק יזכור שהייתי פה, בכדור הארץ המשונה הזה. הוצאתי את השן מתחת לכרית שלו והנחתי דובון לצידו. הייתי אמורה לצאת מיד ולחזור לכוכב שלי, הוא לא יחכה עוד הרבה זמן אבל עצרתי להביט בפרצוף שלו. מעניין באיזה צבע העיניים שלו, הוא עיוות את השפתיים בצורה מוזרה, כל בני האדם נראים כך שישנים? לא ידעתי, אבל הוא היה יפה, אם כי רוב הפיות כנראה לא יחשבו כך. הסתכלתי עליו עוד כמה רגעים, עד שצבע הקריסטל שמסביב צווארי התחיל לדהות, אוי זה רע. אבא יכעס. עליתי על הכוכב שלי וחזרתי לאי, הקריסטל חזר לצבעו המקורי, לבן פנינה.
השקפתי על אבן ההגשמות, שיחקתי עם הקריסטל על צווארי, כמה משאלות כבר הגשמתי, ועדיין חזרתי לאותו בן אדם יחיד.
"מה יש לך עם השפתיים?" הסתובבתי וראיתי את אבא שלי.
"אני לא מרגישה טוב." שיקרתי, על השפתיים שלי היה אודם, מוצר לא מקובל פה. אני חושבת שהצבע היה יפה לי, אבל סטנדרטי יופי באי שונים מאלו שבכדור. הצלחתי לגנוב אותו רק בקושי והייתי צריכה להגשים שבע משאלות עד שהצלחתי להיפטר מהתכהות הקריסטל.
"מתי בפעם אחרונה הגשמת משאלה?" אבא התקרב והרים את הקריסטל שלי. "את צריכה לרדת, לפני שהצבע יתחלף. תזכרי בשביל מה את עושה את זה." הוא הניח אותו ונעמד לצידי לבהות באבן ההגשמות. "אם לא הגשמות שלנו איך נמשיך להתקיים?" הוא כנראה שם לב שהייתי מבואסת וכמו מנהל האי האחראי ואבא שלי הוא חזר על אותו משפט בכל פעם שמחשבות בלתי תקינות התחילו לצוץ בראשי.
"לא היינו" עניתי ושילבתי את הזרועות שלי,
"לכי תגשימי עוד אחת לפני ההרצאה שלך לקטנים, יש לך עוד זמן." בקלות זאת, הוא גירש אותי מן התצפית הפרטית שלו על מקור החיים של האי. ריחפתי על פני מסדרונות הארמון על הכנפיים בצבע תכלת עדין שהתמזגו עם שמיי בוקר. הגעתי ליחידת הדיור, נקשתי על כמה אבנים קטנות ועצרתי את המפל שעצר את הפיות האחרות להיכנס לתוך חדרי. כאשר נכנסתי פנימה, לא נכנסתי למיטה המרחפת שלי והתכסתי בעננים, לא סידרתי את הספרים עם הכנפיים הקטנים ששוב עשו בלאגן בספרייה, אפילו לא בדקתי את שלומם של בתוך אדמה שעל התקרה. עפתי ישר לכוכב הנופל שלי, התיישבתי והתחלתי לעבור על משאלות.
ילדה שמבקשת ניצחון בתחרות ספורט שלה? לא. זקנה שמבקשת שהבן שלה יחזור לדבר איתה? לא. אישה צעירה שמבקשת להיכנס להריון? איך אני אמורה לעזור לה עם זה? לא. אושר שמתחיל את היום הראשון שלו בתיכון ומבקש הצלחה…כן. הכוכב התנתק מהרצפה ונפל ישר מחוץ לביתו של הילד מתולתל שהגשמתי כל אחת מן המשאלות שלו.
"אמא, אני יוצא!" שמעתי את הקול שלו לפני שדלת ביתו נפתחה, הוא לבש מכנסיים רחבים בצבע המפחיד ביותר, שחור, לא דומה בכלל לנערי הפיות שלבשו לרוב מכנסיים בהירים וצמודים. חולצתו הייתה לבנה ובצידו היה סמל "תיכון דויד". התלבושת האחידה הייתה משונה, אצלנו כל מה שהיית צריך ללבוש כדי להיכנס לבית ספר היו נצנצי כנפיים. הוא קפא ועיניו נפגשו בעיניי, גם אני קפאתי. הוא לא יכול לראות אותי, הוא לא יכול לראות אותי. אחרי כמה שניות הוא המשיך במסלול חדש עד שהגיע לשערים של בית ספר החדש, המון של נערים ונערות בגילו מתרגשים מילאו את הרחבה, כולם לובשים אותה חולצה לבנה. על ההתחלה הם התבקשו לגשת לכיתות ולעבור מבחן סיווג במתמטיקה, הוא לא היה מבין הטובים אך משאלתו הייתה להצליח. ישבתי לצידו על שולחנו, ולחשתי לו תשובות שהוא פירש כמחשבות פרטיות שלו. נשארתי לעוד חצי שעה וזכיתי בחיוך שלו שהתקבל לקבוצת המתקדמים. הקריסטל שמסביב לצווארי זהר והכוכב שלי היה מוכן לחזור בחזרה לאי, לנסות להספיק להרצאה של הקטנים.
"שלום, מצטערת על האיחור, עפתי מהר ככל שיכולתי, הייתה משאלה דחופה שהייתי צריכה להגשים." חייכתי בנחמדות כפי שלימדו אותי, עשרות עיניים תמימות נישאו אליי, מסתכלים עליי מלמטה, מעריצים אותי, ואני ממשיכה לחזור לאותו בן אדם בפעם מי יודע כמה. החלפתי להליכה על רגליי ושקשקתי את היד של פורפסור אלדו לשלום.
