איימי בראון, ילדה בת שלוש עשר עם עיניים חומות ושיער צהוב ארוך, הבינה שדברים מוזרים מתרחשים סביבה. דבר ראשון, כל מה שהייתה צריכה פשוט הופיע מולה. היא אמנם גרה לבדה ברחוב והיא לא ממש ידעה מה נורמלי ומה לא, אבל הרגישה את זה ופשוט ידעה. דבר שני, היא ידעה לדבר ולא זכרה מי לימד אותה, בגלל שלא היו לה הורים, חברים, או אף אחד אחר. יום אחד, בזמן שישבה על הנדנדה בגן השעשועים, היא שמעה קולות מוזרים מכיוון השיחים: אני אומר לכם שראיתי אותה גורמת לספה בפחים לנקות את עצמה כדי שתוכל לשבת עליה! אמר קול של בן. ואני עדיין חושבת שזה לא רעיון טוב, אי אפשר לסמוך על אף אחד היום, ענה קול נעים של בת, ואז נשמע קול שלישי שאמר, אני דווקא חושבת שצריך לשאול אותה.
איימי לא הבינה על מה הם מדברים ולמה הם הסכימו לשאול אותה, היא יכולה גם לשקר, אבל לשאול אותה מה? בעודה חושבת, יצאו מהשיחים שלושה ילדים, שתי בנות ובן, כולם בערך בני גילה. לאחת הבנות היה שיער שחור ופרוע והיא זו שניגשה אליה. שלום אמרה הילדה ובלי לחכות לתשובה שאלה האם את במקרה עובדת בשביל מעבדת ראמקורם? איימי הייתה המומה, אבל בסוף הצליחה לומר לא, והילדה אמרה יופי וקראה לעבר השיחים, זה בסדר בואו!!! הבן והבת התקרבו, והילדה עם השיער השחור הפרוע אמרה קוראים לי ליסה, וזו נטלי, וזהו לאו. ללאו היו עיינים ירוקות, ושיער חום כהה. לנטלי היה שיער חום מאוד בהיר אסוף בצמה ארוכה ועיניים כחולות. ליסה שאלה ואיך קוראים לך? ואיימי ענתה ברצון. ליסה אמרה, אוקי בואי איתנו ואז נטלי אמרה רגע ליסה, כדאי שנסביר לאיימי לאן הולכים, היא עדיין לא יודעת כלום.
ליסה אמרה טוב, תסבירו אבל מהר. נטלי התחילה לספר. איימי, אני יודעת שזה מוזר בשבילך לבוא איתנו ככה סתם, בלי שאת מכירה אותנו. אז אסביר לך בקצרה וכשנגיע אסביר לך עוד. אולי שמת לב שאת יכולה
לעשות דברים שאחרים לא עושים? איימי הנהנה בראשה ונטלי המשיכה: טוב, יש כאלה שלא כל כך אוהבים שאנחנו בעלי כוחות-על והם לא, אז הם רוצים לחטוף אותנו למעבדת ראמקורם, אולי כדי לחקור אותנו. לכן, אנחנו הולכים עכשיו למפקדה שנלחמת בה. די, קטעה אותה ליסה , בואו נלך כבר.
ליסה הוציאה מכיס המכנסיים שלה קובייה קטנה עם כפתור, וביקשה מאיימי לגעת בה. איימי נגעה בקובייה ובאותו רגע גם לאו, נטלי וליסה נגעו בה באצבע האמצעית של היד. בבת אחת ארבעתם החלו להסתובב ותוך שתי שניות הגיעו לבקתה קטנה מעץ שעמדה בראש הר. בבקתה ישב איש מבוגר עם שפם ארוך ומסולסל, שברגע שהם השתגרו ונחתו שם קם ממקומו במהירות ושאל סיסמה? כוחות-על, ענתה ליסה.
