אודרי נתנה לאחות מגי, אחת האחראיות בבית היתומים, את המכתב שהיא עזרה לה לכתוב לחג המולד.
"את חושבת שסנטה יביא את המתנה שלי?" היא שאלה בתקווה.
"אני בטוחה שכן," האחות מגי אמרה בזמן שסידרה את ערמת המכתבים בידיה. "עכשיו לכי לישון, יקירה. את צריכה ללמוד מחר". היא ליטפה את ראשה של הילדה ויצאה מהחדר.
אודרי עלתה על מיטתה וכיסתה את עצמה בסמיכה. מהחלון שמעל המיטה היא יכלה לראות את הרחובות, שכבר היו מכוסים בשלג לבן מנצנץ.
"אני מקווה שתקבל את המכתב שלי, סנטה" היא לחשה אל החלון לפני שעצמה את עיניה ונרדמה.
בבוקר למחרת הדוור לקח את כל המכתבים מתיבת הדואר של בית היתומים, כולם מיועדים לסנטה. אף אחד לא טרח לקרוא את שם הנמען על אחד המכתבים, והדוור לא שם לב שאותו מכתב היה חסר.
באותו זמן, מכתב הופיע על שולחן משרד בגיהינום. זוג עיניים שחורות עם קשתיות כתומות התרוממו וקראו את הכיתוב על גב המכתב:
מ: אודרי
ל: שטן
לוציפר הרים את המכתב והפך אותו בידו. הוא פתח אותו וקרא את תוכנו. לאחר רגע, ידו לחצה על כפתור האינטרקום שעל שולחנו.
"רִיפֶּר," הוא אמר לעבר הרמקול, "למשרד שלי, במיידי".
******
"איך הגיע אליך מכתב חג מולד?" ריפר שאל, אולי בפעם החמישית כבר. בנוסף להעברת נשמות של בני אדם לעולם הבא, ריפר עבד בתור עוזרו של לוציפר. כשהיה בגיהינום הוא נראה כמו שהיה כשמת. גבר בריטי בשנות החמישים לחייו, קצת מקריח ובעל שפם כהה ומוקפד.
"זה לא נראה כמו מכתב חג מולד" לוציפר תהה "זה פשוט מכתב עם ציור של איש שלג שמבקש עפרונות צבעוניים לחג המולד".
"ככה נראה מכתב חג מולד, אדוני" ריפר אמר.
"אז מה אני עושה איתו?" לוציפר שאל. "אני לא הולך להגשים משאלת חג מולד, אני לא איזה מלאך או.. בן אדם".
"אבל מה אם תוכל להגשים את המשאלה שלך?" ריפר הציע. "זוכר כשאמרת שהלוואי ויכולת לדאוג למשהו חוץ מהגיהינום?"
לוציפר נאנח. "אני צריך להפסיק לדבר לידך" הוא מלמל, ריפר לא שם לב אליו.
"זה יכול להיות הסיכוי שלך, אם תמלא בקשת חג מולד של ילדה". ריפר המשיך, "זה כנראה הסיכוי היחיד שלך, אדוני".
לוציפר נשען אחורה בכיסא המרד שלו וחשב על כך לרגע. "מה אתה מציע?" שאל לבסוף.
"אני אבדוק מאיפה המכתב נשלח ומתי אתה אמור להביא את המתנה לילדה," ריפר פנה אליו, "ואתה תשיג עפרונות צבעוניים. תזכור להשתנות למראה אנושי", הוא הוסיף.
"בסדר," לוציפר קם והצביע על עוזרו, "אבל כדאי לך שתאוריית המשאלות הזאת נכונה".
"אני בהחלט מקווה, אדוני", ריפר חייך.
******
הגינה של בית היתומים יכלה להיות מאוד יפה, לוציפר חשב, אם היא לא הייתה מכוסה בשלג הקפוא, והוא לא היה צריך לעמוד בו.
ריפר גילה שבית היתומים של אודרי מפרסם בכל שנה את מכתבי חג המולד של הילדים בעיתון, ומקבל מתנדבים שיביאו את המתנות לילדים ויחגגו איתם את ערב חג המולד. ריפר התקשר כדי לנדב את לוציפר, ועכשיו הוא חיכה מול בית היתומים עם שאר המתנדבים, בקור. לא בדיוק הפעילות האידיאלית, לטעמו.