"זה בסדר, אני שמח שהתלמידה המצטיינת שלי הצליחה לפנות את זמנה בשבילי. מה אומרים?"
"תודה" הילדים ענו בקול אחד,
"אין בעד מה, אם יש לכם שאלות אליי תוכלו לשאול באמצע או בסוף, איך שנוח לכם ואל תתרגשו ממני, אני פיה בדיוק כמוכם." נעמדתי מולם, "אז הייתי רוצה לספר לכם איך אני אישית בוחרת איזה משאלות להגשים. המשאלה הראשונה שלי הייתה קלה, ומאז עליתי בדרגות הקושי. מה שחשוב הוא להבין מה אתם מוכנים להגשים ומה לא. הייתי ממליצה לכם שבעת בחירת משאלה תחשבו טוב מה הם היכולות שלי, האם אני הפיה הנכונה שיכולה לעזור עם בעיו זו, והאם יש לי מספיק ידע וניסיון לעשות זאת בבטיחות."
"אפשר שאלה?" ילד קטן יותר מאחרים הרים את ידו, "אמא שלי אמרה שאת הפיה שהגשימה את המשאלה שלה בגיל הצעיר ביותר, זה נכון?" שאר הילדים התחילו ללחוש אחד לשני, הופתעתי אבל המשכתי לחייך.
"כן…אני יודעת שיש לכם עוד זמן עד שתרדו לכדור הארץ בפעם הראשונה אבל אני ירדתי כשהייתי בגיל שלכם" הדיבורים התגברו, "ובכל זאת, אף פעם אל תשוו את עצמכם לאחרים. אבא שלי רצה לדחוף אותי להצלחה ובמבט לאחור הייתי מעדיפה לחכות ולהתחיל את הגשמת המשאלות בגיל מאוחר יותר."
"אז למה את ממשיכה להגשים כל כך הרבה משאלות ביומיום?" שאלה ילדה אחרת עם שיער בלונדיני ארוך. חה, בשביל להעביר זמן עם אושר שלי ולנסות לא להפוך את הקריסטל שלי לאפור.
"כי אני טובה במה שאני עושה ואני תורמת לאבן ההגשמות ולאורח חיים של כולנו, הריי זה תפקיד של כל פיה…" השתתקתי, שנאתי שדיקלמתי מסרים שלא הבנתי את משמעותם. "בעצם, זה מרגיש טוב להיות הכי מוצלחת, נכון שאני ההכי מוצלחת פרופסור?" חייכתי עם כל השיניים שלי מה שגרם לכולם לסתום את הפה ולהתפלא מקיומי, צפוי. "כמו שהתחלתי לומר, אתם צריכים להבין מה אתם לא יכולים לעשות, אני מניחה שכבר למדתם על שינוי צבעים של הקריסטל?"
"כן" הם ענו בפה אחד.
"יופי, מה אתם יודעים?"
"הקריסטל אמור להיות בהיר כמו שלך" אחד מן הילדים ענה, הסתכלתי עליו מתוך אינסטינקט, רק לוודא שהוא בצבע לבן מושלם. "אם משתמשים בכוח שלנו כפיות משאלות לרעה הקריסטל יהפוך לכהה, מה שיזיק לא רק לאורח חיים שלך אלא זה של כולם."
"נכון, מישהו יודע למה?"
"כי הקריסטל הוא חלק מאבן ההגשמות ואבן ההגשמות היא מאגר אנרגיית חיים." המשיך אותו הילד.
"יפה, תאמינו לי אתם לא רוצים לפגוע באבן ההגשמות אלא לתרום, לכן חשוב לדעת את הגבולות שלכם ולא למהר. גם אם אתם חושבים שאתם טובים לגילכם ויכולים לקחת משאלות מסובכות יותר בבקשה תחכו, אני אומרת כמו מישהי שעברה את זה."
"אבל הקריסטל שלך עדיין בהיר ומושלם, איי פעם בכלל פישלת?", אם רק היית יודע ילד.
"אני עובדת קשה בשביל זה, לא סתם הגשמתי יותר מאלפיים משאלות ועדיין אפילו לא סיימתי את הלימודים שלי." רעש של פטפוטים שוב עבר בכיתה.
"אני יכולה לעזור לאותו בן אדם שוב ושוב, לא?" שאלה פיה קטנה עם פה גדול מדיי לפניה, "ככה בטח אשתפר במשאלות באופן הדרגתי"
"לא!" אני ופרופסור אלדו ענינו בו זמנית, הילדים הפסיקו לפטפט.
"אני מבינה שעדיין לא הגעתם לזה בחומר, אם אתם מגשימים משאלות של בן אדם אחד יותר מדיי פעמים הוא יכול להתרגל לזה ובטעות, להתחיל לראות אתכם. וזה ישפיע על צבע הקריסטל" הדיבורים חזרו, פרופסור לא טרח להשתיק אותם עד המנגינה העדינה של הפרחים, המסמנת על תחילת ההפסקה. כמה בנות עברו לידי והודו לי לפני שהכיתה התרוקנה לחלוטין.
"בכיף, תהנו!" חייכתי ואשמה מילאה אותי, אני לא המודל החיקוי הנכון לילדים האלה.
"לא היית רעה בכלל" דיבר אלדו, הסתובבתי אליו. "נלחצת לשווא"
"הם מתוקים" הנהנתי.
