פרק ראשון
אליס נולדה בכפר קטן למרגלות היער המכושף ארגוס. משפחתה הייתה ענייה מאוד. הוריה, מירבל ואורון היו מבין האחרונים מבני האדם שעדיין זכרו את שפת הבריאה הקדומה, אך מעולם לא גילו זאת לאיש. הם חיו חיי צנע, עובדים בכל מלאכה שיכלו למצוא, כדי להביא מעט אוכל לבתם היחידה.
כשאליס הייתה בת שנה וקצת, נאלצו לברוח מביתם לאחר שמכשף אפל בשם מלקור השתלט על הכפר באמצעות צבא של צללים חיים. הוא חמד את אדמתם בשל הזהב הרב שהשמועה אמרה שהיה טמון מתחת לאדמת ביתם. המשפחה נדדה במשך שבועות, עד שהגיעה למערה ישנה שער נשכח בין העולמות. בערך בחצות, צעדים כבדים נשמעו מפתח המערה.
"תחפשו טוב! הבוס אמרה שהם חייבים להיות כאן!" נשמע קול עמוק וצרוד.
אליס והוריה התעוררו בפחד ונצמדו לקיר הסלעי.
"מצאתי אותם! הם כאן!" קרא לוחם עטוי שריון אפור, פניו מכוסים במסכת עור שחורה.
"הבא אותם! מהר, לפני שהשער ייסגר!"
"מירבל, קחי את אליס ורוצי! אני אעכב אותם!" אמר אורון, נושק לבתו ולאשתו.
אך כשמירבל, מחזיקה את אליס, הגיעה לרוץ אל פתח המערה שני שומרים גדולים, נושאי חניתות בוערות על זרועותיהם, חסמו את הדרך.
"בבקשה! תשחררו אותנו! בבקשה!" התחננה מירבל. הם לא ענו. אחד מהם הניף את החנית הבוערת שלו, ואליס הושלכה באוויר לצד הדרך. מירבל נקשרה באזיקי ברזל מכושפים ונדחפה לטנדר גדול ירוק. כעבור רגעים גם אורון, פצוע ומדמם, הוטל לצדה.
"אליס… תישארי ליד השער… הם ימצאו אותך…." לחש אורון, וקולו נדם ברוח הלילה.
פרק שני
אליס גדלה בבית יתומים בשם "חיצי הכסף " מוסד מאובן המנוהל בידי הגברת סלג המרושעת. היא נמצאה בידי קיירה, אלכימאית נוודת, שהייתה בדרכה לחפש את מרקחת הצללים (צמח מרפא נדיר) ביער הצפון. קיירה מסרה את אליס למוסד, בתקווה ששם תזכה להגנה. אך חייה של אליס במקום לא היו קלים. החוקים היו נוקשים, האוכל דל והמנהלת הצעירה, שהיתה מבוגרת מהם רק בכמה שנים – הייתה קשוחה ומפחידה מאד.
בוקר אחד, במהלך ארוחת הבוקר (שכללה דייסה אפורה וגושית שנראתה כאילו מישהו הקיא עליה), נכנסה ילדה חדשה לאולם עם שיער שחור פחם ועיניים כחולות זרחניות.
"שלום… איך קוראים לך?" שאלה אליס בזהירות.
"לורה. לורה סנד."
"אני אליס סטאר. את… את מרגישה שונה כאן? כמו… כאילו משהו דוחף אותך פנימה?"
לורה הנהנה בעצב: "ההורים שלי… נהרגו כשניסו לעצור שער בין עולמי. ובהמשך, הדודה שלי לא רצתה אותי."
"אל תדאגי. אני אעזור לך. גם לי נלקחו ההורים. אבל אני מרגישה שאיכשהו, יום אחד… נחזור למצוא אותם." אמרה אליס בשקט.
"את חושבת שיש דבר כזה – קסם אמיתי?" שאלה לורה בלחש.
"אני יודעת שכן," השיבה אליס, מבטה נוצץ.
באותו רגע נכנסה לאולם אישה רחבת כתפיים בגלימת ברזל. אליס נעמדה, היא סימנה ללורה לעשות כמוה. שקט השתרר באולם, נדמה היה שאפשר לחתוך את האוויר בסכין.
"ובכן, בואו נראה…. מישהו יודע איפה ג'ק גלבסטר?" היא שאלה בקול מבשר רעות. אף אחד?" ילד עם הבעה שובבית עיינים חומות בהירות ושיער חלק שטני, שבגדיו היו מוזנחים (אך אליס הייתה רגילה לכך – אי אפשר להגיד שממש טיפחו אותם בבית היתומים) קם לפתע.