למזלם, תוך כמה רגעים אישה הלבושה בשמלה ירוקה פשוטה ומטפחת ראש תואמת נראתה בפתח הדלת.
"חג מולד שמח. אני האחות מגי," הבחורה הציגה את עצמה, "תודה לכולכם שבאתם. אני ושאר האחיות כאן אם אתם צריכים עזרה". היא חייכה וזזה הצידה כדי לאפשר להם להיכנס.
לוציפר חייך חזרה כשעבר על פניה ונכנס. הוא דאג שיראה אנושי לפני שעלה לעולם בני האדם. שיניו היו חלקות במקום מחודדות, קצות אצבעותיו היו בצבע עור במקום שחור, ועיניו היו רגילות בצבע חום בהיר.
בתוך בית היתומים היה הרבה יותר נעים, ורועש, מהחוץ. ילדים מכל הגילאים התאספו מסביב לעץ האורן באמצע החדר הגדול, ואש בערה באח שליד הקיר והאירה את החלל באור עדין. כל מתנדב ניגש אל אחד מהילדים והביאו להם את המתנות שקנו להם. לוציפר עמד ליד הכניסה לרגע, לפני שהבין שאין לו מושג איך אודרי נראית.
"סליחה, את יודעת במקרה איפה אודרי?" לוציפר שאל את האחות מגי, שעמדה ליד הדלת והשגיחה על מה שקרה בחדר.
"היא יושבת ליד החלון" האחות מגי ענתה. לוציפר ראה שבאזור עם שולחנות וכיסאות צבעוניים, ילדה בלונדינית ישבה בפינה המרוחקת של החדר, משחקת עם בובת דוב חום. האחות מגי נשענה קרוב יותר אליו. "אני אבוא להציג אותך בפניה, היא קצת ביישנית" היא לחשה.
לוציפר הנהן ושניהם הלכו לכיוון אודרי. היא הרימה את מבטה אליהם כשהם התקרבו אליה. היה לה עור ורדרד וחלק ועיניים כחולות, גדולות וסקרניות. היא חיבקה את הבובה שלה אליה כשלוציפר ירד לגובה העיניים שלה.
"חג מולד שמח, אודרי" לוציפר חייך והושיט לה את המתנה שלה.
אודרי היססה לרגע לפני שלקחה את המתנה מידיו. חיוך עלה על שפתיה כשהיא קרעה את העטיפה האדומה, וחשפה את קופסת העפרונות הצבעוניים.
"תודה" היא אמרה בשקט, אבל היה ניצוץ של שמחה בעיניה.
"את רוצה לנסות לצייר איתם?" לוציפר שאל. היא הנהנה.
האחות מגי הביאה להם דפים ואודרי התחילה להתנסות עם העפרונות. לוציפר בהה באש שבאח בזמן שהיא ציירה לידו, מדי פעם מסתכל על הדף, שהתחיל להיווצר עליו ציור בובת דוב.
"ציור יפה מאוד," הוא אמר לה, "זה הדוב שלך?"
"כן, זה דובי" היא אמרה והרימה את הבובה מחיקה, כדי להראות את הדמיון. "כיף לשחק איתו".
"הוא משחק גם עם הילדים האחרים?" לוציפר שאל, מנסה לראות אם היא תיפתח.
"לא ממש, הם גם לא משחקים איתי." אודרי אמרה , לא מורידה את העיניים מהציור, "אבל אז יש לי יותר זמן עם דובי".
לוציפר לא ידע איך להגיב. לא נראה שלילדה היה אכפת שהיא לבד, מה שרק גרם לאמירה להישמע עצובה יותר.
"איך קוראים לך?" אודרי שאלה פתאום.
"לוצי-" לוציפר השתתק, הוא כמעט נתן לה את השם האמיתי שלו.
"לוסי?" אודרי שאלה בבלבול.
"זה הכינוי שלי." לוציפר זרם איתה, "השם המלא שלי קצת מסובך, אז ככה לרוב קוראים לי."
