תמיד, כאשר הייתי אומרת שהלילה—החשוך והאפל—מפחיד אותי, אמרו לי שזה סתם אינסטיקט ישן; מהזמנים שבהם בני אדם חיו בטבע. והיום, זה כבר לא חשוב, אנחנו חיים בעולם מודרני ובטוח. אין לי סיבה לפחד. למרות זאת המשכתי לפחד מהאפלה, גם אם סיפרתי לעצמי שאני מאמינה להם בצורה כלשהי, בוטחת בהם. לפחות, עד היום.
הייתי בתחנת אוטובוס, מחכה בדרך הביתה, חזרה מהקניון. השעה הייתה בסביבות 11 בלילה, עלטה שררה בחוץ. אבל תחנת האוטובוס, המרובעת הקטנה, הייתה טיפה מוארת—נחמה קטנה מתחושת הפאניקה. אמנם אני מפחדת מהחושך אבל זה כמעט אף פעם לא מגיעה לעוצמה כזאת.
שהייתי יוצאת לצוד עם סבתא, או שהלכנו למטווח, היא הייתה מלמדת אותי שיטות להרגעה עצמית. מה לעשות כאשר צריך להתרכז במטרה ולהתכונן לירייה. הן עזרו מעט, אפשרו לי להרגיע את הלב הדוהר.
ככל הנראה שני הזרים שחיכו איתי שם תרמו לתחושת הפחד שניסיתי לקבור. הם לא היו אנשים מאיימים בהכרח; אני פשוט תמיד מעדיפה להיות זהירה. זה לפחות היה התירוץ החלש שנתתי אז לתחושה הזאת: תחושה של פחד שהחריפה ככל שהדקות עברו והאוטובוס לא הגיע.
פתאום, אחד מהזרים החל להתהלך. עד עכשיו נשמר מרחק בין שלושתנו, מה שמאוד הערכתי. אבל עכשיו הוא הסתובב, ומדי פעם עבר קרוב מדי מכדי נוחות.
אני ישבתי על הספסל, תיק צמוד לגוף, ורק התפללתי שהאוטובוס הזה יחליט למהר ולהגיע. הרצתי בראש את הדברים שאני צריכה לעשות במקרה והם יתקפו אותי; איך אני אגן על עצמי וארתיע אותם.
הפאניקה הגואה והלא מוסברת, ועכשיו גם הזר המתהלך גרמו לחוויה מורטת עצבים בלשון המעטה.
אחרי נצח, או אולי דקות ספורות, שמעתי רעש מנוע מתקרב. שלחתי מבט לראות האם זה האוטובוס הגואל, אבל לא, זה סתם אופנוע גדול שנוסע במהירות מוגזמת, בצורה אופיינית.
רעשי המנוע החלו לגבור, עד שפתאום: בום! האופנוע התנגש ישירות בצד של התחנה. הזרים—שהיו אז קרובים לצד ההוא של התחנה—הועפו באוויר, בכוח, שלמרות הסיטואצייה, נראה איכשהו מוגזם. אבל לא באמת היה לי הרבה זמן לשפוט זאת, משום שאחד מהם הועף ישירות עלי וגרם לראש שלי להתנגש בעוצמה כנגד שלד התחנה.
זה הסיפור של איך שמצאתי את עצמי פה, בחדר מואר, מקושט להפליא עם תמונות וצמחים, עם ידיים כפותות וקשורה לשולחן. לרגליו האחרות היו קשורים שני הזרים שהיו איתי בתחנת האוטובוס. הם נראו לא משהו, עם כמה כתמי דם על בגדיהם. למרות שיחסית לתאונה שהייתה שם, זה נראה לי מצב די בסדר.
הסתכלות סביב לא נתנה לי עוד הרבה מידע. זה נראה כאילו אנחנו בחדר אורחים: עם טלווזיה בינונית; חלון גדול שסיפק נוף על עצים שנמשכים עד האופק, והציף את החדר באור של שמש צהריים; דלת עץ יחידה ומהודרת; וספה אישית אדומה-סגולה.
אני הרגשתי כל כך מפוחדת ומבולבלת לא פחות. מה לעזאזל קורה פה?