"מה עובר לך בראש? את יודעת שהחיוך המזויף שלך לא עובד על אף אחד" הוא התחיל לאסוף את החפצים שלו ואני עזרתי במהרה.
"רק עלייך הוא לא עובד, פרופסור. רציתי לדבר איתך על משהו, לא סטנדרטי, רק רציתי את נקודת מבט שלך לפני שאני אדבר על זה עם אבא"
"אני מקשיב" הוא סגר את התיק והתחיל ללכת לעבר הדלת.
"האם אתה יודע אם איי פעם הייתה פיה שלא הגשימה משאלות של בני אדם?" הוא עצר,
"כן, וזה לא הלך טוב, למה?" הוא סגר את הדלת במקום לצאת ממנה.
"באיזה אופן לא הלך טוב? האבן נפגעה? או שהיא התגלתה לבני אדם-"
"באופן שאבא שלך היה צריך שנים להחזיר אותה לצבעה הנוכחי" הוא ענה, "כל הפיות צריכות להגשים משאלות, כל הזמן. אם נעצור לא נשרוד."
"אבל האוכלוסייה באי הולכת וגדלה, למה שהגשמת משאלות לא תהיה מוגבלת? למה שזאת לא תהיה עבודה שאתה עושה רק למשך עשור או שניים ואז ממשיך לחיות איך שאתה רוצה-"
"על מה את מדברת? זה בלתי אפשרי." מבטו חדר לתוכי והשתתקתי בבת אחת. "יש לך קריסטל מסביב לצוואר?" בלעתי את רוקי.
"כן" הושטתי את היד ושוב שיחקתי בו.
"אז את חלק מאבן ההגשמות וחלק מן המעגל, את אמרת בעצמך שאם תעשי משהו לא נכון את לא תזיקי רק לעצמך אלא לכולם." הוא פתח את הדלת.
"נכון, אבל חשבתי אולי יש דרך, לבנות איזשהי תוכנית שבה ישאר מקום לעשות גם מה שאנחנו כפרטים רוצים לעשות-"
"אנחנו לא פרטים. כולנו חיים על אי אחד ונעזרים אחד בשני. להיות פרטים תשאירי לאנשים מלמטה." הוא יצא מהכיתה, "אלו מחשבות מאוד מסוכנות איזבל, את לא הפיה המתבגרת הראשונה עם הרעיונות האלה." הוא הסתובב אליי, "אל תדברי על זה עם אבא שלך, הוא יכעס." הוא התעופף לשיעור הבא שלו. מה הבעיה של הזקנים האלה? פרסתי את הכנפיים שלי ועפתי לכיוון חדרי. כואב להם לנסות דברים חדשים? מה כבר יקרה לאבן היקרה שלהם? זה לא שהיא עשוייה מזכוכית! הקשתי באבני הקיר בעצבנות והפסקתי את פעילות המפל. אין עם מי לדבר באי הזה. התיישבתי בכוכב שלי והתחלתי לגלול במשאלות.
בחור צעיר מבקש אומץ לקפיצת בנג'י? אני לא פיה מתחילה. נערה שבורת לב מבקשת לנקום בחבר שלה? כן כי זה יעזור לצבע הקריסטל. ילד בוכה כי הוא רוצה כלב וההורים שלו לא מסכימים? איפה המשאלות המעניינות היום? לעזאזל עם זה, למה אני בכלל צריכה להגשים משאלות? למה אני לא יכולה פשוט לרדת לאושר בלי סיבה מיוחדת? הכוכב התנתק ונפל לעבר כדור הארץ, אבל לא בחרתי איזה משאלה להגשים. הוא נפל ביער קטן, כמה רוחבות מביתו של אושר. יצאתי ממנו ברגליים רועדות וישר נפלתי על האדמה, הכוכב אף פעם לא התרסק ככה.
"היי, את בסדר?" זיהיתי את קולו של אושר, העיניים שלי הביטו לעברו כבר מתוך הרגל, כנראה הייתה איזו פשלה מערכתית עם הכוכב, כנראה אושר היה צריך את העזרה שלי והכוכב באופן אוטומטי נפל לפה. "את רוצה להתקשר למישהו?" הוא התיישב מולי, עיניו נראו אפילו יפות יותר באור הירח. "הבית שלי לא רחוק מפה, אם את צריכה מקום לנוח בו." הסתכלתי לאחור, למי הוא מדבר? "את עילמת או חירשת?" הוא שאל בקול מתנצל, עדיין לא ראיתי את הבן אדם שהוא דיבר אליו. "השרשרת שלך מגניבה." הוא הושיט יד אל הקריסטל שלי והרים אותו, רק אז שמתי לב שהוא הפך לאדום. אוי לא. מה. עשיתייייי?! קפאתי.
"אתה רואה אותי?"
"כן, גם הכנפיים שלך מגניבים" הוא כמעט נגע בהם, סגרתי אותם ברגע האחרון. "וואו, את קוספליירית מקצועית?"
"קוס-מה?"
"והמכונית שלך נוצצות, היה בלתי אפשרי שלא לראות אותה בין העצים, חשבתי לרגע שהיא נפלה מן השמיים" הוא המשיך לשפוך שטויות, "את נראת מוכרת לי, לאיזה תיכון את הולכת?" לא לתיכון דויד זה בטוח.
"אני צריכה לעזוב" הראייה של הטשטשה ועיניי הוציאו נוזל מלוח, למה נהפכתי? כמה משאלות חסרות ערך אני צריכה להגשים עכשיו כדי לכפות על ההתגלות הזאת?