האיש לחץ על כפתור בשולחן, ואז נפתח חור ברצפה. החור היה גדול מספיק כדי שיעברו דרכו עשרה אנשים בוגרים. היכנסי, אמר לאו, ואיימי נכנסה, יורדת אחרי ליסה, אחריהם לאו ובסוף נטלי. החור היה כמו מגלשה ישרה, אבל היא לא הייתה מהירה במיוחד. אחרי בערך שלוש שניות הם נחתו על ריצפה בתוך חדר קטן וחשוך ואיימי חשבה בליבה, האם זה לא חדר קטן מדי למפקדה? וליסה אמרה לאיימי: זה רק החדר הראשון יש עוד חדרים סודיים. מול המבט השואל של איימי אמרה, אני יודעת לקרוא מחשבות, זה הכוח שלי. היא נגשה על הקיר השמאלי הצמידה אליו את כף ידה ואחרי עשר שניות הקיר נבקע לשניים, ארבעתם נכנסו לתוך מסדרון שלא היה שונה במיוחד מהחדר אבל היה יותר ארוך ופחות חשוך. משני צידי המסדרון היו דלתות. כשפנו לדלת הכי קרובה היא נפתחה לקראתם, והובילה לעוד מסדרון שהיה מואר, במסדרון היו הרבה מעברים שדרכם הלכו אנשים למעברים אחרים, המקום היה ענקי, פה ושם היו משרדים בהם ישבו אנשים שקועים בעבודה. איימי לא הבינה איך הם מצליחים להתרכז עם כל הרעש מסביב. באותו רגע ליסה קטעה את חוט המחשבה שלה ואמרה לה לבוא אחריה. איימי הלכה אחרי ליסה, מה שנדמה היה לה כמו חצי שעה והמון אנשים הסתכלו עליה בסקרנות. מישהו אפילו שאל אותה אם היא חדשה, (ליסה ענתה במקומה) הם הגיעו לחדר שבמרכזו עמדו שולחן ארוך וכיסאות, זה חדר הישיבות אמרה לה ליסה, ושם – היא הצביעה לכיוון דלת בקצה החדר – שם המועדונים שלנו. ליסה התחילה ללכת לכיוון הדלת ואיימי אחריה, נטלי, לאו בואו רגע! נשמעה צעקה מבחוץ, נטלי פתחה את פיה לענות אבל לפני שהספיקה להגיד מילה ליסה אמרה: זה בסדר אני יכולה להראות לאיימי לבד. נטלי ולאו הסתובבו לאחור, וליסה ואיימי המשיכו להתקדם, כשהגיעו לדלת ליסה פתחה אותה והן נכנסו לחדר די גדול שהיו בו ספות קטנות, ומדפים, על המדפים היו פסלים, תמונות, וצמידים. על הרצפה היה שטיח אדום וענקי שכיסה כמעט את כל החדר, הקירות והתקרה היו בצבע כחול בהיר, ובקיר מולם היו שלוש דלתות. וליסה אמרה: הדלת הימנית הובילה לחדרי השינה של הבנות, האמצעית לחדרי האוכל ולמטבח, והדלת השמאלית לחדרי השינה של הבנים. חדרי השינה של הבנים? שאלה איימי, מה? יש עוד ילדים? כן ענתה ליסה יש עוד הרבה, אבל בעיקר יותר גדולים מאיתנו, הבנים הגדולים לפעמים מאוד מעצבנים הם תמיד מתגרים בנו שהם עושים משימות יותר טובות בגלל שהם יותר בוגרים, אבל הם בקושי בני שמונה עשרה. משימות? שאלה איימי, אה כן, את לא יודעת? בואי נשב ואני אסביר לך, אמרה ליסה. כשהן התיישבו ליסה התחילה לספר: קוראים לנו מפקדת טיבוורה. וכמו שנטלי כבר אמרה לך, אנחנו נלחמים במעבדת ראמקורם, המעבדה הזו רוצה לחטוף אותנו, כי יש לנו כוחות על. לכולם יש פה כוחות על? שאלה איימי, כן, אבל שונים, ענתה ליסה והמשיכה לספר: אני, את, לאו ונטלי לא נלחמים כי אנחנו "קטנים מדי" (היא הדגישה בעצבנות את המילים, קטנים מדי) בגלל זה הילדים הגדולים יותר מתגרים בנו .להם מותר להשתתף בישיבות ולהיות מרגלים, בזמן שאנחנו אוספים עוד ילדים עם כוחות על, ליסה אמרה בעצבנות. אחרי שתיקה קצרה שאלה איימי מה כוחות העל של נטלי ולאו? נטלי יכולה לשלוט במים ולאו בצמחים, ענתה ליסה. מה כוח העל שלי? שאלה איימי, חשבתי שזה ברור, אבל בעצם גדלת ברחוב. לא משנה, אני יודעת שאת יכולה להזיז דברים בכוח המחשבה. איימי שאלה: גם אותך אספו מהרחוב? לא, ענתה ליסה, אני היחידה שנולדה פה, אבל את נטלי ולאו אספו. אבא שלי היה חוזה את העתיד אבל אמא שלי ידעה לקרוא מחשבות וממנה ירשתי את כוח העל שלי. ואיימי שאלה שוב: האם כדי שיהיו לך כוחות על חייבים שלהורים שלך גם יהיו כוחות על? אם שני ההורים שלך עם כוחות על, אז את בטוח תהיי יהיו גם לך, אבל אם רק הורה אחד עם כוחות על – את יכולה לבחור. אם לאף הורה אחן כוחות על, אז בטוח לא יהיו לך, ענתה ליסה. בדיוק אז נטלי ולאו נכנסו, איימי בואי אנחנו הולכות לבדיקה ביטחונית אמרה נטלי, מה זה בדיקה ביטחונית? שאלה איימי, שואלים אותך שאלות ואת עונה להם, ענתה נטלי, בואי.