המנהלת חייכה חיוך מבשר רעות: "מר גלבסטר? אתה יודע למה קראתי לך?"
הילד נראה מבוהל מאוד. ואז הוא ענה לה בשקט: "לא, גברת סלג". קולו של הילד היה צלול ורך.
"טוב, מישהו יודע למה קראתי ליצור העלוב הזה?"
שתיקה.
"אף אחד? טוב, אני אספר, היום בבוקר, (היא אמרה בקול שקט ומסוכן), היום בבוקר מצאתי יונה פצועה על הכיסא היוקרתי שלי!, ונחשו מי היה אחראי אתמול לנקות את המשרד שלי!? נכון מאוד! העכברוש המסריח הזה!" היא צרחה וכל האולם התכווץ במקומו. היא הצביעה על ג'ק. "אבל זה לא נורא, נכון?" לפתע קולה השתנה וחזר להיות שקט ומאיים. "ואולי זה יהיה מספיק נורא בשבילך אם תבלה שבוע במלון האימה?" היא שאלה בחיוך זדוני, כל הילדים באולם השתתקו, כל אחד מהם ידע ששבוע שלם במלון האימה. זה לא בדיוק כיף גדול, אפילן לורה הבינה את זה.
פרק שלישי
אף אחד לא העז להוציא הגה וג'ק נראה כאילו הוא עומד להתעלף. גברת סלג הסתובבה ובקושי הספיקה לעשות צעד לכיוון הדלת כשלפתע, קול מלגלג בקע מהכניסה ומהדלת נכנסה דמות שברגע הראשון נראתה כמו גברת סלג רק קטנה יותר ועם בגדים שונים.
"אמא?"
"סקרלט! בואי! בואי! אני בדיוק מלמדת לקח את היצור העלוב הזה!"
ג'ק התכווץ בפחד. "את מאמינה שהילד העלוב הזה הלבוש סחבות, העז לטנף את משרדי? ועוד בחיה פצועה שדמה כלל לא משתווה לדמה שלי?"
היה נראה שסקרלט נהנית מכל המחזה.
"זה חמור מאוד איזה חצוף!" אמרה סקרלט בקולה המזלזל והמתרפס "והוא יקבל עונש כראוי, נכון אמא!?" שאלה סקרלט בחיוך זדוני.
"בוודאי! אני חושבת ששבוע במלון האימה ילמד אותו לקח נכון, עכברוש מסריח?"
"אווווווו אמא אני חושבת שזהו עונש ראוי, אבל אולי תוספת קטנה של כאב תעשה עבודה אפילו יותר טובה." אמרה סקרלט בחיוך מרושע.
"את צודקת ילדה חכמה שלי, את צודקת מה דעתך על מנה אישית של כאב ממני?"
"אווו, אמא, זה נשמע מעולה!"
ולפתע כאב פילח את ליבה של אליס והיא קרסה על הרצפה. זה היה נורא. הכאב לא הפסיק, אליס זעקה לעזרה אך אף אחד לא בא ואז משום מקום היה הבזק מסנוור של אור לבן והכל נעלם. והכאב חדל. נדמה היה שאף אחד לא הבחין בכך. אפילו לא לורה.
היא התנערה מהדבר המוזר שהציף אותה, וחזרה למציאות בה סקרלט וגברת סלג, גררו אחריהם את ג'ק שנאבק בהם וזעק לעזרה. "שקט!" צווחה סלג, "אתה תקבל את מה שמגיע לך! ועכשיו צאו בצורה מסודרת אל המטבח והכינו לי משקה שיכר משובח, וצלי בשר ביין לבן!!!! מיד!!!! קחי את הטינופת למרתפים סקרלט את רשאית להתחיל בעינויים" והיא צחקה צחוק גדול ונוכח.
כשסוף סוף הצליחו להכין מנה שגברת סלג הייתה מרוצה ממנה ולא נזרקה לפח על ידה, השעה הייתה חצות והם עלו לחדריהם מותשים ועייפים. הם צנחו על המיטות בחדר השינה המשותף, לאחר איחול הדדי של לילה טוב, נרדמו מיד.
בחלומה של אליס, ג'ק נראה באחד המרתפים הצרים, סקרלט צבטה אותה וחבטה בו, גברת סלג ישבה על כסא נוח ושתתה משקה קר, תוך כדי שהיא מתענגת על הכאב שסקרלט גרמה לג'ק, שהיא הביאה על ג'ק.