אודרי חשבה לרגע. "כינוי יפה", אמרה לבסוף.
נראה שאודרי נפתחה אליו יותר בהמשך הערב. בזמן שהיא ציירה היא דיברה עם לוציפר על תחומי העניין שלה או שאלה שאלות רנדומליות כמו "למה אין שלג בעוד צבעים?" לוציפר ניסה להראות עניין בכל אלה, ולמרות המוזרות שלהם, הוא חשב, היה בהם קסם כלשהו כשהם באו מילדה בת שש.
כשהמתנדבים הלכו בסוף הערב, אודרי תפסה את היד שלו.
"אתה תחזור בשנה הבאה, לוסי?" היא שאלה אותו.
"כמובן, יקירה", לוציפר ענה, "אם תרצי שאני אבוא".
נראה שהיא מהססת לרגע, ואז פתאום היא חיבקה אותו. "חג מולד שמח, לוסי".
לוציפר חיבק אותה חזרה בעדינות. "חג מולד שמח, יקירה". היא שחררה אותו והוא קם ללכת אל הדלת. לפני שהוא הלך, הוא ראה את אודרי רצה אל האחות מגי עם חיוך. האחות מגי הבחינה בו אותו וחייכה. הוא חייך בחזרה וסגר את הדלת מאחוריו.
ברגע אחרי הוא חזר לגיהינום.
"ברוך שובך, אדוני" ריפר אמר והניח כוס תה על שולחנו של לוציפר, "איך היה הביקור?"
"היה טוב," לוציפר ענה והתיישב מאחורי השולחן שלו, "והילדה מקסימה".
"אני שמח לשמוע," ריפר נעמד ליד לוציפר, "אתה כבר קרוב יותר להגשמת המשאלה שלך".
"אדוני, בבקשה תהיה כנה עם עצמך" ריפר נאנח, "אתה נשמה עם עיניים ריקות, מה עוד יכולה להיות המשאלה שלך?"
לוציפר שתק. הוא שנא כשאנשים יכולים לקרוא אותו, וריפר עשה את זה כאילו היה ספר פתוח.
"סלח לי, אדוני" ריפר קלט את השינוי במצב רוחו, "אבל תאמין לי, הרגע שלך רק מתקרב, ואולי גם של הילדה".
הוא יצא מהחדר כדי לתת ללוציפר קצת זמן לבד. למרות שלוציפר לא האמין במה שריפר אמר, הוא היה מוכן לנסות. אם לא למענו אז לפחות למען הילדה.
******
כרגיל, בצורה מאוד מעצבנת, נראה שריפר צודק.
לוציפר המשיך להתנדב בערבי חג המולד כדי לפגוש את אודרי, והיא תמיד שמחה לראות אותו. בכל שנה היא ביקשה רק כלים לציור, והם היו מדברים בזמן שהיא ציירה. אבל חג המולד כשאודרי הייתה בת עשר היה שונה.
כשלוציפר נכנס לבית היתומים באותו ערב, הוא ראה את אודרי עומדת עם שני אנשים, בערך בשנות העשרים לחייהם, ליד אחת הספות שבמרכז. כשהיא ראתה את לוציפר, היא מיד רצה אליו וחיבקה אותו.
"חג מולד שמח, יקירה", לוציפר אמר לה ושחרר אותה מהחיבוק. הוא הושיט לה את המתנה שלה. במכתב שלה היא ביקשה מחברת ציור, והוא מצא אחת שהיא ציינה באחת מהשיחות שלהם.
היא לקחה את המתנה מידיו. "חג מולד שמח, לוסי" היא אמרה ותפסה בידו, "אני רוצה שתכיר אותם". היא הובילה אותו אל עבר הזוג שהייתה איתם ממקודם.
"אלה מר וגברת ת'ומפסון", אודרי הציגה את הזוג, ואז אמרה בקול שקט יותר, "הם אולי יאמצו אותי".
"נעים להכיר אותך," מר ת'ומפסון אמר ולחץ את ידו, "אודרי סיפרה לנו עליך".