"וואו, את בסדר?" הוא הניח את ידו על כתפי, "נאבדת פה ביער? הכביש הראשי הוא פה ליד אני יכול להראות לך את הדרך-"
"לא אושר אתה לא מבין!" נעמדתי על רגליי בחדות, הנשימה שלי נהייתה איטית יותר.
"את יודעת איך קוראים לי?" התעלמתי ממנו,
"הקריסטל שלי אף פעם לא היה בצבע כהה כל כך" התחלתי להתהלך מסביבי. "ואם אבא יגלה הוא יהרוג אותי, הוא פשוט יעדיף בת מתה מאשר בת חוטאת" הקול שלי עלה והעיניים שלי התחילו להוציא מים בכמויות.
"תירגעי" אושר תפס בידי, ניסיתי למשוך אותה אבל הוא היה חזק יותר. "תשבי, את בלחץ, הכל יהיה בסדר." הוא ניסה להושיב אותי על האדמה.
"לא הכל לא יהיה בסדר! אני לא יכולה להיכשל ככה, זאת לא אני, אני לא יכולה לאכזב את כולם" הנשימה שלי התחילה לעזוב אותי, האוויר ביער התחיל להיגמר, זה מה שקורה לפיה שנחשפת לבני אדם.
"תירגעי" הוא אמר שוב והפעם הצליח להושיב אותי על האדמה. "את בהתקף חרדה, זה קורה לי לפעמים" הוא הוציא מים מתיק צד שלו. "תנשמי איתי" הוא התחיל לנשום עמוק ובאיטיות.
"לא! אני אסון, אתה לא תבין" הנשימות שלי הפכו לקצרות יותר, "כולם ישנאו אותי כולם-אין פה אוויר!" הפה שלי נפתח בניסיונות לשאוף את החמצן אבל לא עזר, קיבלתי את מה שמגיע לי אחרי ההתנגדת שלי לחוקים.
"אם את הבת של אבא שלך הוא לא יהרוג אותך, את הילדה שלו, אני בטוח שהוא אוהב אותך. כולם עושים טעויות לפעמים." הוא דיבר לאט והמשיך לנשום עמוק, זרועו עטפה את כתפיי.
"רק לא אבא שלי." האוויר התחיל לחזור אליי והחנק במהרה התחלף בייבבות, הנוזל עדיין נשפך מהעיניים שלי.
"איך קוראים לך?"
"איזבל" ניגבתי את הלחות עם ידיי.
"נעים להכיר, אני אושר" הוא חייך אליי,
"אני יודעת"
"את מרגישה טוב יותר עכשיו?"
לא? "כן. אני צריכה לחזור הביתה." נעמדתי והתיישבתי בתוך הכוכב הקטן.
"אממ את מתכוונת לחזור הביתה בעגלה המחודדת?" איך הוא קרא עכשיו לכוכב שלי?
"אתה לא תבין"
"את מרגישה טוב?"
"אני מרגישה מעולה" שיקרתי עם חיוך מלא, הפנים שלי עדיין היו אדומות ונפוחות.
"תראי, אני לא רוצה להכאיב לך. יצאתי לפה להליכה קצרה. אם תמשיכי להתנהג ככה אני חושב שכדאי שאתקשר למשטרה" הוא יזיק בני אדם אחרים מבוגרים?
"לא, בבקשה" הראייה שלי שוב הטשטשה.
"יש לך רעיונות אחרים?" בהיתי בו, שיננתי את הפרצוף שלו במוחי במרה וזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו, סובבתי את גבי אליו ופצחתי בריצה. הם לא יתפסו אותי. זה לא יקרה. "לאן את בורחת?" שמעתי את הצעדים שלו מאחור, "חכי!" לא היה לא סיכוי. פיות רצו יותר מהר מבני אדם, וכשנכנסתי מספיק רחוק ליער פרסתי את הכנפיים ועליתי על ענף של עץ. ישבתי מלמעלה וצפיתי באושר עובר מתחתי ונכנס עמוק יותר לתוך היער, כשלא יכולתי לראות אותו יותר קפצתי מהעץ אל השמיים ופרסתי את כנפיי, עפתי לכוכב שלי, התיישבתי לתוכו וחזרתי לאי. בפעם ראשונה, לא מילאתי משאלה של אף אחד.
הגעתי לחדר והקריסטל שלי עדיין היה אדום, אני לא הולכת לרדת שוב לכדור הארץ, מה עם עוד מישהו יראה אותי וזה לא יהיה אושר? מה עם הכוכב ישלח אותי לאושר שוב? אני לא רוצה. אבל אני בכל מקרה לא יכולה לצאת מהחדר שלי עם קריסטל אדום מסביב לצוואר. מה יגידו אנשי חצר שיראו? הילדים שיראו? אבא? אוקיי אוקיי, תפסיקי להילחץ, זה במילא לא יעזור לך אם לא תהיה לך תוכנית. למי את יכולה לפנות? פרופסור אלדו, על גופתי המתה. אמא, תספר את הכל לאבא. מי מהחברים שלי יודע על אושר? אלבינה. עפתי לעבר הספריה, תלשתי דף ריק מאחד הספרים, לקחתי נוצה והתחלתי לכתוב. 'תבואי לחדר שלי עוד היום, מהר ככל שאת יכולה, זה דחוף, אני לא יכולה לצאת ממנו. ותביאי את הצבעים שאת מציירת איתם' החזרתי את הדף הקרוע לספר עם הכנפיים והשלחתי אותו מהחלון שלי, בתקווה שהוא יגיע לחברתי הטובה.