ואז החלום השתנה, היא צעדה בתוך מסדרון ארוך וחשוך. במסדרון היה אור מעומעם. בסוף המסדרון הייתה קערת שיש גדולה עם תחריטי סתרים. בתוך הקערה נחה אבן בגודל אגרוף קטן בצבע כחול עמוק הזוהר באור נוגה.
נדמה היה לאליס שהאבן קוראת לה ופתאום היא לא רצתה דבר פרט מלגעת באבן. היא התקרבה ושלחה אליה יד ואז הרגישה אותה תחושה קרה שהרגישה שעות לפני כן, כאילו כאב חד מפלח את ליבה. באותו רגע היה הבזק אור חד ומהיר והכל נעלם.
פרק רביעי
אליס התעוררה שטופת זיעה ומלאת פחד, היא עוד הרגישה את התחושה הקרה מחלומה. היא יצאה בשקט ממיטה וצעדה למיטתה של לורה.
"לורה, לורה!"
"מה אליס, מה קרה?"
"בואי, אנחנו הולכות להציל את ג'ק"
"אבל איך!"
"אני עוד לא יודעת, אבל נעשה מה שנוכל"
הן פתחו את דלת חדרן ויצאו למסדרון השומם והריק. הן צעדו במדרגות בשקט ככל שיכלו, הן המשיכו אפילו כשהמדרגות הפכו צרות יותר והתקרה נעשתה נמוכה. לבסוף הן הגיעו לדלת ברזל גדולה, שעליה חרוטה גולגולת מאיימת.
מעל הכתובת הייתה כתובת בצבע אדום מדם – מרתפי העינויים.
לדלת היו מנעולים וידית כבדה, אך ללא מפתח מתאים – לא יוכלו להכנס.
"מה נעשה עכשיו?" שאלה לורה בייאוש.
"אני לא יודעת" ענתה אליס. היא עצמה את עיניה ואז לפתע הרגישה שהיא יודעת בדיוק מה לעשות. היא פקחה את עיניה, הלכה שני צעדים משמאל לדת ואז סימנה מלבן קטן בקיר והקישה עליו 3 פעמים. לפתע המלבן הקטן שסימנה התבלט החוצה ויצא לכיוון מטה, הוא חשף לנגד עיניהן המשתאות מפתח כסף עבה וחלוד. אליס הושיטה אליו יד, לקחה אותו והכניסה אותו לחור המנעול, הוא התאים. היא פתחה את הדלת ונכנסה.
"בואי לורה" אמרה אליס. אך לורה נשאר קפואה במקומה. "איך עשית את זה?" שאלה לורה חלושות. "אני בעצמי לא יודעת" אמרה אליס, "אבל אם עשיתי את זה, כנראה שכבר אין דרך חזרה". היא הצביעה על המדרגות שמאחורי הדלת שנפל עליהם מחסום גדול מן התקרה. "אוי לא, איך נצא מכאן ללא יציאה" שאלה לורה את אליס בפחד. "טוב, אינני יודעת, אבל אם אנחנו רוצות להציל את ג'ק, אין לנו דרך לחזור ועלינו להמשיך ישר למרתף העינויים". הן המשיכו למרתף שהי מואר באור חלש, התקדמו במסדרון צר ולפתע ראתה אליס מן מפה קרועה מגולגלת, היא זימנה אותה אליה בכח הקסם שלה, אל כיסה. לבסוף הגיעו לעוד דלת ברזל שחורה שמאחוריה מחזה קשה. ג'ק היה חבול קשות ושרוט ושפתו דיממה. עיננו האדומה והנפוחה הייתה שותתת והיה נראה שהוא זקוק לטיפול דחוף. הוא היה מאד מבוהל ועל סף התמוטטות. כשראה אותן, נראה שהוקל לו מעט והוא כמו חזר לנשום. אליס שחררה אותו במהירות מהחבל שקשר אותו למוט. רק לאחר מספר דקות, ג'ק החל לדבר שוב, ומרוב זעזוע ופחד הדבר היחיד שמלמל היה
"תודה. תודה. אני לא חושב שהייתי מצליח לשרוד כאן עוד הרבה זמן". לפתע השתתק ופניו הלבינו, אליס ולורה הסתובבו במהירות. צעדים מהירים נשמעו מתקרבים אליהם. אליס ולורה משכו את ג'ק בידיהן ורצו מהר במרתף למצוא דרך מילוט. לורה לחשה בבהלה: "הנה שם!", והצביעה על דלת קטנה ועגולה מעץ עם ידית פליז שהייתה נעוצה בתקרה. "איך נגיע לשם?" לחש ג'ק בפחד. לורה ואליס חייכו בחיוך ממתיק סוד "בדיוק ככה" – ואליס סובבה את ידיה במהירות ובזמן שעשתה זאת הקולות התחזקו "יותר מהר אליס, הם באים!" ובינתיים הספיקה אליס ליצור סביבם כדור חשמל ענק כמו בועה שהוביל אותם למעלה. ג'ק אחז בידה של לורה שמשכה את אליס ומשך אותן למעלה.
