השוק היה מלא באותו יום ודוכן חדש הופיע בין דוכן פירות הים לבין דוכן חפצי האדם. הוא צץ ממש בין לילה, כאילו היה שם כל השנים האלה. באותו יום, כל צעד שהתקדמתי לעבר הדוכן, עורר בליבי עוד סקרנות. הדוכן היה הומה אדם ולא היה כלל מקום לזוז. כנראה לא הייתי היחידה שהתעניינה בדוכן החדש. הייתי צריכה לדחוף יצורים רבים ומצאתי את עצמי מוציאה מהפה- 'סליחה' ו-'מצטערת' משהו כמו 20 פעם. הדוכן היה גדול ודמה יותר לחנות מאשר לדוכן. עיניי נצצו כשראיתי את הנמצא בחנות. היה שם כל מה שרק אפשר לדמיין! אוכל מנצנץ, צעצועי בובות שעל גבי החפיסה כתוב השם- 'ברבי' בצבע ורוד זוהר, שני ארונות שלמים של משהו שנקרא 'איפור' שאם הבנתי נכון גורם לנו להיראות צעירים יותר, משהו עם שיניים צפופות שעוזר להתיר קשרים מהשיער ועוד כל כך הרבה! זה כאילו כל הדוכנים בשוק התערבבו ויצרו מיקס של… הכל! ידעתי שמהיום הזה זה יהיה הדוכן האהוב עליי! מיד אחרי דוכן פירות הים של תיאו כמובן, הוא צולה את הדינונים בצורה פשוט מושלמת שזה לא ייתכן. טוב על מי אני עובדת, זה שהוא החבר הכי טוב שלי לא משנה את העובדה שבדוכן החדש יש אוכל שהוא מנצנץ! אבל באותו רגע הפנטזיה נגמרה ושמעתי צרחות מחרישות אוזניים. הסתובבתי באטיות, מפחדת לראות את המתרחש. וראיתי את הדבר המחריד והמטריד ביותר שאפשר לראות, גופה. דם זלג ממצחו. נראה כאילו מישהו זרק סכין בדיוק באמצע המצח של היצור, מה שגרם למוות פתאומי. אבל לא היה זכר לסכין. רק זכוכיות שהיה אפשר לנחש שהיו זכר לסכין החד שדמיינתי בראשי. אבל אף אחד לא ידע במדויק. מאז, אף יצור לא חי בהרמוניה מושלמת יותר. הם חיו בפחד שאולי מחר יהיה תורם. כל יום שעבר מאז היום המטריד נגזר על יצור אחר לתת את חיו, ותמיד כשמצאו את הגופה, דם זלג מהמצח, מאמצע המצח. והכל מאז הדוכן המטומטם. אף אחד לא העז יותר להיכנס לדוכן מה שגרם למוכר המסכן לפשוט את הרגל. אבל אף אחד לא ריחם אליו. האמת, שהמוכר אפילו קיבל צו הרחקה אחרי כמה חודשים. הוא נשבע בכל דבר שהיה ברשותו שהוא לא הרוצח המנובל אבל יצור לא הקשיב לו. וכשהוא כבר היה הרחק מכאן המשטרה גילו שלא הוא היה הרוצח, כי יצורים המשיכו לתת את חייהם מדי יום. וכל קורבן השאיר מאחוריו משפחה מסכנה. ובקפיצה חדה הגענו להווה. וכלום לא השתנה מאותו יום. החלטתי להתפלל לגורל שאני לא אהיה הבאה בתור בכל סוף יום אבל זה עדיין לא נותן לי את האומץ לישון בלילות. העיירה כבר לא אותה עיירה מלאה ביצורים עליזים. חלקם מתו, חלקם עזבו וחלקם לא מצליחים לישון בלילה. כמוני.