איימי ונטלי הלכו בין כל האנשים בחוץ עד שהגיעו למה שנראה כמו מקלט. הן נכנסו בדלת ענקית, אמנם מבחוץ זה נראה קטן, אבל בפנים היה אולם ענק, היו שם כל מיני מכונות מוזרות ושולחנות בכל מיני צורות, אבל הדבר הכי מוזר היו האנשים. הם בכלל לא היו אנושיים, היה נראה שהם עשויים מעשן סמיך מאוד. אלה "ארקימלים" אמרה נטלי והמשיכה ללכת ואיימי אחריה. הן הגיעו לשולחן בצורת אליפסה שמצד אחד שלו ישבה ארקימלית עם שיער עשן אסוף בקוקו גבוה, כשהתיישבו היא שאלה מי הנבדקת? אני, ענתה איימי, הארקימלית אמרה אוקי, אני אשאל אותך שאלות ואת תעני, ואז בבת אחת שאלה: איך קוראים לך? איזה כוח על יש לך? מאיפה באת? קוראים לי איימי, אני יכולה להזיז דברים בכוח המחשבה, ובאתי מקיבוץ הנתנצהן, ענתה איימי. אוקי תעברי לתחנה הבאה, התחנה הבאה זה רק מישהי שתקרא לך את המחשבות פשוט תעני אותן תשובות. אמרה נטלי ומי שתקרא לך את המחשבות זו אמא של ליסה, נטלי הוסיפה. כשהגיעו לארון קטן חיכתה להן שם מי שנראתה כמו היחידה שלא הייתה עשויה מעשן, היא הייתה לבושה בהמון סינרים והיו לה אותם פנים של ליסה, כולל אותו שיער, אבל מסודר יותר ופחות פרוע. שלום נטלי, היא אמרה בקול עמוק ומרגיע ושלום גם לך איימי. אני ואיימי נכנס לבד לחדר אני לא כל כך אוהבת הפרעות. כשנכנסו, ראתה איימי שבתוך הארון היה חדר בינוני ועמדו בו רק שני כיסאות. אנא, קראי לי נירה, אני מניחה שאת ביתי ליסה כבר פגשת? כן, אמרה איימי. טוב, אני מניחה שנטלי כבר הסבירה לך שאני קוראת מחשבות? שאלה נירה. כן, ענתה איימי, נהדר, הבה נתחיל, אוקי איזה כוח על יש לך? ובלי לחכות לתשובה אמרה אני מבינה שלהזיז דברים בכוח המחשבה, האם את מהצד שלנו? ושוב, בלי לחכות לתשובה, נירה אמרה כן. ככה זה נמשך. נירה שאלה עוד שאלות כמו האם הסבירו לך על כוח העל שלך? מאיפה באת? והאם היו לך קשרים עם מישהו מפה? את כל השאלות האלה היא שאלה בלי לחכות לתשובה. אחרי השאלה, שנדמתה כמו השאלה העשרים, נירה אמרה אוקי סיימנו את מוזמנת לצאת. איימי יצאה ונירה אחריה, נטלי בבקשה כדאי שתספרי לאיימי מה הולכים לעשות לה בתחנה הבאה אמרה נירה ונכנסה לארון. מה הולכים לעשות לי בתחנה הבאה? שאלה איימי בחשש כשהתרחקו מהארון, אל תדאגי, זה לא משהו כואב זה פשוט מבהיל, הם רק סורקים אותך במכונה זה הכל, הרגיעה אותה נטלי. אבל נטלי בעצמה לא נראתה רגועה, כאילו היא מרחמת על איימי, אבל הסתירה את זה. חוץ מזה, איימי עדיין חששה ,כי חשבה שאם סורקים אותך במכונה זה לא ממש מבהיל, אז בטח יש עוד משהו. הן הגיעו למכונה שלידה היו שני ארקימלים זהים. המכונה נראתה קצת כמו מגלשות המים שהרצפה נפתחת ונופלים לתוך בריכה, אבל לא היה שם חור ברצפה. אחד הארקימלים אמר בקול קצת רובוטי: הנבדקת – להיכנס! איימי צעדה קדימה והארקימל פתח את המכונה, איימי נכנסה והוא סגר את המכונה ולחץ על כפתור בשלט. פתאום, כמו משום מקום התמלאה המכונה באור אדום, אבל משום מה הוא לא היה מסנוור. אחרי עשר שניות האור כבה והמכונה נפתחה. ברגע שאיימי יצאה מהמכונה התחילה אזעקה נוראית, איימי נכנסה ללחץ אבל אז האזעקה כובתה. זהו, סיימת את הבדיקה, אמר הארקימל השני.