לא יודעת כמה זמן עבר מאז ששלחתי את הספר המעופף, ובכנות מי סופר, זה לא שהחיים של הפיות מתקדמים עם הזמן כמו אלו של בני אדם. מחשבותיי לא הפסיקו לנדוד לאושר, הוא עדיין מחפש אותי או שוויתר? אולי הוא חזר למקום שבו הבחין בי וגילה שהכוכב נעלם? מה עם הוא יניח שהשתגע וזאת תהיה אשמתי?
"מה יש לך?" אלבינה נכנסה לחדר, היא עצרה כשראתה אותי. "את בסדר? את נראת כאילו משהו מציק לך"
"אולי כי משהו באמת מציק לי" הורדתי את השרשרת וזרקתי לעברה, היא תפסה אותה ופתחה את פיה. "או מיי גאד, מה גרם לזה?"
"יותר כמו מי גרם לזה" עליתי למיטה שלי, היא עלתה אחריי.
"את לא יכולה להיראות ככה מחוץ לחדר שלך, יאכלו אותך בחיים"
"אני יודעת, הבאת את הצבעים?", היא הוציאה אותם מהתיק שלה, לקחתי את הלבן ופתחתי אותו.
"מה את עושה?" היא שאלה כשמרחתי אותו על הקריסטל, "למה שפשוט לא תרדי למטה ותגשימי עוד עשרים משאלות הלילה. אני בטוחה שזה יעלם"
"אני לא יכולה" ניסיתי לשמור על טון יציב, לא רציתי שהראייה שלי תטושטש שוב, "אני מפחדת"
"את? מפחדת? ממה בדיוק? את עושה את זה כל יום"
"עד היום אף בן אדם עוד לא יכל לראות אותי"
"את נחשפת?" היא כיסתה את פיה בידיה כשאמרה את זה, "תגידי לי שאת עובדת עליי." הלוואי, המשכתי לצבוע את הקריסטל בשכבות של צבע לבן. "מי?" שמרתי על שתיקתי. "רק אל תגידי לי שזה הילד ההוא-"
"אושר"
"איזבל!"
"מה?" הרמתי את קולי קצת חזק מדיי והיא נרתעה, "אלבינה, סליחה, לא התכוונתי, אני פשוט קצת מותשת מהיום הזה ואני לא במצב רוח לנאום נזיפה, אותו אני אקבל מאבא אחר כך."
"אם תשרדי עד אז", נאנחתי. "רוצה לספר לי איך זה קרה?"
"התווכחתי עם אלדו על משהו, יצאתי עם רגשות מעורבים, עברתי על משאלות ולא מצאתי משאלה מתאימה להגשמה וחשבתי לעצמי למה אני לא יכולה לרדת לשם למטה בלי סיבה. הכוכב התנתק ואני אפילו לא בחרתי משאלה! ואז הוא התרסק על האדמה, זה בחיים לא קרה לי. ואז אושר צץ ויכל לראות אותי, לגעת בי, לדבר איתי-" לא יכולתי לומר יותר, היא חיבקה אותי, ידי שהחזיקה את הקריסטל רעדה.
"מה אם את הבאת משאלה והכוכב נפל למטה במטרה שתגשימי אותה?"
"ומה אז אמורה להיות המשאלה שלי, לגלות לאושר את קיומי?" שאלתי בסרקזם, היא נראתה רצינית. "פליז, את לא מאמינה בזה. פיות מגשימות משאלות, לא מבקשות אותם."
"ובכל זאת, את כל הזמן חוזרת לאושר, זה היה מצופה שתתגלי אליו בשלב כלשהו"
"לא ככה! אני חשבתי שאוכל לעצור את זה לפני כן-"
"אני חושבת שאת צריכה לספר לאבא שלך"
"לא."
"הוא מנהל האי, הוא ידע מה לעשות. יכול להיות שאושר חושב שהוא דמיין אותך, צריך לספר לאבא שלך שיבחון את המקרה"
"אין מצב! הוא ישאל אותי יותר מדיי שאלות, הריי איך אושר יכל לראות אותי אם הגשמתי רק משאלה אחת"
"תספרי לו על הבעיה בכוכב, תגידי שאת לא יודעת איך זה קרה"
"שהוא ילך לבדוק בעצמו עם אושר? ממש לא" צבעתי את הקריסטל בשכבה נוספת, אם לבחון מקרוב ניתן להזהות שמשהו לא בסדר, אבל ההשתקפות במראה הוא נראה כרגיל. קריסטל בצבע פנינה מושלם.
"אני חושבת שאת עושה טעות"
אף אחד לא שאל על הקריסטל שלי, רק אני יכולתי לבחון את האדום מתחת לצבע המתקלף, הייתי צריכה לצבוע אותו כל כמה ימים כדי להשאיר את האלוזיה של הצבע. בסופו של דבר הוא יגמר, אני מחויבת להמשיך לחזור למלא משאלות עד שמישהו ישים לב שאני מעבירה יותר מדיי זמן על האי. נכנסתי לכוכב אחרי תקופה שלא, לא ידעתי אם עברו ימים או חודשים על כדור הארץ ולשאר פיות הזמן לא באמת משנה, אבל לי כן. המשאלה הראשונה שקפצה הייתה של אושר. הוא רוצה עזרה עם אחת מהחברות שלו בכיתה, ואני לא יכולה לעצור את עצמי, אז בחרתי את המשאלה שלו בלי לחשוב ונחתתי ישר מול שער הכניסה לתיכון דיויד. נכנסתי על רגליי, מתחבאת בין התלמידים בהפסקה. רק שלא יראה אותי. כעבור כמה דקות הבחנתי בו ליד לוקרים, מדבר עם נערה בעלת תלתלים קצרים אך מסודרים ועמידים, לא בדיוק התלתלים החמודים והמבולגנים שאני מכירה וממש לא השיער החלק הארוך שלי. היא לבשה מכנסיים רחבים חומר נוקשה שבני אדם כינו "ג'ינס" כחול, וחולצת בית ספר אדומה הדוקה עם מחשוף. על צווארה הופיעו כמה שרשראות ובאוזניה היא תקעה חישוקי זהב ענקיים.