ניסיתי לחשוב מה לעשות: האם כדאי לי לנסות לצרוח לעזרה? לדבר איתם? למצוא דרך לשחרר את עצמי? או שאולי כדאי לי לחכות בשקט לראות מה יקרה. הרי אילו היו רוצים להרוג אותנו כבר היו עושים את זה.
חוט המחשבה שלי נקטע בפתאומיות כאשר הדלת נפתחה בדממה, ודמות יחידה נכנסה. היא נראתה צעירה, בערך 20 אני מניחה. היא לבשה בגדים רגילים: ג'ינס קרועים פשוטים, וטי-שיראט. השיער שלה היה פזור, ארוך וגלי. בקיצור, ממש לא הדמות המאיימת שציפיתי לה.
היא סגרה את הדלת והחלה להתקרב לשולחן באלגנתיות. לקח לי שנייה להבין שהיא לא סתם מתקרבת לשולחן, היא באה אלי. בלעתי רוק והרמתי את מבטי לדמותה המתקרבת, לעיניים שלה, עיניים חומות עדינות. לא אמרתי דבר.
היא הסתכלה עלי חזרה, עם חיוך עקום, במבט מחויך אך חוקר. "שלום יצור קטן, אני מצטערת על הנסיבות בהן אנו נפגשות. אבל לצערי לא יכולתי להשאיר אותך שם. הראש הקטן שלך היה שבור מדי". היא ליטפה את הצד של הקרקפת שלי, איפה שהנחתי כי הייתה הפציעה שלי, אבל בקושי הרגשתי כאב. "וגם, אני רעבה, מאוד". היא הסתכלה עלי במבט מוזר כזה, עם עיניים נוצצות. ואז הסבה אותו לאחד הזרים והתקדמה לעברו בצעדים מהירים, לא אנושיים.
הוא בקושי הספיק להסתכל עליה בצורה מפוחדת ולצרוח לפני שהיא הצמידה אותו לרצפה. צווחות האימה שלו יהיו משהו שיחזור אלי בסיוטים, אם אני בכלל אזכה בעוד לילה של שינה. אבל הוא לא הספיק לצרוח הרבה. בתנועה קצרה ויעילה, היא שברה את המפרקת שלו, והוא השתתק.
אני, וחברי החי לחדר, רק צפינו במחזה אימים, שנינו שמרנו על שקט, מהשוק והפחד.
צפיתי בה כאשר היא פתחה את הפה, והניבים שלה צמחו והתארכו. אך מייד הסבתי את מבטי כאשר היא באה, ללא ספק, לשאוב את דמו—לסעוד עליו. פתאום, תחושת בחילה נוראית מילאה אותי. כאילו רק הרגע עכלתי את מה שקורה סביבי; הרצח והדבר המחליא הזה שהיא עושה עכשיו. ואז איבדתי את ההכרה והכל החשיך.
התעוררתי כמה שעות לאחר מכן, החדר היה חשוך, השמש כבר שקעה. הפעם הייתי לבד, בלי אף גוף—או גופה—בחדר. ניסיתי לזוז ושמתי לב ששוחררתי מהחבל שאזק אותי, ידיי גירדו אבל שום דבר מעבר. כשהסתכלתי סביבי, באור העמום, לא ראיתי שום דבר מיוחד, אבל שמתי לב שכל כתמי הדם נוקו. עיניי התרגלו לאור העמום, התחלתי לצעוד לעבר החלון.
לפני שהספקתי להגיע אליו שמעתי צליל של כיסא שנגרר על הרצפה "עוזבת כל כך מהר? את לא רוצה להישאר? לא נחמד לך פה?" קולה היה כל כך עליז שנשמע כאילו היא שרה. היה בזה משהו מאיים ביותר. עצרתי במקומי ופניתי במהירות לעברה. "רק רציתי להעיף מבט בנוף היפה שיש לך כאן". התפללתי שקולי לא רוטט כמו הרעד שעובר בגופי. היא חייכה אליי חיוך ערמומי, או לפחות מה שחשבתי שהיא עשתה, היה קצת קשה לראות. "אכן, העצים בחושך—כל כך חשוכים שעין אנושית לא יכולה לראות אותם. הם נוף מקסים".