מה הייתה האזעקה הזו? שאלה איימי כשיצאו מהאולם שבו עשו את הבדיקות, סליחה שלא הזהרתי אותך, אסור לי לספר לאף אחד, רק את שמעת את האזעקה הזו, הם סתם רצו לראות כמה תילחצי ממנה. כשפתחו את הדלת למועדונים לא היו שם רק ליסה ולאו, אלא לפחות עוד עשרה נערים ונערות שנראו בני שש עשרה עד עשרים, ועוד שני ילדים קטנים בגיל עשר ואחת עשרה. כולם הסתכלו כשהדלת נפתחה. זו החדשה? שאל אחד הנערים, כן, אמרה נטלי, איזה כוח יש לה? שאל הילד בן האחת עשרה, להזיז דברים בכוח המחשבה, ענתה איימי, איך… התחיל הילד שוב לשאול, אבל לא הספיק, כי באותו רגע נפתחה שוב הדלת ובפתח עמדה מישהי מבוגרת ואמרה שהישיבה התחילה וכולם קמו ויצאו. ליסה אמרה לילד שהתחיל לשאול, קוראים לה איימי, דרך אגב. לי קוראים כריס, אמר הילד בן האחת עשרה, וכוח העל שלי הוא להעלים דברים, וזה אחי רוג'ר הוא הצביע על הילד השני, הכוח על שלו הוא לזמֵן דברים.
בואי לחדר השינה, אני אראה לך עוד משהו מגניב, אמרה ליסה לאיימי. בין חדרי השינה היה לובי בגודל שני מטר מרובע, שמתוכו יצאו דלתות. זה חדר השינה שלנו, אמרה ליסה, והובילה אותה לדלת השמאלית ביותר. בחדר היו שלוש מיטות – לאיימי, לליסה ולנטלי. הייתה בו עוד דלת אחת, משובצת יהלומים. כשליסה פתחה את הדלת הזאת, איימי לא הבינה למה היא לא מתקדמת והתקרבה לשאול אותה. אז הבינה – במקום רצפה היה שם בור ענק שתחתיו עיגול אור לבן וגדול. בואי נקפוץ, אמרה ליסה, אל תדאגי, זו רק אשליה, הוסיפה. איימי וליסה קפצו ובמקום ליפול מהר, הן ריחפו לאט במקום (לבור כזה עמוק איימי חשבה שייקח הרבה זמן להגיע) תוך שניות הן נחתו. כשהסתכלו למעלה לא הייתה זו אותה תקרה שראו לפני שנכנסו לבור, התקרה הזאת הייתה צבעונית, אדום, כחול וצהוב, שיצרו עוד צבעים שהתערבבו ביניהם. כאן אנחנו יכולות להתאמן בכוחות שלנו, תחשבי מה את צריכה וזה יופיע, אמרה ליסה, ואיימי חשבה: אני צריכה קוביות כדי לבנות מגדל קוביות בכוח המחשבה. ובאמת, כשפתחה את עיניה הופיעו מולה קוביות מפוזרות והיא התחילה לבנות, בזמן שליסה התאמנה על רובוט שאמרה לו לחשוב על מספרים ולא להגיד לה אותם. כעבור כמה שעות ליסה ואיימי התעייפו ורצו לחזור.
