זה היה בוקר אביבי ושמשי.
מייבל שכבה על המיטה שלה וקראה ספר על הגשמת משאלות.
מייבל הייתה הגמדה הראשונה במשפחה שלה שהייתה לה היכולת להגשים את המשאלות של בני האדם.
מייבל הייתה גמדה בעלת שיער בלונדיני גלי, שופע ומלא, עיניים ירוקות בהירות, מעט נמשים, סומק טבעי ועור בהיר.
היא הייתה חדשה בתפקידה, ועדיין היה לה הרבה ללמוד.
בעבר, היא כבר ניסתה להגשים כמה משאלות לבני אדם, אבל בכל פעם התבלבלה במשאלות והגשימה את המשאלות הלא נכונות לאנשים הלא נכונים.
בפעם הראשונה שבה מייבל ניסתה להגשים למישהו את המשאלה, היא בטעות הביאה לאיש חסר בית מחשב גיימינג חדש שילד קטן היה אמור לקבל, ולילד הקטן היא בטעות הביאה קופסאות שימורים שהיו אמורות להגיע לאיש חסר הבית.
בפעם אחרת, בטעות גרמה לכך שלזוג ייוולד בן זכר, במקום הבת שהם כל כך רצו.
היא הייתה נחושה להצליח בפעם הבאה, ולכן היא קראה את הספר על הגשמת המשאלות.
פתאום, מייבל התיישבה במיטה במהרה.
"אוף!" צעקה מייבל וזרקה את הספר על הקיר מולה בתסכול.
הספר פגע בקיר בחבטה רמה ונפל על הרצפה, פתוח על עמוד רנדומלי.
"הספר הזה לא עוזר לי בכלום!" צעקה מייבל.
היא נתנה לפלג הגוף העליון שלה לצנוח בחזרה על המיטה בייאוש.
"הכל בסדר?" שאלה אמא שלה – רוזבל – ונכנסה לחדר.
אמא שלה הייתה גמדה גם היא, בעלת שיער בלונדיני קצר וחלק, עיניים חומות ועור בהיר.
"כן, אמא" השיבה מייבל מבלי להרים את ראשה מהמיטה.
"אני לא כל כך מרוצה מכל העניין הזה עם התפקיד החדש שלך, את רק ילדה אחרי הכל…" אמרה רוזבל, החמיצה פנים והתיישבה על המיטה.
"אין מה לעשות, זה לא בדיוק משהו שיש לנו שליטה עליו," אמרה מייבל, התיישבה שוב על המיטה ומשכה כתפיים.
"טוב מייבל, תכף ארוחת הבוקר מוכנה, לכי לשטוף ידיים" אמרה רוזבל ויצאה מהחדר.
כשמייבל חזרה לחדר שלה אחרי ארוחת הבוקר, היא ראתה דף מקופל ברישול על המיטה שלה.
היא ניגשה בהיסוס והרימה את הדף.
בדף היה כתוב:
את לא לבד.
יש עוד מגשימי משאלות בעולם.
את לא תמצאי על זה חומרי עזר בספרים שלך, לא לכל הגמדים יש ידע מקדים בנושא הגשמת משאלות.
אם את רוצה ללמוד ולהשתפר, תפגשי אותי היום בערב בשעה 21:00 ביציאה מכפר הגמדים, מתחת לעץ הבננות הגדול.
אני אסביר לך את הכל, אם תבואי בדיוק בזמן.
ודרך אגב, כדאי לך לא לאחר, אני לא אוהב לחכות.
בברכה
ת"ר.
מייבל הייתה מבולבלת.
היא התיישבה על צד המיטה ואחזה עם שתי ידיה הקטנות בראשה.
מי זה ת"ר?
איך לעזאזל הוא יודע שאני מגשימת משאלות?
מה אני אספר לאמא שלי? אין מצב שהיא תיתן לי לצאת מהבית וללכת להיפגש איתו.
אבל רק דבר אחד היה ברור לה, היא חייבת להיפגש עם ת"ר.
מי שזה לא יהיה.
רק ככה היא תוכל למצוא תשובות, ואולי אפילו להשתפר בהגשמת משאלות.