רק אז המשאלה התקבלה, אושר רוצה להזמין את לורן למסיבת סוף שנה. למה שיזמין מישהי ברברית כמוה? היא בכלל לא דומה לי. מילא היה מזמין מישהי שנראת כאילו היא יכלה להיות אחותי, אבל היא? היא הטעם שלו? אני לא אעזור לו להרוס את עצמו אחרי שבניתי אותו, כפוי טובה.
נעלמתי מבית הספר כמו שהופעתי בו, אבל במקום לחזור לכוכב החלטתי לטייל עד למקום מכירות הקרוב של בגדי בני אנוש. אצלנו הלבוש המקובל הוא שמלות קצרות אך אווריריות לנשים ומכנסיים צמודים עם חולצות ארוכות שרוולים לגברים, בדרך כלל בצבעים בהירים. נכנסתי לחנות הראשונה שראיתי בה נערות בגיל תיכון, הייתי צריכה לעוף ולהיצמד לתקרה מכמות הבנות, כולן לבשו את בגדים בסגנון של לורן. לקחתי כמה פריטים מהמדפים והעמסתי אותם בידי. הייתי בלתי נראת ולא נתקלתי בבעיה כשהוצאתי אותם מהחנות וחזרתי לאי עם ארון בגדים חדש. רק כשחזרתי שמתי לב לקריסטל שנהפך לסגול כהה. צבעתי אותו שוב.
ביום למחרת, עפתי לכיתת לימוד שלי בג'ינס אדום, נעליים שחורות כבדות וחולצה שחורה קצרה שחשפה את הבטן, גזרתי חורים לכנפיים בעצמי. מספר '13' לבן הופיע עליה, לא הבנתי את האובססיה של בני אדם לשים מספרים רנדומליים על החזה, אבל הוא נראה מגניב עליי. לא הצלחתי להפוך את שיערי למתולתל אבל כן הצלחתי להכניס את החישוקים לתוך אוזניי, (גם אם דיממו קצת), וללבוש ארבע שרשראות בלי שנשבר לי הצוואר. נראתי טוב יותר ממה שלורן תצליח להיראות איי פעם. פיות הסתכלו עליי בפה פעור כשהעופפתי במסדרונות, התעלמתי מהן בהצלחה, דווקא הבנים התעניינו יותר, חבל שלא באמת אכפת לי מהם. נחתתי על הרגליים שלי רק כשפגשתי את אלבינה.
"מה לעזאזל את לובשת?"
"מגניב, לא?" עשיתי סיבוב במקום,
"לא. מאיפה השגת את הבגדים האלה?"
"מבני אדם?", היא צחקה.
"פיות לא גונבות חפצים של בני אדם ואני בחיים לא אאמין שאת מסוגלת לגנוב" החיוך שלה ירד במהרה, לא עניתי לה. "את גנבת?"
"אוי נו, כאילו ההורים שלנו אף פעם לא גנבו בשביל המשאלות, מה 'פיות שיניים' עושות בחיים שלהן? ולא שגנבתי כמויות. רק כמה פרטים."
"ההורים שלנו גנבו בשביל לתחזק את אבן ההגשמות, לא לרווחתם האישי" היא נכנסה לכיתה של פרופסור אלדו ואני נכנסתי אחריה.
"את סתם מגזימה"
"איזבל" פרופסור אלדו קרא לי, קולו היה שונה מבדרך כלל, "אבא שלך חיפש אותך, כדאי שתלכי למשרד שלו, יש לך אישור יציאה ממני"
קפאתי, "למה?" יכול להיות שהוא גילה? שהוא חיטט בחדר שלי? מה אם הקריסטל שלי היה נראה לו חשוד. מה יקרה אז? הוא יעניש אותי?
"אני לא יודע למה, כדאי שתבדקי לפני שהוא יכעס"
המשרד של אבי היה סמוך לתצפית הפרטית שלנו על אבן ההגשמות, דרך הקיר השמאלי היה חלון גדול שממנו אפשר היה להמשיך לצפות באבן הגדולה. דפקתי על כמה אבנים וחיכיתי שהעשן השורף שמנע ממני להיכנס למשרד התעדה. השקפתי על האבן הגדולה, כמה פיות ריחפו סביבה, בודקים את צבעה ושוברים חלקים ממנה לתינוקות פיות שנולדו לפני כמה שעות. שיחקתי עם הקריסטל שלי, כמה סבל הם יעברו כי אנחנו החלטנו לנעול על צווארם את רמת התרומה שלהם לחברה. העשן התעדה ויכולתי סוף סוף להיכנס למשרד. "רצית לראות אותי אבא?" הצמדתי את ידיי הרועדות אל רגליי.
"כן, תתיישבי" התיישבתי בכיסא המרחף שהיה צמוד לשולחן עם רגלי עץ הארוכות המקושטות בניצנים, לצידם היו ערמות ספרים שמילאו את מרבית החדר. "מוכנה להסביר לי מה את לובשת?"
"מה הבעיה?"
"איפה השגת אותם?"