השמש החלה לזרוח ומיד קמתי מהמיטה. אחרי עוד לילה בלי עצימת עין אני כנראה כבר משתגעת. אני בדרכי לתיאו, הוא נוהג להרגיע אותי בתקופה האחרונה. אני משתדלת לחייך ולאחל יום טוב למעט היצורים שמסתובבים ברחוב. מישהו ממשפחתי עדיין לא נלקח אך חברים טובים שלי כבר אינם. תיאו לא פתח את דוכן פירות הים כמו בכל יום ואני מתחילה לדאוג לו. אני מגיעה לביתו ודופקת אך אין משיב. אני מחכה שם כמה דקות, רק לוודא כי אולי הוא במקלחת ואני סתם מודאגת לשווא, אבל כבר עברה שעה בלי ששמתי לב. אני דופקת פעם אחרונה רק כדי להיות בטוחה וכמובן שאין משיב. הסבלנות שלי נגמרה כבר ממזמן ואני מחליטה לפתוח את הדלת בכוח. בום חזק נשמע והדלת נפתחת. אני ממהרת לחפש אותו בכל מקום ולקרוא 'תיאו!' ברחבי הבית. הקטע הוא שביתו של תיאו יחסית גדול. הבית מורכב משתי קומות וכל קומה גדולה פי שתיים מכל ביתי. אני לא מפספסת אף פינה וממשיכה לצעוק את שמו בקול הרם ביותר שלי. הגעתי כבר לחדר האחרון, חדר השינה אבל הוא לא שם. אני מבחינה במכתב הנושא עליו את שמו של תיאו ובלי טיפת מצפון פותחת אותו מיד. אני מזדעזעת לגלות שעל המכתב כתוב- 'אתה הבא בתור'. אני בודקת את התאריך שבו המכתב נשלח ומגלה שהוא נשלח שלשום. איך הוא לא אמר לי מילה? נכון, זה היה רק מלחיץ אותי יותר אבל אני החברה הכי טובה שלך, בחור! יכול להיות שהוא מת כבר? אני לוחשת לעצמי שזה לא ייתכן ורצה ברחבי העיירה לדוכן שלו. 'שיט' אני ממלמלת. הוא שוכב שם מחוסר הכרה ומשטרה מקיפה את אזור דוכנו. הוא מת, החבר היחיד שנשאר לי מת. אני מתפרצת מעבר לקונוסים הכתומים שאוסרים עליי להיכנס לזירת הפשע ומתחילה להזיל דמעות. שוטרים צועקים עליי ומנסים לקחת אותי אבל אני נלחמת להגיע אל תיאו והכאב שבליבי מתחזק. לבסוף אני נאלצת לקום ולהתרחק. איבדת את החבר היחיד שנשאר לך, איימברין. זה הולך להיות הלילה הארוך בחיי.
הבוקר הגיע ואני שמה לב למכתב שמונח על השידה שלי. למרבה הפלא, הצלחתי לישון כל הלילה. והידיעה הזאת גורמת לי לאשמה כבדה. מתהפכת לי הבטן. המכתב כחול ומיד עולה לי המחשבה, אולי תורי? אני קורעת את המכתב ולא מופתעת לגלות את המשפט- 'את הבאה בתור'. אני ממהרת לתחנת המשטרה. אין תור לכן אני הולכת ישירות למזכירה. "אני צריכה את גבריאל הארפר" אני מחייכת לפקידת הקבלה למרות כאב הבטן שלי. במקרה, אבא של תיאו הוא שוטר. הנחתי שהוא יכול להגניב לי קצת פרטים. "הוא עסוק, גבירתי" היא משיבה לי בחוסר סבלנות. "תגידי לו שזו איימברין טייט" "איימברין!" אני שומעת את גבריאל. "את מחפשת אותי?" אני מהנהנת בראשי. "בואי נלך למקום פרטי יותר" אני מחייכת והולכת בעקבותיו.
"במה זכיתי?" הוא נראה בסדר גמור לאבא שאתמול איבד את הילד שלו. אני מושיטה לו את המכתב. "קיבלתי את זה היום." הוא מתמקד בכתוב ולא נראה מופתע. "כל הקורבנות קיבלו את המכתב הזה? אני הבאה בתור למוות?" אני לא מצליחה להירגע. הוא נאנח. "אני אישית אדאג שלא יקרה לך כלום" הוא אומר. אני מתחילה לחשוד בו ומטיפה לו- "כמו שדאגת שכל שאר האנשים המתים יישארו חיים?" אני מתעצבנת. "תירגעי איימברין, זו תקופה לא פשוטה לכולנו" מייד אני מבינה, הוא חייב להיות הרוצח. אבל אני לא מספרת לו על החשדות שלי. מישהו מבפנים שיודע הכול, הוא מושלם לתפקיד הרוצח. הוא לא מראה טיפת עצב בקולו. כאילו בחור, הבן שלך הרגע מת! "אוקיי" אני קמה וממהרת לדלת היציאה. "עוד שאלות?" הוא קם גם כן. אני מנענעת את ראשי ויוצאת בזריזות.
אני נועלת את הדלת הקדמית והאחורית ולאחר מכן גם את התריסים, החלונות והווילונות. אני מדמיינת את הרוצח פורץ את הדלת ועומד מולי עם סכין בידו. בדמיון שלי, הוא לבוש כולו בשחור וכובע גרב שחור על ראשו, כמו גנב. לא אתן למנובל לקחת אותי. אני מזדרזת למצוא מקום מחבוא טוב ועוברת מפינה לפינה בבית.