אולי אפילו אוכל להגשים את המשאלה שלי, חשבה לעצמה.
אולי סוף סוף אוכל להיות טובה מספיק ולהגשים משאלות לבני האדם.
כשהגיעה השעה 20:30, מייבל ירדה במדרגות לסלון.
מייבל לבשה חולצה קצרה בצבע ירוק זית וג'ינס כחול כהה וארוך.
השיער שלה היה עדיין רטוב מהמקלחת שהיא יצאה ממנה לפני דקות אחדות.
"אני יוצאת" אמרה מייבל לאמא שלה ויצאה מהדלת לפני שהיא תספיק לשאול שאלות שיכריחו אותה לשקר.
מייבל שנאה לשקר במיוחד לאמא שלה, ולא רצתה להתחיל לעשות את זה עכשיו, כשהיא בכל מקרה לחוצה בזמן לצאת מהבית.
היא הלכה ברחובות המוכרים עד שהגיעה לשלט המסמן את היציאה מהכפר, הכפר שממנו יצאה פעמים בודדות בעבר.
היא הגיעה בסביבות 20:55, וחיכתה לאיש המסתורי, בדיוק במקום שבו כתב לה לחכות, מתחת לעץ הבננה הגדול.
בשעה תשע בדיוק, גמד לבוש בגדים שחורים הגיע למקום.
"אז באת בסוף" אמר לה הגמד.
מייבל פחדה מאוד, היא ניסתה להסתיר את הפחד, אבל הקול שלה יצא רועד וחלש כשענתה לו כן.
"את לא צריכה לפחד ממני, אני בדיוק כמוך, גם אני מגשים חלומות." אמר כשראה את הפחד בעיניה הקטנות.
"אני תום רנולד" הוסיף והושיט אליה את ידו ללחיצה.
"מייבל לבנדר" השיבה מייבל בקול קטן.
"אני יודע" ענה תום.
"איך?"
תום ענה "יש לי את המקורות שלי, בואי נשב על ספסל ואני אסביר לך הכל".
במשך דקות ארוכות תום הסביר למייבל את הכל.
על איך הוא יודע מי היא ועל זה שהיא מגשימת חלומות, על כמה עוד מגשימי חלומות יש, ועוד דברים רבים כל כך, עד שמייבל בקושי הצליחה לזכור הכל.
"רגע, אז יש עוד עשרות מגשימי חלומות בדיוק בדיוק כמוני?" שאלה מייבל בפליאה
תום הנהן בראשו בחיוב והסביר לה שהוא האחראי על כולם, הוא זה שאומר לכל מגשימי החלומות איזו משאלה הם צריכים להגשים בכל פעם ולמי מבני האדם.
"אז בעצם, אתה אומר לי שאתה עוקב אחרי כל החיים שלי?" שאלה מייבל בחלחלה והתקרבה מעט לקצה הספסל כדי להתרחק מתום.
"לא כל החיים שלך, רק מאז שהפכת למגשימת חלומות" השיב בקול רגוע שנועד להרגיע את מייבל.
היא נשפה אוויר בהקלה.
היא הסתכלה בשעון היד שלה וראתה שמבלי שהיא ותום שמו לב, שעה תמימה חלפה לה.
"אוי, כבר עשר בלילה, נורא מאוחר ואני צריכה לחזור הביתה, אמא שלי תכעס מאוד אם היא תגלה שיצאתי בשעה כל כך מאוחרת מהבית" אמרה מייבל, קפצה ממקומה, והחמיצה פנים.
"אל תדאגי" אמר תום כששם לב שהיא רוצה ללמוד עוד "אני אהיה איתך בקשר כדי שתוכלי ללמוד להגשים משאלות."
"מייבל רוז לבנדר!"
מייבל התעוררה בבהלה כששמעה את אמא שלה צורחת ועולה במדרגות לעבר חדרה של מייבל.
"איך את מעיזה ללכלך את השטיח החדש?!"
הלך עלי. חשבה לעצמה בחשש.
"א – אני…" ניסתה מייבל לגמגם תשובה.
"את מה? לא שמת לב?"