הבנתי שהגישה הזו לא תעבוד, ושאני צריכה לשנות אסטרטגיה. ומכיוון שהיא, מסיבה כלשהי, לא הרגה אותי כמו את האחרים אולי אני יכולה לנסות להיות טיפה נועזת; אז ניסיתי ליצור קשר עין לשאול, להרגיע את סערת הפחד שלי."למה לקחת אותי לכאן? למה להשאיר אותי בחיים?".
היא התרוממה מהספה וצמצמה באיטיות את המרחק בינינו. נראה כאילו היא נועצת בי מבט, ואני השתמשתי בכל פיסת כוח רצון שנותרה לי, ובטכניקה של סבתא, בשביל להמשיך לנשום ולא לרעוד. למרות המבט, כשהיא דיברה, קולה היה עדיין עדין. "ובכן, לשאלה הראשונה כבר עניתי לך לפני שהתעלפת. ולשאלה השנייה: אני משאירה אותך בחיים בגלל מי שאת. או ליתר דיוק, בגלל סבתא שלך." היא עצרה כמה צעדים ממני, נראית משועממת.
דבריה ונשימה עמוקה עזרו לי לקבור את הפחד שלי; היא לא תהרוג אותי. אז שאלתי: "מה זה אמור להביע? איך סבתא קשורה לכל מה שקורה כאן?". היא נאנחה. "שם בתחנת האוטובוס, אחרי שפגעתי בשני האנשים, ובטעות גם בך, יכולתי להריח את הדם שלך, שסיפר לי בדיוק מה את, ערפדית קטנה". היא סיימה את המשפט בחיוך עקום.
בהיתי בה, עם הלם ובלבול רשומים לי על הפנים. ניסיתי לומר משהו, אבל רק פלטתי צליל מבולבל. היא צמצמה את המרחק והניחה יד על הלחי שלי, ציפורניה הארוכות שפשפו אותה מעט. כשענתה, ניביי הערפד שלה הבזיקו. "כן אורורה, את ערפדית". קפאתי מהמגע ובלעתי רוק, העובדה שהיא יודעת את שמי באופן קסום לא חשובה כלל כרגע. "אני מניחה שאת תוהה למה היא אף פעם לא סיפרה לך. זה בגלל שבדרך כלל אנחנו מחכות עד לפעם הראשונה שערפדית עוברת את השינוי שלה, לפני שמספרים לה. בנוסף, אנחנו מדברות על סבתא שלך ולא על אמא משום שערפדיות קופצת דור. אמא שלך לא אחת".
"אז למה לטרוח לספר לי אם עדיין לא השתניתי?" שאלתי, מבולבלת מהסיטואציה הנוכחית.
היא ענתה ברוגע, אבל יכולתי לראות שמתחיל להימאס לה מהשאלות, כנראה היא ציפתה לשיחה קצרה. "כי נתפסת בנסיבות מצערות, וכי את בגיל להשתנות כל לילה עכשיו".
לפני שהספקתי לענות, שמעתי בום! ואז קול חזק של דלתות עץ כבדות מתנפצות. בין רגע, היא תפסה את ידי והתחילה לרוץ, מובילה אותי למקום לא ידוע. "מה קורה?!" צעקתי אליה. היא ענתה בלי להסתכל עליי "הצייד כאן, אנחנו חייבות לברוח. עכשיו שיתקי ורוצי מהר יותר". יצאנו מהחדר ונכנסנו לגרם מדרגות—שהיה מואר באור עדין, למרבה המזל. אחרי כמה קומות התפרצנו דרך דלת ראשית. הסיטואציה הייתה מבולגנת לחלוטין, אבל אחרי השיחה הקצרה שלנו, סמכתי עליה שלפחות לא תהרוג אותי.
דרך חלון יכולתי להבחין בצל של שני אופנועים באור הירח, איכשהו הגענו לקומת הקרקע. מיהרנו לדלת, עזבנו את הטירה, והיא נפלה—או לפחות זה מה חשבתי באותו רגע. "ידיים למעלה עכשיו! ולא לזוז!". עצרתי, כמעט מועדת, הרמתי את ידיי והסתובבתי להסתכל על הדובר.