"אנחנו נשמח אם תשב איתנו," גברת ת'ומפסון אמרה, "אנחנו רצינו לדבר איתך".
הם ישבו ודיברו בזמן שאודרי ציירה במחברת החדשה שלה. הם שאלו אותו הרבה שאלות על אודרי כמו מה תחומי העניין שלה, האם היו דברים ספציפיים שהיא שונאת או מפחדת מהם, או האם היא צריכה עזרה בדברים מסוימים. לוציפר ניסה לענות על השאלות האלה הכי טוב שיכל, למזלו הוא ואודרי דיברו הרבה במפגשים שלהם.
אחרי כמה זמן, האחות מגי באה לקרוא לזוג למשרד שלה כדי לסיים לחתום על מסמכי האימוץ.
"תודה רבה לך," גברת ת'ומפסון אמרה, "וסליחה אם שיגענו אותך עם שאלות".
"ממש לא," לוציפר חייך אליהם, "אתם תהיו הורים נהדרים לאודרי".
אחרי שמר וגברת ת'ומפסון הלכו עם האחות מגי, הוא ואודרי הלכו יחד למטבח כיד להכין שוקו חם.
"לוסי," אודרי אמרה בזמן שהוציאה כוסות מהארון, "אני יכולה לשאול אותך משהו?"
"כמובן, יקירה."
"בשבוע שעבר נתנו לנו לסדר את המחסן," אודרי התחילה, "ומצאתי עיתונים מחג המולד מלפני כמה שנים. ראיתי שפרסמו את המכתבים שכתבנו, כדי שמתנדבים יוכלו לבוא ולהיות איתנו בערב חג המולד בתור עוזרים של סנטה".
לוציפר הנהן. הוא לא זכר את זה, אבל זאת בהחלט הייתה דרך להרוס את קסם החג.
"אבל ראיתי שהמכתב שלי לא פורסם בשנה שפגשתי אותך," אודרי אמרה, והלב של לוציפר נפל. "אז דיברתי עם הדוור, והוא אמר לי שהוא חשב שאומצתי באותה שנה, כי הוא לא ראה מכתב ממני".
היא לקחה נשימה עמוקה לפני שהיא שאלה "איך קיבלת את המכתב שלי?"
לוציפר היסס לרגע, ואז שלף חתיכת נייר מקופלת מכיס המעיל שלו והושיט אותו לה. "זה הופיע במשרד שלי" הוא אמר. אודרי לקחה את הנייר והניחה אותו על דלפק השיש.
לרגע היא בהתה במכתב, ואז הסתכלה עליו. עיניה היו פעורות לרווחה. "לוסי… קיצור ללוציפר?" היא שאלה לאט.
לוציפר הנהן. "אודרי," הוא הושיט אליה יד. היא התרחקה ממנו במהירות, והוא הוריד את ידו. "אני לעולם לא אנסה לפגוע בך. אני כל כך מצטער".
אודרי הסתכלה סביבם במתח. "אתה חייב ללכת", היא לחשה בדחיפות. "בבקשה, אתה חייב לעזוב עכשיו".
לוציפר לקח את המכתב מהשיש, והחדר הרגיש קריר יותר. "להתראות, אודרי" הוא אמר, אולי בפעם האחרונה. פתאום הוא עלה בלהבות ונעלם, משאיר את אודרי בחדר ששוב היה חמים.
כשהגיע חזרה לגיהינום, הוא ראה את ריפר מאבק כוננית ספרים בקצה החדר.
"ברוך שובך, אדוני", הוא אמר כמו שתמיד עשה, "איך היה הביקור שלך?"
לוציפר לא ענה לו, לרגע הוא רק הסתכל דרך החלון שמול השולחן שלו אל עבר הלהבות של הגיהינום, ידו עדיין אוחזת במכתב. הוא התיישב על ספה צמודה לקיר ובהה ברצפה.
"אדוני?" ריפר שאל כשלא קיבל תגובה, "הכל בסדר?"