"סליחה, פשוט… חזרתי אתמול מאוחר ולא שמתי לב שאני משאירה עקבות" לחשה מייבל בחוסר אונים.
" אז כדאי מאוד שתתחילי לשים לב" אמרה אמא של מייבל בקרירות אחרי שנרגעה קצת, ויצאה מהחדר בכעס.
אחרי שרוזבל יצאה מהחדר, ישבה מייבל זמן רב וחשבה לעצמה על הפגישה שהתרחשה עם תום, בלילה הקודם.
עדיין הלחיץ אותה קצת שתום ידע איך קוראים לה, איפה היא גרה ועל זה שהיא מגשימת חלומות.
באותו רגע דף מקופל ברישול התעופף דרך החלון הפתוח בפינה של החדר.
הוא נפל על שולחן העבודה של מייבל בטפיפה קלה.
מייבל קמה מהמיטה וניגשה לקחת את הדף המקופל.
היא פתחה את הדף באיטיות רבה וזיהתה את כתב היד של תום, שזכרה מהמכתב הקודם שהוא שלח אליה.
מייבל.
אני מאוד שמח שהחלטת לבוא אתמול ולהיפגש איתי.
היום אחרי הצהריים תתקיים פגישה מיוחדת של עשרות מגשימי חלומות.
הפגישה תתקיים בחווה הקטנה בכיוון הקצה הדרומי של כפר הגמדים בשעה חמש בדיוק.
אם את רוצה לבוא נקבל אותך בשמחה ובזרועות פתוחות.
אל תאחרי.
תום.
"טוב, אני מקווה שאני אצליח למצוא את המקום" מלמלה לעצמה מייבל אחרי שסיימה לקרוא את המכתב של תום.
בשעה ארבע ורבע מייבל יצאה מהבית, לבושה באותם בגדים של אתמול על מנת שתום יוכל לזהות אותה בין כל מגשימי החלומות.
לפני שיצאה מהבית, היא בדקה במפה איך מגיעים לחווה, ושיננה את המסלול.
אחרי עשרים דקות היא יצאה מהכפר, הפעם מיציאה אחרת.
היא ראתה במרחק מבנה קטן שהניחה שהוא החווה.
אחרי עוד עשר דקות היא הגיעה.
מבפנים שמעה רחשי שיחה.
היא פתחה את הדלת באיטיות, נכנסה בחשש וראתה קבוצה של גמדים, בניהם ראתה גם את תום, וכולם ישבו סביב שולחן ארוך.
"מייבל!" קרא תום כשראה אותה עומדת ליד הדלת הפתוחה.
השיחה השתתקה בזמן שהוא קם וניגש אליה.
"תכירו, זאת מייבל" אמר והניח את ידו על הכתף שלה "היא מגשימת חלומות חדשה".
"היי," אמרה גמדה קטנה, בעלת שיער חום ארוך ומטולטל ועיניים זהובות שישבה קרוב לקצה השולחן.
"היי" השיבה מייבל בחשש.
תום הוביל אותה למקום פנוי בשולחן ליד הגמדה, ומייבל התיישבה בו.
"טוב, נחזור לעניינינו." אמר גמד זקן לבוש בגדים בלויים.
"כמו שאמרתי קודם, לחלקנו אין שמץ של מושג למה בני האדם מתכוונים" התחילה להגיד גמדה בעלת שיער שחור קצר.
"נכון, לפני כמה ימים המשאלה שהייתי צריך להגשים הייתה שהילד יקבל אייפון חדש, ואני בכלל לא יודע מה זה אייפון!" אמר גמד אחר.
"כן, אבל אנחנו לא יכולים ללמד אתכם מה הדברים האלה כשאנחנו בעצמנו לא יודעים מה הם" אמר תום.
"אנחנו לא מבקשים שתלמדו אותנו, אנחנו מבקשים שתתנו לנו ללכת לברר בעצמנו. אנחנו לא יכולים להגשים משאלות שאנחנו לא יודעים מה הן!"
"נכון!"
"ממש לא הוגן!" אמרו כולם.
"ככה זה תמיד?" שאלה מייבל את הגמדה הקטנה בלחישה.