הוא לבש גלימה כהה, שמנעה ממני להבחין בתווי פניו באור הדל. ואז שמתי לב שהוא אוחז בה בצוואר שלה, השובה שלי, הערפדית; שבעצם הייתה די נחמדה, גם אם אוכלת אנשים. ידו השנייה כיוונה אקדח לראשה. "אל תזוזי או שהיא תמות".
אחרי מי יודע כמה זמן, מאז שהכל התחיל, הדברים פשוט הפכו ליותר מדי ולא יכולתי שלא לצחוק. "אתה… תהרוג אותה? למה שיהיה לי אכפת? היא הסיבה היחידה שאני כאן, לשעות, אולי אפילו ימים! במקום להיות עם המשפחה שלי. אתה באמת חושב שאכפת לי?" כמעט צעקתי, אבל שמתי לב לאיזה רגש מוזר שהתחבא בקול שלי.
"תני לי לראות את השיניים שלך גברת צעירה". נעניתי ופתחתי את פי, ונתתי לו להאיר עליהן, לראות את השיניים האנושיות שלי, נקיות מכתמי דם. "טוב בסדר," הוא נאנח, ואז הכה בראשה של הערפדית עם האקדח, חזק מספיק בשביל שהיא תאבד מיד את ההכרה. היא התחילה לדמם טיפה. איך הצלחתי לראות את זה בחשכה ששררה שם? אין לי שמץ. בינתיים, הוא פשוט לקח את הערפדית לאופנוע והכניס אותה לשק. "בהצלחה בחזרה הביתה" ואז הוא התניע את האופנוע והחל בנסיעה קלה.
אני נשארתי שם, באמצע שום מקום, מבולבלת כמו שלא הייתי מעולם, ובחושך. אבל החושך כבר לא הפחיד אותי, היה בו משהו נחמד, מלטף, מקבל, ואפילו מרגיע. הסבתי את מבטי לשמיים, לכוכבים, לנסות לעכל את האירועים האחרונים. בהיתי לדקות אחדות. אבל אז רטט מוזר עבר לי בגוף: החשכה כבר לא הייתה כל כך אפלה, האוויר נהיה יותר חד, מלא בריחות וגוונים. משב רוח קטן עבר ופתאום הרחתי ריח חזק של דם, אבל היה בו משהו שונה, ומוכר.
פתאום שמעתי קול בראש שלי "לכי אחריה, תצילי אותה". "סבתא?". "מתחת למושב של האופנוע יש אקדח, תשתמשי בו כמו שלימדתי אותך. בהצלחה". "סבתא?". אך הפעם לא הייתה עוד שום תשובה.
מייד, הלכתי לאופנוע. המפתחות עדיין בו, למזלי הרב. הוצאתי את האקדח, התנעתי את האופנוע ויצאתי לדרך בזריזות בעקבות הדם.
לאחר כמה דקות התחלתי לשמוע עוד אופנוע מקדימה, והאצתי עוד יותר, אבל זה לא היה הוא. זה היה סתם אופנוע אחר שנסע בכיוון ההפוך ממני. כאשר היינו יחסית קרובים, הוא סטה בחדות לכיווני. הוא פספס אותי בסנטימטרים ספורים, אך היד שלו—והסכין שהוא החזיק—פגעו. הוא חתך אותי בצד הבטן, עמוק אבל לא מדי. צרחתי מהכאב, צרחה חדה, אבל איכשהו הצלחתי להתמקד בלהתייצב ולא ליפול. הוא לעומת זאת התרסק מהפנייה החדה.
שלחתי יד להרגיש את הפצע, והופתעתי מאוד לגלות שהוא מתחיל להיסגר. אבל לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה, במקום התמקדתי בלעקוב אחרי ריח הדם, במהירות המרבית. קיבוצי מאוד שאין לו עוד אנשים לשלוח עליי.