לוציפר עדיין לא ענה. איכשהוא הוא לא הרגיש דבר לרגע, כאילו מישהו שאב ממנו את כל הרגש, וברגע אחר כך גל של עצב הכה בו. הוא הניח את ראשו בין ברכיו והתחיל לבכות בשקט. הוא תמיד ציפה שמי שיפגוש אותו יעזוב אותו בשלב מסוים, באותה מידה זאת יכלה להיות אחת מהדרישות לתפקיד השטן, אבל העזיבה של אודרי הרגישה שונה. הוא היה בטוח שהיא שונאת אותו עכשיו, והוא לא יכל להאשים אותה, ועכשיו הוא נשאר רק עם תחושת בדידות שלחשה שוב ושוב בראשו – איבדתי אותה. הוא לא הצליח לעצור את הדמעות, אבל גם לא היו בו הכוחות לנסות.
פתאום הוא הרגיש את היד של ריפר על גבו.
"אני מבין את הכאב שאתה מרגיש, אודרי הייתה מאוד חשובה לך" הוא אמר ברוך. "אני כאן איתך, ולמרות שזה לא מרגיש לך ככה עכשיו, אני מבטיח שהכל יהיה בסדר".
לוציפר לא הגיב לו, אבל הוא ידע שריפר צודק. בסופו של דבר הוא ישכח מהמקרה, ותוארו היחיד יהיה השטן.
******
בשנה שלאחר מכן, לא נראה שדבר השתנה. לוציפר למד לחיות עם הכאב, ולמרות שחלק קטן ממנו עדיין קיווה לשמוע מאודרי, הוא למד לא לפתח ציפיות. הוא בהחלט לא ציפה למכתב ממנה ביום של ערב חג המולד.
לרגע הוא בהה בנייר שהופיע על שולחנו. הוא התלבט לרגע אם כדאי לו לקרוא אותו, אבל בסופו של דבר הסקרנות השתלטה עליו והוא פתח אותו. בפנים היה כתוב:
לוסי היקר,
לגבי שנה שעברה, אני מצטערת אם פגעתי בך. הייתי קצת בשוק, אבל אני יודעת שלא הייתה לך כוונה רעה.
התגעגעתי אליך מאוד, ותהיתי אם תסכים לבוא לערב חג המולד בבית שלי.
מצטערת על ההתראה הקצרה ומקווה שניפגש בקרוב.
אוהבת, אודרי.
בתחתית המכתב הייתה כתובת הבית של אודרי. לוציפר היה בשוק. הוא קרא את המכתב שוב כדי לוודא שהוא הבין אותו נכון. הוא חשב לרגע אם כדאי לו להיענות להזמנה, אבל נראה שהוא כבר ידע מה תהיה ההחלטה שלו. הוא הכניס את המכתב לכיס המעיל שלו, שינה במהירות את המראה שלו לאנושי והשתגר לכתובת על המכתב של אודרי. לפחות ככה הוא חשב, כי כשהוא הגיע הוא לא היה בשכונת מגורים.
הוא השתגר בטעות לפארק.
משמאלו היה אגם ששטח פניו קפא בגלל מזג האוויר, ועכשיו שימש כמשטח החלקה על הקרח. העצים היו עירומים, והדשא היה מכוסה בשכבה דקה של שלג לבן. "חשבתי על הכתובת הלא נכונה," הוא מילמל לעצמו, "ועכשיו אני תקוע בפארק קפוא בעזאזל יודע איפה".
"הוא בהחלט מטייל מספיק כדי לדעת", נשמע קול מאחוריו. לוציפר הסתובב כדי לראות את המקור. בחור עם תלתלים בלונדיניים קצרים ועיניים אפורות כמו השמיים שנראו עכשיו. הוא זיהה את הפנים האלה.
"רפאל?" לוציפר אמר, מופתע. הוא משך את המלאך בידו אל יד עץ קרוב ושאל בלחישה, "מה אתה עושה כאן?"
"מתנדב לעזרה ראשונה", הוא אמר, ואז הסתכל עליו בבלבול. "מה אתה עושה כאן?"
"עניינים אישיים", לוציפר ענה בכלליות והידק את המעיל שלו סביבו, הוא צריך להתרחק מהקור הזה. הוא שלף את המכתב מכיסו והראה את הכתובת לרפאל. "אתה מכיר את הכתובת הזאת במקרה?"