"בכדור הארץ"
"אין לך כסף לקנות אותם ואנשים לא רואים אותך, לא השגת אותם בכדור הארץ, הבת שלי לא גנבת!!", אתה כנראה לא מכיר את הבת שלך טוב כל כך.
"אבא, אני סך הכל רצית לנסות סגנון לבוש חדש, אם האי היה מציע אופציות לבוש רחבות יותר שאוכל להרכיב סגנון אישי-"
"על מה את מדברת? אנחנו לא צריכים סגנון אישי. אנחנו לא בני אדם שכל אחד עושה מה שהוא רוצה, יש לנו בגדים מסורתיים המשמשים אותנו ואין צורך לצאת מן הכלל."
"אבא, אני בת נוער, למה שלא ירצה לצאת מן הכלל?"
"זה מה שהבת שלי עושה? מחפשת תשומת לב?!" הוא הרים את הקול עליי, שתקתי. "את שוכחת, את לא מייצגת רק את עצמך בציבור את מייצגת גם אותי גם את האי המזרחי, וכשאת מביכה את עצמך את מביכה גם אותי וגם את האי המזרחי. הפיות האלו רואות בך אידיאל, את לא יכולה להתנהג לא בהתאם, הם מעתיקים את הדברים שאת עושה, לא חשבת שאת מעודדות פיות אחרות ללכת ולגנוב פרטי לבוש ולהתרכז במראה החיצוני שלהם במקום בהגשמת משאלות". לא עניתי, לא התכוונתי לעודד חוסר ציות בפני השאר, רק רציתי להיות טובה יותר מלורן, רק רציתי להיות הטעם של אושר. "תחזרי לחדר שלך, תשלימי את חומר הלימוד אחרי שתחשבי על ההתנהגות שלך. תצאי ממנו בבגדים נורמליים בבקשה.
למחרת כל נער ונערה עם כנפיים לבשו את אותם ג'ינסים אדומים וחולצות עם מספרים חסרי משמעות. ואני לא יצאתי מהחדר שלי, אם ככה אבא הגיב שסך הכל גנבתי מאנשים איך הוא יגיב שיגלה שנחשפתי לבן אדם? אלא אם הוא לא יגלה, כך או כך אני צריכה להגשים עשרות אם לא מאה משאלות טובות. התיישבתי בכוכב שלי, לא בא לי לחשוב עליהם אפילו, למה הם לא יכולים לעזוב אותי ולתת לי להנות, כבר עשיתי מעל ומעבר לפיה בגילי. הכוכב התנתק שוב ללא שבחרתי משאלה והתחיל ליפול לתוך האדמה. מהמם, כי עוד התרסקות חסרה לי. עצמתי את עיניי והתנגשתי באדמה, מחוזקת ההתרסקות הכוכב יצר חור וכמה מן החודים שלו התעקמו, איזה כיף לי! אני צריכה לתקן אותה בחשאיות או להסביר לאבא איך היא התעקמה, יאי. יצאתי מן הכוכב בברכיים רועדות, נעזרתי בכנפיים כדי לא להשתטח על האדמה, הבטתי מסביבי. אולם ספורט גדול ועליו השלט "תיכון דיויד", שמעתי צחוק מוכר מאחוריי, אליו התלווה צחוק של בחורה שלא זיהיתי, הסתובבתי ובמרחק כמה מטרים ראיתי את אושר ולורן מתנשקים על ספסל, טעם מוזר עלה בגרוני, רציתי לשרוף את לורן ורציתי להוציא נוזלים מהעיניים שלי בו זמנית, נגעלתי מהתחושה הזאת. נפלתי על האדמה ומפי יצא קיא.
"איזבל!" אושר שם לב ורץ אליי, לורן הסתכלה עליו מוזר.
"אושר, מה יש?" שמעתי את קולה מרחוק והמשכתי להקיא,
"את לא רואה?! תביאי לי מים?" לא, היא לא רואה.
"את בסדר?" שתית יותר מדיי?" הוא אסף את שיערי למעלה שלא אלכלך אותו. לורן הביאה לאושר מים והוא הושיט אותם לי. "את לא הילדה ההיא שנעלמה ביער? וואו את ממש אוהבת את הכנפיים שלך, הבאת אותם גם למסיבה? אני אוהב את השינוי בסטייל שעשית"
"תעיף את זה ממני!" זרקתי את הבקבוק הצידה.
"יואו מה יש?" לורן התחילה להרים את קולה.
"אני לא אשתה מהמים של הברברית הזאת"
"מי? לורן? אנחנו רק מנסים לעזור"
"לא, אתה מנסה לעזור. היא לא רואה אותי, הריי אני התגלתי רק לך."
"נראה לי שתית יותר מדיי. אנחנו הכרנו לפני שבועיים ואת ברחת ממקום ההוא, אפילו המשטרה לא מצאה אותך."
"לא ביקשתי שתחפש אותי! גם כשביקשת משאלה בניסיון עזרה עלוב להזמין את המוזרה הזאת למסיבה המחורבנת לא עזרתי!" ראייתי הטשטשה, "למה היא? מה הבעיה איתי? או לפחות מישהי קרובה אליי במראה או באופי?" קולי קפץ לטון גבוה יותר, לא הבנתי למה. "אני הייתי שם בכל השנים האלה, אני סיכנתי את הבריאות שלי ואת כל מה ששאר הפיות חושבים עליי רק בשביל ללכת לראות אותך! וזאת התודה שאני מקבלת?"
"אושר" לורן הפריעה לי באמצע, "עם מי אתה מדבר?"