אחרי זמן לא רב הבחנתי בו, נוסע מלפני. הוא התחיל להאט. וואוש כדור עבר לי ליד הראש, אבל זה לא הפחיד אותי. אני הייתי מפוקסת על המשימה, ניצלתי את כל הטכניקות שלמדתי מסבתא בשביל זה. עם יד יציבה שלפתי את האקדח והתחלתי להטות את האופנוע, כך שאסע מאחורי הצייד.
הוא ירה שני כדורים נוספים לפני שהספקתי לכוון את האקדח, ופינצ'ר לי את הגלגל הקדמי. התחלתי לבלום חזק, ולנסות לא להתהפך בזמן שהאופנוע מחליק; וכמובן, לשמור על האקדח. בעזרת נס לא נפגעתי מאף כדור בזמן ההאטה-החלקה הזאתי. לצערי, אין אפשרות לומר אותו דבר על האופנוע. כאשר כמעט הגעתי לעצירה, כדור פגע במיכל הדלק. המיכל הוצת והתפוצץ, ואני הועפתי מהאופנוע אל האספלט השחור והקשה.
ההתרסקות הייתה כואבת—בלשון המעטה. התגלגלתי מעבר לשולי הכביש, אל היער; הבגדים שלי נקרעו; ונפצעתי לא מעט; אבל משום מה זה לא היה כואב כפי שציפיתי. זה עדיין כאב, אבל לא כאב משתק. נראה שיש יתרונות לעניין 'ערפדית' הזה.
איפשהו בנפילה איבדתי את האחיזה באקדח, אז קמתי, למרות הכאב, לחפש אותו. בדרך כלל לחפש דברים לאור ירח זה מורכב, אבל לא לי, כבר לא. באותו הזמן שמעתי את האופנוע שלו מתחיל להתקרב.
בשנייה שמצאתי את האקדח ירדתי לעצים, לחשכה המלאה, שאני חלק ממנה עכשיו.
ראיתי את האופנוע שלו מתקרב, ומתחיל להאט כאשר הוא התקרב לשאריות של מה שהיה האופנוע שלי.
פעם לא הייתי עושה דבר כזה, או לפחות, הייתי מהססת הרבה, גם אם הייתה סיבה טובה. אבל כאשר כיוונתי את האקדח אלו—מהצד, עטופה בצללים—הרגשתי מונעת על ידי אינסטיקט. וברגע שהוא עצר, לפני שהבנתי מה קורה, יריתי בראשו. פגיעה ישירה.
צרחת הכאב שלו העבירה בי תחושת סיפוק לא טבעית. יצאתי מהצל והלכתי לכיוונו. כשכמעט הגעתי אליו, התחלתי להריח את הדם, והתגובה של הגוף שלי הייתה חזקה ומיידית. זה הרגיש כאילו אני צופה בגוף שלי כאשר הוא עשה את זה.
הגוף שלי התקרב אליו, אל הגופה בצד הכביש, עוד ועוד. עד שהייתי צמודה עליו. התכופפתי, והשיניים שלי התארכו. ואז פשוט, שתיתי את הדם שלו—שהיה טעים בצורה מבחילה ומוזרה.
לאחר דקות ספורות, כאשר סיימתי עם המשתה הפרטי שלי, שמעתי צעדים עדינים מתקרבים, והסתובבתי לגלות שהיא שחררה את עצמה. בקושי סיימתי לבלוע את הדם כאשר פניתי אליה. "את יודעת? עדיין לא טרחת לספר לי איך קוראים לך".
היא חייכה אלי. "אני לא מספרת דברים כאלה לנחותים ממני, דבר שהיית עד לא מזמן בכלל. אבל עכשיו כבר מגיע לך לדעת, נראה שאת ערפדית מהשורה. אז נעים להכיר אני ריילי".
"טוב ריילי, מה את אומרת שניסע לסבתא שלי שאני אוכל לקבל קצת תשובות?".
"בשמחה, נסיכה".
פעם הייתי מפחדת מהחושך, כי האפלה מסתירה הרבה סודות. אבל לי, לי כבר אין יותר ממה לפחד. אני אורורה, אבל אני גם צל. אני מייצגת סתירה. אני הסוד שמסתתר בחשיכה; זו שתבוא לצוד אותך בעלטה.