"כן, היא במרחק כמה רחובות מפה. תן לי להסיע אותך," הוא הציע והפנה את מבטו לרגע לשמיים האפורים, "שנינו יודעים כמה אתה שונא את מזג האוויר כרגע".
לפחות בזה הוא צודק, לוציפר חשב. הם נכנסו למכונית כחולה קטנה שחנתה ברחוב מול הפארק ונסעו. לפחות המכונית הייתה חמימה יותר.
אחרי שתיקה קצרה רפאל שאל, "אז אתה הולך לרמות נשמות בני אדם? לעשות עסקאות?"
"לחגוג את ערב חג המולד בבית של חברה בת אחת-עשרה", לוציפר ענה, וכן, ההסבר הגרוע היה מכוון.
רפאל שתק לרגע. "לא בדיוק מה שציפיתי," הוא הודה, "אבל גם נחמד".
לוציפר גלגל עיניים והמשיך להסתכל על הנוף החולף דרך החלון. אחרי כמה דקות הם עצרו מול הבית בכתובת של אודרי.
אחרי כמה רגעי שתיקה רפאל העיף מבט לעברו. "אל תהיה מוטרד".
"אני לא מוטרד," לוציפר אמר.
"מה שתגיד", רפאל חייך אליו. "הכל יהיה בסדר. מילה מאחיך".
לוציפר נאנח. "טוב, תודה על הנסיעה, אחי היקר", הוא אמר, ורפאל צחק מהנימה הצינית בסוף המשפט. לוציפר יצא מהמכונית אל עבר הבית, ונעמד אל מול הדלת. הוא צלצל בפעמון שלידה וחיכה.
אחרי כמה רגעים הדלת נפתחה וגברת ת'ומפסון הופיעה בדלת, לבושה בסינר עם קישוטי החג.
"ערב טוב," הוא אמר בהיסוס, "אודרי שלחה לי הזמנה להערב?"
לפני שהיא הספיקה לענות, קול נשמע מתוך הבית. "הגעת!" אודרי קראה ורצה אליהם. היא קפצה על לוציפר בחיבוק.
"חג מולד שמח, לוסי" היא לחשה אל אוזנו.
"חג מולד שמח, יקירה" הוא לחש וחיבק אותה בחזרה.
אודרי שחררה אותו והם נכנסו אל תוך הבית, גברת ת'ומפסון סוגרת את הדלת מאחוריהם.
"חומד, למה שלא תקראי לאבא שיצטרף אלינו?" גברת ת'ומפסון אמרה לאודרי, והיא רצה ונעלמה מעבר לפינה.
"תסלח לי אם זה חצוף לשאול," היא פנתה אל לוציפר, "אבל אודרי סיפרה לנו על הזהות שלך, ואני רק שמעתי על אוכל לבני אדם. אז.. מה בדיוק אתה אוכל?"
"אני אוכל אוכל לבני אדם", הוא ענה, קצת מבולבל מהשאלה, "רק למלאכים יש אוכל שונה. בסך הכל גוף של שד זה כמו גוף של בן אדם, אבל עם סוג של בונוסים" הוא הוסיף.
גברת ת'ומפסון צחקה. "אז אני מקווה שאתה לפחות אוהב פירה", היא אמרה בחיוך.
אודרי חזרה עם מר ת'ומפסון, וארבעתם הלכו לחדר האוכל. מר וגברת ת'ומפסון הביאו את האוכל מהמטבח בזמן שלוציפר עזר לאודרי לערוך את שולחן האוכל העגול.
"אתה נראה ככה גם בגיהינום?" אודרי שאלה את לוציפר בזמן שסידרה סכו"ם. "או שיש לך גם כנפיים?"
"כנפיים כבר אין לי," לוציפר ענה, "אבל אני נראה קצת שונה. אני פשוט לא רוצה להפחיד אתכם או את האנשים בחוץ".
"אני חשבתי שתהפוך לטוסט כשהשתגרת," אודרי אמרה, "אני לא חושבת שיש יותר מפחיד מזה".
לוציפר חשב על זה לרגע והוריד את הקסם שינוי. עיניה של אודרי נפערו לפני שהיא אמרה "העיניים שלך ממש מגניבות".