"עם איזבל" הוא ענה לה ואז הסתובב אליי, "אין לי מושג מה אמרת עכשיו, אני חושב ששתית הרבה מדיי"
"לא שתיתי כלום!" הקשתי את ידיי באדמה והן הוציאו אש שנשלחה ישר אל רגליה של לורן, רגלה עלתה באש, הצרחה שלה פיצחה את האוויר. ידו של אושר התנתקה משיערי, הוא לקח את בקבוק המים שהשלחתי הצידה, הוריד את הז'קט שלו ובאמצעות שניהם עצר את האש מהתפשטות.
"מה זה היה?" לורן התחילה לבכות, כוויות כיסו את רגלה. התרוממתי, רציתי לגשת אליה אבל עצרתי את עצמי. זאת אשמתי. אני לא יכולה לעזור לה. במקום זאת רצתי לכוכב שלי. הכוכב לעולם לא עלה בחזרה לאי במהירות כזאת. זרקתי את עצמי על הרצפה של החדר שלי, מתנשפת ומנגבת זיעה קרה ממצחי. עצמתי את עיניי, אצטרך לתקן את הצבע של הקריסטל בפעם אחרת. הרגשתי יד אוחזת בו וקורעת אותו מצווארי, פתחתי את עיניי והתיישבתי במהירות.
"מתי חשבת שאגלה?" אבא ישב מולי, לא.
"אני מצטערת איזבל, זה לטובת אבן ההגשמות" אלבינה עמדה מאחוריו, בוגדת. אבא נעמד על רגליו וטבל את הקריסטל שלי בכד מים שהביא.
"מה אתה עושה? תחזיר לי אותו!" נעמדתי אבל אבא כבר הוציא אותו מן המים, הוא היה שחור משחור. עצרתי את נשמתי, "אני יכולה להסביר" לחשתי, אבא בהה בקריסטל כמו שאני בהיתי בו ולא דיבר, הבעתו הביאה איימה ואכזבה. "אני לקחתי משאלה קשה מדיי על עצמי, אני לא יכלתי להתמודד איתה, אני איבדתי שליטה אבא!" קולי נשבר.
"השם 'אושר' מוכר לך?" הוא שמר על רוגע מלחיץ, ליבי נפלה, אלבינה סיפרה לו את זה.
"זאת הייתה טעות איומה, אני כל כך מצטערת-"
"מצטערת?" הוא הסתובב אליי, "טוב מאוד. את צריכה להצטער. את לא מתארת לעצמך איזה נזק עשית לאי ההגשמות שלנו"
"לא ידעתי אבא!"
"ידעת מעולה, הסברתי לך עשרות פעמים, שלחת אותנו עשור אחורה!" בכיתי בלי שליטה, "ראשי האי המרכזי בדרך לכאן, להכריע את גורלך. כמנהל האי המרכזי, אני מחרים ממך את הקריסטל"
"לא, אבא, בבקשה!" נפלתי על ברכיי והייתי מוכנה להתחנן, הרגשתי איך הנשימה שוב עוזבת אותי.
"אל תקראי לי אבא, אני לא יודע מי את אבל את לא הבת שלי." עם המילים האלו הוא ואלבינה עזבו. לא יודעת כמה זמן נשארתי על הרצפה, נאבקת בכל נשימה, אושר לא היה פה כדי להרגיע אותי. ניסיתי לנשום עמוק ולאט כמו שהוא הדריך אותי אך לא עזר, התעלפתי. לא ידעתי כמה זמן הייתי מעולפת אבל קמתי על המיטה, ראשי האי המרכזי עדיין לא הגיעו. גררתי את עצמי לכוכב שלי, התיישבתי בתוכו. בלי הקריסטל אני לא יכולה להגשים משאלות או אפילו לבחור אותם, ואם אני לעולם לא אקבל אותו ולעולם לא אחזור יותר לכדור הארץ, אני מבקשת לראות את אושר בפעם אחת אחרונה. הכוכב התנתק והתרסקתי לתוך האדמה. הפעם זחלתי בקושי מן הכוכב, הרמתי את ראשי וזה היה אותו יער בו נחשפתי לאושר בטעות. החשיפה ההיא נראתה שנות אור מעכשיו אם כי לא ידעתי אם שנים עברו מאז, הריי החיים של הפיות לא מתקדמים עם הזמן כמו אלו של בני אדם.
"חזרת" מישהו השתעל מאחוריי, כשהסתובבתי הופתעתי לגלות תלתלים לבנים, בצבע הקריסטל שהיה לי פעם. "את יודעת, אני נשבעתי שלא…" הוא השתעל שוב, "דמיינתי אותך." הוא השעין את גבו על עץ ועצם את עיניו.
"אושר?" רצתי אליו, "אושר?" ניערתי את כתפיו. עורו שהיה פעם חלק התכסה בקמטים. ניערתי יותר חזק.
אין תגובה.
לא היה לי מה לחפש פה יותר.
חזרתי לכוכב שלי והוא התחיל לעלות בחזרה לאי המזרחי, נשאר לי רק לקוות שיחליטו להשאיר אותי בחיים, ואיזה חיים הם יהיו? בין ארבע קירות לנצח? הכוכב כמעט חזר לחדר שלי. לא. קפצתי ממנו ומחיתי עם כנפיי באוויר, הדבר היחיד שנשאר לי שהעיד על היותי פיה. ואם הם יחליטו לא להשאיר אותי בחיים? האם הוצא להורג? לא הייתי מוכנה לזה. ידיי אחזו בכנפיי וקרעו אותם מגופי, הכאב הפיזי לא הגיע לרבע הכאב שהרגשתי מבפנים. נפלתי לעבר כדור הארץ כמו כוכב נופל.