הישיבה נגמרה מזמן, אמרה נטלי, כשאיימי וליסה נכנסו לחדר. אמרו לנו ללכת לישון, אבל, הוסיפה נטלי, כל יום שמגיעות בנות חדשות אנחנו עושות…. ערב בנות! צעקו ליסה ונטלי ביחד, ועד מהרה שלושתן כבר התחילו משחקות. קודם כל – משחק בשם "לחסום מחשבות" (ליסה ניסתה לקרוא מחשבות בזמן שאיימי ונטלי ניסו לא לחשוב שום דבר);אחר כך משחקcu איימי הרחיפה חפצים בחדר, בזמן שנטלי וליסה ניסו לתפוס אותם. ואז – שאלות, ומי שענתה תשובה לא נכונה זכתה לשפריץ של מים קרים כקרח. רק אחרי חצות הלכו לישון, המיטה הייתה נוחה ואיימי, למרות שהייתה מאוד עייפה, אבל לקח לה הרבה מאוד זמן להירדם. היא לא האמינה שאלה יהיו החיים שלה מעכשיו. זה היה היום הכי כיפי בחייה. כשתקום בבוקר, היא תבקש מליסה ונטלי שיעשו עוד ערבי בנות. עם המחשבות האלה נרדמה. למחרת בבוקר אחרי שאיימי התעוררה (נטלי כבר הייתה ערה אבל ליסה לא) והתארגנה היא יצאה אל הטרקלין עם נטלי. כבר היו שם חלק מהנערים ונטלי הכירה אותם לאיימי: זה תום היא הצביעה על ילד ג'ינג'י בגיל שמונה עשרה, הוא שולט באש, זו דורה, היא הצביעה לעבר ילדה בת שש עשר עם שיער קארה שחור מתולתל, היא מדברת עם חיות, ואלה, היא הצביעה על שני ילדים זהים עם שיער חום כהה כבני עשרים, אלה דין וצ'רלי הם תאומים והם יודעים לנסוע בזמן – דין אחורה וצ'רלי קדימה. וזהו ג'ורג', שיודע לשנות לדברים את הצורה, ורוז – היא הצביעה לעבר ילדה בלונדינית בת עשרים – היא יודעת להשתגר, באותו רגע נכנסה לחדר עוד ילדה בת חמש עשרה, זוהי זואי, היא אחותו הגדולה של לאו והיא שולטת בפרחים, אמרה לה נטלי. לאט לאט הצטרפו לחדר עוד נערים ונערות, דייויס שרץ מהר וקופץ גבוה, מייקל ששולט ברוח, וגם כריס ורוג'ר, אחרי כמה דקות שוב, כמו אתמול, נכנסה לשם האישה שאמרה שהישיבה התחילה וכל הבוגרים הלכו אליה. נטלי שאלה את איימי: רוצה שנלך לחדר שמתאמנים בו על הכוחות? דרך אגב, קוראים לו חדר הכוחות.
ככה עברו הימים, שכבר הפכו לשבועות, ובוקר אחד, אחרי שהבוגרים חזרו מהישיבה, נשמעה אזעקה חזקה. מיד כולם קפצו ונבהלו ויצאו מהמועדוניים. גם כל המבוגרים בחוץ נלחצו. מה זה? שאלה איימי את ליסה, זו אזעקה, צאו מיד מהמקום ותישארו יחד, צעקו כמה מבוגרים לפני שליסה הספיקה לענות. ליסה, איימי ונטלי רצו לחדר החשוך ויצאו מהמבנה. לפניהן ואחריהן היו עוד אנשים שברחו ואחרים רצו לתוך הבקתה. אחרי שנייה איימי הרגישה דקירה ברגל ואז שמעה צרחות והבקתה והשדה הטשטשו ואז – שחור.
איימי התעוררה בתוך חדר קטן וחשוך מאוד, אבל בכל זאת הצליחה לראות שגם נטלי וליסה התעוררו לידה. איפה אנחנו? היא שאלה. אין לי מושג, שמעה את ליסה עונה בתשובה. גם אני לא יודעת, אמרה נטלי אבל יש פה חור קטן בקיר. איימי, את יכולה להגדיל אותו? נראה לי שכן, אמרה איימי, כן אני מצליחה אמרה אחרי דקה – הנה. איימי הציצה בחור, זה נראה כמו מעבדה, אמרה. גם אני רוצה לראות, אמרה ליסה. זו מעבדת ראמקורם, השלימה נטלי, אחרי שגם היא הסתכלה. חייבים לברוח, אמרה איימי, נכון, אמרה ליסה, יש שם אנשים, זה מסוכן מדי. רגע, נראה לי שהם הולכים, אמרה איימי, כן, הם הולכים. נטלי ביקשה מאיימי להגדיל את החור עוד הרבה, עד שכולן יוכלו לצאת. איימי עשתה זאת לאט לאט, עד שהחור היה מספיק גדול כדי שכל אחת בתורה יכלה לצאת. כשהיו כבר שלושתן בחוץ ליסה אמרה, אוי הם באים, מהר תתחבאו מתחת לשולחן. אולי הם לא הם רואים את החור, רגע, אני אקרא את המחשבות שלהם. ואחרי רגע – אוקי, התוכנית היא כזו – כשהם יתקרבו לבדוק אם אנחנו שם, נטלי – את משפריצה זרם מים, שיסחוף אותם לתוך החדר, ואיימי – את סוגרת את החור עם הכיסא בכוח המחשבה שלך. או, הנה הם מתקרבים, תתחילו! קראה ליסה בשקט, וכמו בתוכנית – נטלי הפנתה אליהם זרם מים ענקי, שדחף אותם לחור ואיימי חסמה אותו בכיסא. לפני שקפצו מהחלון, איימי הרחיפה אליו מזרון שייקח אותן אל הקרקע והן הספיקו לשמוע את הצרחות של המדענים: היי שחררו אותנו! נו באמת, נרטבה לי החליפה, זו החליפה האהובה עלי!