לוציפר חייך, "תודה רבה".
הם ישבו לאכול את ארוחת הערב, שכללה תרנגול הודו בתנור, מילוי ופירה תפוחי אדמה. למרבה שמחתה של גברת ת'ומפסון, לוציפר אכן אהב פירה.
אחרי שהם סיימו לאכול ולפנות את השולחן, מר וגברת ת'ומפסון הלכו לסלון בזמן שאודרי ולוציפר קישטו עוגיות זנגביל במטבח. אודרי קישטה את העוגיות שלה במיומנות, יוצרת להם בגדים מסוכריות צבעוניות, בזמן שלוציפר ניסה להבין איך משתמשים בהמצאה המקוללת שנקראת שקית זילוף. אודרי ראתה את איך שאיש הזנגביל שלו נראה. היא הניחה כמה סוכריות על הציפוי, גורמת לו להיראות כמו איש שלג נמס. שניהם צחקו מהמראה המאוד מדויק, והסכימו שאולי כדאי שהוא יתרכז בקישוט עם הסוכריות.
"לוסי," אודרי אמרה, מהססת קצת, "אני רק רוצה שתדע שאני לא שונאת אותך. הייתי מופתעת, ולא רציתי שמישהו יפגע בך אם הוא יגלה".
"יקירה, את לא צריכה לדאוג לי", לוציפר אמר, האכפתיות שלה נגעה בו. "חוץ מזה, אני לא חושב שלמישהו היה אכפת אם הוא היה שומע אותנו".
"אתה יודע שהמנהלות הן נזירות, כן?" אודרי שאלה כאילו זה מובן מאליו.
לוציפר שתק לרגע. "זה באמת מסביר הרבה", הוא אמר. אודרי צחקה ונשענה עליו, והוא חיבק אותה. "אני אוהב אותך".
"גם אני אוהבת אותך", היא אמרה וצחקקה לעצמה. "איך קרה שהחבר הכי טוב שלי הוא השטן? נשמע כמו איזה נס".
"אם את שואלת את העוזר שלי, אז זה באמת סוג של נס", לוציפר אמר. "הוא טוען שיש לנו קשר-משאלות".
"מה זה אומר?" היא שאלה.
"כשלשתי נשמות, לא משנה של מי, יש משאלות שיכולות להשלים זו את זו, יכול להיווצר קשר-משאלות", לוציפר הסביר, "ואז שתי הנשמות האלה ישלימו את המשאלות אחת של השנייה לכמה זמן שצריך. זה יכול להיות חודש, שנה או אפילו לנצח, אבל בכל הזמן הזה שתי המשאלות יוגשמו".
"נשמע מגניב," אודרי אמרה אחרי רגע, "אני מקווה שהעוזר שלך צודק".
"גם אני," לוציפר הודה, חלקית גם לעצמו, "אבל לא משנה מה, אני מבטיח שאני תמיד אהיה איתך".
"גם אני מבטיחה", חייכה אודרי והשתחררה מהחיבוק. "בוא נראה את העוגיות לאמא ואבא".
הם הביאו את עוגיות הזנגביל המקושטות לסלון, בשארית הערב ארבעתם ישבו ואכלו עוגיות, דיברו וגם שיחקו בכמה משחקים. בשלב מסוים אודרי נרדמה ליד לוציפר על הספה. הוא לקח שמיכה שהייתה לידה וכיסה אותה בעדינות, נזהר שלא להעיר אותה.
"אני חושב שאלך", הוא אמר למר וגברת ת'ומפסון וקם ממקומו. "תודה רבה על הערב. אבל רק שתדעו שאני משתגר באש, ושזה לא יהרוס את הרהיטים".
הזוג צחק בשקט, משתדלים לא להעיר בטעות את ביתם.
"תחזור בשנה הבאה?" מר ת'ומפסון שאל.
"אם אודרי תרצה שאני אבוא", לוציפר חייך והסתכל על אודרי, שישנה בנחת על הספה. "תמסרו לה להתראות ממני".
"אנחנו נמסור," גברת ת'ומפסון חייכה, "להתראות, לוציפר".