"בדרך כלל לא, אבל אנחנו לא מצליחים להגשים את המשאלות שאנחנו אמורים להגשים כי אנחנו לא יודעים מה הן." לחשה הגמדה בחזרה.
"דרך אגב, אני לונה." אמרה והושיטה את ידה ללחיצה.
"נעים להכיר" השיבה מייבל ולחצה את ידה בחזרה.
"אזזזזזזז, כמה זמן את מגשימת משאלות?" שאלה מייבל את לונה אחרי שתיקה קצרה שהשתררה בניהן.
"בערך שנתיים, אבל לפעמים מתנהגים אלי כאילו אני מגשימת חלומות כל החיים." השיבה לונה.
"מה זאת אומרת?" שאלה מייבל בפליאה.
"לפעמים חלק מהם מדברים איתי על דברים שקרו לפני שהפכתי למגשימת חלומות, אבל הם מדברים איתי כאילו שהייתי שם ושאני אמורה לזכור מה קרה שם" הסבירה לונה.
"הם לא זוכרים שלא היית שם?" מייבל שאלה את לונה.
"אני באמת כבר לא יודעת".
"תום!" צעקה מייבל כדי שתום יצליח לשמוע אותה מעל קולות הדיבור של שאר הגמדים וניסתה להידחף דרך הגמדים העומדים כדי להגיע אליו.
היא סוף סוף הצליחה להידחף ולהגיע אליו, וראתה שמבטו ממורמר.
פתאום שכחה מה רצה להגיד לו, אז רק שאלה "מה קרה?"
"סתם, פגישה שהתנהלה כבר ולא מביאה שום תוצאות" אמר ומשך בכתפיים.
מייבל ותום הלכו החוצה בשתיקה.
"חשבתי שאפשר להתחיל ללמד אותך להגשים משאלות כמו שצריך" אמר תום אחרי זמן קצר.
"אוקי…" השיבה מייבל, "אז איך מתחילים?"
"דבר ראשון, את צריכה לעבוד על משאלה אחת בכל פעם כדי לא להתבלבל" הסביר תום למייבל, "להצליח להגשים משאלות לכמה אנשים בו זמנית יכול לקחת בין כמה חודשים לכמה שנים של אימון וניסיון"
"אוקי, ומה אז?" שאלה מייבל.
"אז את צריכה לבדוק מה בן האדם רוצה ומי הוא, כדי שתדעי מה להביא למי" המשיך תום בהסברו.
"ומה אם אני שוב אתבלבל?" שאלה מייבל בחשש.
"אז תנסי שוב, בחוכמה יותר, תנסי למצוא שיטות שיעזרו לך לזכור" אמר בסבלנות.
"טוב, אני רק מקווה שאני אצליח" אמרה בשקט, אבל תום שמע אותה.
"אם את רוצה אני יכול לתת לך משאלה להגשים עכשיו ואז תוכלי להתאמן כשאני פה לעזור לך" הציע.
"בסדר" ענתה מייבל.
תום השתתק לכמה שניות שבמהלכן ניסה למצוא משאלה לא קשה מידי לביצוע.
"הנה" אמר לבסוף, "נתתי לך משאלה לא קשה כדי שתוכלי לנסות להגשים אותה"
באותו רגע קפצה לראשה המשאלה ששידר לה תום, משאלה, שהיא צריכה להגשים.
היא הייתה צריכה להגשים משאלה לאיש זקן שרוצה שהילדים שלו יבואו לבקר.
"מה הדרך הטובה ביותר להגשים את המשאלה הזאת?" הרהרה בקול.
"תחשבי, מה גורם לאנשים לבקר מישהו אחר?" שאל תום בניסיון להקל עליה.
"געגוע אליהם?" ענתה בחוסר ביטחון מוחלט.
"בדיוק, אז מה את צריכה לעשות?" שאל תום.
"לגרום לילדים של האיש הזקן לחשוב על אבא שלהם?" ניסתה לנחש.
"בדיוק" שיבח אותה תום.
"אז עכשיו מה? בפעמים הקודמות פשוט ניחשתי…" שאלה.