"יש!!!!!!!!! הצלחנו!!!!!!!!!!"
אך בו ברגע שבו הם הסתובבו, פניהם החווירו. שלושה זרים גבוהים עם מצנפות על ראשם, הסתכלו עליהם בסקרנות.
"מי אתם" – שאל הימני.
"מאיפה הגעתם" – אמר השמאלי.
"כבר שנים שאף אחד לא עבר פה" – אמר האמצעי.
"אני אליס, זאת לורה וזה ג'ק" אמרה אליס והשתתקה. היא מעולם לא פגשה את הזרים האלה, אבל משהו בהם הרגיש מוכר.
פרק חמישי
הזרים בחנו אותם זמן רב. לפתע האמצעי אמר: "אליס, זו באמת את?", אליס שמה לב שידיהם ורגליהם של הזרים היו קשורות באזיקים שהיו נעוצים בקיר.
"סליחה, מי אתם?" היא שאלה.
"שכחנו להציג את עצמו, זה שלימיני זה מגנוס, ושמה של האשה שלצידי הוא מיראבל. אני אורון. שלושתנו שומרי גלקסיות" הוא אמר בשקט אך קולו היה עצוב.
"את זוכרת אותי אליס? אני אבא!" דממה השתררה בחדר. שתיקה ארוכה. "אני יודע שעבר כל כך הרבה זמן מאז שראיתי אותך, את גם גדלת כל כך!" אמר וזלגה דמעה על מעינו.
"ואני….." אמרה האישה
"אמא" צעקה אליס
האשה הנהנה, "אני אמא" היא חיבקה את אליס חזק ושתיהן החלו לבכות.
יחד עם זאת אליס הייתה מאושרת. היא כל כך שמחה לפגוש שוב את הוריה.
מגנוס הביט בהם מהצד וחייך. אך בן רגע – פניה של אליס התקדרו, "זה חלום, נכון?" היא אמרה "אתם מתים, זה סתם חלום" היא קרסה לרצפה והחלה לבכות בכי תמרורים.
הוריה התיישבו לצידה וחיבקו אותה חזק. "הכל בסדר אליס, הכל בסדר" אמרו הוריה של אליס. ג'ק ולורה היו מבולבלים מאד, "מה קורה כאן" שאל ג'ק את מגנוס
"אני מניח שעליי להסביר" אמר מגנוס, אורון ומיראבל הנהנו לעברו.
מגנוס סימן ללורה וג'ק לשבת לצידו. הכל התחיל כשאיגוד הרשע הלאומי החליט שהוא רוצה לשלוט בעולם. הקוסמת הראשית גונדהילה טוותה תכנית: בשלב הראשון אספה את כל שומרי הגלקסיות וכלאה אותם, אך זה לא היה הסוף. היא דאגה מכך שילדינו יגלו מה קרה וינסו להציל את שומרי הגלקסיות, ולכן היא החליטה להקים את בית היתומים ודאגה לכך ששליחים יביאו את כל הילדים של שומרי הגלקסיות. בכל פעם שמצטרף ילד חדש לבית היתומים, הורה קוסם נוסף מצטרף אלינו אל הצינוק. בשנה האחרונה, משום שהפכנו לרבים, החליטה שכדאי להפריד בין שומרי הגלקסיה ושלחה אותנו למחוזות רחוקים אל קוסמים רשעים שישמרו עלינו. היא מיגנה את השטח כדי שלא נוכל לברוח והתישה אותנו כל כך, עד שכוחות הקסם שלנו כבר לא פעלו לטובתנו.