לוציפר נופף קצרות לשלום, הוא דאג לקחת חום מהאש באח ולא משאר בחדר, ונעלם בלהבות.
כשהוא חזר לגיהינום הוא ראה את ריפר מהלך הלוך ושוב בחדר. הוא קפץ בבהלה כששם לב ללוציפר.
"איפה היית?" הוא אמר בטון שבין תסכול לדאגה, "אין לך מושג כמה דאגתי!"
"הזמנה מאודרי ברגע האחרון", לוציפר הסביר, "סליחה שהבהלתי אותך".
"לפחות חזרת," ריפר אמר בהקלה, "איך היה הביקור?"
לוציפר חייך, חיוך אמיתי. "יש סיכוי טוב שאני אחזור בשנה הבאה".
******
מאז, לוציפר המשיך לבוא לארוחות ערב חג המולד אצל משפחת ת'ומפסון בכל שנה. לכל אדם אחר שהיה מתארח, היו אומרים שלוציפר הוא "לוסי", בן דוד מרוחק של המשפחה. ככה כל אחד שהגיע הכיר אותו, גם החבר, ומאוחר יותר בעלה, של אודרי. בשלב מסוים הם החליטו שכדאי שיבוא רק מאוחר בערב, כדי לא לעורר חשד אצל המשפחה של אודרי לגבי קרוב שלא מזדקן. אבל הוא ואודרי עדיין נפגשו בכל ערב חג מולד, מדברים וצוחקים כמו חברים ותיקים.
לוציפר חשב בדיוק על הרגעים האלה בזמן שהוא ראה את ארון הקבורה של אודרי מונח באדמה.
היא נקברה ליד הוריה ובעלה בזמן שהכומר בלוויה הקריא תפילות שלוציפר לא הבין. בני משפחה וחברים התאספו מסביב לארון, רובם בוכים או עם עיניים אדומות ונפוחות, בזמן שלוציפר עמד מאחור וניסה לא למשוך אליו יותר מדי תשומת לב. למרות שהוא כן היה קצת עצוב שאודרי כבר לא בעולם בני האדם, הוא ידע מה מחכה לו אחר כך.
כשהוא סוף סוף יצא מבית הקברות, הוא ראה אישה מבוגרת מנופפת אליו. היא לבשה שמלה סגולה ארוכה ונשענה על מקל הליכה. למרות עורה המקומט ושערה הלבן, היו לה את אותן עיניים כחולות יפיפיות.
"מה חשבת על הטקס, יקירה?" לוציפר שאל ונעמד לידה, צופה בשאר האורחים שעזבו את בית הקברות.
"הם עשו אותו נחמד מאוד," אודרי אמרה, מסתכלת על הקבר החדש שלה, "אבל מה קרה עם בחירת הפרחים? אני מקווה בשבילך ששמת שושנים".
לוציפר צחק. "אז אני מניח שאת הולכת לגן עדן עכשיו?"
"לא ממש רוצים אותי שם," אודרי סיפרה, "מסתבר שהם לא ממש אוהבים אנשים עם קשר-משאלות לשטן, אז אני אעבוד כמזכירה, אצלך בגיהינום".
לוציפר הרגיש טיפת אשמה. "אני מצטער שבגללי את לא יכולה להיות בגן עדן, ולא תוכלי להיות עם המשפחה שלך".
"או, זה בסדר", אודרי טפחה על זרועו, "הם יתנו לי לבקר אותם. ובוא נהיה כנים, לדעתי כמה מהם יגיעו אליי".
"אז את בסדר עם לסבול בתור המזכירה שלי לנצח נצחים?" לוציפר שאל בחיוך.
"לא נראה שריפר מתלונן", אודרי צחקה וחייכה אליו בחמימות. "חוץ מזה, אין עוד מישהו שהייתי מעדיפה לבלות איתו נצח מאשר איתך".
לוציפר הציע לה את זרועו, ושניהם הלכו יחד ברחובות הריקים של שבת בבוקר. עכשיו הם ידעו שעכשיו במקום להיפגש פעם בשנה הם יפגשו כל יום, ואין דבר שגרם להם לאושר רב יותר.