אני מתעוררת ומוצאת את עצמי שוכבת על הרצפה בסלון. השעון מצביע על השעה 12:03, בחיים לא ישנתי עד הצהרים! זה תמיד היה תיאו שישן כל היום. עברו כבר ארבעה ימים מאז המכתב המטריד ואני עדיין על פני האדמה. חיה ונושמת. ליאו נרצח אחרי שלושה ימים, האם גבריאל באמת שומר עליי? אני שומעת רעשים שמגיעים מהמטבח. כנראה שלא. אני תופסת את הדבר הקשה ביותר שנמצא לידי. והדבר הזה הוא מנורה שבירה. מזל שהיא לא הייתה יקרה. אני הולכת על קצות האצבעות וצועקת- "יאאאאא!" אני מניפה את המנורה הזולה ושומעת את הקול של תיאו שצועק בבהלה. אני עוצרת מיד. "תיאו?" אלה התלתלים החומים של תיאו, העיניים השחורות של תיאו, החולצות הלא אופנתיות של תאו, זה תיאו. והוא בחיים. " תיאו!" אני קוראת ורצה לחבק אותו. הוא לא נראה נרגש במיוחד. "אתה… אתה… לא מת!" יכול להיות שגבריאל ידע את זה? שהבן שלו חי? אולי הוא לא הרוצח? "אני מניח…" "אבל ראיתי את הגופה שלך!" אני נוחתת חזרה למציאות העצובה. "זהו… משהו פה לא הגיוני" "אני יודעת שקיבלת מכתב! איך אתה לא מת??" הוא נאנח. "כנראה ליקום יש בעיה איתי" "יש לי רעיון מושלם! אנחנו נערוך חקירה!" הוא מכווץ את מצחו. "מה?" "חקירה! נהיה זוג שוטרים!" הוא מגלגל את עיניו. "בבקשה בבקשה בבקשה בבקשהההההה" אני מביטה בו בעיניי כלבלב והוא שוב נאנח. "ווטאבר" "יש!!" אני קופצת משמחה. "דבר ראשון, מה הזיכרון האחרון שלך לפני שמתת?" "אבא שלי ואני רבנו" הוא אומר בלי לחשוב. "החשוד המרכזי שלי היה אבא שלך, וזה רק מחזק את החשדות" "את באמת חושדת באבא שלי? איזה מין אבא ירצח את הבן שלו?" אני מהנהנת, "אבא שלא נראה עצוב כלל שבנו מת" "הלכת לראות את אבא שלי?" אני מהנהנת לתשובה חיובית. "מתי?" "ביום שקיבלתי את המכתב הזה" אני מרימה את המכתב הכחול. "גם את קיבלת אותו?" "כן. מעניין איך הרוצח בוחר מי יהיה הקורבן הבא" "יש לי שיעור אחד בראש." "נו…" אני נהיית סקרנית. "אולי לרוצח נמאס לחיות בצל של איש אחר אז הוא רוצח אנשים חפים מפשע" "מעניין…" לא ציפיתי לזה. "ואז הוא מתמכר ומבין שתחושת הסיפוק ממלאה את הלב השבור שלו והוא ממשיך וממשיך ולא יכול לעצור" "זה מאוד ספציפי!" אני מצחקקת אבל בפחד. הפרצוף של תיאו מתעוות. "תיאו…? אתה מרגיש טוב…?" צבעים בפניו מתערבבים. צבע השיער שלו, צבע העיניים שלו, צבע השפתיים שלו וצבע הגבות. "גבר צא מזה!" אני מכווצת את הגבות שלי. "ברצינות, אני מתחילה לפחד!" הוא הופך לאדם אחר, ממש אדם אחר. זה חלום! הפרצוף שלו מוכר לי. זה בהחלט לא תיאו. אני נזכרת, זה המוכר. הוא לא עזב הרחק, הוא נשאר כאן קרוב! "אולי… רק אולי… הרוצח מצליח לעבוד על כל קורבן מטומטם באמצעות כוח העל שלו להפוך לאדם אחר. רק אולי, כן?" הוא שולף סכין. "מילים אחרונות?" אני בולעת רוק. "אה, שתדעי, גבריאל מהמשטרה מת מזמן. אני רק החלפתי אותו." החשדות שלי היו נכונות, סוג של. "יש לי מילה אחרונה" "קדימה" אני נושפת את האוויר שמילאתי בריאות שלי. "ביי!" אני רצה בכל כוחי לדלת האחורית ומנסה להתחמק ממנו. אני לא אהרג היום! אני מגיעה לרחוב. הוא בטח לא ירצח אותי כאן, פומבי מדיי! אבל הרחוב ריק מיצורים. "זה הסוף שלי…" אני ממלמלת כשאני מבחינה במוכר הדוכן-חנות מתקרב לאט לעברי. "נגמר הזמן שלך פה" הוא אומר ורץ אליי עם הסכין. "רגעעע!" אני צועקת ולמרבה הפלא הוא עוצר. "מי האיש שאתה חיי בצילו?" "מה?" נראה שהוא באמת לא מבין. "אמרת שכנראה שהרוצח חיי בצילו של אדם אחר" הוא צוחק בקול. "זו הייתה סתם שטות" הוא מתקרב. "אז למה?" אני מושכת זמן. "תגידי שלום, מלאך המוות עומד מולך" אני מצחקקת. "קורע! מהי הסיבה האמיתית? אני לא אספר לאיש, אני גם ככה עומדת למות" "לא צחקתי" הוא תוקע בי סכין. זה חד וצורם. איך אפשר לתקוע סכין במצח? זה לא עצמות? שיט. אני קושי מצליחה לנשום.
המשאלה האחרונה שלי היא לא למות.