"הסיבה היחידה ששרדנו, היא שמדי פעם אנשי מחתרת בודדים שגילו את קיומנו, הביאו לנו מעט מזון, אך לא היה ביכולתם של אף אחד מהם לשחרר אותנו. אנשי המתחרת קיוו שיום אחד, ילד אחד מבית היתומים יגלה את כוחות הקסם שלו וישחרר אותנו. מנהלת האגודה, פזרה אותנו ברחבי הארץ ולא ניתן לשחרר אותנו עד שנאחד את אבני הקסם של ארבעת האלמנטים". הבנתם?
"אבל איך נמצא אותם?" שאלה לורה מיואשת "השמועה אומרת שהקריסטלים הוחבאו בידי הקוסמת המרושעת והרמז היחיד שלנו הוא זה" היא ביקשה מאליס להוציא מכיסה את המפה הקרועה שמצאה מקודם.
הקוסמים החלו להתלחשש "זו באמת היא?" "זה חצי השני" מגנוס אמר "אני חושב שאני יודע איך למצוא את הקריסטלים", הוא הוציא מכיסו חצי מפה קרועה וצהבהבה שנראתה כמו חלק מהמפה שאליס מצאה. הוא ביקש מאליס לחבר את שני החלקים בכוחות הקסם שלה. היא פיזרה מעליה אבקה קסומה שהופיעה לפתע בכף ידה ושני החלקים אוחדו למפה אחת. אליס פרסה את המפה שנראתה כמו תכנית של בית היתומים. ארבעת הקריסטלים זהרו בדרך קסם על המפה. אחת זהרה באור לבן בעליית הגג, אחת באור כחול במנורת חדר האוכל, אחת בחדר המגורים הצמוד לזה של ג'ק ואחד במשרד של גברת סלג.
"איך נעשה את זה?" שאל ג'ק ברעד. "אם המנהלת תגלה, היא תשים אותנו במלון האימה לכל החיים!!!"
מגנוס שם עליו יד ואמר "אתם מוכרחים לנסות", "אתה זוכר את ההורים שלך", "אם המנהלת, גברת סלג, תכלא את כל הקוסמים שעוד נותרו, היא תוכל לשלוח אותנו למימד אחר – זה התנאי היחיד של אגודת הקוסמים."
"הוא צודק" אמרה אליס, "חייבים לנסות"
היא נתנה לג'ק וללורה יד וחיבקה את אביה ואת אימה, "אני כל כך שמחה שנפגשנו" אמרה אליס באימה נתנה לה את המפה וחייכה "ידעתי שתמצאי אותנו, אליס", היא נשקה לה ואז לפתע נזכרה. היא הוציאה נאד מים וערבבה בו עשבים ותמציות. מסרה אותו לג'ק – "שתה את זה, זה יעצור את הדימום והנפיחות תרד". ג'ק אמר תודה ולגם בהיסוס מהמשקה המוזר. לפתע נספק הדימום משפתו ועינו חזרה למצבה הרגיל, כל החבורות והשריטות הגלידו. "עכשיו אתם יכולים לצאת", היא אמרה וחיבקה את שלושתם, דמעה קטנה עשתה את דרכה על לחיה של מיראבל.
השלושה התקדמו לעבר הדלת וג'ק הושיט יד לפתוח אותה, אך זו נפתחה מעצמה. פה גדול ומרושע עם שיער גדול ומקורזל וחיוך זדוני. "לאן אתם חושבים שאתם הולכים בדיוק" אמרה הקוסמת הראשית גונהילדה שהתחזתה לגברת סלג.
פרק שישי
גברת סלג התרוממה מעל פתח הדלת, אביה של אליס קפץ לפניה והעיף את החבורה הצידה כדי שלא ייפגעו. "את" הוא קרא, "את עשית את זה, אשה מרושעת, לא ראיתי את בתי תשע שנים". הוא סימן לחבורה לצאת דרך דלת צדדית שנפתחה. "בהצלחה" הוא לחש וסגר אחריהם את הדלת. החבורה לא בזבזה רגע.
ג'ק אמר "אני מציע שתלכו לחפש את הקריסטלים בעזרת המפה ואני אאגד את כל הילדים בחדר האוכל"
"אוקיי, אבל איך יוצאים מפה" אמרה לורה. הם עמדו בחדר חשוך שלא נראה שיש לו דלת או חלון "את זה תשאירו לי, אמרה אליס" במתיקות. היא שפשפה את ידיה זו בזו במהירות עד שענן אדום וורוד עטף אותם. היא נתנה לו הוראות איך להגיע למגורי הבנות ולשמע פקודתה הוא החל לעוף.