"עכשיו כל אחד עושה משהו אחר, לחלק יותר נוח להגשים את המשאלה דרך המערכת שדרכה אני מעביר את המשאלות, אבל לחלק יותר נוח ללכת לעולם בני האדם וממש לעשות את זה, אני אישית לא יודע איך הם עושים את זה אבל לרוב הגמדים זה לא נוח בכל מקרה" הסביר.
"אני חושבת שאני אבחר באופציה הראשונה" אמרה מייבל.
"בסדר, אז עכשיו את צריכה להתרכז בלמצוא את הילדים של האיש, מה השם משפחה שלו?" שאל.
"לגרנד" ענתה.
"אז תתרכזי בלמצוא אנשים עם שם המשפחה לגרנד, גם אם בטעות תמצאי עוד מישהו לא יקרה כלום אם גם המישהו הזה יבקר את אבא שלו." הסביר תום למייבל מה עליה לעשות.
מייבל התרכזה בלמצוא אנשים עם שם המשפחה המתאים, ולעט לעט הצטמצמו האפשרויות, עד שבסוף היא נשארה עם חמישה אנישם, חלקם כנראה נכדים של האיש.
"מה אחרי שמצאתי?" שאלה מייבל וניסתה לא לאבד את האנשים.
"תנסי להתרכז במחשבות שלהם, ולגרום להם לחשוב על האיש ועל כמה שהם מתגעגעים אליו" אמר תום במהירות כדי שמייבל לא תאבד את האנשים הין כל השאר.
היא התרכזה, ובסוף הצליחה להכניס לראשים של אנשי משפחת לגרנד געגועים לאיש הזקן.
"הצלחתי" אמרה בהקלה והתיישבה על אדמת היער שבו תום לימד את מייבל להגשים משאלות כמו שצריך.
"חזרתי!" הודיעה מייבל כשחזרה הביתה.
"סוף סוף" מלמל אבא של מייבל – רונלד – שישב על הספה.
"ארוחת ערב מוכנה, לכי תשתפי ידיים" אמרה אמא של מייבל ויצאה מהמטבח כשהיא מנגבת את ידיה במגבת.
הימים עברו, ומייבל השתפרה בהגשמת משאלות.
עכשיו כבר כמעט לא הזדקקה לעזרתו של תום, רק מידי פעם כששלח לה משאלה קשה במיוחד.
באחד הערבים, מייבל עלתה לחדרה אחרי ארוחת הערב, ומצאה על המיטה שלה דף מקופל, ובו מכתב מתום.
מייבל.
אני צריך להיפגש איתך בדחיפות כדי לדבר על משהו שהוחלט בישיבה שהתרחשה לפני כמה דקות.
תפגשי אותי במקום הקבוע, בשעה שמונה.
זה חשוב ממש.
אל תאחרי.
תום.
הפעם כתב ידו של תום היה חפוז ולא מסודר, בניגוד לפעמים קודמות.
מייבל הסתכלה על השעון וראתה שיש לה רק רבע שעה להגיע לאמצע היער, המקום שבו שניהם תמיד נפגשו.
היא נעלה את נעלי הספורט שלה וירדה במדרגות בריצה.
"אני הולכת!" חצי צעקה חצי אמרה קצת לפני שסגרה את הדלת.
היא רצה לכיוון היער, וכשהגיעה נכנסה לתוכו במהירות והלכה בשבילים המוכרים עד מקום המפגש.
היא הגיעה דקה לפני שמונה, מתנשפת מהריצה.
תום הגיע דקה אחריה, מודאג ושקוע במחשבות.
"מייבל, טוב שבאת. אני צריך להגיד לך משהו חשוב" אמר כשראה אותה.
כן, את זה כבר הבנתי מהמכתב" השיבה, עדיין מתנשפת."
"את זוכרת את הישיבה שהגעת אליה? בחווה?" שאל.
"כן…" אמרה ולא הבינה למה הוא מזכיר את זה.
"טוב, את זוכרת שהגמדים האחרים ביקשו ללכת לברר מה הם הדברים שבני האדם רוצים שאנחנו לא מבינים?" שאל.
"כן" ענתה.
"עשינו הגרלה, ואת נבחרת ללכת לברר" אמר תום.