וואו, אני לא מאמינה שבאמת נחלצנו מהם, אמרה נטלי, כן זה היה קשה, אמרה איימי, הגדולים לא ישכחו את זה בחיים, אמרה ליסה. טוב אז מה עושים מכאן? שאלה איימי. יש לך קובייה? לא, אנחנו לוקחים את הקובייה רק למשימות, אמרה ליסה. אף אחת מכן לא מכירה את המקום הזה? שאלה נטלי, לא, ענו ליסה ואיימי. אז כנראה נצטרך להסתדר לבד עד שיבואו לאסוף אותנו. אני רואה שם יער, אולי נלך אליו, הציעה נטלי.
יום שלם חלף ולא באו לאסוף אותנו ,אמרה ליסה בזמן שהדליקו מדורה בערב. אתן חושבות שתפסו גם אותם? שאלה איימי, יכול להיות, אבל אם ככה, נצטרך לחכות עוד הרבה זמן, אמרה נטלי. לא נורא, עם כוחות העל שלנו נוכל להסתדר, הוסיפה. אני הולכת להשיג לנו שקי שינה, אמרה איימי. כשהלכה להביא אותם שמעה קולות לא מוכרים: הן בטח לא רחוקות, כמה הן כבר הספיקו ללכת? הן רק ילדות. איימי הציצה וראתה את שני המדענים שכלאו עומדים ומדברים: יש לנו מזל שהיו עוד משמרות היום, אנחנו חייבים לתפוס אותן! אולי הן שם? הצביע המדען השני למקום שאיימי באה ממנו. בוא נלך לבדוק, אמר המדען הראשון. אוי לא! אני חייבת להזהיר את ליסה ונטלי, חשבה איימי בזמן שרצה. כשהגיעה אליהן, שאלה ליסה: מה קרה לך איימי, לא הלכת להביא שקי שינה? הלכתי, התנשפה איימי, אבל אין לנו זמן, ראיתי מדענים בדרך לפה, אנחנו חייבות לברוח. באמת? המדענים בדרך לכאן? שאלה נטלי, אוי ואבוי! הנה הם אמרה ליסה בשקט, בואו מהר. שלושתן רצו ונמלטו משם בשנייה האחרונה. הן רצו כמעט שעה מבלי שהעזו להסתכל לאחור. אחרי שעה של ריצה, עצרו מתנשפות מתחת לעץ אורן ענק. אני חייבת מים, אמרה ליסה, גם אני, אמרה איימי. הנה קחו, הושיטה להן נטלי גביעי קרח עם מים צוננים ושלושתן שתו לרוויה. אחרי שאיימי השיגה להן שקי שינה וכריות הן הסכימו לעשות משמרות כל הלילה, וליסה התנדבה להיות ראשונה. נטלי אחריה ואיימי שלישית. איימי ונטלי נרדמו מיד ואחרי מה שהרגיש לאיימי כמו שנייה נטלי העירה אותה, תורך לעשות משמרת עכשיו, אמרה. טוב, אמרה איימי, השעה כך נדמה הייתה כבר לפנות בוקר והיו לה עוד שלוש שעות לשמור. בזמן השמירה היא שיחקה באבנים ובמקלות ואחרי שלוש שעות, שנדמו כשלוש שנים, איימי העירה את חברותיה. את נטלי היה קל להעיר, אבל את לקח הרבה יותר זמן להעיר את ליסה. אוקי, אני קמה, אמרה אחרי חצי שעה של נדנודים וצעקות. הן קיפלו את שקי השינה והתחילו ללכת. זה נראה לי מקום טוב, אמרה איימי, כשראו פינה עם כמה עצי ברוש גבוהים ואני אלך להשיג לנו קצת אוכל. בצהריים, כשאכלו קצת לחם וגבינה, שמעו רעש מבין השיחים. מי זה? צעקו, ואז התפרץ מתוך השיחים לאו! ושלושתן שאלו ביחד, מה אתה עושה כאן? גם אני הצלחתי לברוח, אבל את האחרים תפסו, אמר לאו. אז מה עושים עכשיו? שאלה נטלי. אני לא יודע, אבל אסור להישאר פה, ראיתי מדענים באזור. בואו, חייבים לזוז.