הם עברו דרך קירות ודלתות נעולות, את המדרגות ותוך מספר עשרות שניות הורידו את ג'ק ליד מגורי הבנים. "בהצלחה" הוא לחש להן בזמן שהענן התרחק. הן הנהנו בעוד הן מתקרבות למשרד של גברת סלג. הן הסכימו שהדרך הטובה זה ללכת למשרד של גברת סלג, בתקווה שהיא עוד לא שם. הן ירדו מן הענן ולמשך זמן מה רק בהו בדלת בפחד עד שלורה אזרה אומץ, כופפה את הידית ומשכה אותה אליה. הדלת הייתה נעולה.
"מה עושים עכשיו" אמרה לורה, "עושים את זה" אמרה אליס שהצמידה את כף ידה למנעול שהתחיל להחליף צבעים עד שלבסוף נפל ברעש לרצפה. לורה הרימה אותו ושמה בכיסה. אליס נכנסה לחדר של גברת סלג ולורה אחריה, אך לא מצאו את האבן. במשך מספר דקות היו מיואשות.
"מה נעשה?" אמרה אליס. עד שלורה אמרה "הנה מצאתי!" זה ממש ליד הפסל הגדול של גברת סלג, היא שלחה ידה ולקחה את האבן שזהרה באור אדום בוהק. "זה חם" זעקה. אליס אמרה "אל תדאגי, הנה", קסמה לה שקיק קטן וכסוף והושיטה לה. בתנועה אחת מהירה לורה הרימה את האבן ושמה בשקיק.
"בואי נמשיך" אמרה אליס והורתה לענן להגיע לעליית הגג. הפעם אליס מצאה את האבן (שהייתה בצבע לבן מסנוור), נעוצה בספר עב קרס. היא שלפה את האבן במהרה ושמה גם אותה בשקיק. היא יצאה מבעד לדלת כשלורה אחריה והן עלו לענן. הן יצאו לאולם האוכל הגדול וחפשו בעיניהן את המנורה הגדולה. היא הייתה קבועה בתקרה, עם אהיל כסף גדול מסביבה.
"אני אדאג לזה" אמרה אלי ושלחה את ידיה למעלה. היא שלחה ניצוצות זהובים לעבר המנורה הגדולה ואבן קטנה ועגולה בצבע תכלת עמוק התעופפה לעבר אליס. היא ביקשה מלורה לפתוח את השקיק וכיוונה אותה לתוכו.
"יופי, אמרה לורה, עכשיו צריך רק עוד אבן אחת". לורה עזרה לאליס לעלות על הענן והן החלו להתקדם לעבר הדלת אך פתאום היא נפתחה והן ראו את סקרלט אוחזת באבן הרביעית.
"אוי לא" אמרה אליס ללורה, "איך היא השיגה אותה?", לפתע סקרלט נפלה על הרצפה "מה יש לכם, תעזבו אותי" צרחה. לורה ואליס לא הבינו למי היא מדברת, הן ירדו מהענן ורצו אליה, הן ראו מחזה שכמותו לא נראה מעולם, עשרות ילדים נאבקים בסקרלט וקושרים אותה ובראשם ג'ק. הוא לקח מידיה את האבן וזרק אותה לאליס, היא שפכה את הקריסטלים וסידרה אותן במעגל. הקריסטלים החלו לזהור ונמשכו אחד לשני כמו מגנט. פתאום, זוגות, זוגות יצאו הורים מתוך מעגל הקריסטלים והיו מבולבלים מאד. לבסוף יצאו גם הוריה של אליס, הם חיבקו אותה חזק. כל ההורים החלו לאתר את ילדיהם בעיניהם, שמחה והפתעה מלאו את האולם הגדול. הם היו מאד מבולבלים אך היו מאושרים מהמפגש המחודש שתמיד חלמו עליו. לבסוף, כשכל הורה פגש את ילדו ביקשה אליס את תשומת ליבם של יושבי האולם.
"היום" היא פתחה, "היום הבנתי שלא חשוב כמה אתה קטן או גדול", "כמה אתה אמיץ או פחדן, חשוב כמה אתה רוצה, כמה אתה מוכן לתת כדי שיהיה סוף טוב, ובלי החברים שלי זה לא היה קורה, אז תודה רבה לג'ק וללורה שהקריבו בשבילי ואני מקווה שיום אחד כולנו נבין שלא קסם ניצח את הרע אלא הטוב ולדעתי זה קסם של דבר"