איך נמלטת? שאלה נטלי. התחבאתי מאחורי הבקתה, ענה לאו, בזמן שהתרחקו. ואתן? איך אתן נמלטתן? הבנות סיפרו לו איך ירו בהן חצי הרדמה והן התעוררו במעבדה, איך ברחו ליער וגם שם היו מדענים, ואיך נאלצו לעבור ממקום למקום. רוצה לחם? איימי השיגה לנו, אמרה נטלי. אה, טוב, תודה, כבר כמה ימים שאני חי רק על פירות וירקות. הגדולים יקבלו את מה שמגיע להם כשכל זה יסתיים, חזרה שוב ליסה, אנחנו תמיד נהיה מעליהם עם יתרון בריבים, אמרה בסיפוק. אני לא בטוח שכל זה יסתיים, אמר לאו, מה ז'תומרת? שאלה ליסה. זה לא כמו בפעמים הקודמות, הפעם חטפו כמעט את כולם אמר לאו. אז מה נעשה? שאלה איימי. אין לי מושג, אמר לאו ופתאום מתוך השיחים קפץ עליהם מדען והם התחילו לברוח. הם כאן! הוא צעק, ועוד ועוד מדענים הצטרפו אליו. ברחו! צעק לאו, ועם הצמח הקרוב עטף שלושה מהמדענים ושיגר אליהם עוד צמחים שהמשיכו לקשור אותם. אבל, זהלא הספיק והמדענים תפסו אותו. לאו! צעקו שלושתן, אבל גם אותן תפסו לפני שהספיקו לעשות משהו. הן שוב הרגישו דקירה ברגל ונרדמו.
שלוש החברות התעוררו במה שנראה כמו בית כלא. הקירות, הרצפה והתקרה היו עשויים אבן ובשני החלונות היו סורגים. נו, באמת, הם צוחקים עלינו? הרי זה מאוד קל לברוח, אמרה איימי והלכה לעבר החלון. אבל מיד שמה לב שהיא היחידה בתא. היא גם ראתה את ליסה ונטלי מציצות מהתאים שלהן ובחוץ היו שומרים. איימי חשבה: אולי אני אצור קשר עין עם ליסה והיא תקרא את המחשבות שלי. כן, אני יכולה גם לשדר מחשבות, אמר קולה של ליסה בתוך הראש של איימי. איימי ההמומה הסתכלה על ליסה שחייכה אליה. קראתי את המחשבות של השומרים, הם הולכים להפסקת צהריים עוד עשרים דקות. כשזה יקרה, תעקמי את הסורגים ותשחררי גם את נטלי ואותי, שדרתי את זה גם בראש של נטלי, אמר שוב קולה של ליסה בתוך הראש של איימי, ואיימי הבחינה שגם נטלי צופה בהן בעניין. אחרי כמה דקות השומרים התחילו לצאת. איימי חיכתה כמה שניות אחרי שיצאו ורק אז פעלה. הסורגים היו מברזל ולקח קצת זמן לעקם אותם, אבל בסוף היא הצליחה לעשות חור מספיק גדול כדי לעבור בו. אחרי זה עיקמה את הסורגים גם בתאים שלליסה ונטלי. כששלושתן היו בחוץ, התחילה שוב אזעקה והן החלו לרוץ, עד שהגיעו למבוא חסום. חשבתן שתצליחו לברוח? אבל ממני לא תימלטו, אמר מדען אחד שבא ממש מולן ונטלי שיגרה אליו מים שהעיפו אותו משם. האזעקה כובתה, הם בטח סמכו על המדען המטורף הזה, אמרה ליסה. אבל זה לא היה נכון. הן הרגישו שהמעבדה רועדת ונפלו על הרצפה.
מה זה? איימי שמעה את נטלי שואלת. אני לא יודעת, ענתה. היי, מי שם? הן שמעו קול מוכר. מי זה? שאלה ליסה. ליסה זו את? אם את מדענית אז לא, ענתה ליסה. נו באמת ליסה, זו אני, דורה. הא, אמרה ליסה בזמן שדורה התקדמה לעברם. מה את עושה פה? שאלו איימי, נטלי וליסה ביחד. מה אתן עושות פה? שאלה דורה. קודם תעני את, אמרה ליסה, לא קודם תענו אתן, התעקשה דורה. קודם את ואז אנחנו, אמרה ליסה שגם המשיכה להתעקש. טוב בסדר, נכנעה דורה, הם תפסו אותי ושמו אותי כאן אמרה. איך תפסו אותך? שאלה נטלי, כמעט הצלחתי לברוח אבל ירו בי חץ הרדמה, ענתה דורה. אבל עכשיו תורכן – מה קרה? ואיימי, נטלי וליסה שוב חזרו על הסיפור ומה קרה להן גם אחרי שנפרדו מלאו. יש עוד משהו כאן? ובכלל, מה המקום הזה? שאלה איימי. הם כנראה לא סמכו רק על המדען הזה והטמינו כאן מלכודת, ולא, אין כאן עוד מישהו, ענתה דורה, נטלי מה את עושה? שאלה דורה והסתכלה אל נטלי. רק עכשיו איימי וליסה שמו לב שנטלי עזבה את השיחה שלהן. פשוט, חשבתי שאם נפלנו דרך התיקרה, אז אולי נוכל גם לצאת דרכה. ענתה נטלי. אני לא חושבת שזה רעיון טוב, אמרה לה ליסה בחשש, אבל זה הרעיון היחיד שלנו להינצל, חייבים לנסות. על מה אתן מדברות? שאלו איימי ודורה ביחד, נטלי רוצה להעלות אותנו במים לתקרה. היא חושבת שאם ירדנו מהתקרה נוכל גם לעלות דרכה ולצאת, אמרה ליסה. זה נשמע לי מסוכן אמרה איימי. אני דווקא חושבת שזה רעיון מעולה, אמרה דורה. אנחנו חייבות לנסות, הסכימה נטלי, יאללה תהיו צמודות. איימי, דורה, וליסה נצמדו זו לזו ובסוף גם נטלי. שלוש ארבע ו! צעקה נטלי. איימי וליסה פלטו צרחה קטנה אבל קולן נבלע ברעש המים הדוחף אותן מעלה.
מה זה, איפה אנחנו? שאלה איימי ושמה לב שהן שוב בתאים בהם היו קודם. אתן בחיים לא תצליחו לברוח מכאן, אמר השומר שעמד ליד התא של איימי. כשהסתובב, הופיעו לפתע רוז, דורה, נטלי, וליסה בתוך התא. מה? לחשה איימי אבל רוז קטעה אותה ואמרה בלחישה, תפסו אותי, התכוונתי להשתגר אבל אז ראיתי אתכן והחלטתי להשתגר איתכן יחד. בואי, תצטרפי. ויחד הן השתגרו משם ונחתו ליד הבקתה. שהתחילו ללכת לכיוון ראו שעוד ועוד אנשים עם כוחות על נוחתים מסביב, וכשהיו שם בערך מאתיים אנשים, התחילו להשתגר לשם גם המדענים הרעים.
אבל נראה שהפעם הטובים היו מוכנים לקראתם, לא כמו בפעם הקודמת. עכשיו פרצה מלחמה של ממש. המדענים ירו חצי הרדמה והאחרים השתמשו בכוחות העל שלהם. נדמה היה שכל שנייה מישהו מאבד את ההכרה ונופל. וכל הזמן השתגרו לשם עוד מדענים ועוד אנשים עם כוחות על והצטרפו למלחמה. גם איימי, נטלי, ליסה, דורה, ורוז התחילו להילחם בכמה מדענים שהשתגרו מולן. ליסה קראה את המחשבות שלהם ושידרה אותן לחברותיה. מיד הצטרפו עוד מדענים להילחם בהן, נטלי השפריצה עליהם זרנוקי מים, דורה אמרה לציפורים לתקוף את המדענים, רוז נלחמה עם המבוגרים, ואיימי גרמה לחיצי הרדמה לשנות כיוון. ואז גם לאו הצטרף למלחמה. תחילה, אף אחד לא הבחין בו, אבל אז הוא קשר בצמח מדען שכיון לעבר נטלי חץ הרדמה, וליסה הסתובבה וקראה לאו! וכך כולם ידעו שגם הוא הצטרף למלחמה. אחרי שהביסו את המדענים שנלחמו בהם הן רצו לעזור למבוגרים. בזמן שרצו אליהם הן שמעו צעקות והתפוצצויות מכל עבר, אך למרות זאת הצליחו להגיע למבוגרים ושוב התחילו להילחם כדי להצילם. אחרי כשעה של לחימה, פחות ופחות מדענים ואנשים עם כוחות על הגיעו למקום. כשראו שהם מעטים, אחד המדענים צעק: פסק זמן!!!!! ואחד האנשים מהצד השני אמר: די, זה מספיק! אני מודיע על סיום המלחמה ומציע הסכם שלום האם מפקדת טיבוורה מסכימה? כן! צעקו כמה אנשים ולאט לאט הצטרפו אליהם כולם (ליסה הייתה בין האחרונים). האם מעבדת ראמקורם מסכימה להסכם שלום? כל המדענים היססו לרגע, אבל נענעו את ראשיהם בהסכמה. אוקי, אז אני מכריז בזאת על סיום המלחמה וחותם על הסכם שלום, אמר נציג כוחות העל. מיד הופיעו מולו שולחן ועליו עפרון ודף, שכתובות עליו מילים שאיימי לא הצליחה לקרוא. האיש חתם על הדף ונתן גם למדען לחתום והוא עשה זאת.
זה היה יום של טירוף, אמרה ליסה בזמן שישבו בטרקלין. כן, הסכימו איתה כולם. את הפצועים לקחו למרפאה (גם שם עבדו ארקימלים) מפקדת טיבוורה הפכה להיות הבית של האנשים עם כוחות העל. לא התקיימו יותר ישיבות, כולם יכלו לצאת לטייל בחוץ כל פעם שרצו, ואיימי הכירה הרבה חברות חדשות.
השלום הגיע.